עם סגולה (שאלות שנדפסו בשו"ת עם סגולה) - שאלות

הנה אמנם מעיקר הדין אפשר להכשיר מבשרי לחלבי ולהיפך, אך מנהג בני אשכנז הוא לא להכשיר כלל מבשרי לחלבי ולהיפך כמבואר בפוסקים וז”ל המ”א סי’ תק”ט סקי”א, ומכאן משמע שמותר בחול להגעיל כלי חלב לאכול בו בשר או איפכא והעולם נוהגין איסו’ בדבר ומ”כ בשם הגאון מהור”ר בנימין מפוזנא ששמע ממהר”מ יפה הטעם למנהג שאם יעשה כן לעולם לא יהי’ לו רק כלי א’ ויגעילנו כל פעם שישתמש בו וזה אסור דלמא אתי למטעי כדאי’ בחולין דף ט’ ע”ב עכ”ל, וכן הובא במ”ב שם סקכ”ה וסי’ תנ”א סקי”ט, אכן בכמה אופנים מסוימים בלבד אפשר להכשיר באופן כזה יעויין במהרש”ם ח”ב סי’ רמ”א ובמ”ב שם.

יתכן ששאלתך היא לדעת פוסקי ספרד שלא הזכירו מנהג זה והקילו בדבר, והם הפר”ח יו”ד סי’ צ”ז סק”א, החיד”א במחזיק ברכה סי’ תק”ט ב’ ועוד.

כמו”כ בשער המלך הל’ יו”ט פ”ד ה”ח כתב שבכלי שהכשרתו ע”י ליבון מותר לשנותו בכל אופן.

א”כ לדברי השער המלך לכאורה ה”ה תנורים שלנו בכלל היתר זה גם לבני אשכנז.

אם כן למנהג בני ספרד, ולדעת השער המלך הנ”ל גם למנהג בני אשכנז, כמדומה שאין חילוק בין דיני ההכשרה בין חלבי לבשרי לבין הכשרה מכלי שנטרף.

אמנם כתב הגרי”א דינר [הבית בכשרותו עמ’ ל”ג] שלא לעשות כן בלא הוראת חכם, שהרי מאוד מצוי ששיירי החלב או הבשר דבוקים מאוד ובכמות גדולה וקשה להוציאו מידי דופיו, וגם בהכשרתו לפסח הסתייגו הפוסקים מלנהוג כן למעשה, גם אם יש להתיר מעיקר הדין.

לגבי הכשרת תנור לפסח המצופה אמאיל מועיל להכשירו ע”י הסקתו למשך כמה שעות (הגר”א קוטלר – ספר הלכות פסח פט”ז הערה קמ”ב), ויש שהוסיפו לנקותו קודם בחומר נקיון חריף (הגרח”פ שינברג – ליקוט הלכות לפסח (פינקלשטין) עמ’ 2), ויש שהורו שאין להכשירם אלא בליבון, אא”כ מדובר בתנור עם מערכת נקיון עצמי ע”י החום (הגר”מ פינשטין – הלכות פסח הנ”ל הערה קל”ו והערה ק”נ).

בתנור העשוי מתכת ג”כ הורו כמה מגדולי הפוסקים דאמנם מעיקר הדין מועיל הסקתו בחום גבוה (עיין מנח”י ח”ג סי’ ס”ו סק”ג, שם ח”ד סי’ י”ב סק”א, מנח”ש מהדו”ת סי’ נ”א, קובץ מבית לוי ח”א עמ’ ל’, וע”ע חוט שני פסח פ”י סק”ב), ויש שהורו שיש ללבנו עם לפיד (הגריש”א – סידור פסח כהלכתו ח”א פ”ח הערה 11).

בתנור שנטרף הורו גדולי הפוסקים (הו”ד בס’ הבית בכשרותו עמ’ ל”ג וע”ש עוד עמ’ ל”ב) דסגי בהפעלה בחום הכי גבוה, מ”מ כאן יתכן שצריך ג”כ ניקוי כאן באם עינינו רואות שבלא ניקוי לא נעלם כל מה שהיה עד כה.

ולסיכום על מנת להכשירו מעיקר הדין יש בעיקר להסיקו בחום הגבוה לשיעור זמן ומלבד זאת לודא שלא נותר כלום מעברו.

אם יש שהזכירו ענין של המתנת 24 שעות יתכן שהוא לשופרא דמילתא [מאחר וכל ההכשרה של התנור אינו ממש לכתחילה].

קרא פחות

הנה כתב החפץ חיים בספרו אהבת חסד ח”ג פ”א, ודע עוד דמצות הכנסת אורחים נוהגת אף בעשירים כמ”ש בס’ יש נוחלין בשם המהרי”ל, ואף שאין צריכין לטובתו אפ”ה הקבלה שמקבל אותם בסבר פנים יפות ומשתדל לשמשם ולכבדם לפי כבודם היא מצוה, וכ”ש אם האורחים הם ענים היא מצוה כפולה שמקיים בזה גם מצות צדקה כמ”ש בס’ הנ”ל בהגה”ה ע”ש, ובעונותינו הרבים נהפוך הוא דכשבא רעהו עשיר אצלו יכבדנו בכל הכיבודים ובשמחה ובלב טוב, וכשבא אצלו איש עלוב ונחה רוח שמקיים בזה (ישעיהו נח י) ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך וגו’ – אין שמח בו כ”כ, ולפעמים גם בלב עצב, עכ”ל הח”ח, נזכר גם בספר משפטי השלום לאאמו”ר שליט”א פרק הכנסת אורחים.

ולשון הספר יש נוחלין שהביא הח”ח [בזהירות הצדקה אות כ”ו] כך הוא, דל היכא דנזכר מצות הכנסת אורחים רוצה לומר הכנסת עשירים, אבל הכנסת עניים ממש בכלל צדקה הוא, ונראה דהכנסת אוחרים עניים תרתי הוא דקא עביד צדקה וגמילות חסדים וכו’, ואברהם אבינו כשהכניס אורחים לביתו וכסבור שהם ערבים לא ידע אם הם ענים או עשירים, וקרי ליה גמילות חסדים בשבת קכ”ז א’ עכ”ל.

[יש נוחלין הוא לאבי השל”ה והגהות יש נוחלין הם לאחי השל”ה].

ובשל”ה מס’ פסחים פרק נר מצוה אות צח כתב, והכנסת אורחים הוא בכלל גמילות חסדים (שבת קכז ב), השייך בין לעניים בין לעשירים (סוכה מט ב).

והכנסת אורחים של עניים תרתי הוא עביד, צדקה וגמילות חסד עכ”ל.

אכן עיין בגליוני הש”ס שבת קכ”ו ב’ שכתב בשם המהרי”ל דהכנסת אורחים היינו עשירים ומכובדים.

אבל אורחים עניים ה”ז בכלל מצות צדקה עכ”ד, ובאמת זה תמוה, דהיכא אשכחן ענין כזה, באיסורים אשכחן אין איסור חל על איסור לענין העונשין, אבל היכא עוד אשכחן דבר כזה, ומ”מ יתכן שהכונה שזה נזכר בי”נ הנ”ל בשם מהרי”ל.

וא”כ הכונה שכ”ש בעשירים אבל בעניים מקיים תרתי וכמו שהביא גם החפץ חיים מהי”נ בשם המהרי”ל.

והנה הסוגיא בשבת שם שע”ז קאי הר”י ענגיל בגליוני הש”ס היינו מתני’ שם פי”ח מ”א דתנן מפנין ד’ וה’ קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחין ומפני ביטול בהמ”ד, ודנו הפוסקים בכמה דברים מה נכלל בגדר אורחין להחשיבן כצורך מצוה שיהא מותר לפנות עבורם בשבת, וע”ז קאמר הר”י ענגיל דהיינו אפילו עשירים אבל עניים בלאו הכי זהו בכלל מצות צדקה שיהא מותר לפנות עבורן, ותו לא מידי.

וע”ע בשו”ת חיים ביד סי’ ס”ז, שו”ת חשוקי חמד להגר”י זילברשטין סוכה נ”ג ב’, להורות נתן ח”ד סי’ קי”ט, שכולם נקטו באופן פשוט שהכנסת אורחים היא גם בעניים.

ויש להוסיף עוד דכל הנידון גבי איסורים שאין איסור חל על איסור הוא רק לגבי חיובים ועונשים אבל איסורא מיהא איכא, כדאמרי’ בהחולץ נפק”מ לקוברו בין רשעים גמורים, וכ”ש לגבי מצוה פשיטא דלא אמרי’ אין מצוה חלה על מצוה ויטול שכר על כל מצוה הכלולה במה שעשה.

ונשאלתי שוב מהשואל:

בהא דהכנסת אורחים, האם שייך לומר הא דאין עושין מצוות חבילות חבילות גבי הך דעני, או שאין עושין מצוות חבילות חבילות קאי כגון שעושה כמה דברים על הכוס אבל לא כשעושה פעולה אחת לשם שתי מצוות?

תשובה

בעיקר הסברא שהזכרתם יעויין הלשון במאירי שבת קי”ז ב’ שכתב וז”ל, מגדולי החכמים כשהיה מזדמן להם פת של עירובי תבשילין היו בוצעין בו בליל שבת שכבר הוכנו צרכי שבת שמאחר שנעשית מצוה אחת באותה הפת ראוי לעשות בה מצוה שנית ואף על פי שאמרו שאין מברכים שתי ברכות על כוס אחד מטעם מצות חבלות חבלות זהו כשנעשה הכל ביחד אבל זה שאינו נעשה בבת אחת אין בו ענין מצוה חבלות חבלות עכ”ל.

ובאמת בענינינו אין לחוש לאין עושין מצוות חבילות חבילות מכמה טעמים, ראשית כל היכא דאי אפשר עבדינן וכמו דאיתא בפסחים ק”ב א’, אמר רב הונא אמר רב ששת אין אומרים שתי קדושות על כוס אחד מאי טעמא אמר רב נחמן בר יצחק לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות ולא והא תניא הנכנס לביתו במוצאי שבת מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים ואחר כך אומר הבדלה על הכוס ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו אין לו שאני ע”כ, ומהו האי אפשר הגדול מזה שיש עני הממתין שיכניסנו ואין בידו לחלק את המצוות לשתים.

ודין זה דלא אפשר נוהג בכל היכא שאמרו חכמים אין עושין מצות חבח”ב (עיין שו”ת פרי יצחק ח”ב סי’ כו; שו”ת כתב סופר חאו”ח סי’ כו; קהלת יעקב תוספת דרבנן אות א), ובפרט שאיסור זה של אין עושין מצות חבילות חבילות, אף דבכמה מקומות אסמכוה אקרא, מ”מ בתוס’ סוטה ח’ א’ כתבו שהוא איסור דרבנן, וא”כ היכא דמדאורייתא מחוייב לקיים מצוה שכוללת ב’ מצות איך יוכל להשתמט מזה ע”י שאומר שעושה בזה מצוות חבילות חבילות, ונהי דבשב ואל תעשה גזרו, היינו בגזירה שנתכונו לגזור שיש בה צורך אבל כאן מה היו מתכנין לגזור במה שאמרו אין עושין מצות חבח”ב, רק מה ששייך לחלק ביניהם.

וכל הנ”ל היינו באופן שהוא מחוייב במצות הללו, אבל באופן שאינו מחוייב (כגון שנתן כבר חומש לענים ויש לעני מקו”א לאכול) בלא”ה כתב המג”א סו”ס קמ”ז דשרי לעשות מצוות חבח”ב.

עוד י”ל ג”כ כיון דמצות צדקה ומצות הכנסת אורחים שייכי אהדי ל”א אין עושין מצות חבילות חבילות, וז”ל המשך הגמ’ שם, והא יום טוב שחל להיות אחר השבת דאית ליה ואמר רב יקנ”ה אמרי מדלא אמר זמן מכלל דבשביעי של פסח עסקינן דכל מאי דהוה ליה אכיל ליה ולית ליה והא יום טוב ראשון דאית ליה ואמר אביי יקזנ”ה ורבא אמר יקנה”ז אלא הבדלה וקידוש חדא מילתא היא ברכת המזון וקידוש תרי מילי נינהו ע”כ.

ויעויין בריטב”א כתובות ז’ ב’ שדן על ברכת שבע ברכות לברך בכוס של בהמ”ז [ודנו בזה עוד ראשונים שם ועיין רא”ש פסחים פ”י סי’ ח’ ומרדכי שם], וכתב, ויש לתת טעם למנהג דלא דמי ברכת המזון וברכת חתנים לברכת המזון וקדוש, דכיון שהמזון בא לאחר סעודה והיא הגורמת וברכת חתנים בא גם כן על הסעודה והיא הגורמת כחדא מילתא חשיבי, אלא שקשה הדבר לדחות מה שכתוב במסכת סופרים, ושמעתי שיש מקום בצרפת ובאשכנז שעושין כמסכת סופרים עכ”ל.

וה”נ שייכי אהדדי מצות צדקה והכנסת אורחים.

ואע”ג דגבי ב’ מעשים אמרינן גם בכה”ג אפילו באותה המצוה אין עושין מצות חבילות חבילות, כמ”ש בסוטה ח’ א’, והא אין עושין מצות חבילות חבילות דתנן אין משקין שתי סוטות כאחת ואין מטהרין שני מצורעין כאחת ואין רוצעין שני עבדים כאחת ואין עורפין שתי עגלות כאחת לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות עכ”ל, וכן בתו”כ ר”פ שמיני איתא שאין שוחטין ב’ צפרי מצורע [התורה תמימה הערה ל”ה פי’ של ב’ מצורעים], לתוך כלי אחד, מ”מ מה דהוא מעשה אחד וענין אחד אע”ג דאפשר לחלקן לב’ מעשים מ”מ כיון שהם מענין אחד עושין.

ובאחרונים נזכר בכמה מקומות ענין זה שישנם אי אלו מעשים שע”י שמקיימים אותם יכולים לכוין לקיים כמה מצוות.

ואטו מי שמגלח שערותיו לכבוד שבת אין לכוין גם לקיים מצות ל”ת דלא תקיפו [עי’ פלא יועץ ערך גילוח ומש”ש בשם האר”י] ואטו מי שנותן הלואה אסור לו לכוין מצות חסד ושאר כל מה שמקיים בזה.

ושמעתי מר’ ראובן יוסף שרלין בשם הגר”ח קניבסקי שליט”א, דבדברים שיש בהן כמה דברים דשייכי במצות חסד יכול לכוין במצות חסד וסגי בזה לצאת ידי חובת שאר המצוות ג”כ, היינו כגון מצות הלואה שיש בזה קיום כמה עשין, מ”מ אם מכוין לקיים מצות חסד מהני להכל ועיין אהבת חסד [להחפץ חיים] פכ”ג בהג”ה, ויש לברר אמיתותה של שמועה זו.

ויש להביא כאן עוד מ”ש האור שמח טומאת צרעת פי”א ה”ו, על פי דקדוק לשון הרמב”ם עבדים פ”ג ה”ט, שכתב, שדוקא במצוות שאי אפשר לקיימן על ידי שליח אמרו שאין עושין חבילות חבילות, כרציעת עבדים שהאדון בעצמו הוא הרוצע ולא שלוחו, וכן הבית דין שרוצעין שם, הם בעצמם מקיימים המצוה, וכן השקאת סוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע שהכהן העושה הוא המקיים המצוה לעצמו, וכיוצא בהם, אבל כל שיכול לקיים על ידי שליח, כיון שנתנה לו התורה רשות לפרוק החבילה על ידי אחר שאינו מצווה בדבר, יכול לעשות אף חבילות חבילות, ולפיכך יכול אדם להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת, וכן מקדש אדם חמש נשים כאחת, לפי שתרומה וקדושין ישנם על ידי שליח, אבל חליצה שאי אפשר על ידי שליח אין חולץ לשתי יבמות כאחת עכ”ד.

א”כ במצות צדקה והכנסת אורחים שיש שייכות לקיימן ע”י שליחות אין לחוש לאין עושין מצוות חבילות חבילות.

קרא פחות

אדם שייחד מעות לצדקה ולא נמסרו עדיין ליד גבאי, הרי יכול להלוות מזה, אך מה הדין באופן שייחד את המעות לעני מסויים, האם בכה”ג כבר אסור להלוות.

הנה תנן בשקלים מותר עניים לעניים מותר עני לאותו עני, בגליון מהרש”א ר”ס רנ”ט כתב [וכתב כן בשם ש”ך], שהמתחייב לתת צדקה לעני מסויים אסור לתתו לעני אחר, וכ”כ בספר בארח צדקה פט”ו ס”א בשם הגרי”ש אלישיב שאפילו אם יש עני שנצרך ביותר אין לשנות.

וע”ש מ”ש בשם הגרנ”ק דאם התברר לו אחר שהתחייב שקרובו עני הו”ל נדר בטעות ע”ש.

והנה כתב הערוך השלחן סי’ רנ”ט ס”ו וז”ל, ודע שיש מי שפירש בזה שאמרו דעד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותה, דהכוונה לשנותה למצוה אחרת, כגון אם נדר לצדקה לעניים יכול לעשות מזה מצוה אחרת כל כמה דלא בא ליד גבאי.

ונדחו דבריו, דוודאי לשנות למצוה אחרת וודאי אסור ורק לשנותה הכוונה ללוותה וכמ”ש [תוס’ שם ד”ה עד ע”ש].

ונראה להדיא דאפילו קודם שהפריש הסלע אסור לשנות למצוה אחרת, דכיון שנדר לצדקה זו אסור לשנותה לצדקה אחרת ולא דמי לצדקות של בהכ”נ דמותר לשנות כמו שיתבאר דהתם אדעתא דגבאים יהבי משא”כ בסתם צדקה לעניים והרי שנינו בשקלים מותר עניים לעניים מותר עני לאותו עני ואף דשם מיירי כשגבו מ”מ בעיקר מה שנדר לעני זה או לעניים אלו אסור לו לשנות אף לעניים אחרים וכ”ש לשאר צדקה עכ”ל.

ומדבריו לא שמענו שיש חילוק לענין הלואה בין עני אחד לעניים, אלא רק שמותר עני לאותו עני ומותר עניים לעניים כדתנן במתניתין דשקלים, ואדרבה מסתימת דבריו נראה שכולל כל המשנה דשקלים כדין קודם שבא לידי גבאי, דבזה מותר ללוות מזה, ולא מפרש דרק ‘מותר עניים’ דינה כך ולא ‘מותר עני’, אלא גם מותר עני דינו כך, וממילא גם בזה ס”ל דמותר ללוות מזה.

אכן הגרח”ק שליט”א בביאור ההלכה הל’ מ”ע פ”ח ה”ד כתב וז”ל, לשנותו באחר מותר.

לכאו’ נראה שאם אמר לעני מיוחד או לעניי מקום פלוני אסור להלוותו ולשנותו לפני שבא ליד גבאי וכמ”ש הרמ”א ביו”ד סי’ רנ”ו ס”ד לענין לשנות לדבר אחר ע”י טובי העיר דעני מיוחד כבר זכה בו וכאילו בא הממון לידם וכמו שהביאו מב”ק ס”פ החובל וא”כ ה”נ דכוותי’ אך צ”ע א”כ מה דנו השבו”י והבית אפרים (שהביא הפ”ת בסי’ רנ”ט סק”ב) הרי שם הי’ עני מיוחד, שו”ר בבית אפרים בהתשובה שכ’ באמת סברא זו ע”ש עכ”ל.

א”כ ס”ל למרן (שליט”א) זצ”ל דבאופן שייחד לעני מיוחד כבר א”א לשנותו לעצמו להלואה.

והנה באופן כללי בענין ללוות מקופה של צדקה, אמנם בסתם מעות שיחדן לצדקה מותר ללוות מהן ולהחליפן כמבואר ברמב”ם הלכות מ”ע שם ובשו”ע יו”ד ר”ס רנ”ט, אחד האומר סלע זו צדקה או האומר הרי עלי סלע לצדקה והפרישו, אם רצה לשנותו באחר מותר, ואם משהגיע ליד הגבאי אסור לשנותו, וה”ה שיכול ללוותו קודם שבא ליד גבאי כמ”ש בשו”ע שם [ועיין דרך אמונה סקכ”ב וציון ההלכה שם ס”ק קי”א], ואפי’ לצורך דבר הרשות מותר ללוותה [דרך אמונה שם סקכ”ב], אכן לגבי קופה של צדקה שבבית דנו הפוסקים דאפשר שחשיב ככבר בא ליד גבאי דאסור ללוות הימנה, הנה המהרש”ם בסי’ רנ”ח ס”א כתב בשם המאמ”ר והבנין ציון שאסור, דהא קי”ל משבא ליד גבאי אסור, אמנם יש שהקילו, וכן הגרש”ז אוירבך הקיל (צדקה ומשפט פ”ח ס”ט, ארח צדקה שם), והגרח”ק הביא הנידון הזה וכן את דברי המהרש”ם וצדקה ומשפט בדרך אמונה הלכות מתנות עניים פ”ח סקכ”ד וז”ל, וי”א דקופות צדקה התלויות בבתים משהכניס לתוכן הו”ל כאילו בא ליד גבאי ואסור לשנותו וללוותו, ואחר שהביא בציון ההלכה שם ס”ק קכ”א סיים בזה”ל, ולכן טוב שיתנה כשתולה את הקופה שאין רוצה שהקופה תקנה את המעות, ואם נוהג תמיד להלוות או לפרוט משם אפשר דהו”ל כאילו התנה עכ”ל.

ויעויין בשו”ת משנה הלכות ח”ז סי’ קנ”ז שהביא מהמאמ”ר (אלינגר) סי’ ט”ו ומעוד פוסקים לחלק אם הקופה סגורה או פתוחה, וסיים וז”ל, העולה לדידן דבמקום שנתנו לקופה סגורה וא”א להוציא המעות מהקופה כה”ג נלפענ”ד דזכו בו כבר העניים ואין להוציא משם אלא באופן שאם יחזיר יוסיף מה שהוא לצדקה דכה”ג סמכי’ דניחא להו לעניים וכמ”ש לעיל והיכא דהקופה פתוחה או שיש לו מפתח שנותנים לו לשלוח המעות לכשיתמלא הקופה מעיקר דינא נלפענ”ד דמותר ללוות מהקופה ולהחזיר אח”כ דזה לא מקרי אכתי בא ליד גבאי ויש לצרף גם בזה שיטת החמודי דניאל דמקילין כעת כן נלפענ”ד מעיקר דינא.

אמנם היות כי יצאו הדברים מפי הני גאוני עולם המא”מ והבית יצחק לאיסורא וגם נראה לכאורה מהלבושי מרדכי ולכן נלפענ”ד לעולם אם יטול מה שהוא מן הקופה יוסיף מה שהוא עליו וממילא יהיה מותר לכ”ע וכמעשה האשה החכמה אשר בנתה בית שהם לפענ”ד הלכה ברורה לפ”ז כנלפענ”ד.

עכ”ל.

והנה בדר”א שם סקכ”ד כתב [על משבאו ליד גבאי] אסור לשנותו.

או ללותו בין לו ובין לאחר ובין לגבאי ובזמנינו נהגו להקל בכך ואפשר כיון שנהגו כן לב ב”ד מתנה עליהן ובלבד שיהיו בטוחים שכשיצטרכו לעניים יהי’ המעות בידם עכ”ל, וציין שם בצהה”ל (ס”ק קכג) ‘פ”ת שם בשם חמודי דניאל וכן הורה מרן החזו”א זצ”ל’, וא”כ כ”ש שי”ל כן היכא שלא נתנו לגבאי אלא רק ייחד לעני מסוים, וכ”ש אם הייחוד היה בלב ולא בפה, בפרט האידנא שכבר דנו כמה פוסקים שאין נדר בלב למי שמסר המודעא בערב ר”ה, והנה כל הנ”ל היינו לדבר הרשות אבל לדבר מצוה שרי כמו שהכריע הגרח”ק שם סקכ”ו בשם הש”ך.

היוצא מדברינו דלפרוט מקוש”צ מעיקר הדין אינו ברור שמותר וטוב להתנות שיוכל ללוות, [ואם לא התנה דנו הפוסקים על קופה נעולה או פתוחה וכן אם מוסיף לקופה וכן אם רגיל ללוות אם חשיב כתנאי עיין לעיל], ולצורך מצוה שרי אפילו אם כבר בא ליד גבאי.

וללוות ממעות שייחד לצדקה ולא הניחן בקופה שרי, אא”כ ייחד בפה לעני אחד [שאז דעת הגרח”ק להחמיר ועה”ש אולי מקיל], או בא ליד גבאי, שבזה אסור, ובזמנינו נהגו להקל דהו”ל כמתנה.

קרא פחות

לא יקנה מגילה זו, ומ”מ אם נזדמן לו באקראי מגילה זו ויכול להשתמש בה בזמן ששומע מהקורא זה עדיף להשלים מילים שלא שמע מהבעל קורא ממגילה זו מאשר מגילה אחרת, כיון שמגילה זו כשרה בשעת הדחק אם שגורה בפיו.

לענין אם המגילה צריכה גניזה התשובה שלא, אבל לקנות אותה מלכתחילה אפי’ אם קונה רק למטרה זו של השלמת מילים אינו כדאי, והכל לפי הענין.

ועוד פרטי דינים יבוארו במקורות.

מקורות:
אין קולא להכשיר מגילה שנכתבה שלא מן הכתב אלא בשעת הדחק, וגם כשהיא שגורה בפיו (מ”ב תרצ”א סק”ט ובה”ל שם).

אבל יש לברר מה כונת הסופר בחסרון של הכתיבה הזו, דהיינו האם החסרון היה שחלק מן המגילה הוא כתב בע”פ ממש בלא התייחסות לכתוב לפניו, דבכה”ג הדין כנ”ל, או שכונתו שקרא פסוק וכתב וקרא קטע וכתב (עם שימת לב לחסירות ויתירות), דבכה”ג אין לכאורה כ”כ חסרון, ויעויין בספר מקדש מעט סי’ רע”ד ס”ק י”ד דאין ענין שיקרא כל תיבה בפ”ע, וגם השבט הלוי ח”ח סי’ ו’ שדייק מהמ”ב גבי תפילין שראוי לקרוא כל תיבה בפ”ע, וכ”א להדיא במהרי”ל פורים סי”ד (והובא בד”מ סי’ תרצ”א סק”ב) גם גבי כתיבת מגילה להוציא כל תיבה מפיו, מ”מ זהו רק למצוה מן המובחר.

ואם כונת הסופר שעשה כהוגן ורק לא קרא את הפסוקים בפה, דלכאורה ענין קריאת הפסוקים בפה אינו לעיכובא, עיין מ”ב סימן ל”ב ס”ק קל”ו, [אבל מצד מה שמדובר כאן בבעל קורא הבקי, דנימא שלכתחילה לא יצטרך להקריא לדעת המג”א שם, אין לומר כן, דהמ”א מיירי דוקא בתפילין דמדינא כל הבקי א”צ להקריא כיון שרוב הסופרים בקיאין, משא”כ במגילה דלא מהני בקי בזה כיון שהרוב אין בקיאין כמ”ש הבה”ל סי’ תרצ”א ס”ב ד”ה גם].

וכ”כ המשנה ברורה סימן תרצ”א סק”י ולהוציא כל תיבה וכו’ היינו לכתחלה ובדיעבד אין להחמיר אם לא טעה עכ”ל.

ואם מדובר מגילה שתחילתה וסופה כתב כהוגן, ורק אמצעיתה כתב בכה”ג, אם לא היה ענין שלם, לפמ”ש במגילה י”ח ב’ ושו”ע סי’ תר”צ ס”ב שאם השמיט בה הסופר אותיות או פסוקין וקראן הקורא כמתורגמן המתרגם יצא, וא”כ בענינינו לא גרע מזה, ולגבי השמיט וכו’ כתב המ”ב שם סק”ח שאם אין לו מגילה אחרת קורא בה לכתחילה, [ולענין ברכה עיין בשערי אפרים שער ו’ סנ”ט והליכ”ש פורים פי”ט ס”ב], וא”כ לענינינו שיש כאן עוד כמה דברים שרק בצירוף כולם הוי בדיעבד יתכן ששייך להקל יותר מן המקרה שם דמיירי בהשמיט לגמרי, וגם באופן שאין כל התנאים הנ”ל יתכן ששייך לצרף הדעות שלא הקפידו על כל התנאים הנ”ל, [היינו תחילתה וסופה, או ענין שלם, עיין בביה”ל שם].

אכן יעויין בפמ”ג סי’ תרצ”א א”א סק”ז גבי הא דעשרת בני המן ששינה בהן פסל, כתב הטעם דשינוי גרע יותר מאם לא כתבן כלל, וא”כ גם לגבי לשמה שמא כך הוא, אך לא מסתבר לכאורה לדמות זל”ז, דגבי עשרת בני המן שם הפסול יותר ניכר וקבוע ומוכח מתוכו, וגם ברמ”א תרצא סעיף ב כתב, ובדיעבד אין לפסול מגילה משום חסירות ויתירות, דלא גרע מהשמיט בה הסופר אותיות, דכשרה (הגהות מיימוני פ”ב וא”ז), כמו שנתבאר סי’ תר”צ סעיף ג’ עכ”ל, א”כ לא החשיב זה מוכח מתוכו, ואפשר דבכל היכא שכתב החסירות ויתירות שלא כדין חשיב שלא מן הכתב שהרי גם אם היה לפניו כתב, אבל מכיון שלא התייחס לכתב שלפניו א”כ מה הועיל לו הכתב, ועכ”פ לא עדיף משלא מן הכתב, וג”כ במשנה ברורה סימן תרצא סק”ו כתב לגבי מגילה שאינה משורטטת או משורטטת שלא כדין [ע”י חק תוכות] וז”ל, ודוקא ברובה אבל במיעוטה כשר בדיעבד דלא גרע מהשמיט לעיל בסימן תר”צ ס”ג ע”ש פרטי הדברים עכ”ל המ”ב.

א”כ חזינן דשייך להקל גם בכה”ג.

ולענין אם מחוייב לגנוז המגילה או שיש לחוש לתקלה משמעות דעת הביאור הלכה שם שא”צ לגנוז.

כתב בשו”ע או”ח סי’ תקנב סעיף ז וז”ל, נהגו לישב על גבי קרקע בסעודה המפסקת, ואח”כ כתב (בסעי’ י’), אם חל תשעה באב באחד בשבת, או שחל בשבת ונדחה לאחר השבת, אוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו עכ”ל.

ומבואר דהדינים שנאמרו לפני כן על סעודה המפסקת של דרך אבילות נאמרו רק כשחל ערב ת”ב בחול, אבל כשחל בשבת לא.

וכתב במשנה ברורה סימן תקנב ס”ק כג וז”ל, אוכל בשר ואסור למנוע ממנו אף על גב דאין חיוב לאכול בשר בשבת מ”מ כיון שנמנע משום אבל עבירה היא.

והנה אף דכתב המחבר כסעודת שלמה מ”מ ישב בדאבון נפש שלא ינהג בשמחה ולכן לא ישב בסעודת חברים [מ”א] בספר בכור שור חולק ע”ז ודעתו דמי שרגיל בכל שבת לסעוד סעודה זו עם חבריו ומיודעיו ומונע בשבת זו הו”ל כאבלות פרהסיא.

ולכו”ע מותר לאכול עם ב”ב ויכול לברך בזימון כיון שהוא שבת [א”ר] עכ”ל המשנ”ב.

והוסיף האג”מ או”ח ח”ד סי’ קי”ב, דגם מי שאינו רגיל לאכול בשאר שבתות בשר בסעודה ג’ מותר לאכול בשר בסעודה ג’ היום.

[ויש חולקים].

ויעו’ בספר ‘אלא’ [הנהגות הגרח”ק] פרק נ”ג סעי’ ג’ שכתב, בסעודה המפסקת יושב ע”ג כסא רגיל, אבל כשאוכל את הביצה בסוף הסעודה יושב ע”ג כסא נמוך ומטבל הביצה באפר, ואומר זוהי סעודת ט”ב.

ודלא כשו”ע סי’ תקנ”ב ס”ז שבסעודה המפסקת יש לישב על כסא נמוך ואמר לי שכך נהגו אצלם.

ועי’ שו”ה תקנ”ב ג’, ומש”כ שכשאוכל הביצה יושב ע”ג כסא נמוך ומטבל באפר הוא דלא כשו”ע שם ס”י [צ”ל רמ”א ס”ו] שנוהגים לטבל הפת באפר, ואמר לי שכך נהגו אצלם ועי’ א”א (בוטשאטש) סי’ קנ”ה שהביא זה, עכ”ל.

אבל דבריו לא נאמרו בשנה שת”ב חל בשבת ונדחה לאחר השבת, אלא כל הפרק שם על ת”ב באופן כללי של כל שנה, [ובתחילת הפרק שם לגבי לימוד תורה נזכר להדיא גם ענין ת”ב שחל במוצ”ש, אבל בשאר הפרק לא].

אכן יל”ע מדברי הירושלמי תענית פ”ד ה”ו וז”ל, תני ט’ באב שחל להיות ערב שבת וכן ערב ט’ באב שחל להיות בשבת אפילו עולה על שולחנו כסעודת שלמה בשעתו מותר.

רב מן דהוה אכל כל צורכיה הוה צבע פיסתיה בקיטמא ואמר זו היא עיקר סעודת ט’ באב לקיים מה שנאמר [איכה ג טז] ויגרס בחצץ שני הכפישני באפר עכ”ל.

ומשמעות פשטות דעת הירושלמי היא דמאי דמייתי על רב היינו שבת”ב שחל להיות בשבת עשה כן, שאז אחר שאכל כל צרכו היה נטל פת באפר ואומר זוהי סעודת ט”ב, דהרי עלה קאי על הברייתא שלפני כן.

א”כ גם בשבת צריך אח”כ ליטול פתו באפר ולומר זוהי סעודת ט”ב.

אכן תמוה לומר כן דכל הראשונים שהביאו דברי רב הלזו לא הזכירו דקאי על שבת שחל בערב ט”ב, וכמו שכתב בספר שבלי הלקט סדר תענית סימן רסה וז”ל, יש מן החכמים שטובלין פיתן באפר בסוף סעודת ערב תשעה באב והכי איתא במס’ תענית ירושלמי רב מן דהוה אכיל כל צרכיה הוה טביל פיתתיה וצבע בקיטמא ואמר זו היא עיקר סעודת ערב תשעה באב לקיים מה שנאמר ויגרס בחצץ שיני הכפישני באפר.

וכתב בספר המנהיג הלכות תשעה באב וז”ל, וט’ באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו כסעודת שלמה המלך בשעתו.

ואוכל בשר ושותה יין ואפי’ בסעוד’ המפסק’, דאי לא תימ’ הכי אלא בסעוד’ שאינה מפסק’ אף בחול מותר לאכול בשר ולשתות יין בסעוד’ שאינה מפסק’, ומה מעלה יהיה בזה [עמוד רצא] בשב’ יותר מחול, וכן עיקר, ואין ספק בדבר.

אב”ן.

וכן פי’ כל חכמי ישראל, אבל מה שכת’ רב נטרונאי ז”ל, ואף ט’ באב שחל להיות בשבת או ערבו אסור לאכול בשר ולשתות יין בסעוד’ המפסק’, אינו עיקר כלל עכ”ל.

וע”ע ראבי”ה ח”ג הל’ תענית סי’ תתפ”ח, או”ז ח”ב הל’ ת”ב ס’ תט”ו, ובטור, ומג”א סי’ תקנ”ב סקי”ב, ומבואר שיש מחלוקת ראשונים האם לנהוג אבילות בשבת או לא, ומ”מ בכולם לא נתבאר שרב נהג בשבת כך.

אלא י”ל דע”כ דחיקא הוא וקאי עמ”ש לפ”ז בירושלמי שם, דתנן רשב”ג אומר ישנה, דהיינו ישנה באכילתו בסעודת ערב ת”ב, ושאיל, מהו ישנה, ומשני יחלף ימעט.

אין הוה יליף אכיל ליטרא דקופד, ייכול פלגא (פי’ אם היה רגיל לאכול ליטר בשר יאכל חצי).

אין הוה יליף שתי קסט דחמר, ישתה פלגא (פי’ אם היה רגיל לשתות שתי מידות של יין ישתה אחת).

אמר רבי יוחנן, ובלבד עיקר סעודת תשעה באב (פי’ עיקר השינוי יהיה בסעודה המפסקת).

אמר רב הושעיה, ובלבד משש שעות ולמעלן (פי’ רק מה שאוכל אחר שעה ששית ישנה).

אמר רבי יוסי, תרתיהון לקולא (פי’ שניהם באו להקל), ולכן אכל סעודת תשעה באב משש שעות ולמטן (היינו לפני השעה הששית, לפני חצות היום) אפילו עולה על שלחנו כסעודת שלמה מותר.

אכל סעודתו משש שעות ולמעלן (פי’ ועתיד לאכול עוד סעודה אח”כ) אפילו עולה על שלחנו כסעודת שלמה בשעתו (פי’ בסעודתו הראשונה) מותר.

ואח”כ תני ט’ באב שחל להיות ערב שבת.

וכן ערב ט’ באב שחל להיות בשבת.

אפילו עולה על שולחנו כסעודת שלמה בשעתו מותר.

רב מן דהוה אכל כל צורכיה (פי’ אחר שאכל בסעודה המפסקת כל צרכו) הוה צבע פיסתיה בקיטמא (פי’ היה טובל פרוסת לחם באפר) ואמר, זו היא עיקר סעודת ט’ באב.

לקיים מה שנאמר (איכה ג) ויגרס בחצץ שני הכפישני באפר (הביאור ע”פ בבלי וידיד נפש).

ומש”כ על רב ארישא קאי, על ערב ט”ב שחל להיות בחול שיכול לאכול סעודה שלמה ואח”כ לומר זוהי סעודת ט”ב, אבל בשבת א”צ לפתרון הזה לומר זוהי סעודת ט”ב.

ותדע דהנה קודם דברי רב נזכרו כאן ג’ דינים בירושלמי, דין אחד של האוכל קודם ו’ שעות שיכול לאכול כסעודת שמה בשעתו, דין שני של האוכל בעודה שיאכל אחריה סעודה אחרת, בסעודתו הראשונה יכול לאכול כסעודת שמה בשעתו, ודין שלישי שת”ב שחל להיות בשבת שבזה יהיה שרי אפילו בסעודה המפסקת ממש אפילו לאחר שש שעות, כמשמעות הפשוטה.

וא”כ וכי רב פליג על הך ברייתא, אלא מסתברא דרב קאי על הגמ’ דלעיל בת”ב שחל בחול ורוצה לאכול כל צרכו ואח”כ תבשיל אחד לסעודת ערב ת”ב שזוהי סעודה המפסקת.

וכמו שכתב בתורה תמימה הערות איכה פרק ג סק”ל, וז”ל, מה שאמר זו היא עיקר סעודת ת”ב בא בזה ליישב מה שאכל מקודם תבשילין שונים, יען כי עד עתה לא אכלו סעודת ת”ב והיה מותר בכל, ועיקר סעודת ת”ב היא זה, וע’ בבבלי תענית ל’ א’ ע”כ.

וכ”ה הנוסחא באיכה רבה פרשה ג וז”ל, ותנן כל שהוא מסעודת תשעה באב אסור לאכול בשר ולשתות יין ולאכול שני תבשילין ולרחוץ ולסוך, וכל שאינו מסעודת תשעה באב מותר לאכול בשר ולשתות יין ולאכול שני תבשילין, רב מן דהוא אכיל כל מאכלו נסיב חד פת פחית ויהב עליה קטם ואמר זו היא סעודת תשעה באב לקיים מה שנאמר ויגרס בחצץ שני הכפישני באפר, עכ”ל.

ומבואר דלא קאי כלל מילתיה דרב על שבת אלא בכל סתם ת”ב מיירי.

וכן נראה פשטות ההלכה, שהרי הרמ”א פסק דינא דרב בירושלמי בסעי’ ו’ וכמו שציין בביהגר”א, וכ”כ שם השו”ע דמי שאפשר לו לא יאכל אלא פת חריבה במלח וכו’, ועל כ”ז קאי מה שכתב המחבר בס”י, אם חל תשעה באב באחד בשבת, או שחל בשבת ונדחה לאחר השבת, אוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו עכ”ל.

ועל כרחך דעת בעלי השו”ע להוריד כל דין זה בשבת לגמרי.

והואיל דאתאן לכ”ז נעיר בדברי חד מקמאי תלמיד הרא”ש, כתב בספר מצוות זמניות הלכות תשעה באב וז”ל, ואלו המזונות הנזכרים אמנם הם לאותם שמנהגם שלא לאכול הלחם בלבד ולא יכלו לבלעו יבש.

אבל החסידים הקדמונים לא היו אוכלים בעט”ב אלא פת שרוי במים בלבד.

בירושלמי ר’ פלוני הוה מטבל פתיה בקיטמא אמר זו היא עיקר סעודת ט”ב לקיים מה שנאמר ויגרס בחצץ שיני.

ר’ יהודה בר אלעאי היה נוטל פת במלח וקיתון של מים והיה אוכל בין תנור וכירים ודומה למי שמתו מוטל לפניו.

והרמב”ם ז”ל כתב, מימי לא אכלתי ערב תשעה באב אפילו תבשיל של עדשים אלא אם חל בשבת עכ”ל.

ונראה דמייתי ראיה מן הירושלמי שהחסידים הראשונים לא היו אוכלין כלל בערב ט”ב חוץ מלחם, אבל בירוש’ גופיה מבואר שהיה אוכל ורק בסעודה המפסקת לא היה אוכל יותר מפת באפר.

וי”ל דגם זה מה שבא להביא ראיה רק לסעודה המפסקת ולא לפני כן, שאז מצד הדין היה מותר לאכול אפילו בשר ויין.

למעשה, המנהג של אכילת ביצים ואפר הוא מנהג אבילות, ואינו שייך לשבת אלא אוכל בשר ושותה יין, וכן אין יושבים על כסא נמוך עד הזמן שמקבל עליו הצום לפני השקיעה (ע”ש במ”ב סקכ”ד).

אבל ישב בדאבון נפש כמ”ש במ”ב.

קרא פחות

מותר לכבס בגד בשביל לובשו אם לא נשארו לו בגדים אחרים (הגר”ש ואזנר בקובץ מבית לוי עניני בין המצרים עמ’ י”ד ס”ב).

וכן מבואר בנו”כ הל’ אבילות ביו”ד דאם יש אדם שבגדו מלא בערבובית מותר לכבסו.

ואם יש לו עדיין בגד של שבת עדיף ללובשו לפני שיכבס את בגדי החול (הגרח”ק בתורת המועדים לידידי הרב דוד קולדצקי סי’ תקנ”א סק”א).

אמנם מלכתחילה לפני תשעת הימים יש להכין הבגדים כרגיל כל צרכו, ורק אם בכל זאת לא נשארו לו בגדים יכול לכבס כנ”ל (עיין בנטעי גבריאל פל”ה ס”ק מ”ו מה שהביא מהגרשז”א והגריש”א), וגם יוכל לכבס רק לפי צרכו.

קרא פחות

לענין נטילת הציפרנייים, כתב במשנה ברורה סימן תקנא וז”ל, ולענין נטילת צפרנים יש דעות בין האחרונים אכן לצורך טבילת מצוה בודאי שרי.

וכן לכבוד שבת כגון שחל ט”ב בשבת שרי בע”ש ליטול הצפרנים [אחרונים] עכ”ל.

היתר זה הוא לכל שבת של תשעת הימים.

לגבי רחיצה בחמין בשבוע שחל ר”ח בע”ש, כתב במשנה ברורה סימן תקנא סקפ”ט וז”ל, ואם חל ר”ח בע”ש אזי מותר לרחוץ אף כל גופו בחמין כל מי שרוחץ תמיד בע”ש לכבוד שבת, והוסיף הגרשז”א (הליכ”ש בין המצרים פי”ד ס”ט) שבאופן זה מותר גם בסבון, [וראה שבט הלוי ח”ז סי’ ע”ז].

וכתב הרמ”א סט”ז וז”ל, ונוהגין שלא לרחוץ, אפילו בצונן, מראש חודש ואילך.

(ת”ה סי’ ק”נ) ואפי’ בערב שבת של חזון אסור לרחוץ כ”א ראשו ופניו ידיו ורגליו בצונן (מהרי”ל ותשובת מהרי”ל סי’ ט”ו וב”י); ויש מקילים בחפיפת הראש בחמין [אבל לא בסבון, מ”ב, והחזו”א הקיל בסבון], למי שרגיל בכך כל שבת עכ”ל.

וכתב במשנה ברורה סימן תקנא ס”ק צ”ה, וז”ל, ואפילו בע”ש של חזון אסור וכו’ היינו אפילו היה רגיל לרחוץ בכל ע”ש בחמין כל גופו אסור בע”ש של חזון לרחוץ כל גופו אפילו בצונן.

ולענין טבילה הנוהג לטבול בכל ע”ש מותר ומי שמבטלה לפעמים מפני טרדת עסקיו או מפני הצנה אסור.

ועוד כתב בס”ק צ”ז, למי שרגיל בכך ועיין בח”א דה”ה דשרי פניו ידיו ורגליו בחמין למי שרגיל בכך כל השבת עכ”ל.

והחזו”א הקיל בסבון גם בזה (הגרח”ק, קרא עלי מועד פ”ג סקי”ט).

לסיכום השבוע מותר כרגיל למי שרגיל לרחוץ, ושבוע הבא מותר רק ראשו ופניו ידיו ורגליו, י”א עם סבון וי”א בלי סבון, אכן כ”ז מצד רחיצה באופן כללי, אבל בלאו הכי באופן שאינו רוחץ אלא להעביר הזיעה ראה מה שנכתוב בתשובה אחרת.

קרא פחות