לענין מה שהעיר כת”ר דמחד אשכחן דקמח ראוי לאכילה לענין ברכה כמ”ש בשו”ע או”ח סי’ רח ס”ה או שהוא מוקצה לדעת המשנ”ב סי’ שכה סקט”ז (ויש חולקים כמו שציין כת”ר), הנה ראשית ראיתי תחילת דברי כת”ר והנני להשיב ע”ז דהמוקצה לא נקבע לפי “ראוי” אלא גם לפי אם נאכל בפועל, וכמו מש”כ הפוסקים על פירורין בשבת [וכתבתי בזה בתשו’ ד”ה פירורים פחות מכזית במקום שאין מצויין בעלי חיים מה דינם בשבת] וכן נידון פוסקי זמנינו על בשר בהמה בזמנינו בשבת שאין בנ”א שאוכלין אותו אם נשתנה דינו אע”ג דבעצם לא חשיב אינו ראוי והראי’ מזמנם (ואפי’ אם מצא בקצת פוסקים הלשון אין ראוי לאכילה על קמח לענין מוקצה יש מקום לומר ג”כ דכוונתם להנ”ל) ואילו ראוי לאכילה לענין ברכה עיקר הנידון אם שייך ליהנות בזה וכדמשמע בלשונות הפוסקים (עי’ עוד סי’ תריב ובמשנ”ב סקט”ז וסקכ”ט), וגם בלשון הגמ’ בברכות לו ע”א דכל דאית ליה הנאה בעי בעי ברוכי [וכתבתי קצת בזה בתשו’ לענין החילוק בין שמן לקמחא דשערי וחלק מהדברים בתשו’ שעודנה בכת”י ע”ד מה שנשאלתי לענין מאכל שאינו ראוי לאכילה שיש הנאה באכילתה מכח קוסם מאחז עינים מה דינה לענין ברכה], ומידי עיוני בהמשך דברי כת”ר ראיתי שציין כת”ר דגם הגרח”ק השיב לענין סתירה זו ‘אינו עומד לאכילה’, והוא כעין דברינו הנ”ל, וכן ציין נוסחאות דומות לזה מעוד חו”ר ותוספות נופך, (ובאמת דכת”ר א”צ לדידי ודכוותי ורשמתי הדברים לפי בקשתו).
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 118
מק"ט התשובה הוא: 150013 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/150013
