מבו’ בשו”ע או”ח סי’ שלד סי”ב דכתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה והוא חיובא ולא היתר להציל בשבת כדמבואר שם במשנ”ב סקל”ג, ומבואר עוד במשנ”ב שם דדין גניזה תליא בדין הצלה דהיינו דמחוייבין לגונזן וגם להצילן וממילא יש חיוב להצילן.
ויעוי’ במשנ”ב סי’ כא סק”ז שכתב דדברי מצוה שאין מזרקין אותן היינו בידים אבל מתוך שלא גנזן נזרקו ממילא אין לחוש לזה ע”כ, ומבואר מדבריו דדוקא בדברי מצוה בדיעבד אם נזרקו אין לחוש ומשמע דאם כתבי הקודש נזרקו לאשפה לאו שפיר עביד (וכ”א בגמ’ בכל כתבי דגרמא דאיבוד כתבי הקודש מותר מדאורייתא ומבו’ מן הסוגיא שם דאסור מדרבנן וכן מפורש באחרונים), ולפי המבואר כנ”ל מסי’ שלד צריך להצילן.
ובגנזי הקדש פי”ב ס”ג הביא ששאל את הגרנ”ק מה הדין כשרואה ד”ת רבים הפזורים ברחוב ואמר שקשה לענות ע”ז (ובפי”ד ס”ו הביא שם בשם הגרנ”ק שהסתפק אם צריך להרים מן הרצפה עיתון שיש בו ד”ת).
ובשם הגריש”א הובא בפי”ב שם שהשיב שמאחר שאינם באשפה אלא ברחוב ומאחר שרבים הם וקשה לאוספם יש להקל עכ”ד בקיצור וכתב לבאר בדעתו שהוא כעת לעשות לה’ הפרו תורתך, ויש להוסיף דבאמת אין לדבר סוף דאכן אם יאסוף ד”ת מהרחובות לפעמים לא יוכל לעשות דבר מלבד זה, ודמי קצת למעין מה דאי’ בסנהדרין ס ע”א השומע אזכרה בזמן הזה אינו חייב לקרוע שאם אי אתה אומר כן נתמלא כל הבגד קרעים, ואע”ג דשם הוא צער ולא תיקון מ”מ גם אחר שיגביה אחרים ישליכו ד”ת אחרים והו”ל כעין מצוה שלא לומר שלא נשמע ואינו מתקבל אע”ג דגם לזה לא דמי כיון שאולי יכול להציל בידים הצלה פורתא מ”מ עת לעשות לה’ וכנ”ל, ומ”מ גם הוא לא הקיל במושלכין באשפה כמפו’ בדבריו וגם לא בא להפקיע חיוב הצלת ד”ת בזמנינו אלא דבאופן כזה שמושלך הרבה הוא נפרץ מאוד וקשה לתקן הדבר וגם לא הקיל אלא בכמות גדולה.
עכ”פ לכאורה יוצא שאין היתר להשאירו באשפה, אלא אם כן נימא דיש כאן כבוד הבריות בכניסה לפח הטמון וגרמא הוא דרבנן בשוא”ת (עי’ ברכות יט ע”ב) ועי’ בא”א להרב מבוטשאטש מה שחידש לענין תפילין בשוא”ת במקום כבוד הבריות (וכלפי הזורק עצמו הוא דאורייתא רק דיש להסתפק אם בדאורייתא עבר בשוגג ויכול לתקן בקום ועשה אם חשיב שעובר האיסור בשוא”ת בתר השתא או דחשיב שעבר בקום ועשה דבתר מעיקרא אזלי’).
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 117
מק"ט התשובה הוא: 149776 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/149776
