במשנ”ב סי’ תפז סקי”ג תמה על מה שכ’ הרמ”א שאם השמיט שבת באתה בחרתנו ואמרו ביעלה ויבוא יצא שהרי הזכיר ב”והנחילנו ה’ אלקינו שבת קדשך” וכתב בדעת הרמ”א דאולי סובר שאין יוצא בהזכרת של שבת במילים והנחילנו וכו’ משום שזה אומר סמוך לחתימה, ובעי’ גם בפתיחה כדאי’ בגמ’ וסיים בצ”ע.
ויל”ע דהרי אמרי’ ג”כ רצה במנוחתינו ואין פירושו תרצה שתהיה לנו מנוחה אלא הכונה יהא לרצון לפניך יום מנוחה שלנו, כמו לרצונכם כדפרש”י שם וכמו תמים יהיה לרצון וכמו ותהי לרצון תמיד, והזכרת מנוחה בתפילה בלא שבת ג”כ הו”ל כהזכרת שבת כדמוכח ברש”י עירובין מ’ ע”ש.
ואין ליישב דבעי’ רק בפתיחה ממש דהרי גם אתה בחרתנו אינו בפתיחה ממש, ומ”מ שמא לפי צד זה בדעת הרמ”א אה”נ חשיב אתה בחרתנו בפתיחה כיון שכל האתה בחרתנו מתייחס למה שאומר יום השבת משא”כ רצה במנוחתינו הוא כבר ענין חדש.
ומ”מ צ”ע למה שלא תיחשב הזכרה מעין חתימתן דהרי מעין חתימתן סמוך לחתימתן אינו מעכב כדמוכח מברכות דקצרה דשמונ”ע, ואולי מ”מ מה שאמר בתורת מעין חתימתן גריע מעיקר הברכה והוא דחוק וגם המשנ”ב כתב רק אולי וגם מסיים בצ”ע.
וציינו בזה דבדה”ח הל’ תפילת יו”ט סי’ ג’ מוכח דלא סבר כצד זה, דהרי כתב שלא יצא ידי יו”ט בוהשיאנו משום שלא אמר חג פרטי, ולפ”ז יש לפרש דהרמ”א אכן מיירי במי שגם החסיר השבת מכל נוסח הקבוע ואמרו רק ביעלה ויבוא וז”ל הב”י שם כתוב בארחות חיים אם שכח לומר אתה בחרתנו ואמר יעלה ויבוא יצא ואפילו בשבת ויום טוב אם הזכיר בו של שבת ויום טוב יצא עכ”ל, וזהו מקור הרמ”א, וא”כ יש לפרש שלא אמר לא נוסח שבת ולא נוסח יו”ט אלא רק יעלה ויבוא, אבל צע”ק דהרי כל הסעי’ מיירי שחתם הברכה כדין כמו שהביא המשנ”ב בסקי”ג בשם הרבה אחרונים והדה”ח מכללם בדיני תפילת יו”ט ס”ג והדה”ח מכללם בדיני תפילת יו”ט ס”ג, וצ”ל דאה”נ שזכר החתימה אבל הפתיחה כיון דנפישין מילה מיגז גייז ואמר רק יעלה ויבוא והזכיר בה שבת ור”ח.
ושוב מצאתי עוד בספר אמרי הלכה על המשנ”ב שם שהביא ראי’ מהמשך דברי הארחות חיים שם שבנוסחתו לא הי’ שבת בוהשיאנו וע”ז קאי כל דבריו שם, וממילא אפשר דגם הרמ”א קאי על אופן זה ועכ”פ מדינא דהא”ח אין ראיה כלל לחדש חידוש זה דאין יוצא של שבת והנחילנו.
ונראה דגם להלכה יש לומר כהדה”ח הנ”ל לענין שבת דהרי המשנ”ב תמה בזה מאוד והציע כן רק בדעת הרמ”א וגם לא נקט כן להלכה כלל אלא כתב דאולי צ”ע וכפי שנתבאר הוא צ”ב.
השלמה בענין רצה במנוחתינו
שו”ר שבאבודרהם בערבית של שבת פי’ רצה במנוחתינו גם מענין שבת שהוא מנוחה וגם מענין שיהיה לרצון שננוח והיינו שיתקיים בנו מנוחה של נחת ומ”מ גם לדבריו מבואר דהוא ע”ש השבת דמביא שתרגום תשבתו שבתכם הוא מענין מנוחה.
*
השלמה לנידון על רצה במנוחתינו של שבת
יתכן להעלות צד מאידך גיסא דרצה במנוחתינו לחוד לא חשיב הזכרת שבת כיון שיכול להתפרש על מנוחה לחוד, ומה דמבואר ברש”י עירובין מ’ דבהזכרת מנוחה יצא יד”ח הזכרת שבת היינו בצירוף יום, כגון שאמר יום המנוח או יום מנוחתינו (והיה מקום לומר דבעי’ גם “הזה” כמ”ש ברש”י שם, כי היכי דליהוי ידים מוכיחות, וכדתנן בעירובין דאף בספק לר’ דוסא אמרי’ אם היום אם למחר, אבל זה כבר מבואר במשנ”ב שם לענין והנחילנו ה”א שבת קדשך שלא היה לו צד דלא מעכב שלא אמר הזה), אולם הוא דחוק דבתפילה צריך לפרש דבריו כמ”ש הפוסקים בשם הזוהר, ואם חשיב שאינו מפורש לא היו מתקנים, ואע”ג דאינו כלל גמור בכל מקום כדמוכח במשנ”ב לגבי והעמידנו מלכנו לחיים עי”ש, ומ”מ לא מסתבר דמה שתקנו חכמים בכוונה מסויימת לא ייחשב הזכרה ולמעשה בודאי שאין מחזירין מי שהזכיר שבת באמירת רצה במנוחתינו.
*
השלמה לתשובה על רצה במנוחתינו
יש לומר דהנה המשנ”ב בדעת הרמ”א בשם הא”ח מפרש מש”כ בביצה יז ע”א יו”ט שח”ל בשבת מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע דהיינו שמזכיר שבת בברכה בתחילת הברכה ולא סמוך לחתימה, וא”כ מאחר שמה שמעכב בברכה הוא רק הזכרת שבת ויו”ט (מלבד החתימה) א”כ כוונתו שמזכיר של שבת עוד פעם קודם שמזכיר יו”ט.
וא”צ לבוא ולפרש דלא כפרש”י שמסיים בשל שבת היינו החתימה דקאי על והנחילנו ודבעי’ ב’ אזכרות של שבת, אלא רק שמה שמזכיר ב’ הזכרות בברכה תהיה הראשונה שבהם של שבת.
ואפשר דגם לצד זה אינו מעכב שתהיה ההזכרה הראשונה תחילת הברכה, דאינו מגרע מה שהוסיף שבח בתחילת הברכה קודם ההזכרה של שבת, אבל מעכב שתהיה הזכרה של שבת קודם שמזכיר של יו”ט.
וממילא להנ”ל אין להקשות מדין ברכות קצרות של תפילה קצרה דשם לא נאמר דינא דמתחיל ומסיים.
אבל צע”ק דהרי לשון המשנ”ב “ואולי משום דהוא מזכירו רק סמוך לחתימה לבד ואנן בעינן שיהא פותח נמי בשבת שבת כדאי’ בגמ’ וצ”ע” עכ”ל, ולמה הזכיר בלשונו סמוך לחתימה דמשמע שהוא חסרון בצורת הפתיחה של הברכה (דבברכה יש פתיחה ויש סמוך לחתימה ומשמע שכאן החסרון שלא עשה בפתיחה אלא סמוך לחתימה), ולמה לא הזכיר כנ”ל שהוא הזכיר יו”ט קודם שבת.
ועוד צ”ע דלהביאור הנ”ל הראשון בכוונת הרמ”א (שהוא מצד שהקדים יו”ט לשבת) יוצא שאם הזכיר ביעלה ויבוא את יום השבת ואת יום חג פלוני הזה יצא, אבל אם היפך ואמר את יום חג פלוני הזה ואת יום השבת הזה לפי צד זה לא יצא, וזה צע”ג דברמ”א כמעט מוכח לא כן, דהרי כ’ הרמ”א “ואפילו היה שבת אם הזכירו ביעלה ויבוא יצא” ולא התנה דיוצא רק אם הזכיר קודם לכן של שבת ורק אח”כ של יו”ט, א”כ אם נימא דהחסרון באופן שפסל המשנ”ב הוא רק משום סמוך לחתימה כלשונו ניחא, אבל אם נימא דהחסרון משום שהקדים יו”ט לשבת אין פירוש לדין זה.
אבל באמת לפרש דברי המשנ”ב כפשטן שהחסרון מצד שהוא סמוך לחתימה הוא ג”כ צ”ע וכמשנ”ת.
ועוד דאם נפרש דברי המשנ”ב כפשטן א”כ למד בגמ’ (לפי דעת הא”ח והרמ”א שפסק דבריו להלכה) דמש”כ מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע דמש”כ מתחיל בשל שבת אינו דוקא שיהיה קודם ליו”ט אלא העיקר שיהיה הפסק בברכה בין שבת לשיטה אחרונה שאומר סמוך לחתימה, וצל”ע א”כ מה היה ההכרח לפרש הגמ’ כן.
ואם הזכיר שבת רק ברצה במנוחתינו ובוהנחילנו לפי הצד שהזכרת שבת צריכה להיות קודמת להזכרת יו”ט לא יצא כיון שלא הזכיר המועד הפרטי אחר ההזכרה של שבת וכנ”ל בשם הדה”ח דהזכרת מועדים בכללות לא חשיב הזכרה (הובא במשנ”ב שם סקי”א והובא שם שהפמ”ג א”א סק”ב מסתפק בזה).
אבל אם נימא דהחסרון הוא מצד סמוך לחתימתן אפשר דרצה במנוחתינו יצא כיון שאינו סמוך לחתימתן וא”כ צריך לתרץ דאזיל כאן כהנוהגים שלא לומר רצה במנוחתינו בשל שבת, אי נמי דסבר המשנ”ב שגם רצה במנוחתינו הוא בכלל סמוך לחתימתן שכל הנוסח של סוף הברכה הוא נוסח שנתקן כדי שיהיה סמוך לחתימתן וזה דחוק מאוד דמסתמא שלא שייך אריכות כ”כ בסמוך לחתימתן.
ולב’ הצדדים דלעיל בטעם המשנ”ב שלא יצא בוהנחילנו אפשר דאינו לעיכובא דוקא ההתחלה בשל שבת דאם מוסיף קודם ההתחלה לא גרע, כיון שאומר ההתחלה והסיום כדין, דהעיקר להביאור הראשון שיאמר של שבת ב’ פעמים וקדושת היום ביניהם, ולהביאור השני העיקר שיאמר הנוסח של שבת לא סמוך לחתימה (אם לא דנימא דהביאור הראשון יסבור גם מהתנאי בביאור הראשון ואז מצינו בס”ה ג’ צדדים בכוונת המשנ”ב).
ומ”מ כבר נתבאר שאין מקור מדברי הא”ח לפירוש זה לפי הא”ח שבא לידינו, וכבר נתבאר שגם הדה”ח פסק דלא כפירוש זה ושהמשנ”ב גופיה לא אמר כן אלא כמסתפק וספק ברכות להקל.
*
השלמה לתשובה בענין הזכרת רצה במנוחתינו
יש להוסיף דגם רצה במנוחתינו בוהשיאנו אינו מוסכם לומר וגם הגר”א לא אמרו, וממילא אין כ”כ ראיה מהרמ”א דמיירי במי שאמר רצה במנוחתינו (דהיינו אפי’ אם נפרש לענין והנחילנו כהמשנ”ב מ”מ עדיין יש לפרש דלא מיירי באמר רצה במנוחתינו).
ויש להוסיף עוד בזה דאף אם נימא שבמקומו של הרמ”א אמרו והנחילנו שבת בוהשיאנו ואפי’ אם אמרו גם רצה במנוחתינו מ”מ אינו מופקע כ”כ דמיירי גם הרמ”א במי שלא אמר, חדא דהרי במקור הדברים בא”ח ע”כ מיירי באופן זה כמשנ”ת דהא”ח בלאו הכי לא הזכיר והנחילנו שבת בוהשיאנו, ועוד דהרי הרמ”א מיירי במי שלא אמר נוסח אתה בחרתנו, ועוד דמאחר שיש מנהג כזה שלא להזכיר א”כ אינו מופקע דהטועה שנזכר כאן עשה בהמשך הברכה בטעות כאותו המנהג אף דאין הלכה כן מ”מ לאו כו”ע דינא גמירי ובטועה עסקי’.
*
מק"ט התשובה הוא: 127013 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/127013
[jetpack-related-posts] התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.