עם סגולה ישן לא מוגה - שאלות

{עש”ק פ’ וירא י”ז חשון תשע”ו}

שאלה – יש לבאר מ”ט כתיב אצל אבימלך כשלקח את שרה (בראשית כ ג) ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה ואמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל.

היינו שזכה אבימלך שקיבל התראה קודם ענשו.

ומאידך גבי פרעה כתיב (יב יז) וינגע ה’ את פרעה וגו’ ולא מצינו שהותרה, אף ששוגג היה.

תשובה – איתא בב”ר שפרעה נטל את שרה וגם אילו היה יודע שהיא א”א לא היה פורש, ולפ”ז מובן מ”ט לא קיבל התראה, והנה גם אבימלך נענש סופו של דבר גם שהיה בשוגג, כמו שאבאר מיד בסמוך, אך מ”מ הועילה ההתראה כיון שאם היה יודע שהיא א”א היה פורש כדמוכחי קראי ולזה היה כאן צורך בהתראה.

והנה בבראשית רבה פרשת וירא פרשה נב ח, איתא, ואם אינך משיב דע כי מות תמות, מיכן שאין התראה בבני נח.

והדבר לכאורה תמוה, הרי היה כאן התראה, שמתרה שהיא א”א ואם לא ישיבנה ימות.

והנה בבבא קמא דף צב ע”א איתא גבי אבימלך, השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך דאשת נביא בעי אהדורי אשת אחר לא בעי אהדורי אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר’ יונתן השב אשת האיש מכל מקום ודקא אמרת הגוי גם צדיק תהרוג הלא הוא אמר לי אחותי היא והיא גם היא אמרה אחי הוא נביא הוא וכבר לימד אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו או על עסקי אשתו שואלין אותו אשתך היא אחותך היא מכאן לבן נח שנהרג שהיה לו ללמוד ולא למד, ופרש”י שהיה לו ללמוד – דרך ארץ ולא למד מדקאמר ליה רחמנא נביא הוא דמשמע אין ממש בדבריך וראוי אתה ליהרג עכ”ל.

והיינו שהיה עליו טענה אכסנאי בא לעיר וכו’ כמ”ש בגמ’ שם.

ולכך חשיב גם גבי אבימלך שהיה בלא התראה.

{עש”ק פ’ לך תשע”ו בס”ד}

כתב בס’ פנים יפות בראשית פרק יז, ומה שהקשו המפרשים כיון שקיים אברהם אבינו כל התורה כולה, א”כ מפני מה לא קיים מצות מילה קודם שנצטוה, נראה באיסור חובל נאסר גם בני נח כדפירש רש”י [לעיל ט, ה] בפ’ אך את דמכם לנפשותיכם לחובל דם עצמו, וה”ה חובל בכלל, כדאיתא בסוף פרק החובל [צא ב] דלאו דוקא קטלה, אלא אפילו חבלה בעצמו, וא”כ לא היה רשאי בשביל החומרא שהחמיר על עצמו במה שלא נצטוה לדחות איסור חובל, ומטעם זה לא הניחוהו בני דורו שלא האמינו בנבואתו לדחות ולעבור על איסור חובל.

והוקשה לכת”ר שליט”א דיש להוכיח מדברי התוס’ ביבמות דף עא ע”ב וז”ל, לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו – ומ”מ אברהם פרע מילתן אף על גב דלא נצטווה כדאמר בב”ר (פ’ (ס”ד) [מ”ז]) דאפי’ עירוב תבשילין קיים וא”ת אם לא ניתנה פריעה עד יהושע היכי גמרינן מיניה הא כתיב (ויקרא כז) אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ויש לומר דהלכה למשה מסיני הוא ויהושע אסמכיה אקרא עכ”ל.

וא”כ אם היה בזה איסור חובל א”כ איך פרע עצמו.

עוד הקשה כת”ר דהנה כתב הגרי”ז לתרץ על קו’ המפרשים הנ”ל דכיון שלא נצטוה לא היה ע”ז חלות ערלה שתחול המילה.

וק’ א”כ איך עשה פריעה דעל עור הפריעה לא היה מצווה.

תשובה – נראה דאחר שנצטוה היה בזה יותר שייך להקרות שמהדר במעשה המצוה וכבר אי”ז איסור חבלה אבל כשאינו מצווה ועושה כלל לא מהני לזה שאחרים היו מצטווין ע”ז.

וכן יש לתרץ על מה שהקשה ע”ד הגרי”ז דכיון שכבר נצטוה על המילה היה שייך להדר במילה שהפריעה היא בירור המילה והיא הידור בגוף המילה משא”כ קודם שנצטוה.

{עש”ק פ’ לך תשע”ו בס”ד}

כתב החוה”ל בפתיחה לשער הביטחון והבוטח בה’ לא יחסר ממנו מזונותיו בכל עת וכו’, וק’ דהא אמרי’ בב”ק ס’ ב’ רעב בעיר פזר רגליך, והנה בר”מ פ”ה ממלכים ה”ט כתב דאף שמותר מן הדין לצאת מא”י לחו”ל אם חזק שם הרעב, מ”מ מחלון וכליון נענשו ע”ז.

וכתב תלמיד הרשב”א בתורת המנחה ח”א עמ’ מ”ב דאעפ”כ יצא אברהם מצרימה משום פקו”נ, וק’ מדברי החוה”ל הנ”ל.

תשובה – דברי החוה”ל אינם מוקשים משום שמ”ש שאין סומכין על הנס אין כונת החוה”ל שאין החסיד עושה שום השתדלות ע”ז, אלא שיודע בלבו שלא יארע לו שום נזק אך אם מתעלם מן המציאות הר”ז שופך דמים, ואינני הראשון בזה המחדש דברים אלו.

ומה שיש להעיר ע”ד התוה”מ הוא שנתחדש בדבריו שהיה א”א מקפיד גם על דברים שאינן חיוב אלא גם על מה שנתבאר בר”מ שם שהוא רק לא מדת חסידות, ובפשטות רק על דברים שהן חיוב כגון ע”ת הקפיד.

עוד יש לדון שהרי אז לא נתקדשה עדין א”י וא”כ לא היה כלל מקום לחשוש לאיסור זה, וכמו דאשכחן לגבי מילה שלא מל וביאר הגרי”ז זצ”ל משום שלא חל ע”ז עדיין שם ערלה, ובאמת שם הוא חידוש של הגרי”ז אך כאן הפשטות היא כך לכאורה ודברי התה”מ חידוש.

אכן אפשר שאינו מתייחס אלא לציוו שהיה לאברהם ללכת אל הארץ אשר אראך ולא לקדושת א”י.

{אכן כעת בדקתי במקור הדברים וראיתי כי לא לכאן ולא לכאן, והוא ז”ל לא קאי על ל’ הר”מ כלל, וז”ל בתורת המנחה (פרשת לך לך – דרשה ח עמוד מ”ב), ואל תתמה מאחר שהתבונן אברהם בקדושת המקום הזה וראה בראיה ברורה תועלת המקום הזה, היאך מלאו לבו לצאת ממנו, כמו שנאמר עליו מיד ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה וגו’.

}

{עש”ק פ’ לך תשע”ו בס”ד}

מה שהקשה כת”ר עמ”ש בפיוט לברית מילה הרחמן הוא ישלח לנו משיחו, ואח”כ: הרחמן הוא ישלח לנו כהן צדק (והיינו אליהו הנביא), וצ”ב סדר הדברים דהרי אליהו יבוא קודם למשיח.

דהרי בגמ’ עירובין מ”ג ב’ אי’ והא לא אתא אליהו מאתמול וכו’, ומבואר שאין הסדר כך.

תשובה – שאלה גדולה היא, וכבר עמדו הרבה על שאלה זו [ואביא בזה מה שראיתי בס’ הדעה”ד שם], ובסידור אוצר התפילות בפי’ דובר שלום תי’ בזה בב’ אופנים: א) מאחר ויבואו שני משיחים בן יוסף ובן דוד, יתכן שאליהו יבוא אחר משיח בן יוסף וקודם משיח בן דוד.

ב) “כהן צדק” אינו אליהו הנביא, שהרי בסוכה (נ”ב ע”ב) נמנו ארבעה חרשים (אומנים): משיח בן דוד, משיח בן יוסף, אליה, וכהן צדק.

הרי לנו שכהן צדיק אינו אליהו, (ועיי”ש מה שפירש רש”י).

ורצה לומר דכהן צדק בהקשר של הפיוט לבירת מילה הוא פנחס, ועפ”י מדרש שוח”ט (מזמור מ”ז) מתבאר, שמלבד אליהו יהיה עוד אחד שיטול חלק בתהליך הגאולה, וזה עפ”י הכתוב “הן עבדי אתמך בו בחירי רצתה נפשי”.

לדעת ה”דובר שלום” הכוונה לפנחס.

לפי”ז בתחילה חשיב “ישלח לנו משיחו”, ואח”ז “ישלח לנו כהן צדק” הוא פנחס דאתי בסוף יומא אחרי המשיח, עיין שם בכל פירושו.

בקובץ אורייתא (כרך י”ט ע’ תלב – ג) הביא בזה תירוצים מכמה ת”ח: הרב משה אונגר כתב כי גם “הרחמן הוא ישלח לנו משיחו”, הכוונה לאליהו הנביא.

מאחר ואליהו הוא כהן, אפשר לכנותו משיח כי הוא ככה”ג הנמשח בשמן.

את דבריו סמך על סוף הפיסקא “לבשר בשורות טובות וניחומים”, ומכמה מקומות משמע שזה תפקידו של אליהו.

סיים המשיב הנ”ל את תירוצו באומרו “ואל תתמה למה ייחד לאליהו ב’ הרחמן, שהרי גם לאביו ולאמו יחד הפייט ב’ הרחמן, הראשון והשני”.

לאחר מכן כתב לנו המשיב הנ”ל כי מצא שהדבר כמעט מפורש בפרקי דרבי אליעזר פכ”ט שקורא לאליהו משיח, ואף שהרד”ל שם גריס אחרת, אין צורך בכך וכו’.

משיבים אחדים ציינו, כי אמנם אליהו יקדים את בוא המשיח, ברם מאחר ובברית מילה עסקינן, הלא אליהו בעצמו המכונה “מלאך הברית” כבר נמצא בברית, ע”כ אין צורך להתפלל שהקב”ה ישלח לנו את אליהו, כי הוא כבר נמצא.

אלא רק מבקשים שימלא שליחותו לנחמנו תוך כדי הופעתו של המשיח.

[ועיין עוד לקמן בביאור הדברים].

הרב אברהם ישעיהו רודרמן כתב שאולי נתכווין הפייטן להבליע שמו בתוך הפיוט, ומאחר ששמו היה “אברהם כהן צדק”, לפיכך הקדיש את הרחמן האחרון לשם משפחתו “כהן צדק”.

[א”ה והבקי בפיוטים יוכל לדעת כי יש טעם בדברים].

גם הוסיף הלה לתרץ שאפשר שקודם מבקשים על התכלית – משיח, ורק לאחר מכן על האמצעי המבשר את התכלית – אליהו.

הרב ישראל גולדברג ועוד, תירצו דהנה ב”כרתי ופלתי” – בקונטרס בית הספק כתב דמה דאליהו יבוא קודם למשיח זה בגאולה של “בעתה”.

אבל בגאולה של “אחישנה” אז מדלג על ההרים ויבוא משיח ללא כל צורך במבשר קודם.

עיין שם מה שיישב את דברי הרמב”ם.

הוסיפו המתרצים הנ”ל והראו מקום לספר “כלי חמדה” עה”ת פר’ שמיני שהביא את הכרתי ופלתי וכתב: ורגיל אני לומר עפי”ז מה שייסד הפייטן בנוסח הרחמן לברית מילה שמקודם מתפלל הרחמן הוא ישלח לנו משיח הולך תמים וכו’, ואח”כ הרחמן הוא ישלח לנו כהן צדק וכו’, והוא שינוי הסדר.

אמנם לדעת הכו”פ אתי שפיר, דמקודם אנו מתפללין על הגאולה של “אחישנה” ואז יבוא משיח בלי בשורת אליהו הנביא מקודם, ואח”כ מתפללים שאם לא נזכה לזה, נזכה עכ”פ לגאולה ד”בעתה” ויבוא אליהו לבשר לנו הגאולה, עכ”ל.

לאחר זאת ביאר הכלי חמדה כפי שכתבו משיבים אחדים מעצמם לעיל, אך באופן מבואר יותר, דמכיון שאליהו כבר נמצא בברית שהרי הוא מלאך הברית, אין צורך לבקשו שיבוא, אלא מנצלים עובדה זו ומתפללים שיבוא המשיח מיד, אך בכל אופן גם אם ח”ו לא נזכה לכך, מבקשים שהקב”ה יממש את תהליך הגאולה הרגיל וזה ע”י שישלח לנו קודם כל את הכהן צדק – אליהו, שיבשר על תחילת הגאולה.

ע”כ.

[וראה עוד בקובץ זכור לאברהם [חולון] תשנ”ז תשנ”ח, שס”ח שצ”א].

{עש”ק פ’ לך תשע”ו בס”ד }

כתב רש”י (בראשית ט”ו ה’) ויוצא אתו החוצה – לפי פשוטו הוציאו מאהלו לחוץ לראות הכוכבים, ולפי מדרשו אמר לו צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן, אברם אין לו בן, אבל אברהם יש לו בן.

וכן שרי לא תלד, אבל שרה תלד, אני קורא לכם שם אחר וישתנה המזל.

דבר אחר הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים, וזהו לשון הבטה מלמעלה למטה עכ”ל ומבואר ששינוי השם מועיל וצ”ע דבתענית דף כה ע”א איתא אמר להו דהוה יתיב עמי הקדוש ברוך הוא ואמרי ליה עד מתי אצטער בהאי עלמא ואמר לי אלעזר בני ניחא לך דאפכיה לעלמא מרישא אפשר דמתילדת בשעתא דמזוני אמרי לקמיה כולי האי ואפשר ע”כ, ומבואר שלא מועיל שינוי השם אלא בדרך אפשר, אך בבראשית שם משמע שהוא ודאי מועיל.

תשובה – גרסי’ בפ”ק דמסכת ראש השנה דף טז ע”ב ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם אלו הן צדקה צעקה שינוי השם ושינוי מעשה צדקה דכתיב וצדקה תציל ממות צעקה דכתיב ויצעקו אל ה’ בצר להם וממצקותיהם יוציאם שינוי השם דכתיב שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה וכתיב וברכתי אתה וגם נתתי ממנה לך בן שינוי מעשה דכתיב וירא האלהים את מעשיהם וכתיב וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה ויש אומרים אף שינוי מקום דכתיב ויאמר ה’ אל אברם לך לך מארצך והדר ואעשך לגוי גדול ואידך ההוא זכותא דארץ ישראל הוא דאהניא ליה עכ”ל.

והנה זה פשוט שאין תמיד מועיל שינוי השם, ובפרט לבני ישראל שאין להם מזל, אלא דהכל לפי הענין ופעמים יועיל ופעמים לא והכל גלוי וידוע לפני ה’, וכתב הערוך לנר ומה דקאמר הכא מקרעין גזר דינו וחשיב בהם גם שינוי השם אגב גררא דאחריני אמר גם על שינוי השם גזר דין אבל באמת קריעת גזר דין ליכא רק שינוי מזל.

והנה זה ברור דגם במעשה בגמ’ בתענית שם היה ידוע להקב”ה מה יהא אם יועיל או לא, ולא שייך להסתפק בזה כלל, ומה שלא גילה לו לר”א שם אם יועיל או לא אין אנו יודעים, שמא משום שרצה לעמידו בנסיון עיין גמ’ שם, או מצד המצוה של תמים תהיה עם ה’ אלהיך.

אבל שינוי השם גרידא היה גלוי שם שלא יועיל.

ומאידך גבי אברהם היה ברור שיועיל.

וכתב המהר”ל בגור אריה וז”ל, ויראה כי אין פירוש שהמזל היה מורה אברהם יש לו בן, זה אינו, רק המזל מורה על אברם אין לו בן, אבל לא היה מורה על אברהם כלום, ואמר לו הקדוש ברוך הוא ‘צא מאצטגנינות שלך’, כי אברם ראית אינו מוליד, אבל אברהם יש לו בן, כלומר שלא ראית דבר על אברהם, ולפיכך קורא אני לך שם אחר, וישתנה המזל על ידי שינוי השם עכ”ל, ומבואר בדבריו ג”כ שלא בודאי היה מועיל כאן שינוי השם כדי לשנות המזל, וכאן היה גזירת ה’ שיהיה לו בן אחר שישתנה מזלו.

מה שהקשה אמאי מחלק בקרא (פס’ י”ח) בקול אביו ובקול אמו, דהא לפ”מ דדרשי’ בסנהדרין ע”א א’ בקולינו דקולן שוה א”כ מ”ט שינה כאן הלשון.

תשובה – בחז”ל כאן מבואר דדרשי’ מזה שיאכל משל אבין ושל אמו (מדרש תנאים ועיין סנהדרין שם), ושצריך שירצו שניהם (מדרש אגדה), ולכך שינה הלשון כאן וכאן לאשמועינן תרווייהו.

ונראה ג”כ ע”ד הפשט דאי הוה כתיב בקול אביו ואמו גרידא הוי משמע מה ששניהם אומרים לו שיעשה, וזהו דברים שיותר מקובלין עליו, דאם שניהם שוין במה שמצווין אותו מסתמא הם דברים ברורים ומוכרחים, אמנם דייק הפסוק לומר בקול אביו ובקול אמו, לאשמעינן שנתגנה גם על מה שלא שמע בקול אביו בלבד וקול אמו בלבד, ובעיקר הרבותא הוא בקול אמו, דאינו עושה מה שאמו אמרה לו לעשות, וגם בזה נקרא רשע ורע, אף שבד”כ דברי אמו ממילא פחות חשובין אצלו וגם פחות משלים עמהן להבין פשרם, אפ”ה נקרא לגנאי בן סורר ומורה גם על מה שלא שמע בקול אמו.

שו”ר שעמד בזה האלשיך וז”ל.

כי למעלה הוא אומר בקול אביו ובקול אמו שמזכיר כל אחד בפני עצמו ואחר כך הוא אומר איננו שומע בקולנו, והיה לו לומר כמתחלה איננו שומע בקול אביו ואמו.

ועי”ש מה שהאריך בזה.

וז”ל, כי אין זה רק שלא עצבו אביו בילדות שעל כן בהגיעו לגדר יקרא בן גדל התפקרותו, כי הנה מעתה לא יסכון לו תוכחת לשון ולא ייסורי שוט ושבט, כי הלא מעתה ימשך שעל הוכחת דברים שדרך הבן לשמוע אל אביו מחמת יראה ואל האם מחמת כבוד, כמאמר רבותינו ז”ל (קידושין לא א) שעל כן בכבוד הקדים הכתוב האב ובמורא הקדים האם, הנה זה, אחר שלא ייסרו אותו בילדות עתה אם יוכיחנו אביו איננו שומע בקול אביו מפני היראה ולא בקול אמו מפני הכבוד, ואם ייסרוהו בשוטים אז אין צריך לומר שלא ישמע אל כל אחד מהם כי יוכיחנו בפני עצמו כי אם אז יתפקר יותר כי ולא ישמע אליהם אפילו אם יתחברו יחד שניהם.

וזהו אומרו ויסרו אותו ולא ישמע אליהם.

ואז (יט) ותפשו בו אביו ואמו וכו’ (כ) ואמרו את חטאינו אנו מזכירין כי בננו זה כלומר למה שהוא בננו שאנו בלתי ראויים, יצא סורר ומורה ולא בלבד איננו שומע בקול כל אחד מהם בפני עצמו כי אם גם איננו שומע בקולנו שהוא של שנינו כאחת, והוא אומרו למעלה ולא ישמע אליהם שהוא אל שניהם יחד ככתוב למעלה וכו’, כי אם תחלה איננו שומע בקולנו ואחר כך הוא זולל וסובא עכ”ל.

פרשת לך לך

{עש”ק פ’ לך תשע”ו בס”ד}

הקשה הג”ר שמאי הכהן גראס שליט”א במ”ש יד כג אם מחוט ועד רצועת סנדל אם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם וברש”י – שהקב”ה הבטיחני לעשרני, שנאמר לעיל (יב ב) ואברכך וגו’.

וצ”ע דהקב”ה מסובב הסיבות דאטו רצה שתיפול העשירות מן השמים.

תשובה – התשובה מבוארת שהיה בזה סרך של חילול ה’ אם יטול מן השלל, ולכך היה ברי לו שיקבל ממקו”א, ובפרט לדעת רש”י בסוטה י”ז א’ שהיה כאן גם גזל, וגם אפשר שהיה קים ליה לאברהם על מלך סדום שיאמר אח”כ אני העשרתי ויש בזה בזיון לא”א וגם המעטת כבוד שמים שהקב”ה הבטיח לעשרו [דיש בכח ליצנות לדחות], וכמ”ש המזרחי (רא”ם) כדי שלא תאמר אני הוא שהעשרתי את אברם ולא הקדוש ברוך הוא שהבטיחני להעשירני, שזהו הרמוז במלת “אני”, כלומר אני ולא הקדוש ברוך הוא, דאם לא כן מאי “אני”, ‘ולא תאמר העשרתי את אברם’ מיבעי ליה.

עכ”ל.

וא”כ פשיטא שאי”ז רצון ה’ אלא יתן לו עושר באופן שלא יטעון אדם אחר אח”כ אני נתתי לו, והיה אברהם בטוח שיש באפשרותו לדחות הצעה הזו ולקבלה במקו”א.

ובפרט שבא ע”י מלחמה שיהיו שיטענו שעשה עושר שלא במשפט ויהיה גנאי בזה על כל עשרו.

ועוד ג”כ שבא לו עושר זה ע”י סיכון נפשו במלחמה, ויראה כאילו הבטחת העושר שהיתה לו הוא אם יסכן נפשו כך, וזהו חילול ה’ שיאמרו שלכך היתה הכונה בהבטחת הקב”ה.

ובגור אריה כתב, כי הקדוש ברוך הוא הבטיחני וכו’.

פירוש לא שהיה אברהם מקפיד על כבודו ולא היה רוצה שיאמרו “אני העשרתי את אברהם”, דזה אינו, שלא היה אברהם חס על כבודו, רק שהיה מקפיד על כבוד השם יתברך, שיהיה נראה כבודו יתברך שהוא יעשיר אותו.

ואם תאמר ומה בכך שהקב”ה הבטיח אותו לעשרו, שמא זה הוא העושר שיתן אליו הקדוש ברוך הוא, דאם לא כן הרי קבל מתנות מפרעה (לעיל יב, טז) ולא אמר כי הקדוש ברוך הוא הבטיח אותו לעשרו, אלא על כרחך זהו העושר שהקב”ה הבטיחו לעשרו, ואם כן למה לא רצה לקבל אותו ממלך סדום, ויש לומר דהכא מפני שלא נתן לו מלך סדום רק מפני שנשבה, ומכח הפסד שהגיע לו – לא הוי זה בכלל “ואברכך” (לעיל יב, ב), ד’ברכה’ אינו רק דבר שבא מכח ברכה ולא מכח צרה, אבל פרעה שנתן לו לכבודו – זהו הברכה שהבטיחו הקדוש ברוך הוא שיהיה מכובד עד שיתנו הכל אליו מתנות, והוא בכלל “ואברכך”.

ואף על גב דגם פרעה נתן לו בשביל המכות שבאו עליו, זה לא יחשב קללה, כי היה בשביל כפרתו, אבל באלו מלכים שנשבו במלחמה לא נקרא זה ‘ברכה’ אם היה מקבל מהם עכ”ל.

במה שהקשה הרה”ג אלי’ ברכה שליט”א בסמיכות לא יחבול רחים ורכב לכי יקח איש אשה חדשה, ומתוך הלשון משמע דאותו הענין הוא ואין לו מובן.

{תשובה – דע שכל חכמינו ז”ל עמדו ע”ז ואביא מה שמצאתי: א) בראשית רבה (פרשת בראשית פרשה כ סימן ז), לגבי ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך, אמר רבי יוסי הגלילי יכול ממשלה מכל צד ת”ל (דברים כד) לא יחבול רחים ורכב, מעשה באשה אחת משל בית טברינוס שהיה נשואה ללסטים אחד, והיה בעלה מצערה, שמעו חכמים ובאו אצלה להוכיחו, כיון שבאתה לפני חכמים הוציאה לפניהם מנורה של זהב ונר של חרס על גבה לקיים מה שנאמר ואל אישך תשוקתך.

ב) בתיב”ע ותרגום ירושלמי (דברים פרשת כי תצא פרק כד פס’ ו), לא תמשכנון ריחיא וריכביא ארום צורכי נפשא הוא ממשכן: ולא תהוון איסורי חתנין וכלין ארום כל דעבד אילין כפר בחיי עלמא דאתי: ובנ”א לא ימשכן גבר ריחיא וריכבא ארום צורכי דבהון מתעביד מזון לכל נפשא הוא ממשכן ולא יהוי גבר אסר חתנין וכלין בחרשין ארום נפשא דעתיד למיפק מנהון הוא מחבל.

}

ובענין זה אביא לשון האבן עזרא דברים פרשת כי תצא פרק כד פס’ ו, לא יחבול רחים ורכב – אמרו המכחישים, כי נדבקה זאת הפרשה עם ושמח את אשתו (ה), כי רמז למשכב, כי אסור שימנע מן המשכב, וזה הבל וריק.

והביאו ראיה תטחן לאחר אשתי (איוב לא, י), וכבר פירשתיו.

והאמת שהוא כמשמעו, שאסור לאדם שיחבול רחים.

וכו’.

והסומכים על הסמך הפרשיות, איננה טענה, כי כל מצוה עומדת בפני עצמה.

והסמיכות כדרך דרש.

עכ”ל ומ”מ מבואר בת”י דס”ל כהך דרשת הסמיכות.

ות”י זה הוב’ בחזקוני ודעת זקנים בראשית ג’ ט”ז.

וכן במושב זקנים כאן פס’ ה’.

ג) וז”ל החזקוני דברים פרשת כי תצא פרק כד פס’ ו, לא יחבל רחים חסר תיבה אחת והוא כאילו כתוב לא יחבול החובל ד”א אדסליק מיניה קאי אחר שנתן לו רשות להשאר בביתו יהא נזהר שלא יחבל רחים ורכב של יוצאי צבא כי נפשם הוא חובל כי מה יעשו זולתם במלחמה.

רחים ורכב לא זו ולא זו בלבד אלא כל דבר שהוא כלי אמנתו.

[לא יחבל רחים ורכב שאסור למשכן את אשתו].

רחים אינם נכתבים אלא בלשון רבים דוגמא שמים מים חיים פנים מלקחים מעים [כי נפש הוא חבל חיי נפש].

ד) וז”ל הבעל הטורים דברים פרשת כי תצא פרק כד פס’ ה, אשתו אשר לקח.

וסמיך ליה לא יחבול.

לומר שלא יחבול את אשתו בתשמיש המטה (עי’ עירובין ק ב).

ד”א על שם שהאשה היא משכונו של האדם, דבעון נדרים אשתו של אדם מתה (שבת לב ב).

ה) עיין בהרב אלשיך ז”ל שהאריך בזה גם כן ומפני אריכת לשונו לא העתקתיו.

לכבוד חברי וידידי גרשון גולד, משה דוד טננבוים וכו’.

משה”ק אהא דגרסי’ בברכות ל”ב א’ גבי הרף ממני אמר דבר זה תלוי בי מיד עמד משה ונתחזק וכו’, ומ”ש גבי גזירת משה שלא יכנס לארץ שכשאמר לו הקב”ה אל תוסף לא נתחזק ע”ז עוד בתפילה.

הנה באמת מ”ר רצה מתחילה לעשות כך כפי שעשה בהר סיני, ואדרבה הפסיק מזה כשאמר לו הקב”ה אל תוסף, וכמ”ש כ”ז רש”י לעיל, ונראה דלשון הרף ממני חלוק מלשון אל תוסף דבר, דאל תוסף דבר בקשה היא שלא יוסיף לדבר, ואף דממילא ש”מ שאם יוסיף לדבר יוכל לשנות הדבר ע”י תפילתו (וכדאי’ להדי’ בחז”ל), מ”מ ש”מ שרצון ה’ הוא שלא ידבר ע”ז, משא”כ הרף ממני אין במובן שתהא הוראה לזה, דלשון הרף ממני משמעותו כאילו יש למ”ר שום שלטון וכח על הדבר, וקאמר ליה שירפה מכחו ושלטונו ויתן לו להקב”ה כביכול לעשות כרצונו, ולמאי קאמר ליה זה, דפשיטא שאי”ז תלוי ברצון מ”ר אלא רק ברצון ה’, אלא דקאמר לי’ להשמיעו שיש לו כח בדבר, מה שא”כ הכא דלא קא”ל אלא אל תוסף דבר ולא משמע דבעי לאשמעי’ מידי רק עצם הענין שלא יוסיף לדבר, וכלל לא אשמעיה שיש דבר תלוי בו אלא רק שלא יוסיף לדבר עוד; ועוד דמכדי הא עד השתא לא דיבר ע”ז ומשמע מדברי הגמ’ שגם לא הי’ בדעתו לדבר א”כ למאי קאמר הרף ממני, משא”כ הכא שדיבר כמ”פ וע”ז קאמר אל תוסף; ועוד כיון שרצון ה’ מאוד הי’ ידוע לו עד עתה לגדל את ישראל לעם סגולה משא”כ מה שרצה ליכנס לארץ דאדרבה רצון ה’ הי’ שלא יכנס כמ”ש בס”פ שמות עתה תראה וכו’ כמו שדרשו רז”ל ואי אתה רואה במלחמת ל”א מלכים; ועוד דכיון דכבר ידע מ”ר מאז שבכחו לבטל גזירה בתפילה למאי אשמעיה תו אל תוסף, דבשלמא מעיקרא שלא ידע דד”ז תלוי בו י”ל שא”ל הקב”ה ל’ זה רק להשמיעו שזה תלוי בו, אמנם בפעם הב’ שכבר ידע מזה ע”כ אמר לו זה לפשטיה שימנע מלדבר עוד.

בכפל הלשון חוץ חוץ

במה שהקשה הג”ר יוסף אומן שליט”א עמ”ש ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ, דתמוה למה נזכר ב”פ חוץ חוץ.

תשובה – הנה רז”ל בספרי עמדו ע”ז, ודרשו כ”א מהם למשמעות שונה, ונעתיק לשון המדרש תנאים לדברים שהוא ברור טפי, ויד תהיה לך מחוץ למחנה אין יד אלא מקום שנ’ (ש”א טו יב) והנה מציב לו יד ואומ’ (במד’ ב יז) על ידו לדגליהם: ויצאת שמה חוץ ולא בעמידה לימד דרך ארץ שלא יעשה אדם צרכיו בעמידה וה”א והיה בשבתך חוץ ע”כ, וכעי”ז בספרי בקוצר.

ומבואר דכולהו לדרשא אתיין ולק”מ.

ויש לציין עוד דאף דבתרגום אונקלוס מתרגם שניהם ‘לברא’ מ”מ בתרגום המיוחס ליוב”ע אין מתרגם כך, אלא ואתר מזמן יהא לך מברא למשריתא ותשוד תמן מוי דרגלך, והגם דבמפרש שם ראיתי שכתב שהתרגום מתרגם לפי הענין ולא התיבות, אך ל”נ שהתרגום מפרש התיבות ממש, וס”ל ד’חוץ’ השני הוא כינוי ולישנא מעליא להוצאת המ”ר חוץ לגוף.

וז”ל המדרש תנאים לדברים פרק כג פס’ יג, ויצאת שמה חוץ להטיל מים [אתה אומר להטיל מים] או להסך רגלים וכשהוא אומר ויתד תהיה לך על אזנך הרי להסך רגלים אמור הא מה ת”ל ויצאת שמה חוץ להטיל מים.

ומשמע ג”כ דמפרש זה על הטלת מי רגלים, ומה שמתחילה נסתפק היינו דחוץ מתפרש גם על יציאת הצואה, ומ”מ ראיה זו אינה מוכרחת, די”ל שאין שום משמעות לכאן ולכאן, וחוץ היינו כפשוטו, אלא דדריש ליה באם אינו ענין כדרך המדרשים.