הרב עקיבא משה סילבר - שאלות

בפשוטו חתן הוא בזמן חופה כמ”ש והוא כחתן יוצא מחופתו, ועליה לתורה של החתן אין לזה שום תוקף לא מדאורייתא ולא מדרבנן לענין שם “חתן”, וכן כלה לענין יו”כ אין שום תוקף קודם הנישואין, וגם דלענין רמו שערי באסינתא בפ”ק דכתובות ובע”ז מצינו שמחה קודם הנישואין אבל לא שם חתן, ואמנם יש צד לומר דחתן תליא בשם חתן דשטן מגרי ביה מחמת עין הרע אבל הוא מחודש, ומצד שני כבר כתבו כמה פוסקים לעניני כמה דיני סכנה שיש בזמנינו שאינם נחשבים כסכנה בזמנינו מעיקר הדין, ומצד שני אם נימא דהוא מצד עין הרע סוגיין דעלמא שזה נוהג גם בזמנינו, ומ”מ העיקר משמע דשמירה זו הנצרך לחתן שילכו עמו היא מדיני הסכנה שכ’ הפוסקים בכ”מ שבזמנינו אי”ז כגדרי סכנה אלא דיש חשש שיבוא אליו שטן ויציק לו ושטן יותר מצוי שיבוא ויזיק ביחיד.

ויש להוסיף דבכ”ד דברים שהחתן דומה למלך שהובא בספרים לכאורה לא מצינו שהוא משבת שמזמרין לו.

ולענין יום הנישואין עצמו מצינו דכבר חשיב חתן לענין כמה דברים וכן לגבי בעל ברית אי’ בפוסקים דחשיב יום הברית כיום טוב שלו.

ובפוסקי זמנינו מצינו דעות בזה אם השמירה הנצרכת לחתן הוא משבת שמזמרין לו.

היוצא מזה דבפשוטו נוהג מהנישואין או מיום הנישואין, ויש דעות בזה.

הנה ביו”ד סי’ רע ס”ב מבואר (עכ”פ לחלק מהאחרונים) דלדעת הרמב”ם המצוה היא בכתיבת הס”ת ולדעת הרא”ש המצוה היא ללימוד בס”ת ואילו בכתיבה בלא לימוד לחלק מהאחרונים אין מצוה (עי’ בנידון זה שם בפרישה ובבאה”ג ובש”ך ושא”פ) אבל בספר שהוא ללימוד ואינו ס”ת לכו”ע בדעת הרא”ש מקיים המצוה וא”כ דוחק לומר דאין מצוה בקריאה מתוך הספר הנאה כיון דזהו עיקר צורת המצוה לכתוב כדי ללמוד ממנו וגם להרמב”ם כיון דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע”פ (גיטין ס ע”ב) א”כ הוא נצרך למצות האמירה אף אם נימא דהאמירה היא מצוה בפנ”ע ואע”ג דיש מהראשונים והאחרונים שנקטו (ועי’ באריכות בכנסת הראשונים תמורה יד) דרק במוציא הרבים ידי חובתן נאמר איסור זה מ”מ יש כאן הכשר מצוה והרי שופר וציצית (בשבת קלג ע”ב ומכילתא בשלח מס’ דשירתא) הוא הכשר מצוה ואעפ”כ נאמר בו זה אלי ואנוהו ואע”ג דהס”ת נזכר בשבת שם שייך לומר דיש מצוה בכתיבה ולהעמיד הזה אלי ואנוהו לענין הכתיבה מ”מ מציצית ושופר נלמוד דהמצוה לאו דוקא הכתיבה וכעי”ז כתב הפאת השלחן דאפי’ הפאות יעשה פאות נאות והיינו אף שהי’ שייך לומר דהחיוב הוא שלא להקיף ואין צורת הציווי לגדל הפאות (ועי’ ארחות יושר מה שהביא בשם החזו”א והקה”י שלא להסתירם והוא עוד ענין בפני עצמו), א”כ צ”ל דגם בניד”ד יהיה בזה מצוה בקריאה מס”ת נאה וזה מלבד צלילות הדעת המועיל להבנה וידיעה ע,י שהכתב נאה כעין מש”כ הגרע”א באגרתו.

אולם אמרו לי בשם הגריש”א שאמר שאין בזה צורך לקרוא דוקא מס”ת נאה ויל”ע.

בגמ’ כתובות יט סע”א ובשו”ע חו”מ סי’ מז ס”א מבואר דהוא עצמו אינו נאמן כיון דחב ללוי, ונשאלתי מה הדין להצטרף עם אחר, ויתכן לתלות נידון זה בטעם מה שאינו יכול להצטרף דלטעם הרמב”ם פ”ב מהל’ מלוה ולוה שהוא שמא יעשה קנוניא עם המלוה וכ”ה בב”י בשם השטמ”ק ב”מ יג ע”א וריטב”א שם ונתה”מ סי’ רנה סק”ה [אף דברמב”ם גופיה אפשר דלא בכל גווני סבר דהטעם הוא משום קנוניא] א”כ הוא חסרון באדם זה אבל לטעם רש”י בכתובות שם ורוה”פ שהזכירו דאין לו נאמנות (וכן בקצה”ח סי’ צט סק”ב דאינו משום קנוניא, וכ”כ אמרי בינה חו”מ סי’ לד ע”פ הרשב”א בכ”מ, וכן יש מהראשונים שכ’ דאם יש לו נכסים אחרים נאמן, עי’ ר”ן ורשב”א ומ”מ, ומ”מ באופן זה גם טעם קנוניא אינו שייך וק”ל), א”כ יחד עם אחר מצטרף, ומאידך גיסא ביבמות אמרי’ דבתרי לא חיישי’ לקנוניא מחמת אחד מהם א”כ בניד”ד יש מקום לומר דגם להרמב”ם אין כאן חשש.

ומאידך גיסא יש מקום לטעון להיפך דאדרבה אינו ברור להעיד על עצמו בתורת עדות עם אחר כשהוא בעלים על הממון בלא ששייך כאן פלגינן דיבורא (עי’ סנהדרין י ע”א) ורק דאם לא היה חייב לאחריני היה נאמן מדין שמחייב עצמו וגם מיגו שהיה יכול למחול [עי’ רמב”ן ר”ן וריטב”א בכתובות שם], אבל בתורת עדות להעיד דבר שהוא חוב לעצמו שמא א”א, וצל”ע בכ”ז.

פשוט דכל עוד שלא נגמר האמירה לא חל דבר ולכן רק אחר האמירה חלו הגירושין, וכן מוכח בט”ז אה”ע סי’ קלח ס”ג.

מחד גיסא אין מעבירין על כתבי הקדש מאידך גיסא אולי יש בזה גזל דהרי הוא דרך הינוח ואולי א”כ שב ואל תעשה עדיף, ומאידך גיסא יש לטעון דאתה והוא חייבין בכבודי וא”כ א”א להשאיר החפץ במקום שמוטל בביזיון, ולכאורה כך צ”ל דהרי אין שום היתר להמניח במה שעשה והרי הי’ מותר למחות בו על מה שעשה ולכפותו [עי’ עוד ברכות כ ע”א ויש”ש ב”ק פ”ג ורמ”א ועוד] וצל”ע בכ”ז.

ויש להוסיף דהנה לגבי כהן בביה”ק אמרי’ פעמים שאתה מתעלם ומאידך גיסא לגבי כבוד הבריות אמרי’ פעמים שאתה מתעלם ושם יש ב’ גירסאות בראשונים מה הטעם דבאבדה אמרי’ סברא דכבוד הבריות ולהתוס’ בשבועות ל ע”ב הוא בגי’ הגמ’ בברכות יט ע”ב הוא משום דממונא אתיהיב למחילה (ועי’ רמב”ן ב”מ ל בהא דלא דחי’ איסורא מקמיה ממונא, ולפי גירסתם אולי יש ללמוד דבממונא אתיהיב למחילה יש סברא דכבוד הבריות בין בשוא”ת ובין בקום ועשה ואולי יש ללמוד מזה דגם לענין איסורא יש סברא דכבוד הבריות לתרוויהו ובחת”ס או”ח סי’ פב מבואר דאפי’ מוקצה דרבנן אינו נדחה מפני השבת אבדה דאורייתא (אלא דמוקצה הוא ביושב ואינו עושה), והפמ”ג סי’ קכח משב”ז סק”ג דן בהשבת אבידה ונשא”כ מה קודם ואפשר דמיירי באופן שלא יעבור איסור, וצל”ע בכ”ז.

מצינו הרבה דעות לענין אם הפלגה קצרה עוקרת ארוכה או לא לענין כמה אופנים (עי’ בסי’ קפט סי”ג ונו”כ), ולמעשה נקטו כמה אחרונים דעכ”פ לענין מנין הוסת מנינן מהוסת האחרונה (עי’ סד”ט ופלתי ובית מאיר וגר”ז ולעניננו הוא מיסודם של דעות הב”ח והש”ך והפרישה ג”כ ודלא כב”י ורמ”א וט”ז אלא דיש אופנים שאין הדעות הנ”ל שוות), ולכן אין כאן ג’ הפלגות של מ’ יום, ולכן אין כאן קביעת ג’ פעמים ואין צריך עקירה ג’ פעמים אחר הפעם האחרונה הנ”ל (היינו הראיה שראתה לסוף עשרים בפעם השניה).

וביתר הרחבה יש להוסיף ולבאר דהנה מלבד שאלה זו היה צריך לדון אם לספור הוסת דארבעים מהעשרים הראשון או מארבעים שלפניו, והתשובה לזה דקי”ל שנתרוקנו הדמים, וזה נפק”מ שיש למנות אחר כל ראיה מהראיה האחרונה ולא מהראיות שלפניה, וממילא בניד”ד מאחר שנתרוקנו הדמים א”כ לא מצינו וסת של ארבעים בפעם השלישית.

הטעם משום דלא ידעי’ כמה נפק מיניה כעין מה דאמרי’ בגמ’ גבי כחל ולכן החמירו לבדוק בכולו דלא נתת דבריך לשיעורין אע”ג דאפשר שאין הטעם בגדלו של כל הכלי כולו שהרי נשאר חלק מן הטעם במאכל (היינו כשהמאכל מצומצם בגדלו של הכלי) וכדי שלא תתן תורת כ”א ואחד בידו אמרו שיעור קבוע בזה כיון דלא שייך לשער כמה הוא בכלי ורק ודאי שאינו יותר מגדלו של הכלי.

ברמ”א יו”ד סי’ שעד ס”ו הביא המנהג שנהגו קרובי האבל להראות קצת אבלות בעצמם ובש”ך סק”ז בשם הב”ח הוסיף גם ענין סעודת מצוה כגון ברית מילה עד מוצ”ש וכן הובא בט”ז שם.

אלא שכתב בדעת קדושים סק”ב דקרוב הפסול לעדות לחתן מותר לו להכנס לחתונה עכ”פ כשאינו אוכל פת ובשער אפרים סי’ ק’ כתב דמותר להכנס לסעודת נישואין של קרובים (ועי’ בדע”ק ובציוני הלכה דבסמוך מה כ’ לענין שאר קרובים) והגריש”א (ציוני הלכה עי”ש עמ’ ריח רכב) הורה דמותר לאח להשתתף בנישואין או שבע ברכות.

ולכן בניד”ד מעיקר הדין מותר וגם מה שהזכיר הדע”ק שלא לאכול פת מ”מ לא ברירא ליה ומשמע דגם הוא לא אמר כן אלא לרווחא דמיתא והגריש”א לא הזכיר דבר זה וכ”ש דבמנהג שומעין להקל וכ”ש שאפי’ עיקרי המנהגים בזה אינם ברורים בכל המקומות [ועי’ עוד בכנה”ג שם ובערה”ש סט”ז], ויש להוסיף דמשמעות דעת החזו”א דהאידנא לא נהגו בחומרת הב”ח הנ”ל כלל (עי’ הקדמת דברי סופרים אות לז בשמו דמשמע שלא נהגו במה שלא נזכר ברמ”א, וקצ”ע דבכנה”ג שם משמע דהי’ שייך מנהג הפוך שהקפידו בזה ולא בדברי הרמ”א), וכ”ש בניד”ד שהשמחה תתבטל אם לא יבואו הקרובים דבכה”ג קיל טפי (עי’ ציוני הלכה שם מש”כ לענין שאר קרובים בכה”ג).

במג”א סי’ קח סק”ג כתב דמי שטעה ולא התפלל ערבית ולמחר לא התפלל תשלומין עכ”פ לכתחילה אסור לו לאכול עד שיתפלל ועי”ש פרטי דין זה.

ולכאורה משמע כ”ש במי שלא התפלל אפי’ תפילה אחת כתיקונה, דהרי לא קיים המצוה ומצד שני יש הוכחות דעכ”פ לחלק מהפוסקים לא חשיב תפילתו הקודמת כברה לבטלה (עי’ בספר בני רא”ם על ברכות מה שהביא הגר”א גנחובסקי בזה, וכן הובא בספר הזכרונות חזו”א להגרח”ק סי’ ד סקט”ו ודעת נוטה ח”א עמ’ רסב ועמ’ שא ועמ’ שיב דאין ברכותיו הראשונות לבטלה), אולם גם אם נימא דיש חשיבות לברכות שאמר אבל למעשה הרי לא קיים חובתו כלל ולמה יותר לו לאכול דהרי קי”ל דבתחינה בעלמא אין מתיר לו לאכול בלא שהתפלל כתיקונו ותפילה בלא האזכרה לא עדיף מתחינה בעלמא כיון שלא יצא.

וכן הובא בפשיטות בשם הגרח”ק (והאר עינינו ח”ח עמ’ נ) דגוי שהתפלל שחרית והתגייר אסור לו לאכול עד שיתפלל שחרית שוב שהרי לא יצא בתפילתו הקודמת אע”ג דיש לחלק דהתם קודם לכן לא היה בר חיובא.
nויש להוסיף דמלבד הטעם דלא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם יש עוד טעם באיסור אכילה קודם התפילה שמא ימשך (עי’ שעה”צ סי’ פט סקמ”א) וכמו שנקט המג”א מטעם זה שלא לאכול קודם שמתפלל תפילת תשלומין של אתמול, וא”כ אפשר דה”ה לעניננו רק דטעם שמא ימשך אין לו אותם איסור גדרי אכילה כשאין את הטעם השני אבל בכ”ז יל”ע אם סבר המג”א באופן דמיירי ביה שטעה בשחרית של אתמול אם גם כל שהוא אסור לאכול ועכ”פ בניד”ד דחשיב מעיקר הדין שלא התפלל והרי מצד הדין מי שיודע שלא יוכל להזכיר יעלה ויבוא וכיו”ב לא יתפלל דאין תפילת נדבה למחצה וה”ה אין תפילת חובה למחצה וגם אין תפילת חובה שלא כהלכתה.

ומש”כ הבה”ל סי’ פט ס”ג דמי שמוכרח לאכול קודם התפילה יקרא עכ”פ ק”ש היינו מי שיש לו כבר היתר לאכול ולא שמתיר לכל אחד לאכול באופן זה.

וכן הוכיח הג”ר נפתלי קופשיץ (מעדני כהן י”ב עמ’ ג) ממה שכתב הבה”ל סי’ תכב דלדעת היעב”ץ אסור לאכול גם קודם הלל כיון דשייכא לשחרית וא”כ כ”ש בענייננו כשלא סיים חיוב השחרית שלו, וכ”כ בפשיטות בשו”ת ברית הלוי ח”ב סי’ ב סק”ח וכן מסתבר.

ובשם הגרי”ש אלישיב (ברכות משה או”ח) הובא דאם אמר מוריד הגשם בימות החמה הוי פגם בנוסח התפלה ויש לו לחזור ולהתפלל בציבור והוי כלא התפלל כלל אך הזכרת יעלה ויבוא בר”ח או בחוה”מ דאינו אלא הזכרה לכן אם שכח אין צריך לחזור ולהתפלל בצי בור דדין תפלה בציבור כבר יצא אלא דחסר לו ההזכרה והובא גם בספר עורה כבודי עמ’ רפג, ועי”ש מש”כ בזה עוד וכן הובא גם בשו”ת אני אודך פסקי הוראה ח”ב סי’ ג עי”ש מש”כ בזה.

וצריך הבנה בזה דלכאורה דברים אלו מחודשים דמנ”ל לחלק חילוק שלא נזכר בשו”ע ונו”כ ולמה לא נימא דדיני חזרה הא בהא תליין דחכמים הצריכוהו לחזור כיון שלא קיים המוטל עליו, ויל”ע אם מצינו מקור לדבר זה, וצריך לברר אם נאמרו הדברים להלכה למעשה או כהצעת דברים ואין למדין הלכה מפי תלמוד אלא מפי הלכה למעשה.

ומ”מ יותר מכביצה צ”ב שיהיה מותר דסו”ס רמיא עליה מצוה וכדברי המג”א הנ”ל ואפשר דכוונתו באכילת כל שהוא וס”ל דבזה לא מיירי המג”א.

היוצא בזה דהפשטות שהוא אסור ועכ”פ לאכול יותר מכביצה בודאי שאסור ויש מי שהורה לחלק מה היתה הטעות בתפילה ומסתבר דהמקילים לא מיירי באכילת יותר מכביצה.

הנה יש כאן נידון מצד ייחוד לקדושה חמורה דאפשר שא”א להשתמש בו לקדושה קלה מצד קדושתו (ועי’ משנ”ב סי’ לב סקכ”ו ובשעה”צ סקכ”ח), ובזה לא נדון כאן דמיירי מן הסתם בקלף שנעשה בו תנאי כנהוג (ואע”ג שיש קצת שחששו לתנאי זה משום ברירה בדאורייתא לחיובא דלשמה לפי הצדדים שהוא דאורייתא, ועי’ בה”ל סי’ לב ס”ח ד”ה או ובהנהגות הגר”ש מסלנט, ואכה”מ), אבל עיקר הנידון כאן מצד דיני לשמה אם סגי במה שהוא עובד לשם ס”ת.

והנה המציאות היא שלא הורגלו הסופרים קלף שעובד לשם מגילת אסתר וזה מלמד שמעשים שבכל יום שמשתמשים בקלף שעובד לס”ת גם למגילה (וכן שאלתי להגר”ז גרוברד חתניה דהגרנ”ק אם משתמשים למגילה בקלף שעובד לס”ת בתנאי והשיבני שכן), ונראה להוכיח דכ”ה הדין דהרי מה שעובד לס”ת כשר לתפילין כמבואר בשו”ע או”ח סי’ לב ס”ח, א”כ גם במגילה כ”ה דהרי ס”ת קדושתה חמורה ממגילה (עי’ במשנ”ב שם סקכ”ו), ובפרט דמגילה ילפי’ מס”ת שצריכה לשמה כאמיתה של תורה (להפוסקים המצריכים עיבוד לשמה במגילה ואכה”מ), א”כ יש להתיר להשתמש בקלף שעובד לשם ס”ת.

ואמנם היה מקום לטעון דדוקא לגבי תפילין שייך לטעון דבכלל מאתים מנה כיון שתפילין כתובות בתורה משא”כ מזוזה אבל למעשה כיון דאמרי’ שצריכה שרטוט כאמיתה של תורה (עי’ ר”ן מגילה ו ע”א מדה”ר וגם לפי הצד שנלמד מדכתיב ונכתב בספר, עי’ ר”ן שם וטור סי’ תרצא בשם ר”ת, מ”מ ר”ל ספר תורה דספר שאינו מעובד לשמה אינו מוצא מכלל ספר סתמא אלא ר”ל שהוקש לס”ת) א”כ לא חמיר מדבר שעובד לשם ס”ת עצמו.

ויעוי’ עוד בבהגר”א דטעם הרמב”ם דס”ל דלא בעי עיבוד לשמה משום דלא עדיף ממזוזה לשיטתו ועכ”פ גם לר”ת י”ל דלא עדיף ממזוזה להמצריכים במזוזה ועכ”פ מס”ת גופיה לא עדיף.

לסיכום המנהג להתיר וכן מסתבר.