אסור דהרי אפי’ באופן שניטלו שיניו לגמרי מבואר בגמ’ ב”ק פג ע”א שאסור כיון שהוא מפחיד את העוברות ומפילות, וכדמוכח גם בסמ”ע בחו”מ סוף סי’ תט שטעם זה שהכלב מזיק על ידי הפחד נפסק ג”כ להלכה במקום שנוגע רק טעם זה עי”ש וכן מבואר בשוע”ר הל’ שמירת הגוף והנפש.
ובאופן שקשור בשלשלת של ברזל מעיקר הדין שרי כמבואר כמבואר שם בשו”ע וברמ”א אבל כבר נהגו בני ישראל הכשרים שאין מגדלין כלל גם כשקשור בשלשלת אם הוא שלא לצורך שמירה וכיו”ב, ועי’ שבט הלוי ח”ו סוף סי’ רמא שכתב דברים חריפים בזה ופשטות לשונו דמיירי גם בלא שלשלת כלל.
(ויש לציין עוד נקודה בזה דהנה הרמ”א שהתיר על ידי קשירה כנ”ל מבואר שם שהזכיר כן על היתר במקום צורך כשדרין בין הגויים ויל”ע דלכאורה משמע קצת לפו”ר דבלא זה לא היו מגדלים כלבים גם בלא ההיתר הזה, דהרי בכלב שאינו רע לא מיירי שם הרמ”א ובכלב רע כ’ שצריך קשירה למרות שדרין בין הגויים א”כ במה מיירי מה שכתב שכשדרין בין הגויים נהגו לגדל, אבל במחבר לגבי עיר הסמוכה לספר [שהוא אותו הדין שדרין בין הגויים כמבואר בבהגר”א שם] לא נקט כן, וגם צ”ע דהרי בקשור בשלשלת של ברזל משמע במחבר דא”צ לבוא להיתר של עיר הסמוכה לספר, א”כ באיזה אופן בא הרמ”א להתיר, ולולא הנ”ל הו”א דהרמ”א בא להתיר בכלב שאינו ממש רע דבזה שרי גם בלי שלשלת, ובלבד במקום שדרין בין הגויים, אבל קשה כנ”ל, וא”כ אולי נימא דהרמ”א נקט דגם היתר השלשלת הוא רק אחר שדרין בין הגויים, אבל גם זה קשה כנ”ל, ויל”ע).
כשהכלב אינו קשור בשלשלת של ברזל אבל סגור בתוך בית משמעות הפוסקים שאינו מתיר, וכנראה דאינו בדרגא של שמירה מעולה (עי’ בר”פ הכונס), וגם אפשר שיבואו אנשים לבית וייפגשו בכלב.
כשהכלב קשור בשלשלת של ברזל אף אם נובח בקול משמעות הפוסקים שאינו בכלל עיקר האיסור דרק בפניו אנשים מפחדים וממילא כאשר רואים שהכלב קשור בשלשלת של ברזל אזי אינם מפחדים (ראה סמ”ע בסוף סי’ תט ובשוע”ר הל’ שמירת הגוף ונפש ס”ג), ומ”מ גם בכלב שצועק יש בו הפרעה לשכנים ואינו ראוי לגדלו עי’ בשבה”ל שם.
בעל תשובה שהחזיק בעברו כלב רע ושב בתשובה שלמה ושואל מה לעשות, יש לדמותו למי שנפלו לו כלבים בירושה שכתב השו”ע שם שא”צ למוכרו מיד אלא מוכרן מעט מעט וממילא גם בניד”ד אם היה תינוק שנשבה בזמן שהיו לו כלבים אינו מחוייב למכור מיד בזול אלא יכול להמתין עד שימצא מי שיקנה את הכלב במחיר שאינו הפסד בשבילו, אבל אם קנה כלב במזיד כשידע שהוא איסור לא נאמר דין זה ופשוט, ובתינוקות שנשבו שלנו נחלקו הפוסקים אם חשיב תינוק שנשבה או לא (עי’ חזו”א יו”ד סי’ ב ועוד), ובניד”ד יש מקום לצדד דעכ”פ לענין פרטי דינים חשיב תינוק שנשבה ובפרט דיש להקל מפני תקנת השבים.
לענין להרוג כלב של אדם אחר כשמזיק רק בפחד ואינו יכול להזיק בפועל יש דעות בזה, ועי’ שו”ע חו”מ סי’ רסו ס”ד וערוה”ש שם, ב”י סו”ס פ, שו”ע סי’ שצז ס”ב וסמ”ע שם סק”א וסק”ד ופת”ש שם סק”א בשם חו”י סי’ קסה, ושבט הלוי שם והרי הלכות הל’ השבת אבידה.
לענין אם מותר לבעל הכלב עצמו להפקיר את כלבו הרחבתי בזה בתשובה אחרת לענין אם יש חיובי נזיקין במפקיר כלבו, ולענין אם מותר לבעל הכלב עצמו להרוג את כלבו הרחבתי בזה בתשובה אחרת לענין צער בעלי חיים לצורך האדם והבאתי דברי הגמ’ בחולין פ”ק השייכת לזה (ומעיקר הדין נזכר בגמ’ שם שגם למכור אינו טוב ומ”מ עיקר הנידון שם מצד מידת חסידות וגם שם מדובר במזיק ברור יותר, אבל להלכה יש לדון למכור באופן שאינו איסור ואינו מכשיל ואינו מזיק לישראל, ועי’ בשו”ע שם סי’ תט).
מק"ט התשובה הוא: 129310 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/129310
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.