עש”ק פ’ כי תצא תשע”ה
בגדר מצות ושימח את אשתו, שחידש ספר החינוך מ”ע תקפ”א תקפ”ב שלא יצא למסחר ולא למדינה אחרת ע”ש, ותמהו עליו האחרונים איך יוכל לחדש מצוה בלא מסורת חז”ל, ע”ש במנ”ח וז”ל, ומנ”ל להרהמ”ח וכו’ כיון דלא מצינו זה בש”ס ובשום מקום לא נוכל לדרוש דינים מעצמינו מפשט המקרא רק פירוש קבלת חז”ל וכעת לא מצאתי בר”מ ואין עולה על זכרוני בשום פוסק ד”ז דחתן שנה ראשונה לא יעמוד זולתה ימים רבים כמ”ש הרהמ”ח ודברי הרהמ”ח צ”ע כעת עכ”ל.
ויש לידע דאי”ז חידוש של ספר החינוך דכ”ה גם בשאר מוני המצוות, וכ”א בס’ המצוות להר”מ (עשין רי”ד ל”ת שי”א) ובעוד מוני המצות כמו שציין במקורות וציונים על הר”מ שם, וגם החינוך עצמו הזכיר שיש אומרים וכו’ וזוהי הלכה בפרטי הדין הזה ע”ש, ומבואר דאי”ז חידוש שלו.
ואע”ג שלא נזכרו עיקר פרטי המצוה בש”ס לק”מ, דתלמודא לא מיירי אלא גבי מלחמה דעלה קאי אבל ה”ה דהיא מצוה כללית, על כל דבר כדמפרש קרא, וכתיב ושימח את אשת וזיל בתר טעמא.
ואף שי”א שאין נוהגת מצוה זו בזה”ז, עיין בחת”ס, מ”מ בלשונות הראשונים מוני המצות ז”ל משמע לכאו’ שאין חילוק בזה.
ובגדר מצות השמחה, אף דברגל משמחה בבגדי צבעונין, כדאי’ בפסחים ק”ט א’, מ”מ לא מסתבר שזוהי מצות ושמח את אשתו לקנות לה בגדי צבעונין בכל יום ויום משנה ראשונה, אלא היינו לשמחה בדברים ולדבר עמה ולא לפרוש מעמה.
וכלשון החינוך מצוה תקפ”ב, שנצטוינו שישמח החתן עם אשתו שנה אחת, כלומר, שלא יסע חוץ לעיר לצאת למלחמה ולא לענינים אחרים לשבת זולתה ימים רבים, אלא ישב עמה שנה שלמה מיום הנישואין, וכו’.
וכתב עוד, ועובר על זה ופרש ממנה תוך שנה לעמוד זולתה ימים רבים ואפילו במחילתה ביטל עשה זה עכ”ל.
ועיין עוד במושב זקנים ובעה”ט ובשאר הראשונים כאן ובבראשית ג’ ט”ז דהיינו לשמוח בעניני תשמיש, וכמבואר מדברי הת”י והתי”ר כאן בפסוק ו’, ויעויין בארחות רבינו ח”א מ”ש שבתחילת הנישואין יש יותר להרבות בתשמיש.
והנה יש לידע בזמנינו היום אשר מנהג ישראל הכשרים כולן שתורתן אומנתן, האם יש לשמח את אשתו גם על חשבון הת”ת ומהו השיעור, ידוע מ”ש החז”א דמ”ש אל תרבה שיחה עם האשה לא בשנה ראשונה דברו, ונראה דמילתא דפשיטא היא דכיון שציותה התורה לספר עם האשה לא יתכן שיזהירו חכמים היפך מזה, דאדרבה כמה שידבק עמה טפי מעלי, וכלשונו שם בסה”ח, וז”ל, על כן גזר עלינו העם אשר בחר להיות נקרא על שמו שנשב עם האשה המיוחדת לנו להקים זרע שנה שלמה מעת שנשא אותה כדי להרגיל הטבע עמה ולהדביק הרצון אצלה ולהכניס ציורה וכל פעלה בלב, עד שיבא אצל הטבע כל מעשה אשה אחרת וכל עניניה דרך זרות, כי כל טבע ברוב יבקש ויאהב מה שרגיל בו, ומתוך כך ירחיק האדם דרכו מאשה זרה ויפנה אל האשה הראויה לו מחשבתו ויוכשרו הוולדים שתלד לו ויהיה העולם מעלה חן לפני בוראו עכ”ל.
והנה ז”פ שכ”ז הוא גם על חשבון תורתו, דאם הוא מחוייב אליה ואסור לו לצאת אף למסחר, לאו כל כמיניה שיפרוש מלדבר עמה משום שרוצה לעסוק בתורה, וכ”ז בעומדת וצווחת אבל הרבה תנאים ואמוראים אשכחנא שיצאו מיד אחר הנישואין ללמוד תורה, והויא כעין לצאת ימים מועטים בהסכמתה דשרי כמובא בסה”ח וה”נ שרי, ואמרינן התם בכתובות חדש יהיו בלבנון וכו’ עי”ש, והצורך לנסוע ממש בזמנינו שייך פחות מאז מכמה טעמים, אך כל שהוא בביתו אם ישמח את אשתו בגבול ובקצבה ודאי שפיר עביד ואין לו לחוש בזה.
[ויתכן ג”כ שעיקר דברי החזו”א הם על חובת מיעוט השיחה ואף התיבות, שכן מוטל על האדם שלא ישיח עם האשה ולמעט כמה דאפשר, עיין בעירובין סוף דף נ”ג, אבל מ”מ על לקבוע זמן לשיחה זהו ענין בפ”ע, ואין אגרתו לפני כעת].
ובענין אם נגמר מיד אחר כלות השנה או לא, הנה לגבי הפטור שיש לו מן המלחמה לא נראה ששייך חילוק בזה בין בנ”א, וכן לגבי שהשמחה במעונו בזמן הש”ס בכתובות ח’ ב’, לא מסתבר שיוכל להמשיך אחר יב”ח גם אם שמח טובא, וכן מצינו בכל שיעורי התורה וחכמים דכל מידות חכמים כן, בארבעים סאה הוא טובל ובמ’ פחות קורטוב אינו יכול לטבול בהן, ולגבי דינא דהכא ג”כ י”ל דדין ושמח תם אחר יב”ח, אכן כל ערום יעשה בדעת ודרשינן טעמא דקרא ופעמים שהצורך לזה מתמשך עוד ומה לי משום הא ומה לי משום וידעת כי שלו’ אהלך, וכולהו תרי”ג מצוות תרי”ג עטין נינהו כדאי’ בחז”ל, ועשית הישר והטוב עי”ש ברמב”ן.
אשה כשרה עושה רצון בעלה
יש להסתפק מה נכלל בגדר המצוה לעשות רצון בעלה, דלכאורה הכל בכלל.
וראיתי מובא בשם הקה”י זצ”ל דמ”ש אשה כשרה עושה רצון בעלה היינו דוקא רצון בעלה ולא שגעון בעלה, ר”ל שאם בעלה מבקש דבר שאינו בקו הנורמה אין ענין בזה שתשמע לו.
ויש להעיר על דברים אלו, דהרי המעשה דבבא בן בוטא בגמ’ דנדרים ס”ו ב’ מיירי על שטות גמור, דהנה בבא בן בוטא החשיב לה למצוה מה שסברה שקיימה את צואת בעלה לזרוק את הנרות על ראש בבא, וזהו שטות גמור, וצ”ע.
מק"ט התשובה הוא: 119276 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/119276