למה סתם אנשים טמאי מת לקולא להראב”ד

ב”ה
אור ט’ תמוז ה’תשפ”ו, פעיה”ק ירושלים תובב”א
למעכ”ת הגאון רבי משה עקיבא סילבר שליט”א
כ”ק אדמו”ר ד’תורת חכם’ ירושלים הגה”צ הרי”מ מארגענשטערן שליט”א מבקש לשאול קמיה רבותינו.
דהנה הראב”ד כ’ (נזירות ה’ ט”ו). דמאחר דכולנו טמאי מתים בזמה”ז, שוב אין מניעה ואיסור שיטמאו הכהנים בזמה”ז.
והשאלה היא, כיצד באמת כולם טמאי מתים.
דהנה אדם שלא היה בבית רפואה בהיות שם ‘אזהרת כהנים’, ולא בבית הקברות, ולא נפטר ל”ע אדם בבניין מגוריו – ובעצם כל כהן השומר עצמו עפ”י תורה צריך להיות בהמעמד ומצב האמור, אם לאו שארעו אונס ונסתלק אדם בפתע בבניין מגוריו [שאם היה גוסס הרי מסתמא הזהירוהו שייצא] – אדם זה, מנין לנו שחזקתו שטמא בטומאת מת.
ואי אפשר לומר שנגע באדם שנגע במת, כי אז אינו אלא ראשון לטומאה ולא עדיף מטמא שרץ, ולא יתכן שאיננו מוזהר מטומאת מת ממש.
ולומר שנגע בחרב שהוא כחלל – הדבר שוב לא כ”כ מובן.
לראשונים דחרב כחלל דווקא במתכות מנא לן שנגע במתכות שנטמאו בעצמם במת. [אף שזה שכיח קצת, כגון מפתח שהיה תחת אוהל המת וכו’, אבל האם כל כהן בכל גיל נגע במפתח שהיה מתחת אוהל המת. ובחלק מהבתים יש כמה מפתחות, ובכלל, בבית של כהנים, הרי כל הזכרים נזהרים ממת (וילדים ונשים הולכים פחות ללוויות ובלווייה שאיננה דרגת קרבה ראשונה לא באים לבית הלוויות ונשים אינן נושאות את המיטה), ובכדי שהמפתח יטמא צריכים להיות באוהל המת ולא רק בלווייה, וצריכים שהאם והבנות שאינן מוזהרות תהיינה בלווייה ממש מתחת אוהל אחד עם הנפטר, ושהקטן יגע במפתח שהיה בשעת הלווייה, והאם כל אם ובת הולכת עם מפתח מתכת ללווייה, ובבית שיודעים הלכה היטב אולי צריכים לעשות את החשבון הנ”ל, דאם זה כל אופן ההיטמאות הרי אדרבא שיזהרו בזה (ויהיה כלל שלא נוגעים במפתח מתכת זר, ומתכת קבועה כמו ברזל השולחן הרי לא הייתה באוהל המת, ורוב המתכות אין סיבה לתלות שהיו באוהל המת), ואם יידעו הדינים היטב באמת יזהרו מזה ואינו כ”כ בקושי, והאם הראב”ד מדבר מאלו שאין יודעים הדין וטועים, שזה רחוק לכאורה].
ואם זה כלי שטף ג”כ, אז כבר יותר קשה להשמר. (כי כל הבגדים נטמאים, וקשה שהכהן לא יגע בשום בגד ועץ שהיו פעם אחת מאז יצירתם תחת אוהל המת, למשל, הנוסע על ה”אוטובוס” והוא צפוף קצת נוגע כמה פעמים ביום בכל פעם בכמה אנשים שונים, והאם שום בגד שלהם לא היה פעם אחת בזמן קיומו תחת אוהל המת, והרי בכל לווייה יש מעל מאה איש בבית הלוויות, ועשרות מתחלפים בנשיאת המיטה, וישראלים נמצאים בבתי חולים, ומאחר שאינו כהן לא חייש לטומאת כהנים ונטמא, וכן מתחת לגשרים יש אוהל המת ומשכחת לה שייטמא מחברא קדישא המסיעים נפטר וכו’).
[וצ”ע שאולי אין צירוף ואומדנא אלא על כל בגד יש חזקת טהרה, ואולי הויא חזקה שלא נתבררה בפנינו וכו’. ולגבי שיש הרבה קברים שנמצאים בחפירות לזה ודאי יש לענות דלא יתכן שזה נחשב שהכהן נטמא דא”כ בזמן ביהמ”ק איך אכלו תרומה, והיה עליהם להזות ג’ וז’ לעולם וחוזר חלילה [וראה להלן דבלאו הכי קשה לרבינו חיים כהן], והאם היום יש ריבוי קברות כי עברו יותר שנים מזמן מ”ת – קצת קשה שדווקא במקום הראב”ד בחו”ל היה ודאי לו שיש קברים שכל אדם נטמא לעומת זמן הבית בא”י, ומסתמא יש חזקת טהרה גמורה על כל פרט ובעי’ שדה שאבד ונחרש בה קבר, ולכאורה פשוט].
אבל עדיין צ”ע לצד שחרב כחלל – אין כהן מוזהר. ממילא, איננו מחולל ועומד, לכאורה.
והנה החת”ס יו”ד ש”מ כותב, דטומאת חלל פותח טפח המביאה הטומאה לכל הבתים הסמוכין הויא דאו’. ושזהו כוונת הראב”ד הנ”ל.
ולפי”ז העיר ת”ח חשוב. דאולי בזמה”ז אין ריבוי בתים הסמוכים באופן דהאומדנא הנכונה היא דסתם כהן כבר נטמא, דהמציאות כפי שרואים שבהבניה הישנה יש שורות בתים שלמות משא”כ בחלק חשוב מהבניה בזמה”ז. וגם סתם אדם אין מת בביתו אלא בבית חולים. ולפי”ז יש לדון האם המציאות השתנתה – והרי זה שינוי לחומרא.
ואכן כבר שדי נרגא בהנ”ל החת”ס גופיה אך לא לטעמיה. דמייתי שם הש”ך יו”ד שע”ב סק”ב והפנ”י ברכות וסוכה דטומאה הנ”ל דרבנן. ואכן החת”ס תמה ע”ז. אך להש”ך והפנ”י אכן אין כאן הסבר על הראב”ד הנ”ל ומה יהיה הביאור באמת [והאם כ’ זאת לא בדעת הראב”ד דווקא, וכגון הפנ”י הביא מרש”י וכו’].
והנה החת”ס שם הזכיר עוד מדברי הדגול מרבבה שם שכ’ דהכוונה היא דאינו לוקה אבל אסור, ולפי”ז הוא רק מוריד חומרת הדבר לעניין מלקות, אבל גוף האיסור נשאר והוא דאורייתא.
ואכן הדגול מרבבה בתחילה תופס כהמשנה למלך דהוא לגוף האיסור ג”כ. אבל למסקנתו לא תפס כן לעיקר. כן נראה לכאורה. עיי”ש.
והנה המלבי”ם בארצות החיים ארץ יהודה סי’ א’ סק”ז דף ח’ ע”ב מדפיו והילך מאריך בזה.
לכאו’ תוכן דבריו:
דהראב”ד ס”ל כרבנו חיים הכהן בקושייתו על ר”י בתוס’ נזיר נ”ד ב’ דחרב כחלל מטמא באוהל וא”כ כל הכהנים בעולם הוו אב הטומאה דלא יתכן שלא נכנסו לבית שיש בו מתכת שהייתה באוהל המת [וזה כבר קרוב ביותר בזמננו כי בכל גג שהוא יש תחתיו הרבה מפתחות או שעונים או משקפיים ממתכת שבעליהם היו פעם אחת באוהל המת].
ואכן צידד שם דיתכן דמוזהרין כהנים על הנ”ל [לח”מ נזירות ז’ ח’ בדעת הראב”ד] וא”כ כבר מחולל כל כהן מדינו היסודיי, דכבר הוא מחולל באיסורו ממש.
[ואכן הרי הלא זוהי קושיית ר”ח כהן דאיך יתכן הדין, דהרי לא יתכן להזהר בזה, ומקשה זאת על גוף הדין הנ”ל. וצ”ע (אבל באמת לכאו’ אכן משמעות תוס’ חולין ובכורות דלהלן שאכן א”א להזהר בזה וכו’)].
אבל גם אם לא, וזוהי רק טומאה, אבל אין מוזהר, מחדש המלבי”ם דאין הכהן מוזהר ‘לחלל עצמו על ידי שלא היה מחולל תחילה ועכשיו מתחלל’ אלא מוזהר ‘לא להוסיף טומאה’ והוספת טומאה איננה על ידי שנזיר מגלח וכהן נטמא [שזה לא הוספת חפצא דטומאה אלא הוספת איסור, ואין אסור הכהן בלהגדיל טומאתו לעניין תוספת איסור].
וזה קצת תמוה, למה הוספת איסור גילוח וכהונה אינה תוספת איכות בטומאה. או יש להקשות בסגנון אחר, למה אין האיסור תלוי ב’חילול’ וככל שלא היה כבר במעמד ומצב ד’חילול’ והשתא מתחלל, ייאסר.
והביא המלבי”ם מתוס’ חולין ק”ד א’ ד”ה חלת. בכורות כ”ז ב’ ד”ה וכי. כנ”ל. דטומאת כהנים [דכולם טמאי מתים] הויא מחשבון האמור [וכ’ זאת עבור חשבונם שם בחלת חו”ל ולא בתורת כלל דכולנו טמאי מתים בזמה”ז ולכאו’ כ’ זאת על זמן הבית וצ”ע]. וכתבו שם דאין יכולין להזהר.
ותמוה קצת. דמשמע קצת דאכן לעולם לא יכלו להזהר. והאם זה אכן כך.
וכן כיצד אכלו תרומה. והאם הזו ג’ וז’ והלכו וישבו בבית אבנים גמור שאין בו שום מתכות. ולמ”ד דהכל הוא חרב כחלל גם כלי שטף [אי משכ”ל מ”ד כזה שגם מטמא בחרב כחלל באוהל] לכאורה זה עוד יותר רחוק דו”ק ותשכח.
סוף דבר יורונו רבותינו תוכן גדרי הא דכל הכהנים בזמה”ז טמאים בזמננו. ועד כמה הראב”ד מצטרף בזמננו לספקות אחרים בטומאת כהנים.
נוסח ע”י התלמידים, לא מוגה