האם כהן בע”מ יכול לישא כפיו בביהמ”ק

הנה עצם מה שכהן בעל מום יכול לברך ברכת כהנים בגבולין הוא מפורש בש”ס ופוסקים מלבד באופן שמסתכלין בו (כגון מומין שבידיו כשאין דש בעירו) וכן מוכח במתני’ במגילה כד ע”ב דרק באופנים שנזכרו שם אסור בנשיאת כפים.

וזה מבואר בגמ’ במס’ תענית כו ע”ב דכהן בעל מום מותר בנשיא”כ ומשמע בכל מקום גם במקדש דנשיא”כ במקדש לענין זה דינו כמו בגבולין.

ועי’ מש”כ הט”ז או”ח סי’ קכח סקכ”ז ללמוד דבעל מום שרי בנשיאת כפים, אולם המפרשים תמהו על דבריו (עי”ש בא”ר סקנ”ב ובאר היטב סק”נ ושבו”י ח”ב סי’ א ועוד) ומ”מ גם להט”ז יוצא ע”פ הלימודים מהמקראות שאין איסור בעל מום בנשיאת כפים.

אבל יל”ע דהנה בכלים פ”א מ”ט מבואר דבעלי מומין אין נכנסין בין האולם ולמזבח, וברמב”ם מצות ל”ת סט שהזהיר כהן בעל מום מהכנס להיכל בכללו, רוצה לומר המזבח ובין האולם והמזבח והאולם וההיכל וכו’ עי”ש שהאריך (ועי’ עוד מה שציינתי בדברי הרמב”ם הללו בתשובה ד”ה האם מותר לשבת על שולחן בשעת אכילה או שלא בשעת אכילה), והנה מבואר במשנה בתמיד פ”ז מ”ב דברכת כהנים שבמקדש היא על מעלות האולם, וא”כ לכאורה בעלי מומין לא היו יכולים להצטרף לזה.

ומאידך גיסא מצינו בסוכה מד ע”א דלריש לקיש בעלי מומין נכנסין לשם כדי לקיים מצוות ערבה,
ואולי לפי שיטתו גם לנישא”כ יכלו לבוא לשם (וצע”ק למה לא הוכיחו מזה בפלוגתא בגמ’ בסוכה שם, אבל יש לומר דבזה אפשר בתמימין לכו”ע עי”ש ועי’ עוד לקמן).

ועי’ גם ברמב”ם בסה”מ שם וכל זמן שיכנס אחד מהם מן המזבח ולפנים שלא לעבודה לוקה ע”כ, ומשמע דלעבודה אינו לוקה (ועי’ ערל”נ בסוכה שם), ואם נימא כן יל”ע על איזה עבודה שמותר בה בעל מום מיירי, ולהנ”ל יש ליישב דמיירי בכגון הנ”ל דמצוות ערבה וי”ל דה”ה לברכת כהנים.

אלא דצל”ע דמצוות ערבה לחלק מהדעות בגמ’ אינה מה”ת, ובאמת ברמב”ן בהשגות על סה”מ שם נתקשה בזה, ויש לומר דמש”כ הרמב”ם צורך עבודה לאו דוקא אלא כל צורך לפי מה שנראה לחכמים, ועי’ מה שציין שם הרמב”ן לענין כניסה לבית קה”ק לצורך תיקון ויש לחלק דהתם הוא לצורך המקדש עצמו (וקצ”ע דאינה דומה לראיה הקודמת דהרי לקה”ק בודאי אסור להכנס מה”ת שלא לצורך תיקון), ובמגילת אסתר שם כתב דהך דבעלי מומין נכנסין קאי למ”ד ערבה הלכה למשה מסיני ותיקון הבית הוא ג”כ מצוה מן התורה.

ובאמת משמע בגמ’ שם דהוה פשיטא ליה בס”ד דלר’ יוחנן שהיא הלכה למשה מסיני אה”נ כהנים בעלי מומין נכנסין ולכאורה משמע דרק משום שהיא דאורייתא התירו כניסתה גם לריש לקיש אבל אינו מוכרח.

אולם הרמב”ן שם נקט דהאיסור לבעלי מומין לבוא בין האולם ולמזבח הוא רק מדבריהם ולכך לצורך מצוות ערבה לא אסרוה וכעי”ז דעת התוס’ בסוכה שם דאע”פ שהיא דרבנן התירו מחמתה כניסת בעלי מומי לבין האולם ולמזבח.

ועי’ רא”ש ורע”ב בשם רבותיו על המשנה בכלים דנקטו ע”פ הגמ’ ביומא מד ע”ב ובמנחות כז דהני מעלות דרבנן וכן דעת הראב”ד בפ”א מהל’ ביאת מקדש והר”ש וכמ”ש התי”ט שם וכן בריטב”א סוכה שם ועי’ ערוה”ש העתיד הל’ ביאת מקדש סי’ מח ס”ד בשם רש”י ויקרא כא כג (ואפשר שמודה הרא”ש מיהת שלהיכל אסור בעל מום להכנס עי”ש ועי’ שם באליה רבה להגר”א ובתפא”י דבהיכל לוקה הנכנס שלא לצורך ועי’ בזה ביומא נג ע”א).

עכ”פ י”ל דגם לדעת הרמב”ן וגם לדעת המגילת אסתר וגם לפי שהי’ אפשר לומר בדעת הרמב”ם יש היתר לבעלי מומין לישא כפיהם במקדש כיון שהיא לצורך והיא מצוה מן התורה.

וכעין זה מצינו שנתנו לכהנים בעלי מומין להתליע בעצים (עי’ רש”י קידושין מט) אלא דשם לא היה למקום ההוא קדושת אולם.

אבל יש לדחות דלגבי ערבה אמנם הוא מדרבנן אבל מצוותה בכך שיהיה בין האולם ולמזבח משא”כ נשיא”כ אפשר לקיים שניהם על ידי בעלי מומין מחוץ למקדש (גם אם נימא שלא הניחו להם לישא כפיהם במקום אחר במקדש), וכעין מה דמקשי ר’ יוחנן בסוכה שם לגבי ערבה דאפשר בתמימין, ואע”ג שבנשיא”כ מחוץ למקדש אין שם המפורש מ”מ עדיין היא מצוה מן התורה (עי’ שעה”צ סי’ קכח).

ואולם כהן שהיה שם כשקראו כהנים אפשר שגם כשהוא בעל מום צריך להכנס ולישא כפיו, כיון דא”א לקיימה בחוץ, וממילא קצת דוחק שחילקו בין כהן לכהן.

ובאמת בתוספתא פ”ז דסוטה, מבואר דכהנים בעלי מומין יכולין לברך ע”ג מעלות האולם בבהמ”ק, (ועי’ עוד ספרי דברים כא ה), והובאה בפתח הדביר סי’ קכח סקכ”א (ועי”ש עוד), ודלא כתשובת רדב”ז ח”ה סי’ אלף תנז שכתב שהיו הבעלי מומין עולים לדוכן ולא במעלות האולם וכעי”ז במור וקציעה שלא היו בעלי המומין עולים במעלות האולם.

רק כל הנידון הזה דאינו נפק”מ להלכתא גם לא למשיחא דלעתיד כל המומין יתרפאו כמ”ש אז ידלג כאיל פסח כמ”ש חז”ל.

מק"ט התשובה הוא: 131840 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/131840