כמובן שהפירוש הקל יותר לפרש לפו"ר הוא שבדבר שהוא מסופק ממה הוא ואינו יודע אם הוא גידולי קרקע כלל יברך שהכל אבל אם יודע שהוא גידולי קרקע ורק מסתפק בין בפה"ע לבפה"א יברך ב"פ האדמה, דהרי בודאי עדיף לברך המפורט יותר, כיון שדבר זה הוא בודאי מגידולי האדמה, וכמו שעל פרי אדמה אין מברכין שהכל כיון שהוא יותר כוללני ולכן תקנו ברכה מפורטת יותר, ה"ה על ספק העץ ספק האדמה אין מברכין שהכל כיון שהוא יותר כוללני ממה שיכול לברך, ועוד דאם יברך שהכל על גידולי קרקע (שהם ספק העץ ספק האדמה) הרי בודאי שאינו מברך הברכה שנתקנה, משא"כ אם יברך האדמה דילמא אתרמויי אתרמי ליה לברך הברכה דלכתחילה.
וכן אי' בתלמידי רבינו יונה שהביאו דברי הרא"ש הנ"ל בשמו ואעפ"כ כתבו במקו"א דבספק העץ והאדמה כנ"ל יברך האדמה, משום דמ"ש שיברך שהכל מיירי בספק אם הוא בכלל גידולי קרקע וכנ"ל, וכן הראוני שפירש במלוא רועים ענין ספק זה דמיירי בספק שאינו יודע אם הוא שהכל או ברכה אחרת.
אולם יש קצת מן הדוחק לפרש דברי הרא"ש כנ"ל, חדא דהרי הרא"ש מיירי שם בדיני העץ והאדמה ובחילוקים שביניהם, וממילא למה נקט בסתמא דמסופק ומשמע דמסופק בגדרים הנ"ל, ולא פירש שמסופק לגמרי, ועוד יל"ע דכמעט אינו מצוי שיהיה אדם מסופק על דבר אם הוא גידולי קרקע או לא, והרבה יותר מצוי ספק בדינים כגון אם גדרו העץ או אדמה, שהוא הנידון בהרא"ש שם, ועו"ק דהרי ספק במין הוא חסרון ידיעה, וחסרון ידיעה אינו ברור בפוסקים דחשיב ספק, יעוי' מה שהביא בזה בכללי ספקות להש"ך, משא"כ אם נפרש כפשוטו שהספק הוא בין העץ להאדמה ניחא כיון שהוא בד"כ ספק בדין וכנ"ל.
ובאמת יש מקום לפרש כוונת הרא"ש דלעולם הספק הוא בין העץ להאדמה ואעפ"כ סובר הרא"ש דמספק עדיף לן לברך שהכל ולא האדמה, והטעם לזה הוא משום דברכת האדמה על דבר שגדל באילן הוא פלוגתא דתנאי כדאמרי' בגמ' מאן תנא דעיקר אילן ארעא הוא ר' יהודה היא, ממילא מאחר דהוא מחלוקת תנאים ולא אתמר הלכתא להדיא בגמ' לא כמר ולא כמר יר"ש יוצא ידי שניהם, כדאמרי' בפסחים קטו ובשבת סא עי"ש, וכן בשו"ע או"ח גבי שנים מקרא, ועי' להלן בפרקין לט, ולכן אף שבדיעבד פסק הרא"ש דנראה כר' יהודה שיצא בברכת בורא פרי האדמה מ"מ לכתחילה כיון דעומד במקום ספק ויכול לברך שהכל ולצאת יד"ח כל הדעות זה עדיף, ואע"פ שלגבי המחמיר כדעה שלא נפסקה בגמ' נקטו הפוסקים דחיישי' שמא מין הוא, מ"מ בפלוגתא שלא נפסקה להדיא בגמ' ורק הכריע הרא"ש דנראה כר' יהודה בזה בדיעבד, נקט הרא"ש דלכתחילה יר"ש יוצא ידי שניהם, וכמ"ש הבהגר"א באו"ח סי' ב דיר"ש יוצא ידי שניהם גם בדעה שמוקשית מברייתא אע"ג דברייתא עיקר בכל דוכתא מ"מ כיון שאפשר לצאת ידי שניהם יר"ש יוצא ידי שניהם (ואמנם בט"ז שם פי' דברי הגמ' בענין דלא שייך לכאן כ"כ ועי' בפמ"ג שהביא כל הפירושים בדברי הגמ', אבל פשטות הדברים כביאור הגר"א, וגם לפי פי' הט"ז אפשר ללמוד בתוספת לפירושו בדברי הגמ' שם גם את מ"ש בביאור הגר"א דלולי שכ"ה שיר"ש יוצא ידי שניהם הוה אמרי' רק תיובתא על דברי ר' יוחנן בגמ' שם ותו לא).
ואע"פ שבירושלמי אי' שאין סתירה בין ר' יהודה דבכורים למתני' דהכא מ"מ הרי קי"ל דהלכה כבבלי נגד ירושלמי כמ"ש הרבה ראשונים והשטמ"ק הביא בשם ה"ר יהונתן דגם הלכה בירושלמי שלא נזכרה בבבלי הלכה כבבלי בזה שהשמיטו ההלכה, ואמנם בזה לא נקטו כה"ר יהונתן, ועי' בהקדמה לתוספת ירושלים, אמנם ודאי שרוב פוסקים נקטו כהבבלי דלא כהירושלמי בשאר דוכתי (ואע"פ שהרמב"ם פסק בזה כהירושלמי לכאורה, דנקט כר' יהודה בברכות וכרבנן בבכורים מ"מ הרמב"ם לפעמים דרכו לפסוק כהירושלמי כמ"ש בביאור הגר"א וכבר דנו האחרונים בדעת הרמב"ם בבכורים ועי' משך חכמה פ' כי תבוא), אבל ודאי שהרא"ש לא נקט לפסוק כירושלמי נגד בבלי, ובבבלי הרי משמע דמתני' תליא בפלוגתא דר' יהודה ורבנן והרי לא נזכר להדיא דהלכה כר' יהודה, ממילא עדיין עדיף לן לצאת גם דעת ר' יהודה עכ"פ היכא דאין בזה שום תוספת טירחא.
ואמנם רבינו יונה נקט דהלכה שבספק העץ או האדמה יברך האדמה הוא משום דרבינו יונה גופיה בפרקין פסק כהירושלמי הנ"ל ואע"פ שהבבלי חולק בפי' המשנה, מ"מ הבבלי למעשה לא הכריע דלא כר' יהודה, א"כ בזה יש לנו לילך כהירושלמי שפוסק דבירך בפה"א על פירות העץ יצא כדעת ר' יהודה דהבבלי (היינו דלפי הבבלי הוא רק שיטת ר' יהודה ולפי הירושלמי בזה כו"ע מודו), וכ"ש דסתם משנה כוותיה וא"כ יש בזה מקום לומר דגם הבבלי פוסק כן, ובפרט דגם בבבלי לא נזכר להדיא דרבנן פליגי אלא דר' יהודה ודאי סובר כן, שכך מבואר בדבריו לענין בכורים, אבל רבנן אמנם פליגי לענין בכורים אבל שמא אין ראי' לשיטתם לענין ברכות, דשמא בבכורים כיון שעכשיו אין הקרקע יכול להצמיח פירות אלו א"א לומר האדמה אע"פ דעיקר אילן ארעא הוא לענין ברכות.
ויעוי' יומא יד ע"ב מאן תנא סדר יומא וכו' ושם הכונה ששנה כל המסכת אע"פ שלא כל המסכת תליא בפלוגתא, אלא רק חלק מזה, ומאידך גיסא בשלהי שבועות מט ע"ב משמע שהלשון מאן תנא משמע דודאי פלוגתא הוא עי"ש, ויל"ע.
אולם מאידך גיסא רבינו יונה שפסק כהירושלמי הנ"ל ניחא למה נקט דבספק העץ ספק האדמה מברך בפה"א.
ועל דברי רבינו יונה אפשר לומר דאין זה סתירה מה שבמקום אחד כתב כהרא"ש כנ"ל ובמקום אחר כתב שבספק העץ ספק האדמה מברך בפה"א, דהרי בכמה דוכתי אמרי' בכה"ג הא דידיה הא דרביה, וכדאמרי' בר"ה דיקא נמי דקתני אבטולמוס וכו' וכן בכיצד מעברין דיקא נמי דקתני שמעתי וכו', ואע"ג דאמורא צריך לברר דבריו יותר, כמ"ש התוס' בביצה בר"פ אין צדין ובכתובות, מ"מ גם לגבי אמורא מצינו הא דידיה הא דרביה כמ"ש ביומא גבי ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק גבי שחיטת פרה ופרו, ור' יוחנן אמורא הוא כמ"ש בראשונים בכתובות דף ח עי"ש, ואע"ג דאיכא למימר דרבינו יונה יפרש דבריו יותר מאמורא, מ"מ מאחר שאינו אלא דיוק ברא"ש המשתמע לב' פנים כמשנ"ת, ובמקום אחר פירש להדיא דעתו שעל ספק העץ או האדמה מברך שהכל, ממילא לא חש להעתיק הנ"ל בשם הרא"ש כיון שאינו בהכרח משתמע להיפך וכנ"ל.
מק"ט התשובה הוא: 120172 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/120172