הערות על הסדר 121 ה’

ביורה דעה סוף סי’ נ”ז סעי’ כ”א כתב הרמ”א שמותר למכור טריפה לגוי אם יש מכשירים אותה הטריפה, ואין חוששים שמא יחזור וימכרנה לישראל מאחר שיש מכשירים.
והנה מצינו שנחלקו האחרונים לענין ספק לפני עור האם יש בזה משום לפני עור באופן שהספק הוא שיש מתירים, ונחלקו בזה הכתב סופר ושער המלך, ודעת הגרי”ש אלישיב היתה למעשה להחמיר בזה, ודעת הגרש”ז אוירבך היתה למעשה להקל בזה.
ויש לדון אם יש לדמות דברי הרמ”א ביורה דעה שם לנידון האחרונים הנ”ל, ונראה דיש לחלק לכאן ולכאן, שמצד אחד באופן המבואר שם ברמ”א הנידון באופן שהישראל אינו מכירו בעצמו ויבוא להקל גם אם כוונתו להחמיר, משא”כ בנידון האחרונים עיקר הנידון כשהישראל מתכוון לסמוך על המקילים בעצמו, ויש בזה מצד אחד פחות בעיה, וגם מצד שבפועל אומר קים לי יש יותר מקום לומר שמותר לו מדינא, משא”כ אם אינו אומר קים לי אלא אדרבא חושש להמחמירים והוי ליה לגביה חתיכת איסורא, שבזה יש יותר מקום להחמיר, ובזה שייכים יותר דברי הרמ”א.
וממילא אין לדייק מדברי הרמ”א לעניננו שממה שהיקל שם במכירה לגוי יש להחמיר בעניננו במכירה לישראל, אלא נוכל לדייק כן רק אם לענין היכא שמוכר לישראל באופן שאינו מגלה לו שהדבר תלוי במחלוקת הפוסקים, ורק בזה יש מקום לדייק מדברי הרמ”א שרק במוכר לגוי שרק במוכר לגוי מותר ואילו במוכר לישראל אסור, והיינו כנ”ל בכהאי גוונא באופן שהישראל לא יודע שדבר זה אסור לפי חלק מהפוסקים.
ומצד שני גם אין מקום לדייק להיפך לומר שיש להתיר כאן כדברי הרמ”א שם, דהרי אין כאן ממש לפני עור כיון שאין ברור שהגוי ימכור את הספק טריפה לישראל, וממילא לכל היותר הוי ספק לפני עור, שאמנם יש מהפוסקים שנקטו שספק לפני עור הוא אסור מדאורייתא, מלבד שתיקנו מפני דרכי שלום מטעם אחר כמ”ש החזו”א, אבל פשטות המשמעות בסוגיות בשביעית ובגיטין כהצד שספק לפני עור אינו איסור דאורייתא, דהיינו באופן שספק אם יצא מכשול על ידו, ומלבד זה יש מהראשונים שסברו דדינא ד”אלפני דלפני לא מפקדינן” הוא דין גם בישראל, דהיינו גם אם יבוא לידי ישראל, ונמצא שלפי שיטתם אין בזה איסור עכ”פ מדאורייתא, אפילו אם היה איסור ודאי, ומלבד זה יש כאן גם ספק ספיקא, דהרי יש פה ספק אם הוא איסור, ויש ספק מלבד זה האם הגוי יחזור וימכור לישראל, משא”כ בנידון שמוכר לישראל בהדיא יש בזה רק ספק אחד, אע”ג שהיה מקום לומר שבלפני עור לא שייך ספק ספיקא שספק לפני עור הוא ודאי איסור דאורייתא כך היה מקום לומר, אבל אינו מוכרח, דאדרבה יש מקום לומר שעד כאן אין להחמיר בלפני עור יותר מאיסור גמור, ועד כמה שבאיסור גמור א”צ להחמיר בספק ספיקא, א”כ גם בלפני עור כאשר יש ספק לפני עור ממצב של ספק ספיקא בזה אין צורך להחמיר, ויל”ע בכל זה ולא באתי אלא להעיר.