אי׳ ברמ״א סי׳ צה ס״ב לגבי בישול דגם כלי שאינו בן יומו מ״מ במבשל אח״כ דבר חריף חשיב לגבי זה כבן יומו.
ומ״מ בניד״ד יש מקום לדון להקל בזה לגבי זיעא (דהיינו לומר שהבליעות שבתנור ייחשבו כבן יומו מחמת החורפא, ויחזרו ויחשיבו את השמן כבשרי), והטעם משום דיש פלוגתת הפוסקים (ראה פמ״ג משב״ז ורע״א ריש סי׳ צב סק״א) אם אמרי׳ גם נ״ט בר נ״ט בדבר חריף (ויש לציין עוד לדברי הט״ז בסי׳ צו אלא דשם הנידון לגבי סכין ואינו מוכרח שנוגע לעניננו), וחזי׳ מזה שאינו בהכרח כל דיני בישול שייכא בחריף (אע״ג דלא דמי דשם להמקילים חשיב שהדבר אינו קיים), וכן בש״ך בסי׳ קכב סק״ב מבואר דקדירה שאינה בן יומה שבשלו בה דבר פרוה חריף אינו הופך הקדירה לבן יומה, אע״ג דאם תוך יומו היו מבשלים תבשיל שאינו חריף היו ממתינים שוב כ״ד שעי מהתבשיל השני (אולם לא נזכר שם שאם בישל חריף חלבי בקדירה בשרית שאינה בן יומה אין הקדירה נאסרת דנימא שלגבי הקדירה לא חשיב חריף, אלא אדרבה י״ל דבזה הוה פשיטא ליה לאסור דאל״כ הוא תרתי דסתרי שהרי לגבי המאכל עצמו חשיב כבן יומו), והנה לגבי ספק יד סולדת בו מבו׳ בפוסקים בסי׳ צב דיש להקל, וממילא בניד״ד שאינו ברור לאיסורא, אולי יש מקום להקל ג״כ.
ויש להוסיף עוד דהפשטות בזה הוא דאף אם הזיעא באה מדבר חריף דינה כדבר חריף עצמו דהרי אם הבליעה באה מדבר חריף קי״ל דלא חשיב דבר חריף אחר כ״ד שעי ברמ״א סי׳ קכב ס״ג והטעם דסו״ס עכשיו אין כאן דבר חריף וטעם זה גופא שייך לגבי זיעא דהזיעה היוצאת אינה חריפה, משא״כ באיסור בלוע והיתר חריף האיסור עצמו שאינו ב״י נמתק על ידי החריף שהגיע אליו בזמן החריפות, והיא סברא המסתברת שלא להחשיב חריף זיעא דהזיעא עצמה אינה חריף.
ויש להוסיף עוד דברמ״א בהל׳ מאכלי גויים סי׳ קכב ס״ג (ועי׳ במטה יהונתן סי׳ קיד ס״ח דבהגדרת דבר חריף יש להחמיר יותר במאכלי גוים) דרק תבשיל שרובו חומץ או שאר דברים חריפים חשיב חריף אבל לא מחשב חריף משום מעט תבלין שבו, וממילא גם בניד״ד לא חשיב חריף ואין לומר דמ״מ דנינן על התבלין בפני עצמו דברמ״א שם מוכח דל״א הכי.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 125
מק"ט התשובה הוא: 153303 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/153303
