תשובות

לכאורה נידון זה שייך למה שנחלקו הרעק”א עם החת”ס לגבי סירוק פיאות הרא”ש, דהחת”ס (יו”ד קל”ט) מסיק דאין איסור בתלישה, ומבואר לדידיה דאין הדבר תלוי רק בתוצאה, ולפ”ז אולי גם בניד”ד יש להתיר?

מש”כ הרב שליט”א: “וצע”ק דמה יותר קל קטנית לעצמו לבין טעם קטנית” – יש לציין שלכאורה יש טעם מבואר, כי לדעת הרבה פוסקים הא דמידי דעביד לטעמא לא בטיל זהו רק מדרבנן, כ”ד האו”ה, והביאו הש”ך ביו”ד סי’ צח ס”ק כט, והמ”ב (בסי’ תמ”ב ס”ק מ”ה) כתב שכ”ה דעת רוב האחרונים, עוד יש לציין דהיכא שאין מרגישים את הטעם המקורי של התבלין אלא שמחמתו משתנה טעם התערובת – נראה מכמה פוסקים דבכה”ג לכ,ע חשיב קיוהא בעלמא ואסור רק מדרבנן.

איני מבין כ”כ מהו ה”כל שכן”שיש כאן להתיר בגבר המטופל ע”י אשה, והרי עיקר החשש הוא יותר מצד ההרהור של הגבר, ובשלמא כשהוא עוסק במלאכתו שייך לומר דבעבידתיה טריד, אבל כשהוא המטופל אף שלאשה אין הרהור מ”מ יש לומר שלמטופל עצמו יש הרהור במה שהאשה מטפלת בו, וכדמצינו שאין משתמשין באשה, ואומנם לגבי חולה מצינו שהתירו שאשה תטפל באיש אבל אולי הוא דווקא בחולה שיצרו פחות תוקפו או דבחולה הקילו, אבל בבריא שהולך לטיפול קצ”ע בטעם ההיתר (אם כי הוא באמת דבר המקובל להיתר, אך טעמא דמילתא קצת צל”ע).

אבל יש נפ”מ בשאלה כגון היכא שבשלם עם בשר דבכה”ג אין למים דין מי שלקות, א”נ כגון לביבות דלא ברירא למ”ב דיש בהם דין מיא דשלקי.
[עוד יש לציין לשיטת הריטב”א, דס”ל דעיקר דין מי שלקות נאמר לעניין שכשמברך על הירק פטר מימיו, אבל כשאוכל המים לחוד מברך עליהם שהכל, ובספר ילקוט יוסף חשש לדבריו משום סב”ל]
ומ”מ משמע במ”ב דבכה”ג פשיטא דהמים נפטרים אע”ג דניכרים לעצמם, אא”כ בישל קצת לביבות עם הרבה מים וניכר שעיקר כוונתו בשביל המים בזה אין המים טפלים ללביבות.