הנה בדין סעודה המפסקת נאמרו דינים דב’ תבשילין ועוד כמבו’ בתענית ל ע”א ובאו”ח סי’ תקנב, ונסתפקו בזה מה הדין באופן שבשעה שאכל היה דינו לאכול עוד ועל סמך זה אכל בסעודתו ב’ תבשילין ולבסוף נמלך ולא אכל אח”כ עוד סעודה, והספק בזה הוא בין אם יש למעשה חיוב עליו לאכול עוד סעודה כדי שהסעודה הקודמת תיחשב ב’ תבשילין ומה הדין אם עבר ולא אכל עוד סעודה אם חשיב עובר על דברי חכמים.
ומסברא הי’ נראה דהוא מצד כבוד ת”ב שלא יאכל בסעודה שמפסיק בה לתעניתו וא”כ תליא בכוונתו בסעודה, וגם מלשון הגמ’ סעודה המפסיק בה היינו שהסעודה עצמה משמשת להפסקה משא”כ בניד”ד דרק נתברר אח”כ שסעודה זו מפסיק בה, ומה בכך כיון שבפועל לא עשה בסעודה זו מעשה המפסיק וא”כ סעודה זו לא היתה המפסקת לתענית בעצמה רק שלא אכל אחריה עוד סעודה, וכן משמע בשו”ע שם סעי’ ט’ שכתב כ”ז בסעודה המפסקת שאין דעתו לאכול עוד אחריה וכו’ אבל וכו’ דעתו לאכול אחריה סעודת קבע א”צ ליזהר וכו’ עכ”ל, ומשמע דכולה מילתא תליא בדעתו.
מאידך גיסא יש מקום לטעון דאם נתיר לו בשעת סעודה לכוון לאכול ואח”כ לחזור בו א”כ למה לא ניחוש להערמה.
ושו”ר שכ”כ הגר”א גנחובסקי (בגליונו חלק שפ”ח) כצד זה ביתר חריפות דלכאורה יש לצדד שיהיה אסור לו להמלך ולהמנע מסעודה שניה, דנמצא לפ”ז שאכל סעודה ראשונה סעודה המפסקת בב’ תבשילין.
ולפ”ז י”ל דאין לשון השו”ע סותר לזה די”ל שמש”כ השו”ע דתליא בדעתו היינו משום שאכן צריך להתכוון לקיים וגם לקיים בפועל דאם רק התכוון לקיים ולא לקיים בפועל מה תועלת יש בכוונתו, והרי זה כמי שאינו עומד בדיבורו, וזה מש”כ חלק מהפוסקים שהיו שנהגו לאכול ב’ סעודות בדוקא כדי להתיר מכח סעודה שניה את ריבוי התבשילין שבסעודה ראשונה [עי’ ד”מ בשם מהרי”ל, ויש שפקפקו ע”ז מחשש הערמה בחלק מהאופנים, ועי’ רמב”ן בתוה”א לענין בשר ויין בסעודה ראשונה ומחלק בין בשר ויין לריבוי תבשילין, ועי’ עוד במאירי סוף תענית, ופרישה סי’ תקנב סק”ז ומג”א סי’ תקנב, ואכה”מ], והיינו אכילה שניה בדוקא דאם רק יכוון לאכול ולא יאכל בפועל מה תועלת יש במה שאומר שיאכל [אם כי אם נולד אח”כ אונס בדבר עדיין יש לדון אם חשיב שעבר באונס או שלא עבר כלל ולפו”ר הי’ מקום לומר דאה”נ דחשיב שלא עבר כלל רק דצ”ע שלא נזכר דין זה בפוסקים וגם בדברי הגרא”ג הנ”ל משמע דאפי’ ביודע בעצמו שנמלך לא חשיב רק הערמה אלא איסור גמור למפרע ולפ”ז אולי גם באתיליד אונס יסבור דחשיב שעבר למפרע איסור באונס ומ”מ יש מקום לומר בדרבנן הגדרה קלה יותר].
ובאמת בפרישה בצד הראשון בדעת הרמב”ן כתב להדיא לצדד דתליא בדעתו בשעת סעודה הראשונה ועם כ”ז כתב שם דצריך ליטול הידים בפועל.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 120
לתשובה זו פורסמו תגובה אחת. לצפיה בתגובות לחץ כאן.
מק"ט התשובה הוא: 151070 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/151070
Here’s a summary of the article in Hebrew, formatted for WordPress:
סיכום דיני סעודה מפסקת וריבוי תבשילין
מאמר זה דן במורכבות ההלכתית של סעודה מפסקת, ובפרט בנוגע לדין אכילת שני תבשילין בסעודה זו.
* הספק המרכזי: כאשר אדם מתכנן לאכול יותר מסעודה אחת ביום שחל בו צום, ובסעודה המפסקת הוא אכל שני תבשילין מתוך כוונה זו, אך לבסוף נמלך ולא אכל סעודה נוספת, עולה השאלה האם הסעודה הראשונה נחשבת עדיין “שני תבשילין” והאם נחשב כעובר על דברי חכמים.
* שיקולי דעת וכוונת האדם: דעות רבות בפוסקים נוטות לראות את הכוונה בשעת הסעודה כגורם מכריע. אם הכוונה המקורית הייתה לאכול סעודה נוספת, והתבטלה רק בדיעבד, ייתכן שהסעודה המפסקת לא תיחשב כזו המבטלת את חשיבות שני התבשילין.
* חשש להערמה: מנגד, קיימת חשש הלכתי שמדובר בהערמה, שכן הדבר מאפשר לאדם לאכול שני תבשילין באופן שלכאורה נראה כהפרה של איסור. יש דעות המחמירות וסבורות שאם אדם נמלך בכוונה, הוא עובר על איסור למפרע.
* משמעות הכוונה המעשית: יש הרואים בכך שהכוונה לא רק מחייבת, אלא גם המעשה עצמו. אם אדם רק התכוון לאכול סעודה נוספת ולא עשה זאת בפועל, ייתכן שכוונתו לבדה אינה מספקת כדי להתיר את ריבוי התבשילין, או שדינו כמי שלא עמד בדיבורו.
* הכרעה הלכתית: עולה מהדיון כי למרות שישנם שיקולים לכאן ולכאן, ובפרט לגבי הצורך בכוונת האדם בשעת הסעודה, נראה כי החומרה עלולה להיות קיימת, במיוחד במקרים שבהם הכוונה נראית כהערמה.