ב”מ ב ע”א זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי וכו’, מלבד עצם הרבותא שבדין זה יש כאן עוד רבותא לפי מאי דמסקינן בדינא קמייתא דמתני’ דאימור בהדי הדדי אגבהוה א”כ היה מקום לומר דהכא כ”ש האי דאמר חציה שלי קים ליה במציאות ובדין דאי תפסי תרווייהו בהדי הדדי כל חדא מינייהו פלגא הוא דתפס, וקושטא קאמר, ואידך לא קים ליה בדינא או דלא דייק במציאות.
*
יו”ד סי’ שצג ס”א, בהג”ה, ואפשר שלאו חיוב הוא אלא רשות, אולי כוונתו אפי’ היכא דבאיניש דעלמא הוא חיובא מ”מ באבל הוא רשות דמצינו באבל דינים אחרים כגון שאינו עומד אפי’ בפני נשיא.
*
יו”ד סי’ שצג ס”א, בהג”ה, ומקצת יום שלישי הרי הוא ככולו, וכך צ”ל הדין להמבואר בשו”ע דבז’ ול’ מקצת ככולו משא”כ בי”ב חודש דלא וכתב שם הש”ך משום שהוא למנין חדשים, אבל כאן הוא למנין ימים, ומ”מ מצינו דיני אבלות דתליין בימים דלא אמרי’ בהו מקצת היום ככולו כגון הנך בסי’ שמ שאין נשללין אלא למחר ודין איסור תפילין ביום א’ אף דלכאו’ י”א שהוא דרבנן, להנך דס”ל יום א’ דרבנן, וכן יש דיני אבלות דיום א’ על חכם דליכא בהו מקצת היום ככולו.
*
יו”ד סי’ שצג ס”א בהג”ה, ולא ראיתי נוהגין כן עכשיו כי אין אבל הולך לבית הקברות ולא לבית האבל כל שבעה, ומ”מ לכאורה לא מיירי הרמ”א באופן האחרון של המחבר שאין שם כדי מיטה וקובריה, ואולי לרוב פשיטותו לא הוצרך לאומרו.
*
יו”ד סי’ שפט ס”א, ואין צריך לומר שאסור ללבוש חדשים, ומשמע שלבישת חדשים חמיר גם מלבישת ישנים מכובסים שנזכר קודם לכן, וגם מכיבוס ישנים, ובאחרונים דהו בכמה אופנים אם יש להעדיף להקל בקניית חדשים או בכיבוס ישנים, ולכאורה כאן משמע דחדשים חמיר, ובדוחק יש מקום לדחות דכוונת הכ”ש הוא כלפי לבישת הישנים המכובסים דסמיך ליה, ולא כלפי כיבוס גופא שנזכר ברישא דלבישת חדשים שמא קיל מזה.
*
יו”ד סי’ תג ס”ח בראש אפרסקל, יש לפרש כההיא דצורר אדם וכו’ ביו”ד ריש סי’ פט רק דכאן ידחק כל אחד מהמתים לצד אחר מפני כבוד המתים או מפני שיש עצמות אבים ומ”מ אינו מוכרח דלא מיירי הכא בשני אפרסקלין נפרדין, ואפרסקל פירשו כאן שם בגד שמכניסין בו.
*
יו”ד סי’ ת ס”א, ובשבת נתייאש מלבקש וכו’, יש לדקדק למה לא נקט האופן הרגיל שהמת מת בשבת, ויש לומר משום דאין קבורה בשבת, וממילא אין אבלות מתחלת בשבת, ואפי’ אי הוה נקט יו”ט שני י”ל דייאוש עדיפא כיון דשבת לאו זמן קבורה וס”ד ייאוש דשבת ולא כלום הוא עד אחר שבת כיון שאינו נוגע בלאו הכי לשבת קמ”ל.
*
יו”ד סי’ תא ס”ג, ואין מברין בו אלא קרוביו של מת אבל הקרובים מברין, יל”ע מה הוא כפל לשון זו, וי”ל דקמ”ל שאינו רק היתר אלא חיובא, ומ”מ חיובא דהבראה אינו ההבראה גופא, אלא שלא יאכל האבל סעודה ראשונה ביום הראשון משלו, וכדלעיל בשו”ע, ובא לאפוקי מהדעות המפרשים המתני’ במו”ק באופ”א, ועי’ בתוס’ הרא”ש שם.
*
יו”ד סי’ תא ס”ו, אבל ביו”ט ראשון כיון שאין מתעסקים במת אין אומרים אותו, ויל”ע למה לא נחית המחבר לאופן שנקבר ע”י עממין ביו”ט ראשון, ולכאורה צ”ל דבזה גופא מיירי המחבר בנקבר ע”י עממין, ולהכי דייק לומר שאין מתעסקין ולא שלא נקבר, ולהכי לא מיירי השו”ע בשבת, דאז גם ע”י גויים אינו נקבר, ובזה לא הוצרך לומר כלל, וגם ניחא דבעלמא גבי אונן משמע דסתם מת ביו”ט נקבר ע”י עממין בו ביום, ודוחק לומר דכאן מיירי במשאיר המת למחר.
*
יו”ד סי’ שפ ס”א אלו דברים שהאבל אסור בהם וכו’ ובכפיית המיטה, ויל”ע דליתני נמי שאבל אסור לעלות על מיטה שאינה כפויה, דהא איכא זמן שאסור לעלות על מיטה שאינה כפויה ועדיין אינו מחוייב בכפיית המיטה כדלעיל וא”כ תרי מילי נינהו, ויש לומר דעיקר דין כפיית המיטה הוא שלא לעלות על מיטה שאינה כפויה אע”ג דלאו דידיה הוא ובכלל מאתים מנה, א”נ תני כללא והדר מפרש פרטי להלן וסמיך אדלהלן.
*
יו”ד סי’ שפ סי”ד אבל אם כלה הזמן אסור, וברישא האיסור דמיירי ביה השו”ע הוא אם לא התחיל הזמן, לכך בסיפא אתי לאשמעי’ דאף שהתחיל אבל מאחר שכבר הסתיים אסור, ולא אמרי’ דדרך הוא להמשיך השכירות דנחשיב הכל כהמשך השכירות דהיתרא קמ”ל.
*
יו”ד סי’ שעח ס”ז, ומדיחין קערות כוסות וצלוחיות וקיתונות, והוא מגמ’ מו”ק כז ע”א, ומה שפירטו כל כלים אלו י”ל דאע”ג דאיכא מינייהו דסגי ליה בלאו אינהו קמ”ל דכל דרך תשמישו שרי, וכה”ג יש ליישב בהא דפרק כל כתבי דנזכר שם דין מעין דין זה.
*
יו”ד סי’ שצב ס”ב ובעל נפש יחוש לעצמו, ומשמע מזה דלא יורה כן לאחרים, וכעי”ז משמע במשנ”ב לענין אחר לענין הלשון והמחמיר יחמיר לעצמו, אבל לעיל כ’ הרמ”א ולכן נשתרבב המנהג שרבים מקילין וכו’, ומהלשון נשתרבב ואולי גם מהלשון שרבים מקילין משמע דלא ס”ל להרמ”א לעיקר כחומרא זו, והי’ מקום לומר דהלשון לעצמו לאו דוקא, או דעכ”פ ר”ל דהמחמיר לא יורה לאיסור אבל עכ”פ יורה שבעל נפש יחמיר, ושניהם אולי דחוקים, אבל יש ליישב אופן אחר דהנה נחזי אנן, דהרי יש דעה.
המקילה וכשיש מנהג כדעה המקילה אין להתרעם על המנהג כמ”ש הרמ”א בחו”מ, א”כ מה הוא הלשון נשתרבב דמשמע שאינו עיקר כ”כ, אלא ר”ל דהדעה המקילה מקילה כשברור שאין לו מי שישמשנו בדברים שמתבייש בהם ואילו המנהג נשתרבב להקל לגמרי ובזה אין כ”כ עיקר למנהג דגם הדעה המקילה לא נתכוונה להקל כולי האי, אף דהי’ מקום לטעון שאין לך אדם שלא יהיה לו דבר שיצטרך אשה לשמשו לזה, מ”מ לא נתכוונה להקל כ”כ אלא בדבר המסויים, כגון חפיפת הראש וכיו”ב, אבל אין לחות במנהג מאחר שיש להם צד סמך בדבר, ומ”מ בעל נפש יחוש לזה שלא להקל כ”כ, ומה דנקט הרמ”א הלשון יחוש לעצמו משום דהבעל נפש מחמיר אפי’ באין לו מי שימשנו בחפיפת ראש, אבל במה שהמנהג מקל יותר מזה ראוי לכל אחד להחמיר, כך הי’ מקום לומר, ועדיין דחוק, ואולי כוונת הרמ”א דמאחר שיש מנהג להקל אין להורות כנגד המנהג כיון דסו”ס מיהא איכא סמך למנהג.
*
יו”ד סי’ שצט ס”ח שעה אחת קודם עצרת חשובה וכו’, צריך ביאור טובא בהך דינא דו’ ימים שאחר עצרת דממה נפשך אי נחשיב הו’ ימים עצמן איך נחשיב עוד ימים משום שהיה יכול להשלים, ובאמת כל דינא דרגל עולה למנין ל’ צריך ביאור דבשלמא מה שמבטל גזירת ז’ משום דרגל עדיף מגזירת ז’ ודחי ליה וכיון דאדחי אדחי עי’ מגילה ה ע”ב, אבל השתא דמחשבי’ כאילו היו כאן אותם הימים וכבר קיים בהם אבלותו הא מנ”ל, ואפי’ בפסח וסוכות דשייך לומר דא”צ השלמה ניחא כיון שהרגל היה בימים שהי’ צריך להשלים הז’ וכאילו נדחו דיני אבלות של ימים אלו מחמת הרגל, אבל עצרת מא”ל, ותו פסח וסוכות גופא הרי נחשבים הז’ ימים מלבד ימי הפסח עצמם, ותו הא קי”ל רגלים אינם עולים ונפק”מ להיכא דלא חל עליה אבלות קודם הרגל, וא”כ אי”ז מטעם הנ”ל, וצ”ל דכולה מילתא מדרבנן והם אמרו והם אמרו ובאבלות הקילו מפני כבוד הרגל ולא אמרו חכמים את דבריהם להחמיר אלא להקל.
*
יו”ד סי’ שצט ס”א וכל ימי הרגל וכו’ הלכך אין מתעסקים בו לנחמו אחר הרגל, השו”ע מיירי בהיו כל הז’ ימים ברגל אבל ה”ה אם היו מקצתן ברגל משלימין עליהן קצתן האחר אחר הרגל וכדלקמן בסעי’ ב.
*
יו”ד סי’ תב ס”א אבל לענין גזירת ל’ נוהג על או”א סתספורת עד שיגערו בו חביריו ובגיהוץ עד שיגיע הרגל ויגערו בו עכ”ל, מוכח מהלשון דרגל לא בכדי נקט לה אלא הוא תנאי גבי גיהוץ, ולכאו’ מכאן קשה על דברי התשובה מאהבה ח”א סי’ קכה סק”ב שהביא הפת”ש לעיל סי’ שפט סק”ד דרגל לאו דוקא, דכאן מוכח דרגל דוקא הוא וכמו דאשכחן דעוד דיני אבלות תליין ברגל או בג’ רגלים, ויש לציין עוד דלשון השו”ע לעיל שם הוא מהטור ובסי’ שצ ס”ד הביא הרמ”א דברי הטור דל”מ רגל קודם גערה לענין תספורת, ובזה מבואר דענין רגל הוא דוקא, וגם עצם פירושו של התשו”מ בלשון השו”ע הוא מחודש מאוד.
*
יו”ד סי’ שצט ס”א, ולא מתורת רגל בלבד וכו’, יש לעיין דלכאורה סברא סותרת הסברא דלעיל בסמוך בסעיף זה אע”פ שלא נתבטל וכו’, וכ”ש דלפי הסברא שכתב כאן נמצא חומרא דהוא רק כשהספיק להקפיד על אחד מהדברים ובפרט החילוק שהזכיר בסוף הסעיף דהם דברים דלא שייכי ברוב בני אדם שיהיה מותר לספר ולכבס מחמת המועד ואסור מחמת אבלו א”כ אם נימא דצריך לקיים מידי דאבלות דומיא דגזירת ז’ לעיל בריש סעי’ זה א”כ נמצא מזה נפק”מ לחומרא לענין גזירת ל’ וכנ”ל, ועי’ בט”ז סק”ב שהאריך בזה ותמצית דבריו דז”ד הרמב”ן דמחלק בין אבלות ז’ לאבלות ל’ ומצריך קיום אבלות ז’ שלא מחמת הרגל ופליגי עליה עי”ש.
*
יו”ד סי’ תב ס”ב בסופו, ומיהו בחדא סגי אין הכונה שמותר להמשיך בשאר דברים בלא הפסק דהא אפילו רחיצה וסיכה דאין ההפסק עולה לו לאבילות מ”מ צריך להפסיק א”כ לא שייך לומר דאם עשה עיטוף יכול להשאר בנעליו בזמן זה אלא כגון שעשה עיטוף ולא היה נועל מנעליו בזה אמרי’ דבחדא שעשה העיטוף סגי ההיכר לאבלות, ועוד תדע דאמרי’ בסמוך שתפילין א”צ לחלוץ והיינו שחלץ מנעלו )דאל”כ מה הוא הלשון א”צ לחלוץ לימא לא מהני לחלוץ ותו דסברת דין זה רק בא לומר דאינו מחוייב ולא קאמררה דלא מהני אף שיש לדון בזה, וכוונתי לסברת הרמב”ן שהביא הש”ך שהוא מקור דין זה(, ואעפ”כ תפילין א”צ הא מידי אחרינא צריך כגון עיטף ראשו אינו יכול להישאר במנעלו, ומה שאם חלץ נעליו ולא כפה מהני משום דאינה בגופו ומה דלא עטף מוכח בריש סעיף זה דמהני אם חלץ נעליו משום דאבל נמי אינו מעוטף בפני מנחים כדלעיל.
*
יו”ד סי’ תג ס”ח ולבסוף לקטו עצמותי וכו’ לפי ענותנותו אמר כן דקי”ל בשבת קנב צדיקים לא הוו עפרא, וכעי”ז כתבתי בחיבורי על המדרש בפסוק והעליתם את עצמותי ובפסיקתא לענין יעקב שלא ייעשה גופו עפר.
*
ב”מ ב ע”א, וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה, וצ”ע מאי ס”ד דהרי בלא משנה יתרה בודאי לא הוה שמעינן לה דבראיה לחוד לא קנה אי הוה תני רק כולה שלי, וי”ל דס”ד דהמקשן דכוונת התרצן לומר דמדשני תנא בלישניה ואמר אני מצאתיה ש”מ דבעינן קנין חשוב לאפוקי ראיה בעלמא דלא קני בה, א”נ דס”ד המקשן דכוונת התרצן לומר רק מ”ט לא סגי במצאתיה בלבד כי היכי דלא נטעה לומר דבראיה סגי כלשון העולם שקורין לראיה מציאה, וע”ז מקשה דאי לא הוה תני ראיתיה לא היה מקום לטעות כלל, אבל למסקנא אין כוונת התירוץ שהיה מקום לטעות מחמת לשון המשנה, אלא אדרבה כי היכי דאנן לא נטעי בהא מדעתנו לכך תני משנה יתרה לאשמעי’ אמיתת דין זה.
*
ב”מ ב ע”ב, ולחזי זוזי ממאן נקט, וצ”ע דאי מיירי שאחד נתן מחירו ואחד לא נתן א”כ גם אין דעתו ליתן דהא לכשיתן יתברר דרמאי היה, א”כ לא שייכא הך צריכותא דלעיל בסמוך, ושמא הך צריכותא נאמרה אחר דברי הגמ’ כאן, ואילו לפי קושיית הגמ’ כאן שמא הו”א צריכותא אחריתי, וכן מה שתי’ התוס’ ד”ה ולחזי דהו”מ לשנויי דליתא קמן דנישייליה שמא לפ”ז הו”א צריכותא אחריתי לעיל, א”נ שדעתו לשלם לחבירו בצנעא מחוץ לב”ד, אבל זה דחוק דמהיכי תיתי לה דאטו בכל גזלן דעלמא ביה צד לטעון כן, וכן בתוס’ ד”ה אי מבואר דבצריכותא דלעיל סמכינן על מה דמסקי’ הכא דנקט זוזי מתרווייהו.
*
ב”מ ב ע”ב, ואלא מאי רבנן הא אמרי הממע”ה, צריך ביאור דבד”כ המקשן בעי לומר דין אחד וכאן אין מוכן לכאורה מה סבר מקשן זה שיהיה הדין לפי רבנן, דהרי אין כאן מוחזק שטוען כאן טנת הממע”ה כלפי חבירו, דהא שניהן שוין בחזקתן, ואין אחד מהם מוחזק יותר מחבירו, וי”ל דביאור דבר זה יהיה תליא בב’ הגירסאות ברש”י ד”ה עליו הראיה, שכתב רש”י שם והכא חולקין, וא”כ בר המקשן דהכא לא מזדקקי להו בי דינא דכ”א אין לו ראיה כנגד חזקת חבירו וחזקה דידיה אינה יכולה להכריע כנגד חזקת חבירו כיון שחזקת שניהם שוה, ולפי מה שהוגה ברש”י והכא חולקין בשבועה א”כ אפשר דהוה ס”ד המקשן שיחלקו בלא שבועה דיש כאן ב’ מוחזקין בחפץ אחד כעין ב’ בעלים השותפין בחזקת החפץ.
*
ב”מ ג ע”א, תינח מציאה מקח וממכר מאי איכא למימר, ויל”ע דמציאה נמי אי נימא דבהדי הדדי אגבהוה וכנ”ל א”כ כיון דאמר כולה שלי משקר שאומר שחבירו לא הגביה עמו, דאם מודה שחבירו הגביה עמו נמצא שמודה שאין כולה שלו, וא”כ ע”כ משקר הוא, וצריך לומר דבטעות כזו לא חשיב משקר, והטעם י”ל דבהך זמן דעסיק בהגבהת הטלית אינו משים לבו לדברים אחרים ורק אחר שהגביה ראה שהגביה גם חבירו, וכסבור שחבירו הגביה אחריו.
*
יו”ד סי’ שעג ס”ג מצוה שייטמא להם וכו’, ויל”ע אם סגי לענין מצוה זו טומאת אהל דלהלן ס”ה מבואר דגם טומאת אהל נאמרה בקרובים, ויש לדון אם גם במצוה זו נפטר על ידי שייטמא באהל בלבד, ולכאורה אם נימא דיוצא בחיוב זה גם אם נטמא שלא לצורך ה”ה גם באהל בלבד יוצא בזה, אבל הא גופא יש לדון אם בעי’ שתהיה טומאה שיש בה צורך המת ופשטיה דמטמאין בע”כ גבי יוסף הכהן לא היה טומאה לצורך המת, וצל”ע דלהלן בס”ה איכא פלוגתא אם כלל מותר לו להיטמאות שלא לצורך, ואילו לגבי חובת הטומאה יש חובה אפי’ בשלא לצורך, וזה לא יתכן דודאי המחמירים יסברו דגם החובה להיטמאות הוא רק בשיש צורך.
*
חולין פו ע”א כי מהניא זכותייהו אעלמא אדידהו לא מהני זכותייהו, דמה דמהני לנפשיה מנכי לו מזכויותיו עי’ קידושין לט ע”ב וערכין טז ע”ב, אבל מה דמהני לאחריני צ”ל דאין מנכה לו מזכויותיו וי”ל דאדרבה לצדקה הוא לא, א”נ דניחא להו לצדיקי שזכותם יועיל לאחריני ולא לדידהו, והא דאי’ בפ”ג דתענית עמי היתה ושלחתיה שלא להטריח לקונו אמר כן.
*
חולין פד ע”א שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון, שלא יבזבז כל ממונו על בשר שמא יצטרך לבריות כעין הא דאמרי’ בכתובות גבי ההוא מפנקא עי”ש, וקאמר גמ’ שלא יאכל אדם אלא בהזמנה כלומר להזמין ולהכין עצמו לכך ולא פתאום כשיתאוה לאכול יאכל מיד כדי שלא ירגיל עצמו בזה יותר מידי, וקאמר שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון, כלומר רק כשיתאוה ולא מעצמו דכל מה שאינו מתאוה מעצמו לא יעורר תאוותו לזה דהיכא דאפשר ליה בלא בשר עדיף, וקאי על הפסוק כי תאוה נפשך וגו’ ואי משמש בלשון דהא בר”ה ג ע”א, כלומר מחמת שתאוה נפשך וגו’ אז תאכל בשר, הא לאו הכי לא, וקאמר גמ’ יכול יקח אדם מן השוק וכו’ כלומר דגם כשאוכל מ”מ לא יבזבז ממון מתחילה על זה אלא רק מה שכבר בא לרשותו בלאו הכי, וקאמר יכול יזבח כל בקרו וכו’, כלומר גם כשיישארו בידו מינים אחרים מ”מ לא יכלה מין אחד שלם, )
*
יו”ד סי’ שעו ס”ג, מת שאין לו אבלים להתנחם באין עשרה בני אדם וכו’, ובהג”ה בשם המהרי”ל נוהגים להתפלל וכו’, וצ”ע מי יעשה כן וכה”ג פרכי’ בפסחים מאן שמע לן דעקר סיכיה ומשכניה ורהיט, ושמא נשכר ממעות הציבור כש”ץ ועדיין דוחק דהא אינו צורך הציבור ואולי חובה היא על כל אחד לילך שם עד שיהיו עשרה וכעין דין מת שמת ואין לו מלווין כל צרכו, א”נ שמא מצוה היא ולא חובה, וצל”ע בכ”ז.
*
יו”ד סי’ שעו ס”ג ברמ”א וכתוב במהרי”ל וכו’, ברוב מקומות לא נקט הרמ”א בלשון זו ומקורות הרמ”א נכתבו בדורות שלאחריו, ומה דנקט הרמ”א כאן בלשון זו י”ל משום דדין זה לא נזכר בדרכי משה כמ”ש המגיה כאן לכך אתי הרמ”א להשמיע מקורו שהוא ממהרי”ל וק”ל.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 121
מק"ט התשובה הוא: 151075 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/151075
