האם יש הידור להניח שמן בהדלקת נר חנוכה שידלק עד סוף זמן שבני אדם מצויין בחוצות בזמנינו

יש הידור בזה שהרי בודאי שפיר שייך ללמוד בגמ’ שהשיעור הוא תלוי רק בתכלה רגל מן השוק בכל מקום שאמרו, שהרי לא נזכר בגמ’ שיעור זמן של חצי שעה ומקור שיעור זה מהראשונים שקבלו מהגאונים השערת הזמן, ומש”כ בגמ’ רגלא דתרמודאי לרבותא נקטו וכ”ש רגל כל העולם שנחשב שעדיין יש רגל בשוק, וכעי”ז אי’ בחי’ הריטב”א הנדמ”ח בשבת כא ע”ב, וגם בשלה”ג בשם הריא”ז (שהובאה בתשובה ד”ה המחמירים בשיעור שתכלה רגל מן השוק וכו’) ג”כ משמע בפשוטו כשי’ הריטב”א וכן משמע מהמאירי שהובא שם וק”ל, וכן נהג הגרי”ז, וכן הגריש”א החמיר לעצמו ונקט שיש הידור בזה (פניני חנוכה קסא קסג), וכן הגראי”ל החמיר כדעה זו, וכן בהליכ”ש חנוכה פט”ו ס”ח כ’ דנכון ליתן שמן בנרות שידלק זמן רב ולא רק חצי שעה.

ואמנם הגרי”ז עצמו (ספר מאורי המועדים) הובא משמו שסבר להקל אבל למעשה נהג להחמיר.

ויש שהביאו בשם הגרי”ז (קונטרס חנוכה ומגילה סי’ ה סק”ד) לדייק מלשון הרמב”ם דשיעור הזמן משתנה לפי המקום והזמן ממ”ש הרמב”ם חצי שעה או יותר, והוא בודאי דיוק שיש להתחשב בו, שהרי כיצד תפרש או יותר, דאם הכוונה שהוא מעט יותר הו”ל למימר מעט יותר מחצי שעה כעין לשון הרמב”ם לגבי שיעור קביעת סעודה, ולומר שיש כאן ספק צריך לברר בלשונות הרמב”ם אם אין דוחק לומר דבר כזה.

ובשם הקה”י (ארחות רבינו ח”ג עמ’ טו) הובא שבתניא רבתי הקדמון משמע ג”ג שהאידנא יש פרסומי ניסא יותר זמן אם כי נקט שגם לדעתו אינו חיוב, ועי’ אור ישראל חנוכה עמ’ קיד שהביא בשם הגרח”ק שהמחמיר בזה צריך התרה אם רוצה לשנות מנהגו.

אולם נראה שסוגיין דעלמא עכ”פ לדינא שאין חיוב יותר מחצי שעה, וכן החזו”א היה נוהג לכבות הנרות לאחר חצי שעה, ונראה שטעמם שהרי לא חייבו חכמים להדליק זמן רב מאוד, וכיון שעיקר התקנה היתה חצי שעה שזה שיעור הזמן שהיה בזמן הגמ’ א”כ א”א לחייב יותר מזה.

ובאמת עיקר נקודה זו כבר מצינו בפוסקים לענין המדליקים בבית שההדלקה היא עד חצי שעה ולא יותר, והטעם כנ”ל דאף שכאן ההדלקה היא לבני הבית (וכשהם ישנים יש בעיה לענין הברכה כמבואר בפוסקים) מ”מ ההדלקה היא חצי שעה כיון שכך היה עיקר התקנה, ויש להוסיף דהוא לא רק לחומרא שצריך חצי שעה אלא גם לקולא שהרי בני הבית עשויים להיות ניעורים יותר מחצי שעה.

ויתכן שלמדו כן גם ממה שסתמו הפוסקים הראשונים חצי שעה בכל מקום ולא הזכירו חילוק בזה (מלבד הריטב”א דלעיל שאיני יודע אם היה לפני החזו”א ואכמ”ל למעשה) ומשמע שסברו שנקבע כך.

ויש להוסיף עוד דהנה רגלא דתרמודאי היה בזמן הגמ’ בלבד ועם כל זה לא מצינו גם שהקילו הפוסקים הראשונים בזמנם בשיעור זה, אם כי בדוחק יש לומר דמ”מ עד חצי שעה מצוי שיש עוברים ושבים (אבל בגמ’ לא משמע כן דהרי צריכינן לתרמודאי להגדיר השיעור) א”נ שכך עיקר התקנה (וג”ז צ”ע דהרי התקנה נתקנה בא”י ורגלא דתרמודאי הוא בבבל וכוונת הגמ’ לפרש הברייתא לפי המציאות בזמנה שמשתנה הדין מכח זה וי”ל דאה”נ אנו נמשכים אחר מה שהוגדרה התקנה בגמ’ דאנו נמשכים אחר הכרעות הגמ’).

עכ”פ סיכום הדברים שפשטות סוגיית הגמ’ שהחיוב היום הוא יותר וכן מבואר ומשמע בכמה ראשונים, ופשטות דברי סתמא דהפוסקים הוא שהשיעור שנקבע בזמן התקנה נשאר כעיקר התקנה.

וכמובן שאם בא להחמיר רק מחשש משמעות של חיוב ואינו מבקש להדר בדבר שאינו מעיקר הדין א”כ אינו צריך יותר מנר אחד (ועי’ מ”ש המשנ”ב שמי שאין ידו משגת אינו מחוייב יותר מנר אחד בכל לילה) שהרי לגבי נר שני וחביריו יש כאן רק ספק הידור וספק הידור לקולא.

נראה להוסיף עוד חידוד בביאור דעת החזו”א בזה, דהנה החילוק העיקרי בין שתכלה רגל מן השוק בזמן הגמ’ והפוסקים לזמנינו הוא שבזמן הגמ’ לא היה אור בשוק אחר יותר מחצי שעה או יותר בקירוב (כלשון הרמב”ם או יותר) והאידנא על ידי פנסי הרחוב אין חילוק גדול בין יום ללילה מצד האפשרות המעשית להסתובב בלילה, הלכך הנה ביום לא תקנו כלל להדליק דשרגא בטיהרא מאי אהני, אבל בלילה תקנו, וס”ל להחזו”א דאין סברא לומר שיתקנו חיוב על כל אחד ואחר שיהיה נר דלוק לו כל ח’ ימי חנוכה (מלבד הימים בין עה”ש לשקיעה”ח שאינם בתורת פרסומי ניסא על ידי נר וכנ”ל), וממילא מאחר שהיום ניטשטשו הגבולות בין יום ללילה ואין לבריות ההגבלה שהיתה בעבר שלא לסובב בלילה בשוק ממילא לא ס”ד שיתקנו שידלק כ”כ זמן ובמקומות חריגים יש עו”ש אפי’ עד סוף הלילה וזה לא מסתבר להחזו”א דלא מסתבר ליה שתיקנו שבכל רגע שאפשר לדלוק יהיה דלוק נר חנוכה (בפרט דהמצוה להדליק בכל לילה ואם יתה דולקת מאתמול לא סגי אם לא כיבה והדליקה כמבואר בר”ס תרעה) ובפרט דבזמן שהיו מדליקים בפנים ג”כ לא חייבו להדליק אלא זיל בתר עיקר התקנה שחייבו שיעור חשוב להדליק, ומצינו להחזו”א שנראה שדרכו בכ”מ דמה שמסתבר לחכמים האידנא מסברא יש לזה כח לבאר דינים ותקנות.

ויתכן להוסיף עוד דאפי’ שמצינו לכמה ראשונים דמשמע מדבריהם שזמן זה של חצי שעה יכול להשתנות (ואינו מוכרח שראה חזו”א דבריהם) מ”מ עדיין יש לומר דאי”ז סתירה לדעת החזו”א דיש לומר שכל זה הוא כשיש שינוי מהותי בין יום ללילה אז יש לדון לפי הגדר של תכלה רגל מן שוק בפועל, אבל בזמנינו שנטשטשו הגבולות וכנ”ל שוב צריך לברר הגדר לזה מעיקר הדין מה תקנו בתורת חיוב וזה ילפי’ ממה שהיו מדליקין בפנים, שלמרות זאת נקטו הפוסקים דשם שאין הגבלה השיעור הוא חצי שעה כמו עיקר התקנה.

והנה מבואר בגמ’ שבת כא ושו”ע סי’ תרעב ס”ב שבדיעבד אם הדליק אחר הזמן ידליק שיעור ההדלקה שממתי שמדליק עד סוף הזמן כגון אם נשאר רבע שעה ידליק שמן בשיעור רבע שעה וכמבואר במשנ”ב שם סק”ה בשם הפר”ח שכך היה הדין כשהיו מדליקין בפנים, וה”ה שיכול לברך באופן זה,ולפ”ז יש לדון דגם כשמדליק בזמן בשעה”ד שיש לו שמן פחות מכשיעור אפשר שמברך ג”כ כיון שיש די שמן להדליק חלק מהזמן וכל שעה”ד כדיעבד דמי, ובבה”ל סי’ הנ”ל ס”ב כתב בשם הפמ”ג שידליק בלא ברכה, ואפשר משום דמספקא ליה בדין זה, ולכך אם הדליק פחות מכשיעור אינו מברך בהדלקה שאחר כך כמ”ש דין זה במשנ”ב בסק”ד בשם האחרונים, ובשו”ע סי’ תרעה ס”ב הביא דיש מי שאומר שאם לא היה שמן בנר בשעת הדלקה והוסיף אח”כ לא יצא וכתב המשנ”ב דיכבנה וידליקנה בלא ברכה בשם חמד משה ונשמ”א דלא כפר”ח, והיינו משום שיש צד שיצא יד”ח וכמשנ”ת, הלכך אפשר שגם החזו”א צירף צד זה לסברא הנ”ל.

אולם הרבה מפוסקי זמנינו לא סברו כן עכ”פ בתורת הידור, שכן סברא הנ”ל אינה מוכרחת ואין לה ראיה ברורה ופשטות הרבה ראשונים דכשמדליקין בחוץ שיעור שתכלה רגל משתנה לפי הזמן והמקום, וכמשנ”ת בפנים התשובה.

*

לסיכום הפוסקים שיש מקום לשמוע מדבריהם שיש הנהגה או הידור או חובה להדליק יותר מחצי שעה במקום שבני אדם מהלכין, בראשונים הריטב”א והשלה”ג בשם ריא”ז ותניא רבתי והמאירי ואולי משמעות גם ברמב”ם, ובפוסקי זמנינו הגרי”ז והגריי”ק והגריש”א והגרשז”א והגראי”ל, ולכן אי אפשר לפקפק בחומרא זו.

ושוב חכ”א טען בפני ששמע פעם שהגרי”ז הדליק פעם שניה אחרי שסיימו הקרקס בחנגאותיהם וממילא לדבריו א”א להביא ראיה מדברי הגרי”ז, ואמרתי לו שיביא ראיה שכך היה שהרי בספרים הובא בשם הגרי”ז שכך נהג וכך גם צידד בע”פ שיש חומרא כזו ואם יביא ראיה שכך היה נשווה המקורות זה מול זה אבל עכשיו מה נעשה כנגד טענה זו.

ועוד אמרתי לו דגם לפי מה שאומר שכך היה מ”מ עדיין אפשר ליישב מנהגו של הגרי”ז שפיר לפי הסברא שמקובל להבין בדבריו.

דהנה בגמ’ אי’ ב’ תירוצים לענין עד שתכלה רגל מן השוק, הא’ דאי לא אדליק עד אז מדליק, ואי נמי לשיעור נתינת השמן בנר, והתי’ השני קאי למי שמדליק בתחילת הזמן שצריך שיתן שיעור בנר חצי שעה כמבואר בפוסקים, אבל מי שמדליק באמצע הזמן א”צ ליתן אלא כמות שמן כפי הזמן שנשאר, כמ”ש המשנ”ב בשם הפר”ח.

והיינו משום דב’ התירוצים בגמ’ אינם סותרים זה את זה, וב’ הדינים איתנהו דבעי’ שיעור בנר ובעי’ להדליק כל זמן החצי שעה אבל השיעור בנר דבעי’ הוא רק עד שתכלה רגל מן השוק.

ומיהו בזמן הפוסקים מאחר דיכולים להדליק גם אחר הזמן מעיקר הדין כמבואר ברמ”א ממילא בזמן הפוסקים גם אם מדליק אחר הזמן מדליק בשיעור חצי שעה כמבואר במשנ”ב הנ”ל, והטעם משום דתקנת מדליק על שלחנו לא נתבאר בגמ’ שיעור הזמן ולגבי בני ביתו אין לדבר סוף, הלכך לא נתחייב יותר מעיקר התקנה, ולכן אמרי’ דנדמה לה לעיקר התקנה שהיא חצי שעה, אבל לא משום דשייך למהלך בני אדם בחוץ, הלכך שיעור שמן של חצי שעה הוא גם אם מדליק אחר זמנה.

אבל הגרי”ז שכל הדלקתו בפעם השניה (לפי אותה שמועה) היתה רק מדין שתכלה רגל מן השוק שהוא מדין הגמ’ חוזר בזה דין הגמ’ שהביא המשנ”ב בשם הפר”ח שאם מדליק באמצע זמנה צריך ליתן שמן בנר עד סוף זמנה ויצא בזה.

וגם לולא דברי המשנ”ב הנ”ל בשם הפר”ח לא קשיא מידי דאפי’ נימא דצריך ליתן שיעור כדי שתכלה גם אם מדליק אחר זמנה, אבל הגרי”ז יצא ממ”נ בכל שעה שמדליק בפעם השניה כיון דלפי הצד שתכלה בזמנינו הוא עד שיסיימו בני אדם ללכת א”כ הוא גם לקולא שעד אז אם הדליק יצא ידי חובתו והיה מניח שיעור כמה שצריך (וכיון שהוא רק ספק חשש חומרא בעלמא הגרי”ז רק לצאת ידי חובה ולא הלכתחילה של צד זה, וכ”ז רק לפי השמועה הנ”ל שלא נתבררה) וממילא לק”מ.

ומ”מ לולי המשנ”ב הנ”ל בשם הפר”ח נכנסים אנו לדוחק כל שהוא, דהרי לולי המשנ”ב הזה אם תטען שצריך לעולם שיעור כדי שתכלה ודלא קי”ל כהתירוץ הראשון לקולא אלא רק לחומרא, א”כ לפי צד זה נמצא שבפעם השניה שהדליק הגרי”ז הדליק בכל שיעור של שמן עד שתכלה רגל מן השוק, ומסתמא הוא השיעור של עד שתכלה בזמנינו, א”כ כבר היה לו להכניס שמן בנר בשיעור כזה כבר מתחילה, אבל עכשיו אחר דברי המשנ”ב הנ”ל בשם הפר”ח שא”צ ליתן כל השיעור אלא רק משעה שעומד בזה ועד שתכלה (בזמן שמדליקין בחוץ) א”כ ניחא למה לא הדליק בתחילה עם כל השמן כיון שרצה לחסוך בשמן ולא רצה להחמיר יותר מידי בחומרא שאינה חיוב מעיקר הדין אלא רק לצאת ידי חובה ובזה יוצא עם הדליק בסוף הזמן שיעור שידלק משעה שמדליק עד סיום הזמן.

ומ”מ השמועה שהדליק הגרי”ז פעמיים אינה מבוססת ולא מצאתי לה מקור וגם אינו מסתבר שאם כבר יהדר הגרי”ז מסתמא יהדר הלכתחילה שבהידור ולא הבדיעבד שבהידור.