במשנ”ב סי’ תקנא סקט”ז [מהאחרונים מג”א סק”י וחי”א קלג סי”א ועוד] התיר לעשות מיני מרקחת בזמן כתיבת התנאים בשידוכין, ויש לדון אם ההיתר הוא היתר כללי כשאין פת להתיר מיני מרקחת וכפשטות לשון המשנ”ב דמיני מרקחת לא מקרי סעודה, או דהיתר זה הוא רק בתנאים משום שיש בו מצוה.
ובעלמא מצינו לכאורה סתירה במשנ”ב אם סעודת התנאים דשידוכין חשיב סעודת מצוה (בסי’ תמד סקכ”ד וסי’ תטו סק”ב) או לא (סי’ רמט סק”ט), ובאחרונים כבר שו”ט ליישב הסתירה בזה.
ומ”מ כאן סבר המשנ”ב שסעודת שידוכין הוא מצוה שהרי כתב כן להדיא לענייננו בשעה”צ סקכ”ו לענין מש”כ במשנ”ב סקי”ט לענין היתר סעודת אירוסין בימים שאחר י”ז בתמוז עד ר”ח, א”כ שמא רק לצורך התנאים התיר דבר זה.
ועוד אפי’ לפי הצד דלא חשיב סעודת מצוה ממש מ”מ שמא משום דחשיב צורך מצוה או הכשר מצוה משא”כ סעודת מרעים בעלמא לא התיר אפי’ מיני מרקחת.
וכמו”כ יש מקום לדחות דשמא היתר מיני מרקחת הוא רק לתנאים, דהנה במשנ”ב בסקי”ז כתב מהט”ז ושאר אחרונים דהיה לנו לאסור אירוסין עכ”פ בתשעה באב כיון שיש בזה שמחה קצת ומ”מ הותר שמא יקדמנו אחר, וא”כ י”ל כעי”ז לעניננו דאגב שהותר זה שלא יקדמנו אחר אפי’ בת”ב א”כ אין למנוע צרכי הדבר אף שיש בהם גם קצת שמחה כל שאינו עושה סעודה גמורה בפת, אבל כשיש בו קצת שמחה ואינו לצורך תנאים כלל מנ”ל להתיר.
ומאידך גיסא יש לומר דמה דנקטו דמיני מרקחת מותר לענין תנאים ושידוכין לא הוצרכו אלא משום דהתם סעודה אסורה לכך הוצרכו לאשמעי’ דמיני מרקחת שרי, וכמבואר בפוסקים בדיני אבלות דעיקר שמחה י”א שהוא רק בסעודה השייכא לנישואין [עכ”פ סעודת נישואין ממש ויש בזה כמה דעות בראשונים ובפוסקים יעוי’ במקומו ביו”ד סי’ שצא בב”י וד”מ ושו”ע ורמ”א ונו”כ, וזה כוונת הערה”ש כאן באו”ח סי’ תקנא ס”ח דבסעודת מרעות הבאה מחמת נישואין מחמרי’], אבל במקום דסעודה מותרת כגון בביתו לא הוצרכו לאשמעי’ וממילא אפי’ אם נימא דסעודת מרעות אסור כמו ביו”ד שם סי’ שצא ס”ב, אבל מיני מרקחת אינו בכלל סעודה כלל, וכ”ש שאפשר שלא נאסרה סעודת מרעות בימים אלו מעיקר הדין אלא רק בסעודה המפסקת, אף שהי’ מקום לטעון שאם נעשה בדרך שמחה אין לעסוק בזה דהא ממעטין בשמחה ואין שמחין כלל (מג”א ואחרונים ר”ס תקנא) ושמחת במרעות באבל נאסרה משום שמחה.
[ומה שהזכיר הערה”ש בס”ח סעודת מריעות המעי’ בדבריו יראה להדיא דאין כונתו שם אלא לסעודה הבאה מחמת שמחת חתן עי”ש, אף דאין ראיה מדבריו להתיר להיפך, דאופן ההיתר שם הוא בברית מילה ופדה”ב דשרי מצד המצוה ואדרבה משמע דשם ההיתר בסעודה גמורה דרך שמחה הוא מצד שהוא ברית מילה ופדה”ב הא לאו הכי לא, אבל בלא סעודה גמורה י”ל דלא מיירי בזה כלל].
וכן יש מקום לטעון דאין לנו לחדש איסורים מדעתנו וכ”ש דכאן מדינא מותר סעודה (עי’ תענית ל ע”א) עכ”פ כשאין בזה סעודה גדולה שהוא בכלל סעודת מרעות האסורה באבל, וכל הנידון בזה הוא רק ממנהגא, וממילא אין לנו לחדש לאסור דבר שנתברר כיו”ב בפוסקים להתיר ולא נזכר כיוצא בו לאסור.
תמצית הדברים שאם לא נעשה בדרך שמחה ובפרט שאין פת אין מקור לאסור בהנחת כמה מיני מזונות, אבל אם נעשה בדרך שמחה וכ”ש אם יש גם פת הדבר נכנס בגדר איסור, וסעודת מפגש קלה שאינה בדרך שמחה אף שיש בה פת עכ”פ כגון ביקור אקראי שברור שלא נעשה דרך שמחה יוצא מדברי הפוסקים דמלבד סעודה המפסקת אין איסור.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 120
מק"ט התשובה הוא: 151071 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/151071
