לכאורה הי’ מקום לומר שעליו להתפלל במרוצה ככל האפשר ולסיים לפני סוף זמן תפילה, אע״ג שיש פוסקים שסוברים שיכול להתחיל התפילה בזמנה ולסיים לאחר זמנה, מ״מ מאחר ולדעת השו”ע והמג”א והמשנ״ב והרבה פוסקים עובר בזה איסור גמור (וציינתי הדברים בתשו’ לענין מי שהתחיל להתפלל קודם עלה”ש וסיים לאחר עלה”ש), א״כ יש לעשות טצדקי בשביל שלא יעבור איסור, דהרי מי שמתפלל במרוצה אע״ג דלא שפיר עביד, מ״מ עבריינא לא מקרי, ולא חשיב עובר על דברי חכמים בדיעבד, ואינו חייב מכת מרדות [עכ”פ אם כיוון באבות ועכ”פ הדברים המעכבים שם ואכה”מ], משא״כ תפילה בזמנה הוא חיוב, וכמ”ש הביאה״ל שיש לבזבז עד חומש ממונו כדין מצוה דרבנן שהוא חיוב לקיימה, ולכן למעשה יוצא לכאורה דיש להקדים, ויל״ע בזה.
ובבה”ל סי’ צח ס”ג הביא פלוגתת הפוסקים מה הדין מי שהתפלל שלא בכוונה ושלא בדרך תחנונים אם יצא יד”ח ומסיק דראוי להזהר בזה לכתחילה אבל מעיקר הדין משמע שתפס שיצא יד”ח ודגם להפוסקים שמחמירים בזה לעיכובא נקט שם שהוא רק לגבי ברכת אבות, ובמשנ”ב שם סק”ט מלשונו משמע דלא הוה ברירא ליה לדינא ג”כ ומש”ה נקט שמאוד צריך להזהר בזה היינו משום שיש מחמירים בדיעבד, והגר”ח הלוי והחזו”א נחלקו במי שאינו מכוון שעומד לפני המלך אם יצא יד”ח.
וא”כ נידון זה יהיה תליא בצדדין דלהלן דמחד גיסא עובר איסור תפילה שלא בזמנה לרוב הפוסקים אם לא ימהר תפילתו, ומאידך גיסא אם ימהר תפילתו ולא יכוון יש צדדים שעובר איסור ברכה לבטלה לחלק מהפוסקים.
וצל”ע דאולי אם מתפלל במרוצה כשיודע שזה רצון המלך חשיב ג”כ כמכוון שעומד לפני המלך, וממילא לא נשאר אלא הצד שמי שאין מתפלל בלשון תחנונים עובר איסור, וזה הרי צד שהבה”ל לא נתן לזה כ”כ מקום מעיקר הדין.
ומ”מ אם נהג לסמוך על הפוסקים שיוצא בלשון תחנונים ושיוצא כשאין מכוון שהוא עומד בפני המלך [וכמדומה שכך רווח שסומכים בזה על המקילים דקשה מאוד להמלט מזה בקביעות תמידית] א”כ אפשר דהכא הדר דינא שיש לו למהר בתפילתו וצל”ע בזה.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 122
מק"ט התשובה הוא: 150356 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/150356
