בשו”ע סי’ קעד ס”ז לגבי סעודה הובאה סברא שהשתיה נחשבת באה עם הסעודה דאין אכילה בלא שתיה ויש להסתפק אם סברא זו אמרי’ דוקא לגבי סעודה קבועה או כל מאכל שברכתו שהכל שיש בברכתו לפטור השתיה לכתחילה אמרי’ לענין זה סברא זו דאין אכילה בלא שתיה, כדי שנאמר שהיה דעתו לפטור השתיה גם אם לא כיון על זה להדיא.
ומצוי שאדם לפני שיוצא לדרכו טועם כביצה מבשר או ביצה או מאפה שברכתו שהכל ורוצה אחר כך לשתות כיון שנתעורר אצלו הצורך לשתות לאחר שאכל, ויש לדון האם אמרי’ דבסתמא דעתו שישתה ג”כ או לא.
דמחד גיסא יש לומר מסברא שאכן כך הדרך לשתות אח”כ (עכ”פ במאכלים שהדרך לשתות אחריהם לאפוקי סוכריה וכיו”ב דאפשר שבזה לא נאמר), ואף יתכן לומר דכל מה שהוצרך השו”ע לחדש הסברא הנ”ל הוא כדי לפוטרו מדין עיקר וטפל אף שלא בירך שהכל אבל אם בירך שהכל שמא אין בזה חידוש דכיון שדרכו בזה ואז גם הרמב”ם והחולקים הסוברים שאין המים נפטרים בברכת הפת יודו בנידון דידן שנפטרים מן הסתם בברכת שהכל (גם שלא היה המשקה לפניו מתחילה ועי’ להלן).
ומאידך גיסא יש לומר דבסעודה היא סברא מיוחדת כיון שאין שביעה בלא שתיה (עי’ בב”ח ובמור וקציעה ושא”פ מה שביארו בשיטת היראים לגבי בהמ”ז בלא שתיה בסעודה, והרחבתי בזה בתשובה אחרת).
ולכשתמצי לומר באמת שא”א להוכיח מדברי השו”ע דבר לענייננו, דהרי אם תטען כן, א”כ גם בעוגיה שמברך ב”מ מזונות או באגוזים שמברך ב”פ העץ וכיו”ב נאמר שאין אכילה בלא שתיה והדרך לשתות וממילא ייפטר מדין עיקר וטפל כדין פת ששם סברא זו מועלת שא”צ לברך כדין עיקר וטפל, והרי זה אינו (עי’ להלן), ומ”מ יש לדחות דפת מועיל החשיבות של הפת עצמה לפטור כל הבא עמה מדין עיקר וטפל משא”כ בענייננו דאינו מועיל מצד עיקר וטפל אבל מועיל להחשיב שיש דעת שתיה.
ובשו”ת האלף לך שלמה או”ח סי’ פו כתב דבפת הבאה בכסנין אין אומרים שפוטרת את המשקה מברכה, דלגבי אכילת ארעי לא אמרי’ שאין אכילה בלא שתיה.
וכן מוכח במשנ”ב סי’ קסח ס”ק סה שעכ”פ במקרה רגיל ששותה מחמת שנתעורר בו הצורך לשתות לאחר שאכל פת הבאה בכסנין כגון עוגיה ומתכוון לשתות ונהנה מהשתיה אין אומרים בזה דהשתיה טפלה לעוגיה, [דבמשנ”ב הובאו שם כמה מצבים, שדן שם המשנ”ב שאם הפת או הפת הבאה בכסנין נשרתה ביין אז היין טפלה לפת ואם מתכוון ליהנות גם ממשקה היין נקט להחמיר מספק לברך מתחילה על קצת יין בפני עצמו ואם כוונתו רק בשביל היין נעשה הפת טפל ליין ומברך רק בפה”ג, אבל כל הנידון שם בפת השרוי ביין או בקפה הוא כשהוא שרוי, וכמ”ש בשעה”צ שם ס”ק סא דמשום שמבואר בראשונים שפת השרוי ביין אינו מברך על היין ויש מקומות שמבואר בהם דאינו נפק”מ שמתכוון ליהנות גם מהיין, אולם הוא דין מיוחד משום שהפת שרויה ביין אך כשאינה שרויה ושותה רק מהמשקה בפני עצמו ומתכוון בשביל הנאתו מהמשקה לא היה שם צד להלכה שהברכה על הפת הבאה בכסנין תפטור את הברכה על המשקה, ולענין אם שותה מהמשקה רק מחמת אכילתו מהעוגיה ורגיל בזה עי’ להלן ע”פ המשנ”ב בסי’ ריב סק”ה].
וכ”ש שבדגים ובשר וביצים אינו פוטר.
ועי’ עוד בסוף סי’ קעז ובמשנ”ב שם דמבואר דבסעודה יש דברים שיש דעת למה שיביאו לפניו יותר מחוץ לסעודה.
ואפי’ אם היה צד שבפת הבאה בכסנין פוטרת (ראיתי בביאורים ומוספים סי’ קעד סקל”ט שציינו לשו”ת מעט מים סי’ כה סקכ”א שחשש שפוטרת, ומ”מ יש לציין שהמנהג הפשוט בודאי אינו כן לענין פטור מברכה ראשונה אלא כהאלף לך שלמה הנ”ל ואף שהוא לחומרא בספק ברכות) מ”מ י”ל דהיינו דוקא בדבר שיש בו עדיין שם פת אבל בכה”ג לא דהרי לא יתכן לומר דלא שבקת דבר שאינו פוטר משקה וגם בפוסקים דנו בהקדמה לגבי מאכל ומשקה לפניו והרחבתי במקו”א.
ויעו’ במשנ”ב סי’ קעד סקל”ט שדן בדעות האחרונים לגבי יי”ש בסעודה דיש אומרים שאינו טפל לסעודה, וכתב ע”ז המשנ”ב מ”מ נ”ל דאם אכל מאכל שמן ולקח מעט יי”ש להפיג השמנונית שבפיו אם רגיל בענין זה הוא בכלל טפל להאוכל וע”כ אף אם הוא אחר גמר סעודתו א”צ לברך עכ”ל.
וכתב שם עוד בשעה”צ ואפשר דמה שרגילין לקח מעט יי”ש אחר שאוכלין דגים או דג מלוח הוא גם כן בכלל טפל אם הוא רגיל בכך ופטור לכולי עלמא ע”כ.
ומבואר מזה דמה שרגיל לשתות הוא בכלל טפל וא”צ לבוא בזה שמסתמא הוא מכוון לפטור.
ומ”מ שם מיירי ביותר רגילות דציין שם בשעה”צ לסי’ רי”ב ששם בסק”ה דן המשנ”ב בכמה אופנים שיתכן לפטור מדין עיקר וטפל אף אם הטפל הוא בעל ברכה אחרת וזה אינו נוהג בכל דבר שיש רגילות לאכול ב’ דברים יחד אלא ברגילות קבועה שידוע שמאכל אחד תלוי בשני ובא מחמתו.
ובמשנ”ב סי’ רו ס”ה הביא הדעות לגבי בירך על דבר אחד ורוצה לאכול דבר אחר, והכרעת המשנ”ב דבדיעבד בסתמא אם בירך על הדגים ורוצה לשתות שכר צריך לברך, מלבד אם היה בדעתו בשעת ברכה לשתות או שהיה השכר לפניו על השלחן בשעה שבירך.
(ועי”ש סקכ”ב דבאופן של המחבר שהוא אינו ממש מין אחר כדגים ושכר אלא ב’ מיני פירות [כדלעיל במשנ”ב סקכ”א] אם הביאו לו מין שני כשעדיין לא סיים מהמין הראשון א”צ לברך על המין השני וכן יש אומרים שאם קבע עצמו לפירות פוטר אפי’ אם לא היה בדעתו, והנה היה מקום לומר דכ”ז גם בדגים ושכר שהם ב’ מינים נפרדים לגמרי, אולם בשעה”צ מבואר שצירף במקרה הזה האחרון דעת השו”ע והרי המשנ”ב העמיד דעת השו”ע רק בב’ מיני פירות ולא בב’ מינים נפרדים כדג ושכר, ועדיין צל”ע לגבי המקרה הקודם שהביאו לו קודם שסיים המין הראשון אם מיירי גם בב’ מינים כדגים ושכר או רק בב’ מיני פירות, ובפשוטו מאחר שהדין הנ”ל בסקכ”א למד בשעה”צ שם מדברי הרמ”א ביו”ד סי’ יט ס”ו, ומשמע ליה לדמות ב’ מיני פירות לשחיטת ב’ חיות ולדמות דג ושכר לשחיטת חיה ועוף א”כ מאחר שלמד דין זה של סקכ”ב מהשו”ע ביו”ד שם ס”ז ושם מיירי אפי’ ממין אחר כמ”ש שם הט”ז סקי”ב [אפי’ לדעת בעל העיטור שהוא דעת הרמ”א הנ”ל בס”ו שם] וכ”כ הפר”ח שם סק”י כעי”ז, א”כ לענייננו יוצא שדין זה הוא אפי’ בדג ושכר).
ומבואר מזה דהיכא שאין אחד מתנאים אלו אין ברכת שהכל שעל הדגים פוטרת של השכר, אף דמסתמא היה מקום לטעון שאין אכילה בלא שתיה, וחזי’ שאין טוענים כן בלא סעודה גמורה אלא כשידוע שיש רגילות.
*
דינים היוצאים
היוצא מזה שאין אומרים בסתמא סברא זו שאין אכילה בלא שתיה מחוץ לסעודה, אבל אם הוא דבר שתמיד דרכו לשתות יי”ש אח”כ ושתיה זו טפל לו יש בזה דיני עיקר וטפל.
(ועי’ סי’ ריב סק”ה בפרטי דין זה דהפטור מברכה על השתיה היא אם השתיה היא רק כדי להפיג המרירות אבל אם נהנה גם מהמשקה עצמו צריך לברך עליו ואין בזה עיקר וטפל ובשם השל”ה הביא שם שטוב למנוע מלהכנס לשאלה זו כי אין רגילין כ”כ להיות בקיאין אם אוכל להפיג המרירות או להנאה).
ואם מכניס את המשקה לפיו עם העוגיה באופן שהעוגיה שרויה במשקה יש לזה דינים אחרים וכמו שהתבאר לעיל ע”פ המשנ”ב סי’ קסח.
ומ”מ אם עדיין לא סיים האכילה קודם השתיה או שהיתה השתיה לפניו על השולחן בשעת הברכה בסתמא יכול לשתות מזה אבל במקרה שקבע לדג וכיו”ב אינו מועיל בנידון דידן לפי מה שהתבאר.
מק"ט התשובה הוא: 132151 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/132151
[jetpack-related-posts] התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.