לגבי שחרית המתפלל עם הציבור הדין מבואר בפוסקים (סי’ קכג ס”ב) דלכתחילה ימתין עד קדושה, והמתפלל ביחיד לכתחילה ימתין עד שיעור כדי שיגיע הש”ץ לקדושה היכא דאפשר (עי’ שאר הפרטים והדעות בזה במשנ”ב שם).
ולגבי תפילת ערבית כתב הגרח”ק (שאלת רב ח”א עמ’ ריט) ששיעור ההמתנה בציבור הוא עד תחילת הקדיש, וכ”כ בבית ברוך על החי”א (כלל כד סקכ”ה) ובהליכ”ש (תפילה פי”ג ס”ב) ובלקט הקמח החדש.
ובהליכ”ש שם כ’ דבליל שבת ימתין עד שיתחיל הש”ץ ויכולו, ועי’ אישי ישראל פכ”ג סעי’ סג ובהערה שם, ושם הביא עוד דעה בזה מאורח נאמן סי’ קכג סק”ז דבמעריב א”צ להמתין יותר מד”א, ועי’ עוד להלן מנהג האג”מ בזה.
ולכאו’ הי’ מקום לומר שאם נימא שצריך להמתין רק עד תחילת הקדיש כ”ז הוא לפי הדעה דבשחרית סגי עד תחילת החזהש”ץ שאז יכול לחזור למקום תפילתו, מכיון שהוא כעת מתקרב כדי לשמוע הש”ץ, אבל למה שנקט המשנ”ב דבשחרית יש להמתין במקום שפסע לכתחילה עד קדושה ממש, א”כ בניד”ד יש מקום לטעון דגם בערבית מכיון שבלאו הכי אומר עוד תפילות אח”כ א”כ לכה”פ שימתין עד שיתקרב לאמירת איזו תחינה או שבח כגון עלינו לשבח, וקצת דחוק לומר שכל הנך אחרונים לא קיימי לפי הדעה שפסק המשנ”ב להלכה לכתחילה.
ויש מקום לדחוק ולומר דכל מה שצריך להמתין עד קדושה הוא רק משום שקדושה היא חובה, משא”כ עלינו לשבח שאינו מדינא דגמ’, אבל יש לעיין בסברא זו, דהרי מדינא דגמ’ לא נזכר שום גדר או שיעור מתי יכול לחזור למקומו אחר שפסע ג’ פסיעות, ולרווחא דמילתא אמרי’ שיחזור לומר קדושה, כיון שיכול לחזור לצורך דבר של אמירה, ואז ניכר יותר שאינו מבזה את התפילה לכך לכתחילה לא סמכי’ [לדעה זו] על חזרת הש”ץ להתיר לחזור למקומו אז דלא תהא שמיעה כאמירה, וממילא מכח טענה זו גופא השתא דתקון רבנן עלינו לשבח ואפי’ אם הוא רשות בעלמא מ”מ כיון שאומרו למה לא ימתין עד אז.
והנה באמת יש לדון גם בשחרית אם רוצה לחזור למקומו כדי לומר תחינה או בקשה או שבח האם יכול לחזור למקומו מכח זה או שרק לקדושה יכול לחזור.
ובאמת צע”ק למה לא נחשיב כל פיוט או שבח שיכול לחזור למקומו אז כיון שסו”ס אינו חוזר ללכת לדרכו (וגם מוכח שאינו חוזר להתפלל שמונ”ע שוב לפי פי’ הט”ז) אלא חוזר לצורך התפילה ואינו בכלל מגונה.
ויש לציין למה שדן המשנ”ב שביום שמאריכים בפיוטים א”צ להמתין עד שיגיע הש”ץ לקדושה דבשעה”ד סמכי’ על דעות שיכול לחזור למקומו כשמתחיל הש”ץ, ולכאורה יש לתמוה למה לא קאמר המשנ”ב [והפוסקים שהביא מהם המשנ”ב] שביום שמאריכין לפיוטים, יחזור למקומו באמירת הפיוט, ולכאו’ משמע מזה דבפיוט גרידא לא אמרי’ דיכול לחזור למקומו.
ובדוחק היה מקום ליישב דהמשנ”ב מיירי במקום שהש”ץ אומר עיקר הפיוט והציבור שומע ועונה קצת תיבות ובכה”ג לא עדיף הפיוט מהחזהש”ץ גופא שהציבור שומע ועונה אמן ובכה”ג יכול לחזור כבר בתחילת חזרת הש”ץ מכח שעה”ד וא”צ להמתין עד קדושה.
אבל עכ”פ אם נימא דאמירת תחינה או שבח לא עדיף משמיעת חזהש”ץ ולכן נקט המשנ”ב שבתחילת חזהש”ץ יחזרו כיון דליכא לעלויי עילויא אחרינא [ר”ל שאם יחזרו לאמירת הפיוטים ולא יחזרו מיד בתחילת חזהש”ץ לא חשיב שקיימו יותר הידור מחמת זה] א”כ נימא מה שנקטו אחרונים דבערבית א”צ להמתין עד שאומר עלינו לשבח וסגי ששומע הקדיש, היינו דעלינו לשבח אינו כקדושה של שחרית, ודוקא בשחרית שיש קדושה דאיכא לעלויי עילויא אחרינא יותר מחזהש”ץ לומר קדושה בעצמו אז יש לו להמתין ולא לחזור למקומו לכתחילה [כשאינו שעה”ד] בתחילת חזהש”ץ אלא רק כשיאמר קדושה משא”כ כאן בערבית יכול לחזור למקומו בתחילת ערבית וא”צ להמתין לחזור למקומו רק באמירת עלינו לשבח.
ובעל הלכות חג בחג אמר לי שאם סיים בין קדושה למודים ימתין עד מודים, והביאור בסברתו הוא משום שבזה ל”א דא”צ להמתין דהא איכא לעלויי עילויא אחרינא דגם המתנה לקדושה לא נזכר בגמ’ דסגי בזה ולא שמחוייב בזה, אלא משום דיכול לחזור לשם תפילה עדיף לן מלהמתין בלבד ולחזור [ומה”ט מי שהתפלל ביחידות י”א דסגי לזה כדי הילוך ד”א בלבד כיון דליכא לעילויא עילויא אחרינא וגם להסוברים שצריך להמתין כדי שיגיע הש”ץ לקדושה מ”מ אינו ממתין בפועל לאמירת קדושה, וחזי’ מזה דמה שבציבור ממתינים לאמירת קדושה כדי לחזור למקום תפילתו אז, הוא לרווחא דמילתא], אבל אם יש לו מודים יחזור במודים.
ובאמת יש לדון מ”ט ביחיד אמרי’ שישהה שיעור קדושה ולא אמרי’ שיחזור כשאומר תחינות ובקשות, ואולי חזי’ מזה דבאמת לענין תחינות ובקשות לא נאמר דין זה, כיון שאין צריך בהם עמידה מעיקר הדין ממילא לא שייך בזה דנימא שמה שחוזר למקומו הוא בשביל זה ולהכי בעי’ שיחזור לקדושה ולאית דאמרי סגי שיחזור בחזהש”צ כיון שי”א שגם הקהל אז בעמידה.
ואם נימא הכי ניחא למה בערבית ג”כ ל”א דצריך להמתין לחזור למקומו רק באמירת עלינו לשבח אלא אדרבה בקדיש י”א שמחוייב לעמוד מן הדין [עכ”פ בעניית הקדיש] משא”כ בעלינו לשבח שעיקרו אינו ברור שנתקן בתורת חובה גמורה ולפ”ז גם לגבי פיוטים גריעי מחזהש”ץ לענין עמידה על דרך זה.
ודבר מחודש מצינו בא”ר שכתב דטעם המחייבים להשאר עד קדושה רק בציבור ולא ביחיד (והוא דעת הראב”ד המובא בב”י) הוא משום שהמתפלל בציבור אחר שסיים תפילתו עדיין שכינה כנגדו כיון שממתין לומר קדושה.
והוא דבר מחודש דלא מצינו בגמ’ רמז וחילוק בין זה לזה, ולכאו’ לולא דברי הא”ר הו”א דסברת הראב”ד משום שזהו השיעור ששייך לחייב במתפלל עם הציבור ועד כמה תחייבו יותר מזה, משא”כ במתפלל ביחיד שא”א לחייבו להשאר יותר משיעור כל דהוא כיון שאין לו למה להמתין, וצ”ע.
וכנראה טעמו של הא”ר דמתפלל עם הציבור חשיב שעדיין לא סיים שמונ”ע כיון דקדושה יש לו קדושת שמונ”ע, וממילא אין לו לעקור ממקום שפסע לשם ע”י שחוזר מיד כיון שזה דרך ביזיון, ואי”ז דוקא מצד הגדרת החיובים שתאמר שלא סיים חיוב שמונ”ע אלא מצד שיש עליו חיוב נוסף להשלים על חיוב שמונ”ע וממילא אם חוזר מיד ומחזי כממהר להסתלק משם (לפי’ הטור והמשנ”ב) כשיש עליו חיוב נוסף יש בזה ביזיון כלפי מטה.
אבל עכ”פ מיהת גם לטעם הא”ר בערבית לא שייך טעם זה כיון שאין קדושה, וכפי שנתבאר מוכח בפוסקים דחששו רק לענין קדושה להמתין לחזור עד אז ולא הצריכו להמתין לחזור לשאר תחינות ובקשות וכן עלינו לשבח [וגם מודים לפי טעם הא”ר יש לדון].
אבל עדיין יש לדון ביחיד בכה”ג בערבית כמה זמן יצטרך להמתין עד שיחזור למקומו, דהרי בשחרית שיעור ההמתנה ליחיד לכאו’ [ועי’ בסמוך מה שאביא מהמקור חיים בזה] הוא שיעור של תחילת חזהש”ץ עד קדושה, וממילא בערבית שאחר תחילת הקדיש יכול לחזור מיד א”כ היחיד א”צ להמתין כלל [ואם נימא דהמסיים אחר הציבור חשיב כיחיד לענין זה א”כ כ”ז ג”כ לענין המסיים אחר הציבור אבל אינו מוסכם שהוא כך אע”ג דמסברא אכן היה נראה לומר כן].
אלא דעדיין צ”ב דהנה מצינו דהמשנ”ב הביא דעת הב”ח דגם יחיד יש לו להמתין בשחרית שיעור שיגיע הש”ץ לקדושה, ויש לעיין מה מקור שיעור זה, ולכאו’ טעם הדבר הוא דכיון שבגמ’ לא נזכר השיעור כמה צריך להמתין במקום שעומד אחר שפסע אלא רק שלא יחזור מיד וכיון דאשכחן בציבור שצריך להמתין לקדושה, א”כ סברא היא דשיעור זה שעומד במקומו מתחילת חזהש”ץ עד קדושה הוא שיעור המועיל [מתחילת חזהש”ץ דוקא כדלקמן בשם החו”י והיינו משום שעיקר תקנת חזהש”ץ הוא כשהציבור מסיימים מיד להתחיל רק שאין הציבור מסיימים בשווה אז ממתינים אבל לולא זה מיד לאחר תפילת לחש צריך חזהש”ץ ועכ”פ במנין מצומצם האחרון שמסיים מיד מתחילין אח”כ חזהש”ץ וא”כ חזי’ ששיעור זה הוא שיעור המועיל, ואין לומר דבעי’ גם שיעור המתנה לש”ץ דא”כ נתת דבריך לשיעורין], וממילא גם יחיד שממתין שיעור זה יצא מכלל כל ספק.
ואם נימא הכי א”כ ה”ה המתפלל ערבית בין ביחיד ובין בציבור וסיים תפילתו ומיד אח”כ התחיל החזן קדיש יצטרך להמתין שיעור זה וגם המתפלל אפי’ שחרית בציבור וסיים תפילתו אחר שסיים הש”ץ כל תפילתו יצטרך להמתין שיעור זה.
וצ”ב דמנ”ל ללמוד יחיד מציבור כיון שציבור כשחוזרים לקדושה אין נראה בזה ביזיון (כמש”כ הב”ח גופיה וכל הפוסקים) ומנ”ל דהשיעור שהותר לציבור הוא השיעור שהותר ליחיד באופן שיותר נראה אצלו ביזיון.
וכמו”כ צ”ב שהפוסקים לא הזכירו חילוקי דינים אלו וגם בערבית כל האחרונים דלעיל לא הזכירו דבר זה וחזי’ דלכאורה לא ס”ל כן, וגם במשנ”ב שהזכיר דכשאומר הש”ץ פיוטים מכיון שהוא שעה”ד יכול מיד בתחילת חזהש”ץ לחזור למקומו למה לא הזכיר דלפחות ימתין עד שיעור שש”ץ בכל ימות השנה יגיע לקדושה.
[אבל אם נימא דהחיוב על יחיד להמתין הוא מטעם כעין קנסא ניחא כל קושיות אלו, וגם בעל הלכות חג בחג אמר לי דהמתפלל בציבור וסיים אחר הציבור לא נאמר בו דינא דיחיד, וסברתו זו מיושבת אם נימא כנ”ל, (אולם לגוף חידושו עי’ בכה”ח שלא כ”כ, ועי’ במשנ”ב סי’ קלא סק”י דג”כ משמע דעכ”פ לא ברירא ליה חידוש זה עי”ש), וגם צ”ב שמי שסיים כשכבר התחיל הש”ץ חזרת התפילה א”כ היאך יוכל לחזור למקומו לדעה זו (משנ”ב סק”ט) שאפי’ יחיד צריך להמתין שיעור זה, ועי’ ערוה”ש, אבל להנ”ל הוא מיושב, ועי’ בסמוך.
אולם מאידך גיסא יעוי’ בל’ הב”ח שסיים וכ’ בזה”ל, נקטינן כל יחיד המתפלל בביתו שאסור לו לחזור מיד למקומו שהתפלל שם אלא ישהה הרבה קודם שישוב לשם או ילך למקום אחר עכ”ל, והנה בדבריו לא הזכיר ענין זה של שיעור שהיה כדי שיגיע ש”ץ לקדושה אבל המג”א ושאר אחרונים הזכירו כן בשמו, ויל”ע דאולי כוונת הב”ח דבאמת בעי’ שיעור שהיה הניכרת כלשון הב”ח שישהה הרבה, ודוקא במתפלל עם הציבור יש לו קולא שיכול לחזור למקומו לצורך קדושה וא”צ שיעור שהייה רבה כ”כ ואז יכול לחזור גם אם סיים אחר שהתחיל הש”ץ קדושה ומאידך גיסא מי שסיים אחר הש”ץ יצטרך להמתין כמו יחיד כמ”ש הכה”ח ובערבית אם מתפלל ביחיד יצטרך ג”כ שהיה רבה (או שישוב למקומו לקדיש כדי לענות לקדיש להסוברים דמהני לחזור לחזהש”ץ וכך נקט המשנ”ב להלכה בשעה”ד וי”ל דערבית חשיב שעה”ד לענין זה להתיר לחזור לקדיש), אבל בתחינה גרידא אפשר שא”צ להמתין לזה כיון דאפשר בישיבה.
וצל”ע דהמג”א והאחרונים שאחריו (מגן גיבורים ומקור חיים ומשנ”ב ועוד) לא קבלו כן בדעת הב”ח אלא כ’ דיחיד ימתין בשיעור כדי שיגיע ש”ץ לקדושה וצל”ע מנ”ל, וכנראה למד המג”א כן ממש”כ הב”ח “לא משמע דאיכא לחלק בין המתפלל בביתו ביחידי” ועדיין צ”ב דעיקר כוונת הב”ח הוא שאם יחזרו תוך שיעור קצר בלא צורך אז אין חילוק דבין ביחיד ובין בציבור עובר איסור אבל מ”מ חילוק יש, וז”ל הב”ח שם ולא נהירא דהא דקאמר ביומא דאחר שפסע שלש פסיעות יעמוד ולא יחזור מיד וכדרב מרדכי משל לתלמיד הנפטר מרבו וכו’ לא משמע דאיכא לחלק בין המתפלל בביתו ביחידי ובין מתפלל בבית הכנסת עם הציבור דאידי ואידי אית ביה משום כלב השב לקיאו דלמה הוא חוזר מיד אם היה נפטר מרבו עכ”ל, וא”כ רק לענין כלב שב על קיאו אין חילוק ביניהם, וממילא צ”ב מנ”ל לפרש כוונתו באופ”א].
במקו”ח להחו”י סי’ קכג סק”ב כתב דהמתפלל ביחיד שצריך להמתין נראה שהשיעור הוא משיתחיל ש”ץ עד שיגיע לקדושה אע”ג דאם היה מתפלל בביתו אפשר שהיה צריך להמתין יותר גם עד שיתחיל הש”ץ, אולם יעוי’ במשנ”ב בסקי”א דדעת הב”ח דאין חילוק בין מתפלל יחידי בביתו למתפלל בביתו אלא בכל גווני צריך לשהות כפי השיעור שיגיע ש”ץ לקדושה או עכ”פ עד שיתחיל ש”ץ בקול רם וכן פסק המג”א סק”ח וכו’ עכ”ל המשנ”ב, ולכאורה מה שכ’ עד שיתחיל וכו’ קאי גם על יחיד שגם יחיד צריך עד שיעור זה, ואם נימא דהזמן שממתין לש”ץ להתחיל אינו מכלל ההמתנה (כמ”ש המקו”ח להחו”י) א”כ ממתין כל דהוא, וזה הרי ודאי אינו דאפי’ המתנת ד”א אינו וגם אין כאן המתנה כלל, וממילא יש לומר דמזה נשמע למש”כ עד שיעור שיתחיל קדושה היינו בהדי ההמתנה עם הש”ץ, דאל”כ נמצא ששיעור השני גדול מן הראשון ומלשונו משמע דהראשון הוא הגדול (ודוחק לומר דבציבור הראשון הגדול וביחיד השני הגדול), ופירוש זה צ”ב דמהו שיעור זה עד שיתחיל וכו’ כיון שאין בזה שיעור קבוע ביחיד, אבל בדוחק יש לומר דלצדדין קתני דר”ל שיש להמתין עד שיעור שיגיע לקדושה בין בציבור בין ביחיד או בציבור עד שיתחיל הש”ץ, וגם זה צ”ב דהרי היא פלוגתא דרבוותא אם שיעור זה או זה בציבור כמ”ש בב”י, ולמ”ד שהוא עד שיתחיל דמשמע שסומך עליו בשעה”ד א”כ ביחיד כה”ג מאי ולמה לא נחית לפרש השיעור למ”ד זה ביחיד וכי תימא דאה”נ לדעתו סגי בד”א א”כ מהו לשון זה דאין חילוק וכו’ כיון דלענין בציבור משמע שסומך בשעה”ד על מ”ד עד שיתחיל א”כ ביחיד הו”ל לסמוך על דעתו דסגי בד”א ומלשונו לא משמע כן כלל (היינו מלשון המשנ”ב בדעת הב”ח והמג”א אבל המשנ”ב גופיה נקט להקל בשעה”ד בשם דה”ח דיני תפילת שמונ”ע סעי’ קא).
בשם האג”מ (רבבות אפרים ח”ז סי’ כו) הובא שהיה חוזר לאחר שסיים הש”ץ לעילא מן כל ברכתא וכ’ שם דכיון שאולי משום דכיון דבערבית אין קדושה צריך להמתין עד סיום התפילה ומעיקר הדין שם נגמר הקדיש, ועלינו אינו מעיקר התפילה עכ”ד בקיצור (ובהליכ”ש שם כ’ דבחול יש ממתינים עד שיסיים הש”ץ קדיש אבל כ’ שם טעם אחר שלא לפסוע באמצעו), ודברי הרב”א בדעת האג”מ א”ש יותר עם ביאורי דענין החזרה בקדושה הוא משום דלא ידעי’ שיעורא דלא יחזור מיד לכך כל שחוזר לצורך קדושה אינו בכלל ביזיון וכשאין קדושה סברא היא שא”צ לישאר שם יותר מזמן שסיימו התפילה.
ולפי סברת האג”מ הנ”ל יש לדון מה הדין ביחיד, דבקדושה לכאו’ יוצא לפי מה שלמדו האחרונים דלעיל דברי הב”ח דאמרי’ שסברא היא שאין היחיד מחוייב להמתין יותר משיעור ציבור, ולכאורה כ”ש ביחיד בערבית שא”צ להמתין יותר מציבור, רק דיש לדון דאם יחיד בשחרית נלמד מסברא שלא חייבו יותר ביחיד מבציבור, א”כ למה לא נלמד הסברא מערבית לשחרית דכמו שבערבית יכול להמתין שיעור קטן עד שיסיים ש”ץ קדיש א”כ כמו דילפי’ ממתפלל בציבור בערבית למתפלל ביחיד א”כ נלמוד גם לשחרית, וביותר צ”ב דלפי צד זה שהחזרה לקדושה היא משום שאינו דרך ביזיון א”כ היאך נלמד מציבור ליחיד וכמו שהערתי כבר לעיל.
(ולפי הא”ר ג”כ צ”ב קושיא האחרונה מאחר שהזכיר בדבריו גם סברת הב”ח לפי ביאור האחרונים הנ”ל, ואמנם לא קשי’ למה לא ילפי’ מערבית לשחרית בציבור, אך כן צ”ב למה לא ילפי’ ליחיד כהקושי’ הראשונה הנ”ל, אולם אחר העיון בלשון הא”ר יתכן לבאר שכל סברא זו דבציבור משום שכינה כ’ כן רק לדעת המטה משה שביחיד א”צ להמתין יותר משיעור הילוך ד”א, אבל מסיים שיותר טוב אם יש לו פנאי להמתין כשי’ הב”ח, אבל טעם זה גופא של הא”ר מבאר רק שי’ המטה משה, ויש להוסיף עוד דבא”ר גופא נזכרו ב’ טעמים לחלק בין ציבור ליחיד, דמלבד הטעם הנ”ל משום שכינה נזכר שם דבציבור בלאו הכי שוהה שם משא”כ ביחיד שמתכוון ללכת אחר תפילתו, ולפי טעם השני יוצא דביחיד שאין ממהר לדרכו עדיף שישהה כמו בציבור, ולכן מסיים הא”ר שאם יש לו פנאי ימתין גם ביחיד, והשתא אפשר שהוא גם להמטה משה, ויש להוסיף בכ”ז עוד דחילוק זה של יש פנאי וכו’ בא לבאר למה הראשונים כ’ שימתין עד קדושה אבל מדינא דגמ’ גם בציבור סגי ד’ אמות לביאור זה בשי’ המטה משה, דהרי בגמ’ לא נזכר חילוק בין ציבור ליחיד, אלא אם כן נימא דמש”כ קודם לכן הא”ר דהתם איבעי ליה למיקם קאי בין ביחיד ובין בציבור קאי רק לפי’ הב”ח ולא לפי’ המטה משה, אבל זה דחוק, דהרי גם אם נפרש כן עדיין לא מצינו מקור בגמ’ לשיעור זה של המתנה עד קדושה, אלא י”ל דגם המטה משה מסכים להב”ח דכל סוגיית הגמ’ מיירי בין ביחיד בין בציבור, רק דסובר דשיעור האיסור לחזור הוא ד’ אמות ורבנן בתראי שאחר הגמ’ הנהיגו שבציבור ימתינו לקדושה מטעמים שכתב הא”ר).
ואולי יש ליישב קושי’ ראשונה הנ”ל לביאור הנ”ל דבאמת מעיקר הדין היה יכול לחזור בשחרית כמו בערבית רק דכיון שאין בזה טירחא אמרי’ ליה להמתין עוד [והוא כעין הטעם השני שבא”ר] משא”כ בערבית שצריך לילך לדרכו לכך ההגדרה היא עד סיום התפילה (אע”ג שתקנו עלינו מ”מ לא חייבו יותר מעיקר הגדרת ההמתנה בערבית שהיא עד סיום התפילה) והוא דחוק דסו”ס ממתין שם עד ברכו בתרא או קדיש בתרא ועכ”פ סוף עלינו ואולי עדיפא ליה לחזור כשלא סיים עדיין כל התחינות כדי שלא יראה שחוזר להפטר שוב.
ושמא יש מקום להעלות ביאור אר דבשחרית שחוזר ונשאר במקום שחוזר הו”ל ביזיון יותר אם יחזור שלא לצורך ולכן אמרי’ ליה שיחזור רק לקדושה דאז אינו ביזיון וכדלעיל משא”כ בערבית שהולך אח”כ (וזה א”ש עם ביאור הט”ז שחשיב ככלב שב על קיאו משום שנראה כרוצה להתפלל שוב וכן לביאור הטור והמשנ”ב שכשחוזר נראה שלא הלך לאחוריו כדי להפטר י”ל דטענה זו שייכת יותר כשחוזר ונשאר במקומו כמו בשרית).
משא”כ בערבית שחוזר לילך לדרכו בסמיכות לזמן זה אינו ביזיון אם יחזור למקומו בסיום התפילה דרך כבוד לילך משם לאלתר או בסמיכות זמן (וההגדרה לזה כשחוזר למקומו בסיום התפילה אף שאינו מסתלק באותו הרגע ממש וגם אחר שתיקנו עלינו).
אבל צל”ע המקור לכל חילוקים אלו, וגם צל”ע למה למדו הפוסקים יחיד מציבור לפ”ז ואולי ביחיד הוא כעין קנסא, ואם נימא הכי יתיישבו מהדברים דלעיל.
אבל בלשון הב”ח לא נראה שיש כאן קנסא אלא סברא שנראה ככלב שב על קיאו וגם מהיכי תיתי לקנוס ובפרט כשלא פשע במה שהתפלל יחידי, ועי’ לעיל שכתבתי בדעת הב”ח סברא אחרת ע”פ לשונו בפנים דבריו.
מק"ט התשובה הוא: 134937 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/134937
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.