הרב עקיבא משה סילבר - שאלות

אין חיוב לקנות בגדים חדשים כדי למנוע מכיבוס ומ”מ כשאפשר לעשות כן בלא טירחא והוצאה יש לעשות כן.

מקורות:

כיבוס בגדי קטנים (עכ”פ אותם המפורשים ברמ”א להתיר) מותרים כיבוס בחוה”מ ולכן אין חיוב להוציא ממון לקנות בגדים לפני המועד למנוע הכיבוס (וכן מבואר אפי’ להחוט שני דלקמן וכן להבאר משה דלקמן ג”כ מבואר כן בח”ז סי’ פז עי”ש וכ”ש להאג”מ דלקמן דמקל בזה טובא).

אולם מ”מ כל היתר כיבוס הוא “דחויה” ולא “הותרה”, וכמו שמצינו ברמ”א סי’ תקלד ס”א דרוב היתרי כיבוס בחוה”מ הוא רק חלוק אחד בלבד, וכן מבואר בב”י בשם הרבה ראשונים דגם היתר דקטנים הוא רק בחלוק אחד שצריך בלבד, וגם הקטנים ביותר שהתיר הרמ”א שם בשם התה”ד (והובא בב”י שם) לכבס ד’ וה’ בגדים [אחר שהביא דברי המחמירים הנ”ל ולא חלק עליהם בעיקר דינא] הוא רק משום שצריכים כמבואר ברמ”א שם, ולא נזכר שיש כאן היתר או שלא גזרו במקום קטנים, ואדרבה אם היה צד כזה היה לכל הרבה הראשונים הנ”ל להתיר גם באינם קטנים ביותר אף יותר מבגד אחד, דהרי כל אותם הראשונים מיירי על דברי הירושלמי דמיירי בהיתר של בגדי קטנים, ועם כל זה הגבילו הדבר מאוד, ומבואר דההיתר הוא דחויה ולא הותרה.

וכן במשנ”ב סי’ תקמא סקי”ג מהמג”א בשם הריב”ש תינוק שנולד בחג אסור לעשות לו בגדים חדשים במועד למול אותו ולא מיקרי לצורך המועד לכבוד אביו לישא אותו להמילה דיכול לכורכו בחתיכת שיראין ע”כ, ועי”ש בשעה”צ שהביא שאפי’ במעשה הדיוט יש להחמיר, ומזה למד בבאר משה ח”ז סי’ סד דגם בכיבוס יש למנוע היכא דאפשר בלא כיבוס לפי הענין והדברים ברורים.

ומ”מ מה שבא ללמוד מזה דגם בבגד יותר יפה יש למנוע אפי’ בכיבוס עי’ במבקשי תורה חוה”מ עמ’ תסה ג בשם האג”מ להקל בזה, ויש לומר דס”ל דמ”מ בכיבוס הקילו יותר, או אפשר דבקטן בן כמה ימים בלבד לא חשיב צורך גמור להלבישו בבגד יפה, וכן מה שנקט הבאר משה עוד [הובא בשש”כ פס”ו הערה קנה] שצריך ליטול עמו בגדים כשיוצא מחוץ לעיר למנוע כיבוס במבקשי תורה שם ב בשם האג”מ הקל בזה, ומ”מ בטירחא שאינה גדולה ג”כ משמע להקל בזה ובפסקי הלכות אות ז’ של אג”מ כתב שמותר לכבס בגדי קטנים במועד אפי’ בעשיר גדול שבנקל לקנות בגדים חדשים אינו מחייב.

ויתכן לומר דגם אם נקבל דבקטנים לא תקנו כלל דיני כיבוס בחוה”מ מ”מ לא עדיף מכל מלאכה אחרת שאסור לעשותה שלא לצורך, ובאמת בכל מלאכות חוה”מ אם יכול למנוע עצמו מן המלאכה בלא טורח בודאי עליו למנוע מן המלאכה (וכמ”ש כעי”ז רמ”א סי’ תקלז ס”א דגם מה שהותר שם מ”מ בכל מה דאפשר להקל בטרחה יעשה וכן מצינו בכ”מ שהתירו רק היכא דלא אפשר כגון בדישה בפרות התירו רק לצורך רבים וכן בהכנסת פירות ביום התירו רק היכא דלא אפשר בלילה בצינעא וכה”ג מצינו שההיתר רק היכא דלא אפשר), ויש לבדוק בכל מקום הדין לפי הענין, אבל אין היתר מלאכה וטירחא בחוה”מ כשהוא שלא לצורך.

וכן כ’ הגרשז”א בשלחן שלמה אות ד’ שמי שיש לו חלוק אחד במועד אם יכול לקנות בלא טירחא בגד אחר ולמנוע כיבוס יעשה כן.

ועוד הביאו ראיה דלכאורה לא נאמר כלל זה של הותרה ככל דברי האג”מ דלעיל מדברי ה”ר יחיאל מפאריס שהביא דכל הני שהתירו במתני’ לכבס אם היה יכול לכבס קודם המועד לא הותרה, וגם אם נימא דכיון שהיו יכולים לא היה היתר, מ”מ חזי’ כבר שמי שיכול בהיתר אינו בכלל ההיתר, וממילא צריך לדעת הגדר בזה.

וגם בענייננו צריך לכבס לפני חוה”מ כשיכול (עי’ חוט שני חוה”מ עמ’ קלז ובאר משה ח”ז עמ’ נז ומאידך ע”ע אשרי האיש חוה”מ פי”א ס”ב).

ובלאו הכי הוא מחודש לומר דהיתר דקטנים הוא גם היכא דברור שאין צורך (דלכה”פ יש לומר דבסתם חשיב כמקום צורך ולכן לא הותר בלא הגבלה אלא רק ד’ וה’ שהוא רגילות וצורך כמ”ש הרמ”א).

הלכך אם יש דרך בלא טירחא והוצאה למנוע היתר הכיבוס בחוה”מ יש לעשות כן.

ולכן כתב בחוט שני (חוה”מ עמ’ רלט) שאמנם אינו מחוייב לקנות בגדים יותר מכדי צרכו אבל אם בין כך עומד לקנות בגדים עדיף לקנות עכשיו כדי למנוע מכביסה, ומ”מ אינו בהכרח סותר דעת האג”מ דלעיל דהאג”מ לא מיירי במי שבלאו הכי בא לקנות בגדים.

ולגבי בין המצרים הוב’ בשם הגריש”א (נטעי גבריאל בין המצרים פל”ו הערה יז) שא”צ להחמיר לקנות בגדים חדשים ושא”צ להוסיף חומרות על מה שתקנו חכמים ולא דייך במה שאסרה תורה, וכן בתשובות והנהגות ח”ב סי’ רנח כתב דבט’ הימים כיון שבבגדי קטנים משום שמחה כמ”ש במשנ”ב סי’ תקנא סקפ”ד להכי לא גזרו כלל, ולכן לא אסרו לכבס גם אם יש לו אחרים  וכ”ש שאינו מחוייב לקנות יותר שלא יצטרך לכבס, וכן בבאר משה ח”ז סי’ לב שאם אפשר להשתמש בחד פעמי מה טוב אבל אינו חייב לקנות אפי’ הוא איש אמיד, ובהליכ”ש פי”ד הערה יז דמי שדרכו להשתמש בכל ימות השנה בחיתולים ששימושם ח”פ ישתמש בימים אלו בסוג זה כדי להמנע מכיבוס, אך לא החמיר בכל אדם, ומ”מ יש לחלק בין בין המצרים לחוה”מ דבבין המצרים הוא משום שמחה ואינו שייך לחוה”מ דאדרבה אין איסור משום שמחה ולכן גם אלו שהתירו שם לא בהכרח יתירו בחוה”מ.

ומ”מ יש להוסיף דמצינו קצת תנא דמסייע לשי’ האג”מ בענייננו שמצינו מעין דבריו בקרן אורה במו”ק יד ע”א דקטן אינו בכלל איסור כיבוס כל היכא שניכר שהם בגדי קטנים וקיל מכל אותם שהתירום חכמים ומ”מ להלכה ממש א”א להביא ראיה מהקר”א, חדא דעושה מחלוקת בין הירושלמי לבבלי וכל הראשונים שהובאו בב”י שפסקו כהירושלמי לא ס”ל הכי כלל, ובפרט לפי מה שנתבאר לעיל בדבריהם וק”ל, ועוד דגם הוא מסיים דבקטן שהגיע לחינוך הביא דברי הראשונים דיש בו דין קריעה ומשייך זה לנד”ד (ובתשובה אחרת הרחבתי בדעות הפוסקים בקטן בקריעה), אבל זכר לדבר מיהא לשי’ האג”מ מצינו כאן.

ולגוף מה שיתכן שלא קבלו הראשונים ההשוואה בין גילוח לכיבוס יתכן דבדבר שהוא בגופו של הקטן לא החמירו משא”כ כיבוס שאינו בגוף הקטן חמיר טפי דהרי עצם מה שהקטן פטור מאיסור כיבוס אינו טעם להתיר לבר חיובא לכבס עבורו מידי דהוי אנכרי שפטור ואין היתר לכבס עבורו ואין לך אלא מה שאמרו חכמים לגבי גילוח שהוא בגוף הקטן והלכות מועד עקורות זו מזו ואין למדין זו מזו כדאי’ בירושלמי.

ובלאו הכי אם נימא דיש איסורים שלא נאמרו בקטן אפי’ שהגיע לחינוך (עי’ בקר”א שם) כגון גילוח במועד או קריעה באבלות לחלק מהדעות א”כ מנין לדמות כיבוס לזה דהרי סתם איסורין שבתורה קטן שהגיע לחינוך מצוו בהן ומה שיצא מן הכלל (אם יש צד כך) אין לך בו אלא חידושו שהם דברים שיש בהם אומדנא שאין שייכים בקטן גזירות אלו כל אחד מטעמו (כגון בקריעה משום שקטן אינו שייך להתאבל אלא רק בתורת עגמ”נ), ואולי אה”נ דגזירה שלא יכנסו למועד מנוולין לא שייך בקטן דאינו בר קנסא ומזה למד מגילוח לכיבוס אבל עדיין יש מקום לחלק בדבר שהוא בגוף הקטן וכנ”ל.

ויש להוסיף דאפי’ אם נקבל הלכה למעשה טענתו של הקר”א בתחילת דבריו ללמוד כיבוס מגילוח לומר שאין הקטן בכלל דין זה הרי המשנ”ב החמיר דאין לגלח קטן אלא בשיער רב ומצטער, א”כ גם בזה יש להשתדל כשאפשר בלא מלאכה.

מה שהעיר כת”ר דהיאך שייך לומר מצוה מן המובחר בדבר המפורש בתורה דאטו נימא כך גם לענין שבת וכל המצוות עכ”ד.

ומ”מ הרבה פוסקים כתבו כן ומצוה ליישבם, (וכבר כתבתי באיזהו מקומן דלענ”ד על זה עיקר סומכין מה שיש הרבה ת”ח ורבנים הסוברים שהזיהוי אפשרי, ולמרות זאת אין לובשין התכלת), ולא הורגלנו להכריע בין הדעות מן המקראות כשיש דרשות חז”ל שדרשו המקראות שלא כפשטן (עי’ יבמות יב ע”ב), ובענייננו ביארו (מנחות לח) הכנף מן כנף דהיינו לבן ומלבד זה פתיל תכלת וראיתם אותו אכל חדא משמע.

והנה באמת מצינו בציצית ובתכלת כמה דינים שלא מצינו בהרבה מצוות אחרות.

א’ מצינו דהלבן אינו מעכב את התכלת והתכלת אינה מעכבת את הלבן ומקיים בזה מצוה ויכול לברך, אף דלכאורה עושה כנגד המפורש בתורה (עכ”פ במקום אונס שאין לו תכלת דבזה לכו”ע שרי כמ”ש במנחות לח ע”ב אין לו תכלת מטיל לבן).

וב’ מצינו שחכמים ציוו (מנחות לט) שלא להטיל תכלת בסדין אף שיש לו תכלת ולהרבה פוסקים אף לבן א”א להטיל וכ”ז מתיר לו ללבוש הבגד לכתחילה.

וג’ מצינו בציצית שאם אינו יכול להטיל ציצית דעת הר”י במרדכי כידוע שמה”ת אינו אסור בלבישת הבגד, דאין הגדרת המצוה איסור לבישת הבגד אלא חיוב הטלה בבגד, וממילא יש לדון מה רצון התורה בבגד כזה שמקיים בו מצוה ועדיין יש בו חיוב האם יש ללבשו או לא.

והנה מצינו דגם המרדכי מודה דמי שאין לו חוטי ציצית כלל להטיל בבגדו מדרבנן אסור ללבוש הבגד עכ”פ במקרה רגיל (עי’ במשנ”ב סי’ יג) ומאידך לענין כשחסר תכלת ויש בבגד כבר לבן מצינו לאידך גיסא שחכמים אמרו (במנחות לח ע”ב) אין לו תכלת מטיל לבן, ומבואר דיש לזה גדר אחר בין חסרון לבן לחסרון תכלת.

ומ”מ יש לדחות דבדרבנן אין למדין זו מזו דהיכא שמקיים מצוות לבן לא אסרו חכמים אחר שמותר מן התורה משא”כ היכא שאין מקיים כלל שום מצוה אסרוהו בלבישה, ומ”מ זה אינו מוכרח ליישב כן.

לענין מה שכתב כת”ר דהחפץ חיים שהדפיס המיוחס להרשב”א התכוון שלא יפסקו מזה הלכה, לענ”ד מסתבר שהח”ח לא סבר שאסור לפסוק מזה דהרי אסור להשהות בביתו ספר שאינו מוגה וכ”ש להדפיס ורבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה (סוטה כב) והח”ח ג”כ יתכן שלא היה ברירא ליה מחברו יעוי’ בכמה ידיעות בריש קובץ הערות.

ולענין מה שכתב כת”ר שא”א לפסוק מספר שלא נודע מחברו לענ”ד אינו כלל בכל מקום דיש כמה ספרים שאין יודעים שם מחברם והובאו בב”י וברמ”א להלכה בהרבה מקומות כמו ספר כלבו ועוד, וגם רוב המדרשים שבידינו אין ידוע מי כתבם ועכ”פ סתמות שבהם, ומ”מ הכל לפי הענין.

יעוי’ במשנ”ב ס”ס קח הדעות בזה ולפי המבואר שם באופן זה יצא בדיעבד יד”ח לכל הדעות.

השלמה לגבי מי שאמר יעלה ויבוא בטעות ביום חול וחזר לתחילת רצה

לגבי מי שאמר יעו”י וחזר לראש הברכה שכתבתי דלכל הפוסקים המובאים במשנ”ב ס”ס קח יצא מ”מ יש לציין לסי’ קד ס”ו בביאור הלכה דשם לפי דעת הבה”ל [דלא כהשלחן שלמה שהביא שם שבא לאפוקי מדעתו שנקט בדעת חלק מהפוסקים דלהלן שמודים בין ברכה לברכה עי”ש] בדעת חלק מהפוסקים לא יצא בהפסק באמצע ברכה אם היה הפסק במזיד וחזר לראש הברכה עי”ש, ומשמע במשנ”ב בסי’ קח דלדעת רוב האחרונים הפס’ בהזכרה שאין זמנה עכשיו בתפילה חשיב כהפסק בדיבור, ומ”מ להלכה בודאי יצא, ואפי’ להמחמירים בד”כ הפסק של יעלה ויבוא הוא שוגג ולא מזיד.

הנה דינא הוא בסי’ קמז ס”ז שאין המפטיר מתחיל עד שיסיים הגולל לגלול כדי שיוכל לשמוע ההפטרה, וכעי”ז בסי’ רפה, וא”כ ה”ה בענייננו אינו יכול להתחיל קדיש עד שיסיים המכניס ס”ת להכניסו ולסדרו, ויעוי’ במשנ”ב סי’ קכח ס”ק סה לגבי ברכת כהנים דהש”צ צריך להמתין אף אם יש קצת מהציבור שטועין ומאריכין באמן יותר מדי לפי שמצוה על כולם לשמוע, וכ”ש בניד”ד שהמסדר את הס”ת עושה את צורך הציבור ולכן א”א ללמוד ממקומות שאמרו שא”צ להמתין על המאריך יותר מידי, ויש להוסיף דגבי יהי רצון של שני וחמישי כתב המג”א בסי’ קמז והמשנ”ב שם סקכ”ב דאי”צ להמתין על הגולל כיון שאינו אלא מנהג, ומבואר מזה דכל מה שהוא חיוב צריך להמתין על הגולל, וה”ה על המכניס הס”ת לארון בתוך ההיכל בתוך בהכנ”ס שצריך להמתין לו.

ויש להוסיף דבמשנ”ב סי’ רצב סק”ד כתב דלעולם ראוי להסמיך הקדיש לתפילת שמונ”ע, ויש להוסיף דאם לא ימתין לו הש”ץ יתכן שגם לא יוכל להתחיל עם הציבור שזהו עיקר שמונ”ע עם הציבור.

השלמה לתשובה בענין המתנת הש"ץ בקדיש למתעכב בהכנסת הספר

ועי’ עוד במשנ”ב סי’ קכד סקל”ח שחזר על דבריו דבכל ברכה שמוציא אחרים ידי חובתן צריך להמתין גם על המאריך באמן, ובבה”ל שם ציין דיש דעות באחרונים לענין חזהש”ץ, וכמו שנתבאר דבעושה צורך הציבור כ”ש שיש להמתין לו.

הנה דיני איסור תיקון כלי נאמרו גם ביו”ט עכ”פ באופן שאין אוכל נפש כמו שמצינו בשפוד שנרצם בריש סי’ תקט ושם בס”ב בדיני השחזה ושם בס”ז בדיני נקב בחבית ובסי’ תקיד ס”ט לגבי הבהוב פתילה ובמשנ”ב שם ושם בס”י לענין חיתוך פתילה ובסוגי’ דבקעת ובעוד סוגיות, (ועי”ש בסי’ תקט בס”א במשנ”ב בדעות בענין היתר לצורך אוכל נפש ובחילוק בזה בין תיקון גמור לתיקון שאינו גמור, ועי”ש עוד בסוף הסי’ בסקכ”ח).

וגם בענייננו בדין בנין בכלים הנה עיקר סוגי’ דבנין בכלים נאמרה לגבי יו”ט בסוגי’ דשבת מז.

והנה מבואר בסוגי’ בביצה יא ע”ב דיש אופנים דמותר לפרק ולהחזיר תריסי חנויות ביו”ט לבית הלל, ואמר עולא דהתירו סופן משום תחילתן, ואמרי’ התם דס”ד דטעמייהו דב”ה דאין סתירה ובנין בכלים קמ”ל דהוא משום שמחת יו”ט וכו’, ותריסין דבתים אסור.

ומבואר שם בתוס’ דאע”ג דאין סתירה ובנין בכלים מ”מ אסור גזירה שמא יתקע וכאן התירו משום שמחת יו”ט, ע”כ דברי הגמ’ והתוס’ שם בקיצור (ועי’ בריש סי’ שיד בשו”ע ומשנ”ב בדעות לענין סתירה ובנין בכלים בשבת).

ושם בדף י’ ע”א נזכרו שוב דברי ב”ה שם ומקשי’ דאשכחן במקום אחר דב”ה לחומרא בשמחת יו”ט ואמר ר’ יוחנן מוחלפת השיטה, ודחו שם דילמא לא היא אלא דאין סתירה בכלים וכו’, ופשטות הגמ’ שם דבית הלל מתירים לגמרי אפי’ דבתים כיון שאין בנין וסתירה בכלים.

היוצא מזה דיש מחלוקת אמוראים דבדחיה בדף י’ טעמא דבית הלל משום שאין בנין וסתירה בכלים ולר’ יוחנן שם וכן לעולא בדף יא הוא משום שמחת יו”ט.

אבל אפשר לדחות וליישב ע”פ דברי התוס’ שם דלכו”ע אין בנין וסתירה בכלים רק דלעולא משום שמחת יו”ט לא גזרו וממילא לא התירו אלא בתריסי חנויות אבל דבתים לא (ולהלן יתבאר דיש מקום לומר דדברי עולא מיירו רק לענין החזרת תריסי החנויות שאינו צורך יו”ט אבל בלא עולא ידעי’ דמשום שמחת יו”ט התירו בנין וסתירה וכלים באופן שהוא צורך יו”ט, ומ”מ גם לפי ביאור זה מ”מ חזי’ שלא הותר בנין וסתירה בכלים לגמרי).

ובאמת לכאורה כך מוכח בסוגי’ דשבת מז הנ”ל דלא התירו בנין וסתירה בכלים ביו”ט, אבל יש לדחות דשם האיסור הוא תקיעה דזה אסור לכו”ע (אלא דצ”ע ששם נזכר הנדון בהשוואה לשבת).

ובשו”ע סי’ תקיט ס”ב כתב דכלים מפוצלין מעמידין אותם ביו”ט ובלבד שלא יתקע, ובנו”כ ומשנ”ב שם הובאו ב’ דעות אם מותר לסתור מכתב סגור ביו”ט משום דאין בנין וסתירה בכלים דהמהרי”ל מתיר והגר”א אוסר, וטעם המהרי”ל דאין סתירה ובנין בכלים (מג”א סק”ד ובאר היטב סק”ד), וטעם הגר”א בביאורו דההיתר ששל בנין וסתירה בכלים ביו”ט הוא רק משום שמחת יו”ט.

ואכן להיוצא בסוגיות לעיל לכאורה ההיתר הוא רק משום שמחת יו”ט (וכן הביא הגר”א שם דברי התוס’ בדף יא וכמו שיצויין בסמוך), אם לא דנימא דהגמ’ בדף י’ בדחיה ס”ל דלא גזרו בבנין וסתירה ובי”ט ופליגא גם על מ”ד בדף יא דההיתר הוא רק בחנויות ולא בבתים, והוא דחוק.

ועי’ בבהגר”א שהקשה מדברי תוס’ בדף יא הנ”ל וכן בדעת תורה למהרש”ם הקשה מדברי התוס’ שם וכן מדברי הגמ’ בשבת שם דמיירי להדיא ביו”ט וכן הזכיר שמצא קושיא זו עי”ש ונקט דעל כן אין להקל אלא ברפוי.

אולם בדף כב ע”א נזכר שוב דב”ה מתירים לזקוף המנורה בי”ט דאין בנין וסתירה בכלים ובתוס’ שם בתירוצם הראשון חלקו בין שבת ליו”ט, ואכן המג”א שם כתב דכן משמע בתוס’ לחלק בין שבת ליו”ט וציין המחה”ש לתוס’ הנ”ל בדף כב, ולכאורה יש כאן מחלוקת התוס’ (דהתוס’ בדף יא ס”ל דההיתר הוא רק לשמחת יו”ט), וגם מחלוקת הסוגיות (דבדף יא משמע שההיתר הוא רק לשמחת יו”ט ובדף כב משמע בכל גווני ואילו בדף י’ משמע דיש בזה ב’ דעות), אם לא דנימא דמנורה הוא ג”כ לצורך שמחת יו”ט (ואז אין פלוגתא בין דף יא לדף כב וגם לא בין התוס’ שם ושם), וכך לכאורה יסבור הגר”א.

ואולי להמג”א מה דאמרי’ בדף יא שהוא היתר רק בחנויות ולא בשל בתים יש לומר דהיינו רק על החזרה שנזכרה שם שהתירו סופן משום תחילתן (שזהו עיקר הסוגי’ שם) אבל על הסילוק שהוא לצורך שמחת יו”ט שרי, ואם נתרץ כן נמצא דגם להמג”א ההיתר הוא רק לצורך יו”ט, וממילא אין הרבה בין המג”א (והמהרי”ל) לבין הגר”א, דגם הגר”א יש לומר דסובר דההיתר הוא לא רק מוגבל לצורך אוכל נפש (ועי’ להלן), וגם להמג”א יש לומר דההיתר הוא רק כשיש איזה צורך ביו”ט שהוא מוגדר כשמחת יו”ט.

ומאידך גיסא היה מקום לטעון דבאמת סבר המג”א דעולא דף יא דלא כהלכתא דסתמא דגמ’ בדף כב פליגא עליה וס”ל דאין בנין וסתירה בכלים כלל בכל גוני (מלבד באופן שיש תקיעה דבזה מבואר בשו”ע ס”ב דאסור).

אבל במג”א לעיל סק”ב מפורש לא כן לגבי תריסי חנויות שכתב בזה”ל, ולהחזירן נמי שרי דאם יהא אסור להחזירן לא ירצה לפותחן דיחוש שמא יגנובו אבל כשעומדין החניות בבית אסור להחזירן דלא חייש שם לגניבה ע”כ, ומיירי בתריסי חנויות שההיתר שלהם משום שאין בנין וסתירה בכלים כמבואר לעיל בסק”א.

היוצא מזה דגם המג”א מודה דשלא לצורך יו”ט לא התירו בנין וסתירה בכלים.

והנה ל’ השו”ע שם הוא כלים שהם מפוצלים כגון מנורה של חוליות וכסא ושלחן שהם חתיכות חתיכות מעמידין אותן ביום טוב והוא שלא יתקע ע”כ, ומשמע שהוא היתר מיוחד ביו”ט שאינו בשבת, וההיתר הוא משום שמחת יו”ט כמ”ש המשנ”ב סק”ט בשם הגר”א, וכלים אלו לכאורה אינם דוקא של אוכל נפש, (וגם חנויות צל”ע אם הוא מוגדר כאוכל נפש כיון שבחנויות אין בהכרח אדם לפנינו שבא לאכול כשפותחין החנות), וצ”ע הגדר מה הותר מכח שמחת יו”ט בכל זה.

(בשו”ע סי’ תקיט ס”א יש קצת מקום לשמוע דהחנויות הוא אוכל נפש ברור וצל”ע).

ועי’ בבה”ל לעיל בס”א שחילק בתריסי חנויות בין חנויות דיחיד לדרבים, ומשמע שיש הגבלה בהיתר, אבל שם מיירי להחזיר שאין ההיתר משום שמחת יו”ט אלא משום תחילתן כמבואר בדף יא ע”ב וכמו שציין בבהגר”א שם ובשעה”צ סקי”א.

ויש לציין דגם לדעת ר’ יוחנן בדף י’ דהמשמעות שההיתר אינו משום שאין בנין וסתירה בכלים אלא משום שמחת יו”ט ע”כ צ”ל דמדאורייתא שרי דאל”כ אין מובן שם המו”מ כלל עי”ש, אלא דעיקר הויכוח שם בין ר’ יוחנן לבין דחיית הגמ’ האם אפשר להקיש ללמוד דבר מדבר בדברים שהקילו מדבריהם בשמחת יו”ט כשכל דבר יש לו טעם בפני עצמו להקל או לא, כך דיש לומר דגם לר’ יוחנן שם אין בנין וסתירה בכלים ביו”ט מדאורייתא והתירו לצורך שמחת יו”ט, וממילא יש לומר דר’ יוחנן קאי כהגמ’ בדף יא, ואפי’ לפי דחיית הגמ’ בדף י אינו בהכרח סותר לעיקר הענין שהבנין וסתירה הותר רק לצורך שמחת יו”ט ורק קאמר שאין הכרח ללמוד מדבר לדבר כשלכל דבר יש סברא בפני עצמה העומדת מאחורה עי”ש והבן.

וסיכום הדברים כדלהלן, דבדף י’ נזכרה פלוגתא האם טעם ההיתר דב”ה הוא משום שמחת יו”ט או משום שאין בנין וסתירה בכלים ובדף כב נזכר שלב”ה אין בנין וסתירה בכלים, וכך נקטו התוס’ שם ביו”ט, ובדף יא נזכר בתוס’ דאכן קי”ל אין בנין וסתירה בכלים ומאידך גיסא נזכר שם בגמ’ שההיתר הוא משום שמחת יו”ט ושהחזרה בחנויות התירו סופן משום תחילתן, ובגמ’ בשבת מז נזכר דאיסור בנין וסתירה בכלים שמא יתקע הוא גם ביו”ט (וכעין הנזכר בתוס’ ביצה יא הנ”ל), ויש שייכות להשוות כל הסוגיות דאכן ההיתר הוא רק לצורך שמחת יו”ט, וזו דעת הגר”א, ומאידך גיסא המג”א (ע”פ הרמב”ם והתוס’ בדכ”ב והמהרי”ל) נקט דלא גזרו ביו”ט, ולכאורה אף המג”א מ”מ מתיר רק לצורך יו”ט וכמו שנתבאר.

ולפי המבואר שם במג”א ובמשנ”ב יש ג’ דרגות בבנין בכלים דיש תקיעה בכלים שהוא אסור אפי’ ביו”ט ויש רפוי שהוא מותר אפי’ בשבת ויש אינו רפוי ואינו תקוע דבזה להמג”א ביו”ט שרי דלא גזרו ביו”ט (ולפי מה שנתבאר לעיל אם נשוה הסוגי’ בדף יא לסוגי’ בדף כב גם המג”א מודה דבעי’ צורך, וכך יצא גם אם ניישב דעיקר הסוגי’ בדף יא מיירי רק לגבי החזרה אבל לגבי הסילוק מותר דהוא צורך יו”ט מ”מ חזי’ דבעי’ צורך יו”ט ולא שלא גזרו ביו”ט כלל), ולהגר”א ההיתר הוא רק לצורך שמחת יו”ט (ובחנויות התירו גם החזרה אע”פ שאינו צורך שמחת יו”ט כמשנ”ת משום תחילתן).

ולענין עדשה יעוי’ בשעה”צ שכתב ועיין בביאור הגר”א דסתם הדוק שרי וכלי העשוי על ידי שרוי”ף אם מותר להדקו בחוזק על ידו או לא, עיין בסימן שי”ג בשער הציון שם דלדעת המגן אברהם שם נחשב זה כמו תקיעה וממילא אסור זה גם ביום טוב, ולדעת הט”ז שם דהוא רק דרבנן ממילא הכא שרי, משום שמחת יום טוב, ועיין שם בשער הציון דלמעשה נכון להחמיר כהמגן אברהם עכ”ל השעה”צ.

היוצא בזה דלכאורה יש ג’ טעמים שיש לדון בהם לאסור החזרת עדשה ביו”ט, הא’ דהו”ל תיקון כלי (דבזה אין נידון אם יש בנין וסתירה בכלים ובודאי אסור כמ”ש התוס’ בביצה יא ע”ב, וכמו שנתבאר שכמה דברים מצינו שנאסרו ביו”ט משום תיקון כלי, וצל”ע מה הגדר היכא חשיב תיקון כלי, ואולי מה שמוחזר בקביעות חשיב תיקון כלי), והב’ דהרי התוס’ בדף יא והגר”א אסרו אלא לצורך שמחת יו”ט (ונזכר דבתים לא, וצל”ע אם מיירי רק על חזרה, אבל אם נימא דמיירי רק על חזרה לאסור בשל בתים ניחא דאין מחלוקת הסוגיות דהוצאה מותר כיון שהוא ג”כ מוגדר כשמחת יו”ט), וכן נקט המהרש”ם מכח התוס’ שם דאין להתיר אלא ברפוי, (ועי’ עוד בכנה”ג ומה שטען עליו המאמ”ר), והג’ משום שהוא מוברג בבורג וא”כ נחשב כתקיעה לדעת המג”א שנכון להחמיר כדבריו (דבתקיעה ממש לכו”ע אסור אפי’ ביו”ט ואפי’ לצורך שמחת יו”ט וכמשנ”ת).

הנה הדין הוא שטמון באש פטור, ובכל דוכתא אמרי’ ספק ממון לקולא, וכדאמרי’ בריש שור שנגח דכאיב ליה כאיבא ליזיל לבי אסיא, ולכן בפשוטו כשיש דבר שיש בו ספק טמון הו”ל כמו שיש ספק בדין והמוציא מחבירו עליו הראיה בפוסקים הוא גם בספק במציאות כמבואר במשנה בשור שנגח שם (ועי’ תקפו כהן סי’ ט’ י’ וקונטרס הספקות כלל א), ולכן גם בניד”ד יהיה פטור, ועי’ גם בברכת שמואל ב”ק סי’ ב סק”ב שג”כ נראה מדבריו שסבר כן.

אם כי מצינו דיש אופנים היוצאים מכלל ספק ממונא כמו באיני יודע אם פרעתי וכן בבא לצאת ידי שמים בכמה ספק נפקדים ונגזלים עי’ בחו”מ סי’ ש’ ועוד, וכן בברי ושמא לחלק מהשיטות והאופנים, וע”ע בפתחי חשן נזיקין פ”א ס”א בהערה מש”כ בניד”ד.

ויש שטענו דבאש חייב ורק שיש דין לפטור הטמון ולא חשיב ספק ממון לקולא דאדרבה יש כאן ודאי חיוב וספק פטור, וכנראה כוונתם דהניזק כאן הוא כעין מוחזק, אבל צל”ע אם אשכחן כה”ג בדין שהוא ספק חיוב לטעון דעיקר סיבת התורה לחייב כל שאין ידוע ודאי שהוא טמון ואדרבה ביבמות לח ע”ב משמע דלא אמרי’ אין ספק מוציא מידי ודאי כנגד חזקת ממון אלא רק לב”ש במקום שיש שטר העומד ליגבות דס”ל לב”ש דכגבוי דמי.

ומ”מ לגוף הטענה יש לציין דבסוגי’ דר’ יהודה ורבנן נתבאר דלהלכה אליבא דרבנן יש ב’ מיני טמון, דיש טמון שהוא בא מחמת טענה כמבואר שם ויש טמון דאינו מחמת טענה אלא גזה”כ (כמו שנתבאר בתשובה אחרת), ולפי מה שיש משמעות ברא”ה ונ”י ולפי מה שנקט בדברות משה (כמו שנתבאר בתשובה הנ”ל) יוצא לפי דבריהם דבכל גוני הוא מחמת טענה ולא רק גזה”כ, ולפ”ז גם בספק טמון לא שייכא כלל הטענה דלעיל דהוא כעין מוחזק כיון שיש לו טענת פטור של כעין אנוס, ולפי הסוברים שיש טמון של גזה”כ יהיה שייך טענה זו רק במין טמון זה, ולהסוברים שכל טמון הוא מחמת טענה לא יהיה שייך טמון כלל.

ומ”מ גם אם לא נקבל עצם החילוק לענין לחייב מספק תשלומין בספק טמון, מ”מ באופן שהניזק תקף והוציא ממון יש יותר צד להשאיר הממון אצלו לחלק מהדעות באופן שעיקר הדין הוא חיוב ורק יש ספק אם יש טעם הפוטר, יעוי’ בש”ך יו”ד סי’ סא סקי”ד מש”כ ע”פ הרשב”א במשמרת הבית בית ג שער ב, ומה שכתב שם הש”ך בדעת הרמ”א והלבוש.

ועי”ש רע”א מה שציין לדברי הש”ך חו”מ סי’ שמו סי”א סק”ז ששם תמה על הרמ”א שכ’ המחבר דבספק שאלה בבעלים פטור ואם תפס אין מוציאין מידו ולא פליג שם הרמ”א על המחבר אף דהרמ”א סובר בשאר מקומות כהפוסקים דתקפו כהן מוציאין מידו.

והיוצא בזה דיש כאן ספק ממון והמוציא מחבירו עליו הראיה ומ”מ לפ”ד הש”ך ביו”ד שם יוצא שבניד”ד לחלק מהדעות יתכן שלא יוציאו מיד התוקף ואילו לפ”ד הש”ך בחו”מ שם משמע דלא הוה ס”ל צד כזה לחלק, ולכאורה עיקר דעתו כיו”ד שם ששם הביא ראיה לחילוקו מהרשב”א ומתרץ בזה קושיות מרמ”א ולבוש משא”כ בחו”מ שם נשאר בקושיא.

ולהלכה יל”ע בכ”ז.

הערה בהלכות עבדים והשלמה לתשובה על חיוב ממון או תפיסה בספק טמון

ביו”ד ס”ס רסז סעי’ פ כתב הרמ”א די”א בספק אם יצא לחירות מהני תפיסה ולא הביא להדיא דעה חולקת, וצ”ע דהרי הרמ”א בכל דוכתי פסק דלא מהני תפיסה בספק ממון, ובבהגר”א כתב דדעה הראשונה היא הדעה החולקת, אבל גם מבואר בדבריו שהש”ך לא למד כן ברמ”א, ואמנם בגמ’ מצינו שפירשו המשניות בדרך זה דתנא ראשון חולק, אבל אפשר דהרמ”א צריך לפרש דבריו יותר, דהרי כתב המשנ”ב בשם הפוסקים דבשו”ע הלשון יש מי שאומר מלמד בד”כ דאין חולק ואמנם בש”ך במקו”א נראה שלא למד כן וצ”ל שאינו כלל גמור, וגם יש מקום לחלק בין י”א ליש מי שאומר, ועכ”פ הלשון יש אומרים ברמ”א בודאי מצוי שבא לומר דבר שאינו מוסכם לכו”ע, בפרט אם דעה הראשונה נזכרה בכלל ודעה שניה הוציאה פרט מן הכלל, מ”מ בדעה הראשונה לא הזכיר דבר כנגד דין התפיסה להדיא, ועכ”פ היה להזכיר להדיא הדעה העיקרית להלכה דבמקומות אחרים הרמ”א מפרש להדיא שהלכה כמותם, וכאן אפי’ לא הזכיר דעתם להדיא, ועי’ עוד בבהגר”א כאן שהקשה על הש”ך עוד קושיא דהנה הש”ך כאן כתב דיש אומרים דמהני תפיסה נקט בלשון יש אומרים משום דדעת הראב”ד פ”ח מהל’ עבדים ה”ד דאין תפיסה מועלת אלא במי שחסרו ממון, והקשה הגר”א דהרי בלאו הכי יש הדעה שפסק הרמ”א בכמה דוכתי דאין תפיסה מועלת בספק ממון, ור”ל דלמה הוצרך הש”ך להביא סברא זו, לבאר שיטת החולקים על היש אומרים, מאחר דבלאו עיקר דעת הרמ”א דלא כהנך יש אומרים.

ולתרץ דברי הש”ך וזה יתרץ גם הקושי’ הראשונה דלעיל, יש לומר דהש”ך לשיטתו דסבר (כמו שהבאתי בפנים התשובה על ספק טמון) דבדבר שעיקר הדין לחייב ויש ספק טעם לפטור מהני תפיסה גם לדעת הרמ”א, ולכך כאן לא שייך לנידון של ספק תפיסה בעלמא דאע”ג דשם לא מהני תפיסה הכא תפס הרמ”א לעיקר דמהני ולהכי לא הביא דעה החולקת להדיא, והחולק סובר הש”ך שהוא רק הראב”ד דסובר דתפיסה בספק במקום קנסא הוא גרוע ויש לבאר כיון דבלאו הכי קנסא ניתן האידנא לגבות רק בתפיסה כמו שהביא הש”ך לעיל בסימן זה.

אבל הגר”א אפשר דגם אם מודה לעיקר הדין שתפיסה במקום שיש חיוב ודאי וספק פטור מהני מ”מ סבר דאין כאן חיוב ודאי כיון די”ל שעיקר הקנסא לא נתקנה באופנים אלו, ואפשר דזה גם מה שסובר הש”ך בדעת הראב”ד.

בדין תקפו כהן במקום שיש ספק שאינו מעיקר הדין שהוא של הכהן

בהגהות רע”א יו”ד סי’ שטו סק”ג הביא בשם הש”ך בתקפו כהן סי’ קה ס”ב דהשו”ע הזכיר דינו דתקפו כהן בסי’ שטו ס”א וס”ו ואילו בס”ג לא הזכיר לגבי אנדרוגינוס ותירץ הרע”א בשם הש”ך דבאנדרוגינוס עיקר דינא שאינו בכור, ולכך לענין ממון הוא של הבעלים ותקפו כהן מוציאין מידו ורק לענין איסורא מחמרי’ לשוויה ספק ברכות.

וצ”ע דגם בס”ב לגבי טומטום לא הזכיר השו”ע שתקפו כהן אין מוציאין מידו ואין דברי הש”ך לפני כעת, אבל נראה דהש”ך מפרש דגם בטומטום כיון דקי”ל שהספק הוא רק במטיל במקום נקבות וזה לא שכיח כ”כ כמבואר במקור הדין בבכורות מב ע”ב לכך רק לענין איסורא חיישי’ אבל גם בזה תקפו כהן מוציאין מידו.

ובזה יש ליישב עוד דחיישי’ למיעוטא שמא הוא זכר מטיל בנקבות ולא חיישי’ להיפך (שמא נקבה מט’ במקום זכרות), וקשה דנחשוש גם להיפך כדי לאוקמי ממונא בחזקת מאריה, אבל הדין שבזה הוא של הכהן כמבואר בגמ’ ושו”ע שם, וצ”ל כנ”ל דלענין ממונא לא חיישי’ למיעוט שאינו מצוי (אע”ג דבעלמא לא הלכו בממון אחר הרוב מ”מ יש יוצאים מכלל זה והרחבתי במקו”א בהם).

ומ”מ אי משום הא יש לדחות דהמקרה ההפוך אינו אפי’ מיעוט שאינו מצוי דזה אינו קיים כלל.

תקפו לוה למלוה באבק ריבית

בש”ך יו”ד סי’ קסא סק”ד כתב דהיכא דאיכא פלוגתא אם הוא אבק ריבית או ריבית קצוצה אין מוציאין מהלוה אם תפס, והנה קי”ל לדידן דתקפו כהן מוציאין מידו כמש”כ הרמ”א בכמה מקומות, ולפ”ז לכאורה גם כאן בספק היה צריך להוציא מיד התופס, והש”ך לא כתב מקור לדבריו, ומ”מ נתבאר בש”ך בעלמא (עי’ בתשובתי לענין ספק טמון ובהשלמה שכתבתי לתשובה הנ”ל בענין שחרורי עבדים) שדעתו דכל היכא שמעיקר הדין הוא שלו ורק יש ספק פטור בזה אם תפס אין מוציאין מידו, וכנראה דכיון דבאיסורא אתא הריבית ליד המלוה ממילא הו”ל כודאי מחוייב להחזיר וספק פטור, ואפשר נמי שצירף דעת הראב”ד הסובר שאם תפס הלוה גם אבק ריבית לא מפקינן מיניה כמו בריבית קצוצה.