עם סגולה ישן לא מוגה - שאלות

{אור ליום ו’ עש”ק פ’ יתרו י”ט שבט ע”ו}

מה שהקשה כת”ר עמ”ש בזבחים קט”ז ב’ מה שמועה שמע יתרו ובא ונתגייר וכו’, ומאידך קי”ל ביבמות כ”ד ב’ אין מקבלין גרים לא בימות המשיח וכו’ כיון שזהו מחמת ששומעין גדולתן של ישראל.

תשובה הנה בתוס’ הקשו מהא דשבת ל”א ע”א בזה שרצה להתגייר על מנת שיהי’ כה”ג וגיירי’ הלל אף שכוונתו היתה לתועלת עצמו ותרצו התוס’ שבטוח הי’ הלל דסופו לעשות לשם שמים, ולפ”ז לק”מ, דהרי יתרו ג”כ היה לש”ש, ועדיפא מהכא [גם לדעת המהרש”א שתי’ תירוץ אחר], שהרי מתחילה היה כבר לש”ש, ולא רק שסופו עתיד להיות לש”ש, אלא שנתודע לאמת ע”י מה שראה גדולתן של ישראל.

אחר זמן עלה ברעיוני להתבונן עוד, דהנה בזמן מרדכי ואסתר כתיב ורבים מעמי הארץ מתיהדים, וכעי”ז היה בזמן שלמה שרצו הרבה מאו”ה לעבוד את ישראל, וכן לעתיד לבוא ירצו או”ה להיות גרים, ומאידך גבי מ”ת איתא בזבחים שם ע”א שנתקבצו כל המלכים אצל בלעם ושאלו אותו שמא מבול וכו’, ואמר להם תורה נותן לעמו, פתחו כולן ואמרו ה’ יברך את עמו בשלו, כלומר אנו מה אכפת לנו, ומצינו בעיקר שבא יתרו להתגייר, ואם כי מצינו שבאו עוד איזה שרצו להתגייר (עיין רש”י ר”פ נצבים, ויבמות ע”ט א’), מ”מ לא היה כשאר הדורות, וכנראה דגם שהיה הרבה טובה לישראל מ”מ לא היה כ”כ קל ומושך ללכת להצטרף אליהם, ואם יתפלא עלי השואל יש לידע שהדברים מפורשין בדברי רז”ל, וז”ל המכילתא דרשב”י ר”פ יתרו י”ח ה’ (ועיין גם במדר”י שם), אל המדבר הרי הכת’ מתמיה עליו אדם ששרוי בביתו ובכבודו של עולם עכשו יבוא למדבר תהו הזה שאין בו כלום לכך נאמר אל המדבר ע”כ.

נמצינו למדים מכ”ז שלא היה כ”כ קל ומושך ללכת לשם, ולא היה מה לחשוד ביתרו שהולך לשם עבור גדולה או טובה אלא לש”ש.

ויעויין באוה”ח פ’ תשא (שמות ל”ב ויעויין י’) דע”פ דבריו יש קצת ישוב לדבר, דמשמע לכאורה מדבריו שם שמשה לא הקפיד מתחילה על הא דאין מקבלין וכו’.

וז”ל שם, עוד ירצה על פי דבריהם ז”ל (שמות רבה פ”ב) שאמרו שקבלת ערב רב היתה מצד משה ולא הסכים ה’ עליהם ונתרצה לעשות רצון משה ולזה אמר לו שחת עמך אלו ערב רב והוא מה שרמז באומרו ועתה שעליו לעשות תשובה וחרטה על מעשה בלתי הגון ואולי כי הוא מתקן הדבר לעתיד לבא שאמרו ז”ל (יבמות כ”ד ב’) אין מקבלין גרים לימות המשיח ומשה הוא שיהיה גואל ויתקן הדבר ע”כ.

ולפ”ז י”ל דאיהו גופא מה שהיה למ”ר לתקן שקיבל הע”ר אע”פ שלא באו אלא מצד גדולתן של ישראל.

{בס”ד מוצש”ק לסדר משפטים ע”ו}

מה שהקשה כת”ר עמ”ש הבני יונה (הוב”ד בשד”ח מערכת מ’ כלל נ”ז) דמצוה בו יותר מבשלוחו עדיפא על הידור מצוה כשא”א לו לקיים שניהם, [ודנו בזה הפוסקים, ואין כאן המקום], והקשה כת”ר שליט”א דמאידך איתא בירושלמי רפ”ו דיומא גבי עומר דעדיף שיביאו מן המשובח אף אם יצטרכו בכך לבטל מצות קצירה, ואם הידור מצוה דחיא מצות הקצירה כ”ש דדחייא מצוה בו יותר מבשלוחו.

תשובה ראשית כל הידור מצוה בקדשים מעלתו עיקרית יותר מבשאר מצוות כדכתיב מבחר נדריך וכל חלב לה’, וכן כתיב אחד מיוחד שבעדרו, ואמרינן ע”ז (יומא ע’ ב’) חד לחובה וחד לנדבה וצריכי, ר”ל דב”פ כתיב אחד מיוחד שבעדרו גם בקרבן חובה וגם בקרבן נדבה, ופרש”י, וצריכי שיש דעת נוטה לומר נדבה מובחרת כדי שתהא מקובלת ברצון ויש דעת נוטה לומר חובה תהא מובחרת כדי שיצא ידי חובתו יפה ע”כ.

א”כ ה”ה גם גבי עומר שייך כ”ז, ואכן גם בשאר מצות איכא זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצוות שבת קל”ג ב’, וגם סברא היא דהקריבהו נא לפחתיך וגו’ וא”כ ה”ה אפכא שכמה שיביא מובחר עדיף, אבל בקדשים זהו פרט יותר עיקרי במצוה וכנ”ל וא”א ללמוד מהן שאר מצוות.

עוד נראה דבאמת א”א להשוותן זל”ז, דהנה בקצירה יש סברא לומר שהידור מצוה דוחה אותה, שהרי היא מעשה נפרד, וכמה שאדם מהדר ומכשיר עצמו בעשיית המצוה לפני קונו עדיף, א”כ עדיף שיהדר במצות ההבאה שהיא עיקר המצוה ויעשנה בשלמות הנרצית, משא”כ גבי היכא דאיכא מצוה בו יותר מבשלוח פשיטא שהמכוון והנרצה לפני ה’ הוא שיעשה המצוה בעצמו, ולא ישליך ציוויי ה’ אחרי גוו אלא כפרוטגמא חדשה תהיה לפניו.

{בע”ה עש”ק פ’ משפטים כ”ו שבט תשע”ו}

הנה נהגו הנשים לישא אבן רובין עמהם כדי שלא יפילו עובריהן, ויש לשאול האם חשיבא כקמיע מומחה שמותר לצאת בו לרה”ר או לא, וכמו אבן תקומה דקי”ל דשרי או דלמא לא הוי אבן זו כקמיע מן המומחה.

תשובה כתב רבינו בחיי בפ’ תצוה, וז”ל, ודע כי נמצא כתוב בספרי חכמת הטבע כי כל האבנים היקרות שהם עקריות ושרשיות אינן אלא י”ב והם אבות לכל שאר האבנים וכל השאר מיניהם ענפיהן ותולדותיהן ומה שנתן אבן “אודם” לראובן על שם שהאדימו פניו בחטא בלהה כשבלבל יצועי אביו והודה ולא בוש והאבן הזאת נקרא רובי”ן והוא גדל במקומות ידועים בים והוא סלע גדול ומוצאו כמוצא הכסף וכמוצא הזהב והסלע והמוצא ההוא קורין אותו בלאש”ו ורובינו ובלאש”ו הכל מין אחד וחתיכה אחת אלא שהרובי”ן הוא אדום בתכלית וכן תרגומו סמקן והוא מבחר האבן כמין ענפים שבולטים ממנו ונמשכים ממנו והבלאש”ו הוא למטה ממנו מאד במעלת האדמומית ומפני זה נקרא מבחר האבן הזאת בלשוננו “אודם” כי מראהו אדום כדם וסגולתו שכל אשה שנושאתו אינה מפלת לעולם נפלים ואמרו שהוא טוב לאשה המקשה לילד ואם היו שוחקים אותו ומערבים אותו באכילה ובשתיה מועיל הרבה להריון כדודאים שמצא ראובן ששם דמות אדם ועל כן נכתב “אדם” חסר וי”ו להורות על אדם כי המקרא יורה עצמותו של אבן והמכתב בחסרון וי”ו יורה על פעולתו ומפני זה היה ראובן מפותח על אבן אודם עכ”ל רבינו בחיי.

והובא לשונו גם בפי’ תולדות יצחק עה”ת לחד מן קמאי ה”ר יצחק קארו.

אכן יש להסתפק אם אבן רובין המצויה אצלינו היא אותה האבן רובין שהיה לפני הר”ב, או שמא אולי נשתנית שמה מאז כבר, ויעויין בספר מעשה ה’ לחד מן קמאי [נכדו של מהרי”ק] ס”פ יתרו שכתב לגבי השמיר וז”ל, ולדעתי הוא פסולת מחצב של אודם שקורין רובי”ן שהמחצב אשר ממנו יחצבו הרובינ”י שהיא אבן טובה אדומה כל אותו המחצב הוא אבן חזק עד מאד ונקרא בלשון לעז ואיטליא שמירי”ל וכן בלשון אשכנז שמורל”ק מלשון שמיר והוא האבן שמשתמשים בו לחתוך הזכוכית ובמקום השריטה נסדק הזכוכית והעד מה שנאמר יחזקאל ג ט כשמיר חזק מצור נתתי מצחך ואם הוא תולעת לא יתכן לומר חזק מצור ע”כ, ויש לברר האם כ”ז קיים גם ברובין המצוי אצלינו או לא.

עוד יש לברר אם מ”ש רבינו בחיי שלעולם אין אותה האשה מפלת נפלים, זהו ערבות מר”ב גופיה שלא תפיל, או דלמא דכ”ז הוא מדברי ספרי הטבעיים שהביא, והביא הדברים כצורתן, אך מ”מ אין הכרח שיחשב כקמיע מומחה גם לגבי הוצאת שבת.

עוד יש לברר אם שייך להקיש מזמן הר”ב לזמנינו, דהנה הרבה דברים טבעיים בדברי רז”ל והקדמונים נעלמו בזמנינו, וכמ”ש התוס’ בספ”ק דמו”ק שנשתנו הטבעים, ובפרט הדברים הסגוליים פחות ופחות נהגי האידנא, ויל”ע אי שייך לסמוך ע”ז להחשיב אבן זו כקמיע מן המומחה.

ומ”מ ממה שפסקו השו”ע ונו”כ בסי’ ש”ג סכ”ד שיוצאה אשה באבן תקומה ולא חשו לסברא זו, א”כ י”ל דה”ה באבן רובין הנ”ל ג”כ, ושמא שאני אבן תקומה שנזכרה בגמ’ (ואינה אבן רובין אלא אבן אחר כדמשמע ממ”ש המ”ב שם סקע”ז בשם המהרש”ל, והביא שם מהט”ז שנקרא שטרי”ן שו”ס, ואיני יודע מה הוא, אך יש גם בזמנינו מין אבן בתוך אבן שמשתמשות בו המעוברות.

שוב ראיתי שהגאון רבי מרדכי גראס שליט”א (עטרת שלמה ז’ תשס”ב, נ”ג ע”ט) פשיטא ליה בכונת ר”ב שאבן רובין היא אבן תקומה בעצמה).

אכן אם האבן עשוי כמין תכשיט בזה לא גרע דינו משאר תכשיטין, עיין שו”ע סי’ ש”ג סי”ח ושעה”צ סקנ”ג, ועיין ארחות רבינו ח”א קל”ו מ”ש בשם מרן החזו”א ז”ל.

וכאן אפשר להקל יותר.

ועיין עוד בחוט שני חלק ד’ פרק פ”ח סוף סקכ”ב לגבי אבן תקומה.

ולתשלום ענין זה אביא מ”ש בתשובות והנהגות ח”א סי’ תש”צ, וז”ל, ואם מפלת נפלים סגולה נפלאה מפי הקדוש בעל “לשם שבו ואחלמה” “בסוד ה'” ששמע מפיו הר”א לוין זצ”ל שלפני קריאת התורה יאמר בכוונה גדולה “ואתם הדבקים בה’ אלקיכם חיים כולכם היום” וזהו בדוק ומנוסה ע”כ, וע”ש ובדברי רמ”ג הנ”ל מה שהביאו עוד.

{עש”ק פ’ יתרו י”ט שבט תשע”ו }

מה שנסתפק הגרש”א שטרן שליט”א, אם קידשו ביום מתן תורה את השבת מדין תשלומין, או שכיון שלא היו מחוייבין בכניסת היום לא היו מחוייבין גם אח”כ, ושמא היה מקום לומר דהשתא כניסתו הוא, אבל לא מסתבר לומר כן דהרי קבלו כבר במרה את השבת.

והנה מלשון השאלה נראה דפשיטא ליה שקידוש שמקדש ביום כשלא היה לו יין מאתמול, אינו אלא מדין תשלומין, אכן יש להתיישב בדבר, דנהי דעיקר מצות קידוש היא בכניסתו, מ”מ גם קידוש שעושה ביום אינו רק לתשלומין, אלא מקיים בזה מצוה לקדש את השבת בדברים, ואפי’ בימי חול יש מצוה כזו כמבואר במכילתא ובאריכות ברמב”ן עה”ת, וכ”ש בשבת גופיה אי”ז רק תשלומין מקידוש השבת בכניסתו.

ובשאילתות דרב אחאי גאון פרשת וזאת הברכה שאילתא קסו כתב דאילו מאן דאיתניס ולא קדיש בי שמשי כי מקדש למחר ביומא נפיק ידי חובתיה או לא מי אמרינן בכניסתו אמר רחמנא וכיון דלא קדיש באורתא לית ליה תקנתא או דילמא שבת אמר רחמנא לא שנא יממא ולא שנא ליליא ע”כ ומבואר מדבריו דענין קידוש היום ביום שבת כששכח, לפי מה דקי”ל כהצד הב’ דידיה שבאמת מקדש, א”כ זהו קידוש על היום גופיה, ואין כאן רק ענין של תשלומין.

ואוסיף בזה עוד כאן מ”ש החת”ס שו”ת חאו”ח סי’ י”ז, וז”ל, ובתחילה אבאר בעזה”י סברת הב”ח לחלק בין קידוש להבדלה ולסלק קושייתך מפרק ע”פ והוא בשלמא קידוש אע”ג דלכאורה זכור בכניסתו משמע מ”מ כיון דהקדושה מוספת והולכת וכבוד יום עדיף מכבוד לילה והיה ראוי לקדש ביום על תוספת קדושתם ונהי אי קדיש בכניסתו סגי לכל מה שמוסיף והולך מ”מ מדרבנן תיקנו עכ”פ קדושא רבא לתוספת קדושת היום ויש מאנשי מעשה מדקדקים לברך על הכוס גם בסעודה ג’ משום תוספת קדושה ונהי דלא חייבתו תורה בכל אלו מ”מ מי שלא קידש בלילה ומקדש ביום איננו רק תשלומין כי על שינוי קדושה הנכנסת עתה ג”כ מברך עכ”ל.

ומבואר ג”כ שיש מצות קידוש גם על הקדושה המתוספת והולכת גם ביום.

והנה יש מהפוסקים שנקטו דענין זה של תשלומין הוא רק מדרבנן, (ועיין שו”ת בצל החכמה ח”ג ס”ב שהביא השיטות והדעות בזה, וע”ע אג”מ או”ח ח”ד סי ס”ג), ולפ”ז לפי מה שכבר הוכיח הרב השואל שליט”א שכיון שנתחייבו עכ”פ בשם שבת קודם א”כ לא שייך לומר דחשיב עתה כניסתה, א”כ ודאי לא קדשו שעדיין לא קבלו עליהם תקנות דרבנן כמ”ש הרמב”ן בסה”מ.

{עש”ק פ’ יתרו י”ט שבט תשע”ו
מודיעין עילית}

מה שהקשה הג”ר צבי קרויזר ע”ד רבינו בחיי (שמות כ’ י”ג) שכתב לא תענה ברעך עד שקר, דרעך מיירי גם בעכו”ם כדכתיב איש מאת רעהו, והקשה דהרי בב”ק ל”ח א’ מבואר דיתכן רעך שהכונה רק לישראל.

תשובה כונת הר”ב היא דכל מידי שהאיסור מצד העובר לא שנא, ר”ל דנהי היכא שהמצוה היא מצד בין אדם בחבירו בלבד אמרינן רעך ולא גוי, אבל היכא שהמצוה היא מצד העובר, שפוגם בעצמו ע”י מעשה שהוא עושה, בכל כה”ג לא יהא חילוק אם עושה מעשה זה כלפי גוי או כלפי ישראל.

והראיה שמצוה זו היא מצד שהוא פוגם בעצמו, יש להביא מן המכילתא דרשב”י וז”ל, לא תענה ברעך עד שקר – אין שקר אלא מבדה כיצד הפקיד לו זהב לא יאמר לו מרגלית מרג’ לא יאמר לו זהב ע”כ.

כלומר אע”ג שמשלם לו לפי אותו השווי, מ”מ לא יעשה כן כיון שמשקר בנפשו ומעות את הדין, וא”כ לא שנא אם משקר לפני גוי או לפני ישראל, דהא אפילו שינוי בעלמא אסור בעדות (עיין שבועות ל”א א’).

ומה שהביא מהפסוק שם, היינו דאע”ג שמסברא מצוה זו נוהגת גם כלפי גוי וכנ”ל, מ”מ אם היה גזה”כ למעט גוי הוה ממעטינן ליה, כמו טעות עכו”ם דמסברא לא נפיק מכלל גזל, אלא שמיעטתו התורה, וכן עמלקי דמסברא היה אסור להרגו, והתורה ציותה עליו שיהרג, וה”נ הכא אי הוה סבירא לן דרעהו ממעט גוי הוה ממעטינן ליה לגמרי, ולהכי כתב דכיון דמ”מ בעלמא אשכחן שגוי יקרא רעהו א”כ גם כאן אינו מיעוט.

וגם מאן דממעט גזל עכו”ם מרעך ס”ל דאי”ז דבר מגונה, דהופקר ממונן לישראל (עי’ ב”ק ל”ח), והו”ל כאוכל מן ההפקר, משא”כ עונה עדות שקר שעושה שקר בנפשו ומשנה דבורו.

ומה שכתב ר”ב שלא נאמר כאן אחיך כמו שאנו דורשים בשאר דוכתי למעט גוי, אלא רעך דלא ממעט, י”ל דלא קאמר דכל היכא דכתיב רעך שאינו ממעט עכו”ם, אלא רק דבר שאינו רק ענין בין אדם לחבירו אלא דבר גרוע וחמור מצד העובר האיסור, כמו כאן.

וכעי”ז בס’ אמרי הצבי כתב ליישב את דברי רבינו בחיי ובתחילה מקדים שהוכחת רבינו בחיי ממה שנאמר ‘וישאלו איש מאת רעהו’ אינה ראיה משום דשם היה עוד קודם קבלת התורה ואז אכן גם המצרי היה בכלל רעהו אבל לאחר קבלת התורה שפיר ממעטים מצרי מדכתיב ‘רעהו’ ואולם כדי ליישב את דברי רבינו בחיי כותב דהנה כבר כתבו הראשונים הרבה טעמים על כל מצוה ועיקר הטעם הוא שיש הרבה מצוות שציונו בוראנו יתברך להתרחק מן המידות המגונות כי העובר עבירה ממשיך מידה מגונה לעצמו ועל כן אסרה התורה מאכלות האסורות לפי זה יובן דמה שאסרה תורה להעיד עדות שקר הטעם בזה שייך גם בעדות שקר לנכרי כי אין לך אדם רע גדול מזה שמעיד עדות שקר בחבירו ובזה אין חילוק בין אם העדות הוא לישראל או לעכו”ם ומה שכתבה התורה הלשון ‘רעך’ בעדות כולל גם העכו”ם כי גם העכו”ם הוא בכלל ‘רעהו’ לענין זה אבל בשאר מקומות אין העכו”ם בכלל זה עכ”ד.

ובעיקר דין הזה יעויין במלבי”ם שכתב מדנפשיה דלא כר”ב.

{עש”ק פ’ בשלח תשע”ו
מודיעין עילית}

מה שהקשה עמ”ש הרוקח דיני עירובין קע”ח ומוש”ז מבעלי התוס’ שמות כ’ ב’ שהעננים היו כמחיצות, ולכך היו מותרין לילך מצד א’ לחבירו בשבת אף שהיה יותר מאלפים אמה, ומאידך מבואר בכ”מ שהיה למחנה ישראל דין רה”ר.

עוד הקשה דאי איתא דחשיבי עננים מחיצה הו”ל להחשב ג”כ קירוי, וא”כ אמאי קי”ל (שבת ה’ א’) המעביר ד”א ברה”ר מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר.

תשובה הנה בעיקר דבריהן צ”ע אמאי הוצרכו לכ”ז, הרי היו ישראל זה לצד זה, וא”כ היה צירוף מאהל לאהל, ושמא ס”ל דא”א שלא יהיה הפסק בין הדגלים יותר משבעים אמה ושיריים.

והנה בגמ’ עירובין נ”ה ב’ מבואר להדיא לא כן, וז”ל, אמר רב הונא יושבי צריפין אין מודדין להן אלא מפתח בתיהן מתיב רב חסדא ויחנו על הירדן מבית הישמת ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לדידי חזי לי ההוא אתרא והוי תלתא פרסי על תלתא פרסי ותניא כשהן נפנין אין נפנין לא לפניהם ולא לצדיהן אלא לאחריהן אמר ליה רבא דגלי מדבר קאמרת כיון דכתיב בהו על פי ה’ יחנו ועל פי ה’ יסעו כמאן דקביע להו דמי ע”כ.

ומבואר בגמ’ לפ”ז דהטעם האמתי שהיו נחשבין כעיר אחת, לאו משום דמוקפין מחיצות, אלא משום קביעותן מצטרפין כל האהלים להתחבר זל”ז.

והנה לכאורה י”ל דאתו ס’ ריבוא ומבטלי מחיצתא, ולכך לא חשיב ג”כ הקירוי, אך א”א לומר כן דהא גם אי אמרינן הכי הא קי”ל ירושלים אלמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רה”ר, וא”כ בכה”ג רבים לא מבטלי מחיצתא, אך י”ל דזהו עפמ”ש הרשב”א דבפלטיא לא מהני דלתות נעולות בלילה וביאר החכם צבי (סי’ ל”ז, הוב”ד בבאר היטב סי’ שמ”ה סק”ז) דכיון שיד כל אדם שוה בהן לא, ואפשר נמי דמדבר חשיב יד כל אדם שוה (ועיין בעל המאור וראב”ד ומלחמות עירובין ו’ א’), ואפשר עוד דמדבר לא חשיב קבוע דליהוי כדלתות, ואע”ג דאמרינן כנ”ל דהו”ל כמאן דקביע מ”מ י”ל דקביע להא ולא קביע להא.

אבל עדיין צ”ע מהלשון לפי שאינו דומה לדגלי מדבר משמע ששם לא היה כלל קירוי.

ויש לציין דבגמ’ פ”ק דסוכה ג”כ מבואר שהיה לענני הכבוד דין סכך, ובעי למילף מהתם דבעינן דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ, ומסתמא הי”ל ג”כ דין מחיצה לפ”ז.

ונראה דיש ב’ דעות בכל הסוגיות כאן, והא בהא תליא, דהנה בגמ’ בסוכה שם נחלקו תנאי אי ילפינן מעננים או לא, והנה לכו”ע היה עננים, ואעפ”כ לא בעי למילף מנייהו דלא בעי לפרש קרא דבסוכות הושבתי על העננים, דזהו משום דס”ל שאינן חשובין מחיצה, כיון דאיהו גופייהו לא מתכשרי לא למחיצות ולא לסכך, ולכך ס”ל דסוכות ממש עשו להן.

משא”כ אידך מ”ד ע”כ ס”ל כדברי הרוקח והמושב זקנים הנ”ל דחשיב מחיצה וכנ”ל.

א”כ אשכחן בשבת ה’ א’ ובעירובין נ”ה ב’ דלא ס”ל לגמ’ מדברי הראשונים הנ”ל להדיא, ומאידך אשכחן בסוכה שם דמ”ד הזה ע”כ ס”ל מדברי הראשונים הנ”ל, וכל הרואה יראה שיש כאן ב’ דעות בכל הסוגיות, וי”ל דס”ל למ”ד שהעננים היו מחיצות כמ”ד דאתו רבים ומבטלי מחיצתא.

והנך דוכתי דאשכחן דפליגי ע”ז אה”נ דלא ס”ל הכי ולפ”ז א”ש הכל.

{יום ג’ לסדר ויצא ע”ו}

שאלה – כתב השו”ע או”ח קכ”ד ס”י, מי ששכח ולא אמר יעלה ויבא בר”ח או בחולו של מועד או בכל דבר שצריך לחזור בשבילו יכוין דעתו וישמע מש”צ כל י”ח ברכות מראש ועד סוף כאדם שמתפלל לעצמו ע”כ.

והקשה כ”ת מ”ש מכל סתם שמונ”ע שאין הש”ץ מוציא יחיד אפי’ בדיעבד, וה”נ כיון שהלה התפלל שלא כדין יחזור ויתפלל כדין.

תשובה ז”ל המ”ב שם סק”מ, יכוין דעתו – דאע”ג דקי”ל דש”ץ אינו מוציא אלא דוקא מי שאינו בקי שאני הכא שהתפלל אלא ששכח ולא הזכיר לכן אע”פ שהוא בקי הש”ץ מוציאו ע”כ.

וביאר עוד הט”ז וז”ל, מי ששכח כו’ זה דברי בה”ג בתו’ והרא”ש הביאו ראיה לזה ממה דארשב”ג כשם שש”ץ מוציא שאינו בקי כך מוציא הבקי והקשה ב”י דהא לא קי”ל כרשב”ג אלא בר”ה וי”כ אבל בשאר ימות השנה קי”ל כרבנן דאין ש”ץ מוציא הבקי וכאן מיירי בשאר ימות השנה ותי’ דרבנן מודים לרשב”ג בשכח וטעה ול”פ אלא בלא התפלל כלל וקשה דהא ר”ג לא פטר אלא עם שבשדות דאניסי וממילא רבנן דפליגי ס”ל אפי’ במקום אונס אינו פוטר הבקי ושכח לא עדיף מאונס וי”ל דבשכח לא הוה הטעם משום אונס אלא דלא חייבו רבנן דרשב”ג את הבקי שלא יסמוך על הש”ץ אלא בכל התפלה אבל בשביל דבר א’ בלבד יוכל לסמוך על הש”ץ כל ששומע מתחלת י”ח עד סוף ובמרדכי פ’ בתרא דר”ה כתב דלבה”ג קי”ל כר”ג אפילו בשאר ימות השנה ואח”כ הביא בשם מהר”ם דאם שכח ברכה שלימה לא מהני ליה שמיעה מש”ץ ונראה דגם התו’ והרא”ש וטור נתכוונו לזה והיינו דכתבו לחלק בין לא התפלל כלל פי’ אפי’ בטעות לשכחה מ”מ בזה לא יסמוך על הש”ץ ובתוס’ סוף ר”ה יש עוד חילוק דבשומע מש”ץ לכ”ע יצא אלא דברוצה לפטור אפילו בלא שמיעה פליגי רבנן ורשב”ג מ”ה מהני כאן ביעלה ויבא ש”ד לכ”ע כיון שרוצה לשמוע מתחלה ועד סוף עכ”ל וע”ע בפמ”ג מה שנו”נ בדבריו.

א”כ הט”ז ביאר הענין באר היטב, והענין הוא שיש חילוק בין אם עדיין לא התפלל לבין אם התפלל ושכח איזה פרט, שע”מ להשלים פרט א”צ להתפלל בכל הפרטים כדין, אלא בשמיעה מן הש”ץ סגי.

אלא שיש להוסיף על דבריו לדון, לפי מה שדנו הראשונים ונחלקו בדבר (הובא במ”ב, ועיין מה שהביא הגר”א גנחובסקי בס’ בני ראם עמ”ס ברכות), אם המתפלל ושכח אזכרה חשיב כברכה לבטלה או לא, דאי חשיב כברכה לבטלה מ”ט מחשבינן ליה השתא כמ”ש הט”ז כמי שהתפלל הכל.

וצ”ל דאי”ז דוקא בפנימיות ומשמעות הדבר שהתפלל, אלא מכיון שבמציאות אמר את רוב מה שהיה מחוייב לומר ורק השמיט דבר, בכה”ג סגי שישמע מן הש”ץ, ויש לדון עפ”ז מה יהא הדין בשכח במזיד, דבפשטות דברי הט”ז אין כאן הטעם מדין אונס כלל, כמ”ש הט”ז דבשכח לא הוי הטעם משום אונס וכו’, אבל בשביל דבר אחד בלבד יוכל לסמוך וכו’, וא”כ לכאורה ה”ה מזיד, אבל ממה שנקטו בלשונם ‘שכח’ אפשר דדוקא שכח, משא”כ הכא שעשה שלא כדין, וגם להדעה שאם שכח דבר חשיב כברכה לבטלה, וא”כ ע”כ שאי”ז השלמת המעשה כמ”ש, אלא רק להשלים אמירתו גרידא, מ”מ במזיד כיון שעשה שלא כדין י”ל דלא אהני ליה מידי.

{בע”ה מוצ”ש פר’ שמות כ”א טבת ע”ו}

פה קרית ספר יע”א

מודיעין עילית

לכבוד הגאון מו”ח הגר”ד בלומנטל שליט”א

{שלו’ רב לו ולכל בני ביתו}

אבוא בזה על מה ששאל כת”ר שליט”א, במ”ש בגמ’ ב”ק נ”ו ב’, רב יוסף אמר כש”ש דמי בההיא הנאה דלא בעיא למיתבי ליה ריפתא לעניא הוי כש”ש ע”כ, וכן הוא בעוד כמה מקומות בש”ס, ופליאה היא מ”ט בשומר חינם לא אמרינן שיהא כשו”ש על מה שעושה מצוה דעי”ז פטור מלמיתב ריפתא לעניא.

ומעיקרא הייתי סבור ליישב בזה, דלא שייך שאדם יוכל לפטור ע”י רצונו מצוה אחרת, ר”ל כיון שכל מה שהוא מצוה כאן הוא רק מצד שכך רצון האיש, ממילא ל”א שעי”ז יוכל לפטור מצוה אחרת, דנימא ליה דל רעותך מהכא, ומוטל על האדם לסלק רצונו כדי שיוכל לקיים המצוה כראוי, משא”כ היכא שהיא מצוה שהתורה חייבה ממילא, כגון השבת אבידה, אע”ג דבעצם גם בזה איתיהיב למחילה, אך לא דמי לזה.

וזה אמרתי על יסוד דברי התוס’ שבועות ל’ ב’ גבי דחיית מצוה מחמת כבוד הבריות, שכתבו והתם נמי דפריך ממצא שק וקופה מכ”ש פריך וה”מ לשנויי שב ואל תעשה כדמשני בתר הכי אלא דשפיר משני שאני ממון דאיתיהב למחילה וכו’, [ויעויין בגמ’ שהביאו התוס’ שם בפנים שלא נזכר מזה], ואע”ג דהתוס’ גופייהו כללו בסברתן כל מה דאתיהיב למחילה, וה”ה השבת אבידה והלוית המת, אך מ”מ שייך להתאים הסברא גם לדהכא דמיירי רק בכה”ג וכמ”ש.

אכן אח”ז ראיתי שהריטב”א בשבועות מ”ד א’ וב”מ פ”ב א’ נחית לזה כבר ויישב באופנים אחרים, וז”ל בשבועות שם, וא”ת אם כן אפילו שומר חנם חייב לנערה ומיפטר מליתן פרוטה לעני ואם כן לרב יוסף יהא דינו כשומר שכר, וי”ל דשאני שומר דכי מנער לה לאו למצוה הוא אלא מדין שמירתו שקיבל עליו בפירוש ולא חשוב עוסק במצוה לפוטרו מפרוטה דעני ע”כ.

ודבריו צריכין ביאור דהרי יש בזה משום מצות חסד ואהבת לרעך כמוך.

ובב”מ שם כתב הריטב”א וז”ל, ואם תאמר מאי איריא מלוה על המשכון אפילו שומר פקדון יהא שומר שכר עליו מן הסתם דהא מחייב לנערו ומשתכר בפרוטה דרב יוסף, וי”ל דגבי שומר כיון דמיד בעלים בא לו וכל עיקרו לא נחת אלא לשמירה בעלמא וקבלו סתם אנן סהדי דלא נחת אלא להיות ש”ח ואע”פ שלא פירש כמי שפירש דמי, אבל באבדה שבאה לו שלא לדעת הבעלים ולא באה לו משום שמירה אלא משום מצוה וכן במלוה על המשכון שלא בא לו אלא משום מצוה אני אומר דדעתו להיות ש”ש בפרוטה דרב יוסף, א”נ שתנאי ב”ד הוא שיהא ש”ש בכך עכ”ל.

ותירוצו הראשון בב”מ, היינו דאע”פ שיוכל ליפטר עי”ז אבל אין בדעתו אלא לקבל תורת שמירת שומר חינם, וזהו חידוש שכל עיקר שו”ח שבתורה הוא מדין מתנה אדם וכו’, אע”פ שבעצם לא היה שו”ח, ורק דאמדינן דעתו לזה.

ותירוצו השני ג”כ צריך ביאור, דודאי פשטות כונת הגמ’ בב”ק שם היא שמן הדין הוא כך ולא מתנאי ב”ד, ויש שם ב’ ביאורים בגמ’ בטעם הדבר.

עוד עלה בדעתי לתרץ עפמ”ש הזכר יצחק סי’ ז’ דאע”ג שעוסק במצוה אינו פוטר מלאו, אלא רק ממצות עשה, וא”כ לא הו”ל למיפטר מצות צדקה שיש בה לאו, מ”מ כיון דבאבידה יש ג”כ לאו ומש”ה עוסק באבידה פוטר גם מלאו דצדקה, ובגוף קו’ זו כבר דנו הרבה אחרונים [עי’ ט”ז חו”מ סי’ רס”ו סק”ה, אור שמח פ”ג מהל’ יו”ט ה”ח, קו”ש ב”ב סי’ מ”ח, אמרי בינה או”ח סי’ י”ג סק”ג, וקה”י ח”ו סי’ ל”ט], אכן מ”מ לפי דברי הזכר יצחק הללו יש לתרץ לעניינינו ג”כ, דהרי במצות חסד לבד יש רק עשה, ואין כאן פטור ממצות צדקה שיש בה גם עשה.

ויעויין עוד בשו”ת אחיעזר להגרח”ע זצ”ל ח”ג סי’ ו’ סק”ב, שעמד בזה עוד, וכתב וז”ל, ובעיקר מה שהעיר בש”ח שהוסיף על שמירתו דיהי’ ש”ש משום פרוטה דר”י, הא לפ”ז יקשה בכל ש”ח דבקבלת שמירתו מקיים מצות גמ”ח ויש בזה פרוטה דר”י, ואין לומר משום שכבר נתחייב בזה בקבלת שמירה, דהא במלוה על המשכון כ’ הרשב”א דהוי ש”ש משום פרוטה דר”י, אע”ג דאח”כ הרי מוכרח לשמרו, משום דבעת הלואה הי’ פרוטה דר”י.

ועי’ בנמוק”י בב”מ שם מה שהביא תי’ הרשב”א והראב”ד תי’ בענין אחר דמקיים מצוה גם אח”כ ואע”ג דבודאי אי אפשר לומר שיהי’ ש”ח ש”ש עי”ז שהרי התורה ירדה לדעת השומרים כמ”ש התוס’ בכתובות נ”ו ואין דעתו להשתעבד במה שלא חייבה אותו תורה ומה”ט גם בהוסיף על שמירתו דדרך ש”ח להוסיף על שמירתו הרי לא נשתעבד מתחילה יותר מ”מ אין זה מספיק לגמרי דעכ”פ נילף מזה דע”י פרוטה דר”י לא הוי ש”ש וגם שומר אבידה לא יהי’ ש”ש.

ויעוי’ בנתיבות סי’ ע”ב ס”ק י”ט שכתב לחדש דפרוטה דר”י לא הוי רק במ”ע שמוטל עליו ואסור לקבל שכר ע”ז כגון בהלואה או בהשבת אבידה אבל בגבאי צדקה שאפשר לקבל שכר ע”ז אין בזה משום פרוטה דר”י, והכריח כן מב”מ נ”ח דהשוכר את הפועל לשמור את הפרה ולשמור את הזרעים יעוי”ש ולדבריו פשוט דל”ש במה שהוסיף על שמירתו ברצונו הטוב משום פרוטה דר”י, ואף אם נימא דלא כהנתיבות כמו שנראה קצת כן מל’ התוס’ בשבועות מ”ב ד”ה ש”ח אבל בש”ח כמו שלא נעשה ש”ש משום פרוטה דר”י בקבלת השמירה מאיזה טעם שיהי’ חילוק מגמ”ח זה לשאר מצוות כהשבת אבידה והלואה על משכון מה”ט גם בהוסיף על שמירתו ל”ה רק ש”ח ועוד דבש”ח ששמר יותר מחיובו אף שיש לו פרוטה דר”י מ”מ הא לא קבל קנין מתחילה רק על חיובי ש”ח ואפי’ אם נימא שא”צ קנין כשי’ הראשונים דבהסתלקות המפקיד משמירת החפץ סגי מ”מ אמירה והסכמה בעי שנתחייב הנפקד בדין ש”ש ובמלוה על המשכון אנו דנים מתחילה דמשום פרוטה דר”י הרי נעשה ש”ש וכן היתה הפסיקה אבל מה שהשומר הוסיף על חיובו והי’ לו הנאה בפרוטה דר”י אין זו אמירה ופסיקה המחייבת להיות ש”ש אם לא דנימא כיון דדרך ש”ח להוסיף על שמירתו כמש”כ התוס’ הרי יהי’ לו אח”כ פרוטה דרב יוסף וא”כ כל ש”ח יהי’ שומר שכר וז”א כנ”ל וכו’ עכ”ל האחיעזר.

וע”ע במלוא הרועים ב”מ ל”א א’ שעמד בקושיא זו.

וראיתי עוד בס’ שרידי אש ב”מ סי’ ל”ו שכתב [אחר הדברים שם], וז”ל, ובאמת כל דבריו תמוהין דא”כ נימא גבי שומר חינם ג”כ דליהוי שומר שכר דהא עביד מצוה דגמילות חסדים בגופו וכו’, [ע”ש מ”ש על צדקה מד’ הנתיבות], ולא שייך בזה פרוטה דרב יוסף ורק במקום שעוסק במצוה שהיא מצוות עשה ומוטל עליו בחיוב ואסור לקבל עליו שכר כגון בהשבת אבידה או בהלואה דיש מ”ד דהמלוה על המשכון דינו כשומר שכר משום דמצוה קעביד עי’ בבא מציעא פ”ב ויש עליו מצוה לשמור את האבידה או את המשכון לנערה ולשוטחה בחינם כיון דעביד מצוה ממילא נהנה מפרוטה דרב יוסף וכו’, משא”כ בשומר חינם שאין עליו שמירה אלא אם קבלה ברצונו הטוב א”א לחייבו בחיובי שומר שכר מטעם פרוטה דרב יוסף דהא יכול לומר אנא לא בעינא בהנאה זו ואין אני רוצה להיות שומר שכר והגע בעצמך אם אחד קיבל על עצמו להיות שומר חינם ובעל הפיקדון תחב לו מטבע לכיסו האם נעשה בזה שומר שכר וודאי שאין נעשה שומר שכר אלא כשקיבל על עצמו להיות שומר שכר ודבר זה ברור והוכחתי זאת בראייות עצומות ע”כ לשונו.

[ועיין עוד בס’ חשוקי חמד בשבועות מ”ד ב’ מה שדן ע”פ דברי הריטב”א בב”מ שם, ובס’ דבר יעקב בב”ק נ”ו ב’ ס”ק כ”ה בב”ק שם מ”ש לתרץ עוד ע”פ מה שייסד לחלק בין מצוה חיובית לקיומית ועי”ש עוד סקי”ט, ובב”מ כ”ט א’ סק”ג, מה שכתב בכונת דברי הריטב”א הנ”ל, וע”ע בצהר יא – תשס”ג, שי”א – ש”כ, בדברי הריטב”א בשבועות שם, ועי’ בשו”ת משנה הלכות חי”ז סי’ ק”ט משה”ק בשם הדברי חיים ליקוטים סי’ ל”א, מ”ט לא נימא בכל מעיד עדות שיהא נוגע בעדותו משום פרוטה דרב יוסף אי נימא שפטור אז].

{ובזה אסיים כאן, ואכפול שלו’ לפני הדר”ג שליט”א, ולפני כל המשפחה הכבודה שתחי’ עד ביאת משיח צדקינו.

}

{מודיעין עילית בע”ה יום ד’ לסדר פרשת תולדות תשע”ו}

שאלה – כתב השו”ע (אורח חיים סי’ מ”ז ס”ח), ויש להסתפק אי סגי בקורא ק”ש סמוך לה מיד בלי הפסק, ולכן יש ליזהר לברך ברכת התורה קודם אהבת עולם.

וביאר המ”ב סי’ מז ס”ק יז די”ל דק”ש הוי רק כדברי תפלה כיון שאינו אומר זה לשם לימוד ועיין בביאור הגר”א שהוכיח בפשיטות דאין ק”ש מועיל לזה אח”כ מצאתי ג”כ בספר אליהו רבא שהביא כן מהרבה פוסקים ופסק כן להלכה עכ”ל.

ובאמת דנו הפוסקים על פסוקים הנאמרין דרך תפילה אם צריך לברך ברכה”ת, אך המ”ב פסק להחמיר בזה.

ואי’ עוד בשולחן ערוך סימן נא – ואי’ סעיף ד, צריך ליזהר מלהפסיק בדבור משיתחיל ברוך שאמר עד סוף י”ח, ובג”ה שם כתב, ואפי’ לצורך מצוה אין לדבר בין ברוך שאמר לישתבח עכ”ל.

וכתב המשנה ברורה סק”י פשוט דאם מתיירא שיעבור זמן ק”ש קודם שיגיע לקרותה בסדר התפלה ושכח לאמרה קודם ברוך שאמר מותר לו להפסיק ולקרותה וכן אם שכח לברך ברכת התורה קודם התפלה מותר לו לברך באמצע פסוקי דזמרה ולומר אח”כ פסוקים הנוהגין די”א דאסור לומר אפילו פסוקי דזמרה קודם בה”ת ע”כ.

ויש לדון באופן שעומד לפני סו”ז ק”ש, ועדיין לא בירך ברכה”ת, דמחד גיסא עליו לקרוא ק”ש בתוך הזמן, ושמא בכה”ג עדיף ליה לסמוך על הפוטרין ק”ש מברכה”ת, כדי שלא יכשל באיסור איחור ק”ש שהוא איסור גמור, או דלמא כיון שעובר כאן איסור בקום ועשה לפי הדעות שמחוייב לברך, א”כ עדיף ליה שלא יקרא ק”ש בזמנה, דבכך עובר איסור רק בשב ואל תעשה.

תשובה כבר דנו והכריעו הפוסקים בשאלה זו, [ולא ידעתי למה שאל השואל זה שוב כעת], וראשית כל יש להביא דברי הגמ’ והראשונים בזה, והנה איתא בברכות י”א ב’ אריא”ש השכים לשנות עד שלא קרא ק”ש צריך לברך (ברכת התורה) משקרא ק”ש א”צ לברך, שכבר נפטר באהבה רבה.

וכ’ התוס’ שם ד”ה שכבר כו’ וז”ל בירושלמי יש הא דאמרינן שכבר נפטר באהבה רבה והוא ששנה על אתר, פי’ לאלתר שלמד מיד באותו מקום ע”כ.

והנה הב”י (או”ח סי’ מ”ז סוד”ה ואם בא) תמה דלמ”ל להירושלמי למימר שצריך ללמוד מיד והרי לעולם הוא לומד על אתר שהרי קורא ק”ש מיד אחר ברכת אהבה רבה.

ותי’ וז”ל ואפשר לומר דכבר אפשר שאינו קורא ק”ש סמוך לאהבה, דהא איכא מ”ד בסופ”ק דברכות דהא דתנן אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והם ברכו וקראו עשרת הדברות שמע והי’ אם שמוע, ברכה אחת היינו יוצר אור וא”כ אחר ק”ש אומר אהבה רבה, וכל כה”ג איצטרך הירושלמי לאשמעינן שאין ברכת אהבה רבה פוטרת מברכת התורה אלא כשלמד מיד.

ועוי”ל דק”ש ותפלה לא חשיבי לימוד לענין זה, דדברי תחנונים ותפילה לחוד, ודברי ת”ת לחוד, וק”ש כדברי תפלות הוא עכ”ל.

ובעצם ב’ תירוצים אלו הם שורש ב’ הדעות שהזכיר השואל בשאלה.

וז”ל הגרי”ש אלישיב זצ”ל, (הוב”ד בקובץ ישורון חלק ג ע’ רלג), נשאלתי כמה וכמה פעמים במי שעומד לפני סוף זמן ק”ש ואין לו פנאי לומר גם ק”ש וגם ברכת התורה, והרי אסור ללמוד קודם ברכת התורה, א”כ האם יקרא ק”ש בלא ברכת התורה, או דאין היתר, דקריאת שמע הרי הוא כלימוד.

ואח”ז הביא דברי התוס’ והב”י הנ”ל וכתב דלתירוץ הראשון בב”י נראה דאין ראיה להתיר לקרוא ק”ש קודם ברכת התורה [כיון שאהבה רבה היא ברכה בפני עצמה ולא תלויה בק”ש וכהוכחת הב”י, אפשר שהירושלמי מיירי כשקרא אהבה רבה בפני עצמה קודם ק”ש].

ואחר שהביא התירוץ הב’ כתב, אמנם גם מתירוץ זה ליכא ראיה להתיר לקרוא ק”ש קודם ברכת התורה, דאפ”ל דק”ש בעי ברכת התורה לפניה והא דאינו יוצא בק”ש לאחר אהבה רבה, הינו משום שאהבה רבה לא נתקן לכתחילה כברכת התורה שהרי איכא ברכה מיוחדת לברכת התורה, אלא שאם לא בירך הברכה הראויה יוצא גם בברכת ‘אהבה רבה’, ולכן בעינן שיהא מינכר שהוא קורא אהבה רבה גם לשם ברכת התורה ולכן אינו יוצא בקריאת שמע כאילו למד, הרי אומר ק”ש דרך תפילה ולצאת ידי חובת ק”ש.

ועל כן הצריך הירושלמי לשנות על אתר לאחר התפילה כדי שיהא היכר שברכת אהבה רבה נאמרה כדי לצאת גם ידי ברכת התורה עכ”ל הגרי”ש זצ”ל, ומבואר בדבריו ז”ל דבאמת היה ס”ל בשלב זה דתליא בב’ תירוצי הב”י הנ”ל שהם למעשה ב’ הדעות שהזכיר השואל.

וכתב עוד וז”ל, אמנם נראה להוכיח מהא דכתב הפמ”ג (והביאו הביאור הלכה סי’ מז ס”ז) שאם רוצה שלא לצאת ידי ברכת התורה באהבה רבה, יכול לכוין בפירוש שלא לצאת, ואז אליבא דכו”ע אינו יוצא חובת ברכת התורה, ויחזור ויברך לאחר התפילה.

מבואר שבכה”ג כשקורא ק”ש עדיין לא יצא ידי ברכת התורה, וע”כ דק”ש לא בעי ברכת התורה לפניה עכ”ל בספר שם, וא”כ דעתו שמותר לקרוא בכה”ג, ושכך היא דעת הפמ”ג והביאור הלכה, וכן הובא בשם הגריש”א בס’ פניני תפילה עמ’ ל”ח.

ומצאתי אח”ז עוד שהורה כך ג”כ החזו”א שיקרא ק”ש בלא הברכות בכה”ג, והובא בס’ ארחות רבינו ח”ג עמ’ ר”ג.

וכתב מרן הגרח”ק שליט”א בס’ דעת נוטה עמ’ קצ”ה שאם יספיק לקרוא ק”ש כזמן הגר”א יברך תחילה ברכה”ת.

ויש להוסיף על דבריו הללו דיש לידע דס”ל למרן לעיקר בלאו הכי כדעת הגר”א בזה, שכך היתה גם דעת החזו”א לעיקר ואכמ”ל.

אכן כ”א ישאל לרבותיו בגדר פסק ההלכה במחלוקת זו.

וכן בס’ שיח השדה סי’ א’ כתב להתיר לקרות ק”ש קודם ברכה”ת בשעת הדחק ומ”מ מסיק בצ”ע.

וכן בשו”ת בצל החכמה ח”א סימן א וכן דן בזה, ובתחילה הציע דברי הב”י הנ”ל ואת ב’ התירוצים כמשנ”ת, וכתב עוד להביא ראיה שק”ש חשובה כת”ת, והאריך שם טובא בכל השאלות והצדדין בזה, אי קי”ל ק”ש דאורייתא, ודין ב’ הפרשיות, ומה דעת רוה”פ בברכה”ת אי מדאורייתא היא אם לא.

ולא שייך להביא כאן כל דבריו שם, ורק אביא מסקנתו וז”ל, העולה מכל מש”כ, א] שאסור לקרות ק”ש קודם ברכה”ת, אמנם אם יש צד ספק שע”י שיקדים לברך ברכה”ת יעבור זמן ק”ש בינתים, אז יקרא ק”ש תחילה, ואפי’ אם גם כעת אינו ברור, שעדיין יקראנו בעונתו.

ומ”מ לא יקרא רק שתי פרשיות הראשונות אבל פרשת ציצית יקרא אחר ברכה”ת כשיתפלל.

– ב] אם אינו יודע לברך ברכה”ת לא יתבטל מלימודו אלא ילמוד ואח”כ יברך.

– ג] בפעולה אחת יכול לצאת ידי”ח ב’ מצות אם מכוון לבו לכך עכ”ל.

ומצאתי עוד תשובת הג”ר שמואל אליעזר שטרן (בקובץ זכור לאברהם, חולון, תשס”ב – תשס”ג) שהביא בשם שו”ת מגדלות מרקחים או”ח סי’ ה’ שהעלה לאסור, והוא עצמו כתב מדנפשיה לחלוק עליו ולנטות לדברי בצל החכמה הנ”ל.

וכן ראיתי לחכ”א (ר’ שמואל ישעי’ יפה, בית אהרן וישראל שנה י”ד גליון ב’ – פ”א) שהעלה כך ג”כ מדנפשיה ואח”כ מצא דברי הגריש”א הנ”ל, ע”ש באורך, וכן מצאתי עוד שדנו בזה.

היוצא מכ”ז שהפוסקים רובם ככולן כתבו להקל בזה, ומכללם הפמ”ג, המשנ”ב, החזו”א והגריש”א, והכי נקטינן.