עם סגולה ישן לא מוגה - שאלות

שאלה

{שלום רב לאוהבי ומלמדי תורתך כבוד הרב סילבר שליט”א
בפרשת השבוע [כ”ב’ ב] וירא בלק בן צפור וגו’, וכן לקמן [פס’ ד’] ‘ובלק בן צפור מלך למואב וגו’, ולקמן [פס’ ז’] ‘וידברו אליו דברי בלק’, ובהמשך [פס’ י’] ‘ויאמר בלעם אל האלקים בלק בן צפר מלך מואב’ וגו’, וכן בפסוקים יג-יד-טו בלק ללא הזכרת שם אביו, ומיד אח”כ בפס’ טז’ -‘כה אמר בלק בן צפור’ וגו’ וכן ע”ז הדרך.

}

תשובה

בס”ד

אור ליום ו’ עש”ק פ’ בלק ט’ תמוז תשע”ו

לכבוד הרב דוד ורטהיימר שליט”א

אחדשה”ט, שלום רב וכל טו”ס

א) בענין שאלתו הראשונה, לא ראיתי עד כה איזה מי מן המפרשים שדיבר בזה, אבל נחזי אנן, דהנה מה שכתוב בתחילת הפרשה בן ציפור היינו משום שהיה עוסק בצרות עינו וברצונו לקלל, ויעוי’ מה שכתב בעל הטורים וז”ל, בן צפור.

שעף עליהם כצפור לקללם.

וזהו כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא (משלי כו ב) עכ”ל, או כמו שכתוב בזוהר ר”פ בלק שהציפר היה לכישוף, וכ”ז הוא מענינו שמתחיל לספר בענין בלק מעשיו וכשפיו, אבל אח”כ לא צריך.

וראה מה שכתב האור החיים בתוך דבריו וז”ל, עוד למה הוצרך להזכיר שם אביו בן צפור וכו’.

אכן יתבאר על דרך אומרם ז”ל (זוהר כאן) כי בלק מכשף גדול היה יותר מבלעם והיה עושה כשפיו בצפור אחד ששמו ידוע, והוא אומרו וירא בלק ובמה ראה בצפור, והוא אומרו בן צפור פירוש להיותו בן צפור ראה בכשפיו של צפור, ואמר תיבת בן לצד כי הצפור הוא לו לאב ולקצין וממנו ידע את כל אשר עשה ישראל לאמורי, ולא הוצרך למגידים להודיע דבר קטן וגדול.

ואפשר שכוונת הכתוב היא שמקודם היות המעשה ראה בצפור, ודקדק לומר את כל רמז בריבוי כל לגופה שראה בצפור כל מה שעשה ישראל לאמורי, וריבוי את רמז לראיה אחרת עמה [אומה] שעתידה להיות כיוצא בדבר האמורי שעתידין ישראל לכלותם, ומה אומה היא שעקרו ישראל אז היא מדין, וזה רמז בתיבת את, הא למדת שראה מה שעשו לאמורי ומה שיעשו למדין, ואפשר שראה גם כן כי מואב מובטחים מצרת ישראל כמו שכן היה, כי הכישוף יגיד העתיד אם רע אם טוב, ומעתה תלה הראיה בבלק כי הוא הרואה בצפור לבד וראיה זו לא ראה אותה אלא בלק בכשפיו וכו’ עכ”ל האוה”ח.

ומש”כ וידברו אליו דברי בלק, היינו כיון שהתורה מספרת מה דברו א”צ לחזור ולומר את כל מציאותו של בלק כנ”ל, וסגי במה שהזכירו פעם אחת, ועיין כעי”ז ברש”י פסחים ג’ א’ לגבי מה שמלמד בפ”א לספר בלשון נקיה ע”ש.

ומש”כ [פס’ י’] ‘ויאמר בלעם אל האלקים בלק בן צפר מלך מואב’ וגו’, היינו שהיה בלעם רוצה להתגאות שחשוב אני בעיני המלכים וכדפרש”י שם, והרי בלק היה אביו נשיא ג”כ כדפרש”י ר”פ מטות, ועיין רש”י עוד עה”פ בנו בעור, וא”כ בעי לאפושי גדולה לעצמו, שמלך בן מלך מחשיבו וכ”ש דעדיף ליה.

ומה שכתוב בפסוק טז, וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי, היינו שהיה מדבר על עצמו אני בלק המיוחס אמרתי אל נא תמנע, או שעבדיו אמרו אנו עבדי המלך המיוחס שאמר אל תמנע מלעשות רצונו.

והנה מלבד ד’ אלו אשר נזכרו בשאלה, לא מצינו עוד בפרשה שיהיה כתוב בן ציפור, והטעם הוא משום שלא נכתב בן ציפור אלא היכן שהיה צורך בזה וכמו הנך דברים, אבל בלאו הכי לא, ואם אפשר להוסיף יש להוסיף מ”ש בפרק כג, יח וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר קוּם בָּלָק וּשֲׁמָע הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר, ועיין מה שכתב אור החיים שם וז”ל, עוד יכוין לומר לו שקימה היא לו שזכה לשמוע דברים הבאים ממקום גבוה, והעירו עוד להטות אזנו עדיו להאזין כל דקדוקי הדברים, ובזה אתה יותר במדרגה מאותו שאתה מחשיבו לאב שהוא צפור הכשפים דכתיב בן צפור, מעתה הוא בנך, והוא אומרו בנו צפור ע”כ לשון האוה”ח.

והעמק דבר כתב וז”ל, האזינה עדי בנו צפור.

האזנה משמעו הטית אוזן בכונה ובדיוק, ובאשר אין דרך ארץ לומר למלך זה הלשון על כן אמר בנו של צפור, כאלו עדיין לא נתגדל והוא נקרא על שם אביו, וכדאיתא בסנהדרין דף מ”א גבי ר”י בן זכאי, דכל עוד שהאדם לא נתגדל נקרא על שם אביו ע”כ.

וע”פ דברי העמק דבר הללו אפשר לפרש עוד מש”כ האלשיך בריש הפרשה, וז”ל, ראוי לשים לב: א.

למה לא הודיע תחלה מציאותו ושהיה מלך מואב בעת ההיא, ואחרי כן יאמר מה ראה ומה עשה.

ב.

למה לא הזכירו בשם מלך, לומר וירא בלק בן צפור מלך מואב את וכו’.

ואח”כ בכתב תירוצו, וזהו וירא בלק עין בעין, בעוד היה שמו בלק בן צפור, ולא בשם מלך יכונה ע”כ.

והיינו שהיתה תחילת ראייתו כשהיה הדיוט ולא מלך, ובזה בא לתרץ מ”ט נקרא אז בלק בלא מלך, ולהנ”ל יש ליישב ג”כ מ”ט כתוב בפסוק זה בן צפור, משום שכשהיה הדיוט נקרא ע”ש אביו (וראה גם רש”ר הירש בפסוק ד’).

ב) בענין מה שחסר וא”ו, אפשר להביא מה שכתב בס’ אגרא דכלה פרשת בלק וז”ל, ויאמר בלעם וכו’ בלק בן צפר וכו’.

חסר ו’, וכן האזינה עדי בנו צפר [א”ה ואולם עי’ בחזקוני שכתב בנו צפור וא”ו יתרה].

והנראה דהנה בעסק מעשה הכשפים היה בלק יותר מבלעם [במד”ר פ”כ ז’] כי בלעם היה כוחו בדיבור ובלק במעשה, ובלעם לגודל גבהות לבו רצה להראות שצריך לו מכל וכל כי אין כח בלק גם במעשה זולתו, על כן אמר חסר ו’, כבר ידעת כי ו’ מורה על המעשה, וכן האזינה עדי בנו צפר, אמר לו לעגמת נפש שמעשיו אינם חשובים כלום למעשה עכ”ל האגד”כ.

קרא פחות

{בס”ד
שלו’ רב לכב’ ידידי ורעי החשוב מע”כ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
מה הקשר בפרשה בין מצוות ציצית למקושש העצים ופרשת המרגלים .

לתשובת כב’ הרב אודה מקרב ליבי,
ובברכת שבוע טוב ומבורך,
הקט’ אהרון}

לכבוד ידידי הג”ר אהרן שליט”א

שלום רב ושבוע טוב

א.

קבלתי שאלתך, ואכן גדולי הראשונים, וכבר בדברי חז”ל ביארו דברים אלו, וכדלהלן:

כתב בספרי זוטא פרק טו פסוק לו, וז”ל, למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית לומר לך מת חייב בציצית ע”כ.

ובמדרש אגדה (בובר) כתב במדבר פרשת שלח פרק טו סימן לב, וז”ל, ד”א למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית, שבשעה שאמר הקדוש ברוך הוא מקושש חייב מיתה, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אין לו פשע בדבר זה, שמא היה בדעתו שלא ישכח את השבת ולשמור המצות שהוא יום השבת ואינו נושא תפילין עליו, לפי שאין חייבין בתפילין, ולא היה לו פשע שמא שכח שהוא שבת, אמר הקדוש ברוך הוא למשה כבר התרו בו, שנאמר וימצאו ואמרו לו שבת ולא שמע, ולכן מחוייב סקילה, וממה שאמרת שאינו לובש תפילין אני אצוה לבני במצות שחייב להתעטף בציצית בשבת, ואז יהא מזכיר מצות שבת, כמו שנאמר וזכרתם את כל מצות ה’ ע”כ וכ”כ בדע”ז מבעלי התוס’ ובפי’ הרא”ש.

ובהדר זקנים על התורה הובא זה בנוסח אחר, וז”ל, מין א’ שאל אל ה”ר בנימן שוטה מה לכם לעשות קשרים ולתלות ח’ חוטין בכנפי כסותכם.

השיב לו ראה מה כתיב למעלה בפרש’ מקושש אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבש”ע איך יזכרו ישראל מן השבת ואינו אלא יום א’ בשבוע מיד צוה לו הקדוש ברוך הוא פרשת הציצית וכתוב בה למען תזכרו שהוא סימן שאנחנו עבדים להקב”ה כאדם שעושה קשר ברצועתו להיות נזכר בדבר.

וכדרך שהאדונים עושים סימן לעבדיהם בטליתם שלא יברחו.

ומתוך שאנחנו מביטים בו זוכרים אנחנו מצות הקדוש ברוך הוא ע”י.

ובמדרש אגדה שם סימן לד, כתב וז”ל, ולמה נסמכה פרשת ציצית למקושש לומר לך כל היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חייב חטאת.

ובהדר זקנים שם הובא עוד, ולמה נסמכה פרשת ציצית לפרשת מקושש.

לומר לך כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות.

והמדרש אומר שכל ההולך ד’ אמות בלא ציצית כאלו מקושש בשבת ע”כ.

וכתב בבעל הטורים במדבר פרשת שלח פרק טו פסוק לב, וז”ל, סמך מקושש למגדף (לעיל פסוק ל) לומר לך שבזמן אחד היו (תו”כ כד יב) ומפני ששבת חמור כעבודה זרה (דב”ר ד ד) כדאיתא בחולין פ”ק (ה א).

וסמך להם פרשת ציצית ששקולה גם כן ככל המצות דכתיב (פסוק לט) וזכרתם את כל מצות ה’ (מנחות מג ב).

בטעם מה שנסמך לפרשת מרגלים, כתב רבינו בחיי (במדבר טו לח) וז”ל, ידוע כי כל ענין המרגלים וענין מקושש עצים גם קרח במדבר היה, ומה טעם שיזכיר בכאן “ויהיו בני ישראל במדבר”.

ויתכן לפרש כי הוא להפליג על גודל חטא המקושש, ולכך הוצרך להזכיר “במדבר” ולומר כי במדבר שהיו בו ישראל והמן יורד בכל יום, שהוא מן הנסים המפורסמים המורים על חדוש העולם, שם נמצא מקושש זה לחלל שבת ולבא כנגד החדוש.

או יאמר “ויהיו בני ישראל במדבר” לפי שנגזרה גזרה בחטא מרגלים שיתעכבו שם כענין שכתוב למעלה: “במדבר הזה יתמו ושם ימותו”, הוצרך לומר עוד: “ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש”, כלומר בדין היה שיהיו בני ישראל במדבר מלבד הגזרה שנגזרה בחטא המרגלים, לפי שיש ביניהם עברות אחרות כגון מחללי שבתות ומזלזלים במצות ציצית, וזהו סמיכות הפרשיות, והרי כל ישראל ערבים זה לזה, ממה שדרשו רז”ל: (סנהדרין כז ב) (ויקרא כו, לז) “וכשלו איש באחיו”, איש בעון אחיו.

ויתכן לפרש עוד כי לפי שאמר למעלה: “והעמלקי והכנעני יושב בעמק”, כלומר לארוב לכם, “מחר פנו וסעו לכם המדבר”, שיחזרו לאחוריהם דרך ים סוף, הגיד בכאן הכתוב כי עשו כדבר השם יתברך ונסעו לאחוריהם המדבר דרך ים סוף, ותכף בואם שם במצות ה’ יתעלה אירע ענין המקושש, ולפיכך אמר: “ויהיו בני ישראל”, לבאר כי הם גרמו עברה זו מפני חטאם שהוצרכו לחזור לאחוריהם, שהרי עבירה גוררת עבירה.

או אפשר לפרש עוד כי הוא דבק עם פרשת עבודה זרה הסמוכה לה, כי התחילה הפרשה: “וכי תשגו”, לבאר משפט הצבור העובדים עבודה זרה בשוגג, ותסיים במשפט עובד עבודה זרה במזיד: “והנפש אשר תעשה ביד רמה הכרת תכרת עונה בה”, ודרשו רז”ל: (ספרי שם) בזמן שעונה בה, כלומר שלא עשה תשובה, ולכך הזכיר “ויהיו בני ישראל” כי כן היה ענין בני ישראל “במדבר” בעשותם העגל שעבדו שם עבודה זרה תחלתן שוגג, הוא שאמרו: (שמות לב, א) “קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש”, ולבסוף מזידין היו, הוא שכתוב: (שמות לב, ח) “וישתחוו ויזבחו לו”, ואף על פי כן נסלח להם הוא אמרו: (במדבר יד, כ) “סלחתי כדברך”.

עוד אפשר לומר שיכלול עוד מה שהזכיר המדבר בחטא המקושש לרמוז על כל מי שהולך במדבר בדרך רחוקה ואינו יודע איזה יום הוא, שחייב לשמור את השבת ואינו רשאי להפטר בכך, כיצד יעשה מונה ששה ושובת יום אחד כמו שהזכירו רז”ל (שבת סט ב).

והטעם בזה על דרך האמת לפי שכל אחד ואחד מן השבעה היא שבת, שהרי בששת ימי בראשית כל השבעה פעלו ושבתו, וכאשר באה שבת ופעלה פעולתה המנוחה והתענוג, אז שבתו כלן בפעולתם, ואז היתה מנוחה לכלן גם לעצמה.

ואף על פי שישראל במדבר היו מכוונים הימים והשנים על פי חשבון ואי אפשר להם לטעות, רמז לך הכתוב על כל מי שהולך בדרך ואינו יודע באיזה יום שבת שהוא חייב מיתה אם לא ישמור את השבת אפילו במדבר עכ”ל רבינו בחיי.

{פ’ נשא תשע”ו
לכבוד וכו’
ע”ד מה ששאלתם בזה”ל, כתיב (במדבר ז’ פ”ט), “וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אהֶֹל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרןֹ הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו”, ופרש”י, “מִדבר.

}

תשובה

יתכן לומר שכל מה שבמציאות הוא שייך [עכ”פ בהבנה הרגילה בעולם שלנו] ורק משום כבוד אין אומרים זאת, אז כאשר יהא צורך באמירת זה, אז כבר לא יהא חסרון לומר, ולכן כשיש צורך לומר שהקב”ה מדבר עם משה אפשר לומר כך, ורק בסתם מקום טוב לומר בכינוי.

ויש לציין דבאמת בעוד מקומות נאמר דיבור כלפי משה, כמו וידבר ה’ אליו (ויקרא א’ א’), וכנראה סגי בפ”א שנאמר מִדַּבֵּר על מנת להודיענו ענין זה, עי’ כעי”ז בפסחים דף ג’.

שאלה (מהאיחוד בחידוד):

{כתיב (במדבר ט”ו ל”ט), “וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אתֹוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה’ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם”, ופרש”י, “וזכרתם את כל מצות ה’.

}

תשובה

יעויין מה שכתב הרא”ם, וז”ל, וזכרתם את כל מצות ה’ שמנין גמטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטין וחמשה קשרים, הרי תרי”ג.

במדבר רבה בפרשת קרח (במדבר רבה יח, כא).

ויש מפרשים (תוספות מנחות לט.

ד”ה לא), שאף על פי שמלת ציצת חסרה יו”ד בין צד”י לתי”ו ואין מנינו רק חמש מאות ותשעים, מכל מקום הלמ”ד של לציצת משלמת בחשבון של ציצת שלש פעמים הכתובים בפרשה.

ואינו נכון בעיני.

אבל הנראה בעיני הוא, שהמדרש הזה הוא אליבא דמאן דאמר (פסחים פו ב) יש אם למקרא.

ומכיון שהוא נקרא מלא, כאילו כתוב ביו”ד.

ולכן מה שטען הרמב”ן ז”ל מחסרון היו”ד בין צד”י לתי”ו, אינה טענה.

גם מה שטען ממנין החוטים, ואמר שהחוטין לדעת בית הלל אינם אלא שלש, אינה טענה, דהא כיון דאמר רב פפא בפרק התכלת (מנחות מא ב): “הלכתא ארבע בתוך שלש משולשת ארבע”, שפירושו נותן ארבעה חוטין, בכנף הטלית בתוך שלש אצבעות וכופלן לשמונה חוטין ומשולשת הציצית ארבע אצבעות, היינו כבית שמאי.

וסוגיא דתלמודא נמי בפרק קמא דיבמות (יבמות ה ב), דפריך: “האי לשעורה הוא דאתא, גדיל שנים, גדילים ארבעה, עשה גדיל ופתלהו מתוכו”, אתיא כבית שמאי משמע שהלכה כדברי בית שמאי.

לפיכך נתנו הטעם בזה אליבא דבית שמאי.

אבל לבית הילל צריך לומר טעם אחר ולא חששו לפרש אותו, מאחר שדבריהם דלא כהלכתא.

גם מה שטען ממנין הקשרים שאינן מן התורה אלא שנים בלבד, כמו שאמרו: “שמע מינה קשר העליון דאוריתא, דאי סלקא דעתך לאו דאוריתא, כלאים בציצית דשרא רחמנא למה לי, הא קיימא לן התוכף תכיפה אחת אינה חבור”, אינה טענה, דאיכא למימר שהטעם הזה אינו אלא לפי מה שאנו נוהגין עכשיו (מנחות לט א), כמו שפירש בהדיא בפרק התכלת, גבי “כשהוא מתחיל, מתחיל בלבן כשהוא מסיים, מסיים בלבן”.

ופרש”י ז”ל: “כשהוא מתחיל לכרוך, מתחיל בלבן, שמניח שני חוטין ארוכין של תכלת לעשות מהן הגדיל, ומתחיל לכרוך בלבן ובאמצע כורך של תכלת, וחוזר ומסיים בלבן.

והאידנא דעבדינן חמשה קשרים, היינו דאמרינן לקמן (מנחות מג: ורש”י שם): שקולה מצות ציצית ככל התורה כלה, דמנין ציצית בגמטריא שש מאות, ושמונה חוטין, וחמשה קשרים, דהוו שש מאות ושלש עשרה כנגד כל המצות.

ועבדינן שני קשרים מלמעלה ושלשה מלמטה”.

וכלשון הזה ממש הוא במדבר רבה בפרשת קרח, שפירושו שני קשרים מלמעלה, חד סמוך לכנף, קודם שיעשה הגדיל, וחד מלמטה אחר הגדיל, דהיינו אחר כריכת הלבן תחילה ואחר כך התכלת, ואחר כך הלבן, שזהו מן התורה.

והאידנא באו והוסיפו עוד שלשה קשרים אחרים למטה מהם ובין כל שני קשרים גדיל עשוי כסדר הגדיל שבין שני הקשרים הראשונים, הרי לך בהדיא שהאגדה של במדבר רבה, אינה [אלא] לפי מה שאנו נוהגים עכשיו, דאם לא כן למה חלקה הקשרים לשני חלקים, ואמרה: “שני קשרים מלמעלה ושלשה קשרים מלמטה”, אלא על כרחך לומר: שהחלוק הזה אינו אלא מפני, שהשנים הם מן התורה והשלשה הם מדבריהם.

כדפרש”י במנחות גבי (מנחות מג: ורש”י שם) “וזכרתם את כל מצות ה’ שקולה מצוה זו כנגד כל המצות כלן.

פירוש, שקולה מצוה זו כנגד כל המצות כולן – מדכתיב ‘את כל מצות ה” ועוד, דציצית בגמטריא שש מאות, וחמשה קשרים ושמונה חוטין הרי שש מאות ושלש עשרה”.

פירש בזה שני פירושים: האחד בלתי תקנת החמשה קשרים, והאחד אחר התקנה.

ואם כן מה שכתב פה בפירוש החומש את כל מצות ה’ שמנין גמטריא של ציצית שש מאות ושמונה חוטין וחמשה קשרים הרי שש מאות ושלש עשרה, אינו אלא כפי אחר התקנה, שכל עצמה של תקנה החמשה קשרים לא היתה אלא להשלים חשבון השש מאות ושלש עשרה.

לא שהתורה כוונה לזה הטעם, שהרי מן התורה אין בו אלא קשר עליון בלבד.

ועל כרחך לומר שהטעם בזכירת כל המצות בראייתו, אינו מפני הגמטריא, אלא על דרך הסימן בלבד, כאדם שקושר אצבעו בחוט כדי שיזכור מה שצווה לעשות.

וזהו הפירוש הראשון שפרש”י ז”ל גבי שקולה מצוה זו כנגד כל המצות, מדכתיב “את כל מצות ה'”, כלומר מדכתיב: “וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'” בראייתו יזכר את כל מצות ה’, וזהו על דרך הסימן.

ואחר כך כתב: “ועוד, דציצית בגמטרי”א” כו’, כלומר, ולא על דרך הסימן בלבד, וזהו לאחר התקנה שאז תהיה ראייתו מורה על כל מצות ה’.

אפילו בלא דרך הסימן ומפני שהוראת הגמטריא מורה על זכירת כל המצות בראיה, יותר מהוראת הסימן בלבד, בחר לפרש קרא ד”וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'” כפי אחר התקנה ולא כפי קודם התקנה עכ”ל הרא”ם, והביא עיקר תירוצו ג”כ בשפתי חכמים על פרש”י.

ובגור אריה כתב וז”ל, שמנין גימטריא וכו’.

אף על גב ש”ציצת” חסר, היינו שבתורה הוא חסר, ואין הגמטריא ניתן על שם התורה איך כתב בה, אלא שהגימטריא על פי השם של ‘ציצית’, והוא נקרא בשמו ‘ציצית’ בב’ יודין.

ואין אנו צריכין לומר יש אם (למסורת) [למקרא], [ד] אפילו יש אם (למקרא) [למסורת], דהכא שאני, שהדבר הוא בשמו שיקרא בו, והוא יקרא בשם ‘ציצית’ בשני יודין עכ”ל.

יום ב’ לסדר בחוקותי ע”ו

לכבוד הג”ר אהרן פרייס שליט”א

ששאלתם מ”ט גבי את שבתותי תיראו ומקדשי תיראו דרשי’ רישא דקרא עיקר, וגבי איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו דרשי’ סיפא דקרא עיקר.

אביא בזה מ”ש בחי’ הרמב”ן ביבמות דף ו ע”א וז”ל, הא דדייק בברייתא גבי כיבוד אף על גב דאיש אמו ואביו תיראו מכל מקום את שבתותי תשמורו דאני כו’ וגבי מקדש אמרינן איפכא את שבתותי תשמורו אף על גב דמקדשי תיראו, פירש”י משום דאני ה’ משמע כולכם חייבים בכבודי ושמירת שבת כבוד הוא להקב”ה יותר מכיבוד אב ואם ומבנין בית המקדש ששמירת שבת אינה אלא לכבוד הקדוש ברוך הוא שברא עולמו בששת ימים, ובנין בית המקדש לכפרת ישראל ולהנאת כהנים, ואף על גב דדרשינן בכמה קראי אני נאמן לשלם שכר ונאמן ליפרע כיון דבחד קרא כתיב אני ה’ להזהיר על כבוד השבת כל מקום שהוזכר בו שבת נדרוש כן, ואני אומר עיקר הדרשא מואת שבתותי תשמורו בכל מקום שנאמרה שמירה יש במשמע שלא ידחה אלא שיהא שמור לעולם, ואין במשמע מורא כן, וממילא משתמע אני ה’ כולכים חייבים בכבודי עכ”ל.

הרי נתבאר כאן הענין כראוי בב’ אופנים.

בע”ה יום ב’ לסדר בחקתי ע”ו

לכבוד הגאון רבי יצחק שוארץ ר”מ דסלבודקא

על מה שהקשה כת”ר בדברי רש”י ויקרא פרק כד פסוק י וז”ל, ויצא בן אשה ישראלית – מהיכן יצא, רבי לוי אומר מעולמו יצא.

רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא.

לגלג ואמר ביום השבת יערכנו, דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, או שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמיה.

ומתניתא אמרה מבית דינו של משה יצא מחוייב.

בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני.

אמרו לו (במדבר ב) איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב.

נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב, עמד וגדף ע”כ.

והקשה דהרי לחה”פ היה חם ביום השבת כיום אפיתו כמבואר בחגיגה כ”ו ב’ ורש”י שם.

לכאורה נראה כי טענת המקלל היתה כדרך הליצנים הנאחזים בכל דבר להתלוצץ, ואולי שלא ידע כי הפת חמה בדרך נס, או ששמע ולא האמין.

ויעויין מה שכתב הרא”ם (והובא בשפתי חכמים) מהכא משמע דמעשה המקלל בשנה שניה היה שהרי לחם הפנים לא היה אלא לאחר שהוקם המשכן, וכן מעשה הדגלים לא היה אלא עד שנה שניה כדכתיב בפרשת במדבר, וקשה דהא פירש ויניחוהו במשמר ולא הניחו המקושש עמו כו’ והמקושש בשנה ראשונה היה כדפירש וימצאו איש מקושש עצים בגנותן של ישראל הכתוב מדבר שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשניה בא זה וחללה כו’, אם כן מעשה דמקלל גם כן בשנה ראשונה היה.

ותירץ אף על פי שמעשה לחם הפנים לא היה אלא בשנה שניה מכל מקום אפשר שצווי לחם הפנים היה בשנה ראשונה ובשעת הצווי כששמע אותו רשע מיד לגלג, עד כאן.

א”כ שפיר י”ל שעדיין לא ידע כל הפרטים בזה.

א) מה שהקשה בדברי הגמ’ יומא ד’ ב’, בענין לאמור, ואביא דברי הגמ’ שם, ויקרא אל משה וידבר למה הקדים קריאה לדיבור לימדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קורהו מסייע ליה לרבי חנינא דאמר רבי חנינא לא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קורהו לאמר אמר רבי מוסיא בר בריה דרבי מסיא משמיה דרבי מוסיא רבה מניין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור שנאמר וידבר ה’ אליו מאהל מועד לאמר עכ”ל.

והקשה כת”ר מ”ט לא אייתו קרא דכתיב לאמור עד השתא.

יש לתרץ עפ”ד הריטב”א שם שכתב וז”ל, פי’ ודרשינן ליה מהאי לאמר דהכא לאשמועינן דאפילו במקום שיש קריאה ששומעין קול הדיבור הוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור.

עכ”ל הריטב”א, ומבואר בדברים דדוקא נקט ליה להאי קרא שנזכרה בו קריאה ודיבור והקדים קריאה לדיבור כדדרשינן בגמ’ הנ”ל.

ב) מה ששאל ר’ ישראל יעקב פרבר מ”ט נזכרה פרשת תודה בפ’ צו ולא בפ’ ויקרא, היינו משום שתודה היא רק פרט במצות קרבן שלמים, כדכתיב, ויקרא פרק ז פסוק יא-יב וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַה’, אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן ע”כ, ומבואר דזהו פרט במצות שלמים.

וכ”כ הספורנו שם, ואמר וזאת תורת זבח השלמים, והודיע שאף על פי שכל השלמים קדשים קלים, מכל מקום יש חלוק ביניהם שאם הם על אודות הודאה, יהיה עמהם לתת בתוכו מין חמץ וכו’ עכ”ל.

ובפרשת ויקרא נזכרו רק כללי הקרבנות ולא הפרטים.

ג) מה שהקשה ר’ דוד פלק ע”ד הפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) פרשת צו, שכתב וז”ל, ויקרב את האיל השני.

מלמד שהשני ממלא את הראשון שאם הקריב האחד ולא הקריב השני לא יצא ידי קדושו המלואים שהוא משלים עם הכל.

ויסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל בשמחה ואותו היום עשאוהו יום טוב.

משל לפורע את חובו ועושה יום טוב.

כך כיון שנקדשו הכהנים ונתקדשו הכלים עשאוהו לאותו היום יום טוב.

מכאן סמכו חכמים שכל המשלים מסכתא צריך לעשות יום טוב לחבירו כל שכן שמשלים לימודה.

וכן היה עושה כהן גדול יום טוב לאחיו בשעה שהיה יוצא בשלום מן הקדש ע”כ.

והקשה דהרי השמחה בכה”ג הוא שיצא בלי פגע כמ”ש בפיוט ליוה”כ, שהרי הרבה כהנים היו מתים, וא”כ מה הדמיון לכאן.

תשובה אע”פ שהיה שם שמחה גם מצד זה, מ”מ בודאי שישנה גם את חלק השמחה שיש בהשלמת העבודה, ונהי דאם הי’ מייתי ראיה מכה”ג לכאן היה מקום להקשות, אבל יש להתבונן בדבריו דלא מייתי ראיה אלא מכאן לכה”ג, וניחא דמייתי ראיה שיש לו לשמוח גם מצד זה.

ד) מה שהקשה ע”ד רש”י ויקרא ט’ כ’ שלאחר תנופת חזה ושוק ע”י הכהן המניף, נותן לכהן המקטיר גם החזה וגם החלבים, ותמוה מאי בעי חזה גביה, כיון שאינו מקטיר אלא החלבים, הנה עצם דברי רש”י הם מדברי הגמ’ במנחות דף סב ע”א, דגרסי’ התם, והכתיב וישימו את החלבים על החזות ההוא דיהיב ליה לכהן אחרינא ואזיל ומקטיר ליה, וכבר עמד ע”ז בחידושי הגרי”ז וז”ל, וצ”ע מאי בעי החזות לכהן המקטיר הלא זה לכהנים הוי, והנה בענין סדר התנופה מבואר בתו”כ דמניח החלבים ואח”כ חזה ושוק ואח”כ יותרת הכבד והכליות והגיה הגר”א בתו”כ שם דהכליות הוי יחד עם החלבים ואח”כ החזה ושוק, אמנם הר”מ בהל’ מעה”ק (פ”ט הל”ח) פסק כגירסתינו וצ”ע מ”ש דמפסיק להו בחזה ושוק עכ”ל.

וחשבתי בעניי אולי שייך לבאר לפמ”ש בהמשך הגמ’ שם, והא קמ”ל דבעינן שלשה כהנים משום דכתיב ברוב עם הדרת מלך ע”כ, וא”כ בעינן [עכ”פ לכתחילה] שמעשה התנופה יהיה ע”י ג’ כהנים, דג’ רבים נינהו, וכיון שתשלום התנופה בכהן הג’ הוא ע”י המסירה לו להקטרה, ואע”ג דבלא שהיה צורך אמיתי בכהן שלישי לא הוה עבדינן לבטלה כהן שלישי רק בשביל שיהיה רב עם, אלא דבאמת הכהן הג’ מעיקרו הוא לצורך הקטרת החלבים, ואגב כ”ז שייך לקיים מצות ברב עם, אבל השתא שכבר יש לפנינו ג’ לצורך הקטרת החלבים, א”כ מסרינן ליה ג”כ החזה לזכות גם בחזה במצוה זו, וצ”ע.

ה) מה שהקשה כ”ת ע”ד רש”י ויקרא פרק א מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל.

והרי בסנהדרין נ”ט ב’ כתב רש”י שהבהמות לא היו של אדה”ר אלא של גבוה.

תשובה יעויין במזרחי (רא”ם) שם שציין מקור דברי רש”י בויקרא רבה (ב, ז), וכתב ע”ד רש”י וז”ל, בויקרא רבה.

אבל בתורת כהנים דרשו: “אדם – לרבות את הגרים”, דלא תימא “בני ישראל” כמשמעו למעוטי גרים.

השתא דאתא “אדם” לרבות את הגרים, על כרחך צריך לומר, דפירוש “בני ישראל” מקבלי ברית בישראל, שגם הגרים בכלל.

ומכאן למדו שבכל מקום שנאמר “דבר אל בני ישראל” אף הגרים בכלל עכ”ל הרא”ם.

והנה ע”כ שהתו”כ פליג על הויק”ר, אבל יתכן עוד דגם הגמ’ דסנהדרין פליג על הויק”ר, דאם כך הוא שכל הבהמות היו של גבוה א”כ מי נתן לו רשות ליקח מהן לצורך הקרבה.

א”כ ניחא שהרי דרך רש”י במחלוקת מדרשים לפרש פ”א כמר ופ”א כמר כמ”ש המהר”ל בגו”א בפ’ בראשית, דמילתא דפשיטא הוא שלא היה לרש”י הכרעה בין אגדות חז”ל מה נכון ומה לא ח”ו, אלא בכל מקום פי’ ע”פ פשוטו, והדברים מובנים למבין.

ו) משה”ק כת”ר ממש”כ בעל הטורים ויקרא ד’ ז’ בכל הכפרות הוסיף כפרה וסליחה חוץ מכהן גדול לפי ששגגת תלמוד עולה זדון (אבות פ”ד מי”ג) עכ”ל, וקשה דהרי בפר העלם דבר של סנהדרין נאמר, אע”פ שגם אצלם זהו שגגת תלמוד.

שמא י”ל דסגי דגלי רחמנא בחד דוכתא לרמוז ששגת תלמוד עולה זדון, ומ”מ אפילו בכהן גדול ע”כ איכא איזו שהיא כפרה, דאל”כ למה הוא מביא, אלא דפרה גמורה לא היא דחשיב ליה קצת כמזיד, וזה סגי פ”א דאשמעינן לה ברמז, עוי”ל דבסנהדרין אין ישראל אשמין בשגגת תלמודן של הסנהדרין, ועכ”פ איכא כפרה מעליתא גבייהו, עוי”ל דגבי כה”ג שהורה לעצמו וטעה טפי שייך לומר שהיתה כאן פשיעה בהוראתו, משא”כ כשכל חכמי ישראל נתועדו ונתיעצו יחדיו ואעפ”כ טעו בזה הו”ל פשיעה הקרובה יותר לאונס, ובכה”ג שייכא יותר סליחה וכפרה וצל”ע, והשני נראה עיקר.

ז) מה שהקשה ר’ אהרן פרייס מירושלים במ”ש ‘מן הצאן’ להוציא את המוקצה, ‘ומן הצאן’ להוציא את הנוגח שהמית, דהרי וי”ו בא להוסיף ולא למעט.

תשובה הוי”ו בא להכפיל את התיבה וכשהוא נאמר גבי מיעוט, הוא בא להכפיל את תיבת המיעוט, וז”ל המכילתא דרשב”י פ’ בא, אין לי אלא אכילתו שהיא בחפזון, מנין לרבות קיבול דמו וזריקת דמו, תלמוד לומר וככה ככה.

יכול שאני מרבה צליתו והדחת קרביו, תלמוד לומר ככה.

ככה אתו.

אתו בחפזון, ואין פסח דורות בחפזון עכ”ל, ורד”ה בהערותיו שם פי’ דככה ריבויא הוא ווא”ו למעט אתא, וז”ל מדכתיב ‘ו’ככה דריש כאילו כתיב ב’ פעמים ככה ואין רבוי אחר ריבוי אלא למעט, ואפשר נמי דדדיש כפל הכ’ דהו”ל למכתכ כה.

ולעיקר הדבר יעו”ש מה שכתבתי שם בארוכה, אבל מ”מ הוי”ו יכול גם למעט וגם לרבות לפי התיבה באשר הוא שם.

ח) הקשה הגרי”ח סופר [ר”י כה”ח] דהנה גבי שעירה של חטאת כתיב, ויקרא פרק ד פסוק לא וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה’ וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ, ואילו גבי כבשה דחטאת כתיב שם פסוק לה וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֹתָם הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי ה’ וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ, ולא כתיב ריח ניחוח.

תשובה יעויין במסכת סוטה דף לב ע”ב, א”ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מפני מה תיקנו תפלה בלחש שלא לבייש את עוברי עבירה שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה ולא והא איכא דמים דם חטאת למעלה ודם עולה למטה התם כהן הוא דידע והאיכא חטאת נקבה עולה זכר התם מיכסיא באליה תינח כבשה שעירה מאי איכא למימר התם איהו דקא מיכסיף נפשיה דאיבעי ליה לאיתויי כבשה וקא מייתי שעירה חטאת דעבודת כוכבים דלא סגי דלאו שעירה מאי איכא למימר התם ניכסיף וניזיל כי היכי דנכפר ליה עכ”ל.

ועפ”ז י”ל דהיכא דמ”מ מייתי שעירה מרצונו דרמי אנפשיה להתבייש כדי להתכפר, הואיל וממצי נפשיה להכי הו”ל ריח ניחוח לה’.

[ומ”מ צ”ל שעושה כן באופנים המותרים המבוארים בשו”ע או”ח סי’ תר”ז ס”א ובמ”ב שם].

בביאור דברי רש”י

א) כתיב (שמות ל’ י”ט – כ”א) ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימתו או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה ליהוה, ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימתו והיתה להם חק עולם לו ולזרעו לדרתם ע”כ, ופרש”י בפסוק י”ט, בבת אחת היה מקדש ידיו ורגליו, ודייק כת”ר ממה שפרש”י כאן ולא להלן בפכ”א, א”כ מדייק זה מ’את’ שאינו בפכ”א, והקשה אדרבה בחגיגה י”ב ב’ מבואר ד’את’ הוא להקדים.

תשובה אינו בהכרח מדפירש רש”י כן כבר בפסוק י”ט שהוא מצד מה שנאמר בו ‘את’, דגם בלא זה דרך המפרשים לפרש במקרא הראשון בד”כ.

אך מ”מ שפיר יש להקשות מ”ט לא דרשינן מ’את’ כאן להקדים ידיהם לרגליהם כמו בחגיגה שם, ואפשר דכאן הוא נדרש לשום מידי אחרינא משא”כ בגמ’ דחגיגה קרא דהתם מיותר לדרשא זו.

בכפילות מ”ש ירחצו מים

ב) ומה ששאל מ”ט נכפל ב”פ ירחצו מים, ז”ל המכילתא דרשב”י, יאמר בבואם אל אהל מועד מה ת”ל או בגשתם אל המזבח אלו כן הייתי אומר בין נכנס לעבודה בין שלא לעבודה חייב ת”ל או בגשתם אל המזבח לשרת מה להלן עבודה אף כאן עבודה אלא מעתה יאמר ובגשתם מה ת”ל בבואם אלו כן הייתי אומר להקטרה טעון קידוש לשאר עבודות אינו טעון קידוש לכך נאמר בבאם ובגשתם עכ”ל.

ועיין זבחים י”ט ב’, ואידך נמי הא כתיב בבואם אי כתיב בגשתם ולא כתיב בבואם הוה אמינא על כל גישה וגישה כתב רחמנא בבואם וכו’ ע”ש בכל הסוגיא.

ולכך נכפל בבואם ירחצו מים ובגשתם ירחצו מים, דכל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא לחדש בה דבר.

האם הקטורת צריכה להיות דוקא ממעות משה

ג) מה שהקשה למ”ד בפ”ק דיומא (ג’ ב’) קח לך משלך, היינו דכ”מ דכתיב קח לך בעינן משל משה דוקא, א”כ הרי בקטרת כתיב (שמות ל’ ל”ד) קח לך, וכתיב והנשיאים הביאו וגו’ לקטרת הסמים.

תשובה שמא י”ל דס”ל נשיאים ממש, כמ”ש ביומא ע”ה א’, (שמות לה-כז) והנשיאים הביאו את אבני השהם תנא נשיאים ממש וכן הוא אומר (משלי כה-יד) נשיאים ורוח וגשם אין, ומיירי שם גבי מן, כמ”ש לעיל מינה (שמות לו-ג) והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר מאי בבקר בבקר א”ר שמואל בר נחמני א”ר יונתן מדבר שירד להם בבקר בבקר מלמד שירדו להם לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן ע”כ.

א”כ י”ל שמשה קיבל מן העננים ועשו מהן קטרת [וגם אם הנשיאים הביאו י”ל שהביאו למשה, דהנה גם הבנין עצמו לא המנדב מקדיש, דבונין בחול ואח”כ מקדישין, וגם כאן הרי היה דין שמשה יתן דבר מרשותו, א”כ י”ל שנתנו לו והקנו לו, וממילא הם קיימו מצות נדבת המשכן בנדיבות לבם והמשכן כשר].

ויש להוסיף דבמכילתא דרשו קח לך דגבי קטורת שיהא משה גזבר עליו כמ”ש בפירושי למכילתא דרשב”י ריש פרק י”ב, ולכאורה קשה דזה אינו לא כב’ המ”ד בגמ’ דיומא שם, דחד אמר משלך וחד אמר כביכול בשלך אני רוצה יותר משלהן, אבל שיהא משה גזבר ע”ז לא אמר לא מר ולא מר, אלא י”ל דבזה מודה שא”צ שלך ממש, אלא סגי שיהא גזבר עליו, ויל”ע היכא דרשו כך והיכא דרשו כך.

במ”ש חז”ל עה”פ אשר העלוך וגו’

ד) בסנהדרין ס”ג א’, וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו וגו’ (שמות ל”ב ח’), א”ר יוחנן אלמלא וי”ו שבהעלוך נתחייבו רשעיהם של ישראל כלייה ע”כ.

והקשה כת”ר דבנחמיה ט’ י”ח כתיב אף כי עשו להם עגל מסכה ויאמרו זה אלהיך אשר העלך ממצרים ויעשו נאצות גדלות ע”כ.

תשובה ז”ל הפסיקתא דר”כ [פ”ט שור או כשב אות ח’] רבי חונה רבי אידי בשם רבי שמואל בר נחמן, מוצלים היו ישראל מאותו המעשה, שאלו ישראל עשו את העגל היה להם לומר אלה אלהינו ישראל, אלא הגרים שעלו עמהם הם עשו את העגל, והיו מונים את ישראל ואומר להם אלה אלהיך ישראל (שמות ל”ב ד’) עכ”ל.

וי”ל דעכ”פ לדעת הגמ’ אותן בנחמיה היו הע”ר שהם הפליגו יתר על המידה.

ומיהו כאן בפסיקתא נאמר ענין זה על הפסוק בתורה גופה, וכן ברש”י כאן כתב, אלה אלהיך, ולא נאמר אלה אלהינו, מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן והם שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו עכ”ל.

עוד בענין חטא העגל

ה) מה ששאל בפרש”י שכתב גבי חטא העגל, כלום מתקנא אלא חכם בחכם וכו’, והקשה שהרי חטא העגל היה כעס על ישראל ולא על העגל, אביא בזה לשון המד”ר שהוא מבואר יותר, וז”ל פרשה מ”ג אות ו’, ורבי נחמיה אמר בשעה שעשו ישראל אותו מעשה עמד לו משה מפיס את האלהים, אמר רבון העולם עשו לך סיוע ואתה כועס עליהם, העגל הזה שעשו יהיה מסיעך, אתה מזריח את החמה והוא הלבנה, אתה הכוכבים והוא המזלות, אתה מוריד את הטל והוא משיב רוחות, אתה מוריד גשמים והוא מגדל צמחים.

אמר הקדוש ברוך הוא משה אף אתה טועה כמותם והלוא אין בו ממש.

אמר לו אם כן למה אתה כועס על בניך, הוי למה ה’ יחרה אפך בעמך עכ”ל.

וי”ל דמלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא, וכן כל ההנהגה היא בדברים ששייך להקפיד על בנ”א, וצורת הקפידא כאן היתה על מה שהמירו כבוד ה’, אך לא שייך להקפיד אם לא היה כאן שום פגם בכבוד.

ואפשר לבאר הענין עוד עפמ”ש הרבה ראשונים (ס’ הכוזרי והחינוך ועוד) שלא היה כאן ע”ז כלל, אלא רק עבודת ה’, רק שהיה שלא בציוי, וכ”ז היה כלול בתשובת משה, שלא לקחו העגל כתחליף לחכמתו וגבורתו של הקב”ה, ולא להשפעת טובותיו דהיינו הגשמים.

בדרשא דכהנים חייבין במחה”ש

ו) מה שהקשה הר”א פרנק ע”ד הירושלמי פ”ק דשקלים ה”ג דממ”ש זה יתנו ילפי’ י”ב שבטים יתנו בגימטריא ‘זה’ ומינה ילפינן דכהנים חייבין, וקשה דשמא המנין י”ב הוא כנגד אפרים ומנשה, ואכתי שבט לוי מנ”ל.

תשובה גימטריא היא א’ מן המידות שהתורה נדרשת בהן, כמ”ש במשנת ר”א בנו של רבי יוסי הגלילי (פרשה א’), וכיון דתיבת ‘זה’ ס”ל להירושלמי שהוא מיותר א”כ ע”כ אתא לרבויי מידי, ואם בא לומר שכל השבטים יתנו הא מילתא דפשיטא היא, וע”כ בא לרבות שבט אחר שאינו מילתא דפשיטא כמבואר בשקלים שם.

ומלבד זאת יש להעיר שלא מצינו שום מקום בד”כ שיהיו אפרים ומנשה ב’ שבטים אלא רק בחלוקת הארץ או הנשיאים והדגלים שהם ג”כ מישך שייכא לזה, וכמ”ש שכם אחד על אחיך וגו’ (בראשית מ”ט), עיין בספרי עם סגולה חלק א’ מה שכתבתי בזה.

ומה שהביא השואל מקרבנות הנשיאים שנתחלקו לב’, וא”כ חזינן דבמידי דקרבנות חשיבי בתרתי, הנה זה פשיטא דמאחר שנקבעו להתחלק לב’ נשיאים ממילא גם לגבי קרבנות של הנשיאים נתחלקו לב’, אבל שאר מידי דקרבנות שלא שייכי לנשיאים לא נתחלקו לב’.

האם בעשיית הקטורת היו עושים קול ע”י כלי

ז) מה שהביא הג”ר צבי גרבוז [ר”מ דסלבודקא] להקשות מרש”י שבת נ”ח ב’, העושה זגין למכתשת שמפטמין בה סממנין להקטיר לריח דקיימא לן בכריתות ו ב שהקול יפה לבשמים עכ”ל, ומאידך בכריתות שם אי’ כשהוא שוחק אומר היטב הדק הדק היטב מסייע ליה לר’ יוחנן דאמר ר”י כשם שהדיבור רע ליין כן הדיבור יפה לבשמים, ופרש”י, היטב הדק הדק היטב הממונה אומר כן לשוחק ע”כ.

וצ”ע דכאן בגמ’ ורש”י מבואר להדיא שהשוחק היה אומר ולא היו עושין הקול ע”י הכלי.

תשובה הנה בגמ’ בשבת שם מיירי גבי קבלת טומאה לכלי, היינו דכיון שיש בכך תועלת ודרך בנ”א לכוין לכך ממילא מעשיו חשיבי וקבעו טומאה לכלי, אך אין כונת רש”י בשבת שכך עשו בבהמ”ק ממש, דלעולם בבהמ”ק עשו הקול ע”י הממונה [או ע”י השוחק לדעת הר”מ פ”ב מכה”מ ה”ה, כמו שהביא הרב השואל], וה”ה דבמציאות מהני לכך גם אם עושים ע”י כלי [יתכן שבמידה קטנה יותר], אך לא שכך צריך לעשות בבהמ”ק.

וא”כ אין כאן לא סתירה ברש”י ולא קושיא ממשמעות הגמ’ בכריתות שהשוחק אומר.

בענין הכנסת מ”ר לעזרה לעשיית הקטורת

ח) מה שהקשה הרא”י דויטש מ”ט אין מכניסין מ”ר לעזרה הרי בטל ברוב עם הקטורת, יעויין בגמ’ כריתות ו’ א’, דהנידון הוא על לעשות את הקטורת בתוך בהמ”ק ע”ש, דקי”ל כל מעשיה לא יהיו אלא בקדש, ורוצה להכניס את המ”ר בעין לבהמ”ק.

ומשה”ק מ”ט לא נימא שזהו כבוד בהמ”ק, וכמו בברכות י”ח א’ שהותר לישב על ס”ת מפני כבוד הס”ת שלא יגנב, היינו דזהו כבוד הס”ת שלא יגנב עכ”ד.

אך לא הבנתי היכן נזכר כאן שזהו כבוד הס”ת, אלא כיון דלא אפשר עת לעשות לה’, ודוקא התם דלא אפשר התירו משא”כ הכא שאפשר בלא המ”ר, ולכן לא התירו.

במה שהזכיר הפייט שקל במקום מחצית השקל

ט) מה שהקשה כת”ר מדברי הפייט ביוצר לפ’ שקלים, ‘אור פניך עלינו אדון נשא, ושקל אשא בבית נכון ונשא’, וצ”ב הרי המצוה איננה אלא מחצית השקל, ומהו ושקל אשא עכ”ל השואל.

תשובה הנה בכל המשניות נזכר ענין זה משמיעין על השקלים וכו’, ולא דקדקו בזה כלל, דהענין מובן, ולא שייך כאן דובר שקרים וכו’, מכיון שהמכוון ברור, וגם דשקל מעקרו הוא לשון משקל.

לכבוד הרב .

.

.

בענין מה שבקשת ד”ת מהגר”ש אוסטרופולי שחל יום הזכרון שלו השבוע, אביא בזה להלן:

בספר פרדס יוסף (פר’ שמות אות צ”ה) הביא מהקדוש ר”ש מאוסטרופולי ז”ל, דעשרה הרוגי מלכות היו כנגד י’ השבטים שמכרו את יוסף, ובאמת היו רק ט’ ושתפו להקב”ה, ור’ עקיבא שהי’ מן הגרים הי’ כנגד השכינה.

וזה הפירוש בפסוק בפ’ בחוקתי (ויקרא כ”ז ל”ב) וכל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהי’ קודש לה’, שיעברו מן העולם תחת ט’ שבטים, ועשירי זה רע”ק יהי’ קודש לה’ עכ”ד.

ואני שמעתי רמז על הפסוק וכל מעשר בקר וצאן העשירי יהיה קדש לה’, בשם הגר”ש אוסטרופולי, וכ”ל מעש”ר הוא ראשי תיבות וכי למה מת עקיבא שהיה רועה ‘בקר וצאן’, ע”ז משיב הפסוק ‘העשירי יהיה קודש לה”, כלומר שמת כנגד הקב”ה.

ומש”כ שהיה רועה בקר וצאן מלבד פשטות הדבר, זהו מרמז גם לענותנותו עי’ יבמות ט”ז א’: אמר לו אתה הוא עקיבא ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו אשריך שזכית לשם ועדיין לא הגעת לרועי בקר אמר לו רבי עקיבא ואפילו לרועי צאן.

ובענין מה שבקשת ד”ת מהאריז”ל שחל יומו השבוע, אביא בזה כדהלן:

כתוב בפרשת השבוע (דברים א’, כ”ב) לגבי חטא המרגלים, וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ, וכתב בעל ההפלאה בספר פנים יפות: מפני ששליחות המרגלים היתה לעורר ולחזק את הקדושה בארץ ישראל שהיתה טמונה וכבושה תחת טומאת העמים שבה, וע”י שנכנסים בה מרגלים נכנסה בה קדושה וכן מצינו גבי יוסף שנאמר עליו ויצא יוסף מלפני פרעה ויעבור בכל ארץ מצרים [שם מא, מו] היינו כדי לעורר כל הנצוצות הקדושות שנפלו שם בדור הפלגה כמ”ש האר”י [שער הכונות, ענין הפסח, דרוש א’] ולכך היה עבודתם בחומר ובלבנים כדי לעורר את הניצוצות.

והוסיף האור החיים הקדוש בראשית כ”ח וז”ל, ותמצא כי מצרים אשר נתרוקנה מהניצוצות כאומרם ז”ל (פסחים קיח א) לא יצאו ישראל עד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים דכתיב וינצלו את מצרים צוה ה’ לבל יבאו שמה וכמבואר הטעם בדברי האר”י ז”ל (שער הגלגולים), ואם כן איך יהיה שנסבול את כל עוצם הגלות הזה מבלי היות בו ניצוצי הקדושה.

עוד כתב באור החיים דברים י”ב וז”ל, עוד יתבאר על דרך אומרם ז”ל (זוהר ח”ג קצג) כי מי שהוא בעל עבירות שערי דעת התורה ננעלים בפניו, ותמצא (ש”ע האר”י ז”ל הל’ ת”ת) כי שערי פתחי ההבנה בדברי התורה הם הקושיות שיעמדו בפני האדם, והם סוד הקליפות המתהוים מעבירות האדם, וזה שהעיר הכתוב במאמר זה שמור ושמעת פירוש אם אתה רוצה שתעמוד על אמיתת התורה להבין אמריה שמור המצות לבל תעבור עליהם ובזה ושמעת את כל וגו’.

לכבוד הרב א.

מ.

שליט”א

לבקשתך, באשר ויום השנה של מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל, יחול השבוע ביום רביעי, אביא דבר תורה ממנו לאור פרשת מסעי החָל השבוע.

בפרשת השבוע מבואר פרשת רוצחים בשוגג, הגרי”ש אלישיב (דברי אגדה פרשת מסעי) מבאר את הדברים כך: אדם מיהר לעבודתו לחטוב עצים, ככתוב: וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי (דברים יט, ה).

האדם היה צריך להזהר, אלא מה, שהיה טרוד בצרכי פרנסה, היה חפוז להנאות העולם הזה, ובא על ידי כך לרציחה בשוגג! אות היא שאין בו די אהבת ישראל.

.

.

אם היה בו די אהבת ישראל לא היה נכשל ברצח במצב כזה, מראש היה זהיר יותר ולא חפוז.

לצורך כך עליו להשאר בערי מקלט, שם ילמד את דרכי הנהגת הקדושה, שם יראה את הלוים העוסקים בתורה ושקועים בתורה.

כך יוכל להתקדם בחייו, לראות הכל בראיה אמיתית ולא חפוזה עד שיעלה על דרך המלך.

על כך נאמר טוֹב וְיָשָׁר יְהֹוָה עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ (תהלים כה, ח).

ב) חתנו מרן הגר”ח קניבסקי שליט”א כתב באריכות בגאונות עצומה להוכיח מפסוקי פרשיות מסעי והמדרשים והתלמודים בענין גבול ארץ ישראל ללמד שהגבול הוא באופן מסוים, ושלח את הדברים לחמיו מרן הגרי”ש אלישיב.

הגרי”ש ז”ל כתב לו, ‘עברתי על מה שכתב בענין הגבול הדרומי של ארץ ישראל, הן אמנם הדברים בנויים ומיוסדים על מקורות נאמנים בבלי ירושלמי תוספתא ראשונים ואחרונים עם כל זאת להורות על פי זה הלכה למעשה הלכה ומורין כן, לעניות דעתי אכתי מידי ספיקא לא נפק [אינו יוצא] עד יבוא יורה צדק’ עכ”ל.

דודי, הרב ישעיהו נתן מלצר המשיך להתכתב עם מרן הגרח”ק, הגרח”ק כותב לו במכתב: ‘יישר כוחו על הספר תגל הערבה יזכה להגדיל תורה ולהאדירה, וראיתי על השער שכתב טענותיו על הגבול שכתבנו שהוא נחל צין, ואכתוב מה שיש להשיב על סדר טענותיו.

.

.

‘.

לאחר מכתב נוסף כתב לו הגרח”ק: ‘קבלתי המכתב, וכמדומה שכבוד תורתו לא ראה מה שכתבתי בדרך אמונה ושם יראה שאין זה נפקא מינה למעשה כי העתקתי שם תשובת מורי חמי שליט”א שלמעשה יש להחמיר ואין נוגע רק לפלפולא של תורה’.

בסיום המכתב כותב לו: ‘גם יתר הטענות של כבוד תורתו רובן יש להשיב, רק קשה לי להאריך, כשכבוד תורתו יהיה בבני ברק נדבר על זה בעזרת ה’ בלי נדר’.

‏

תשובות על התורה