Question

או”ח סי’ תר ס”ב בקידוש ליל שני מניח פרי חדש, והרמ”א הוסיף בגד חדש, ובתשובה אחרת כתבתי טעם למה לא הזכיר המחבר בגד חדש, ויתכן לומר טעם נוסף בזה דלכתחילה בעי’ שכל הברכות יהיו במידי דסעודה, כדאמרי’ בפסחים קב ע”ב קידוש והבדלה חדא מילתא וכו’ ולולי זה לא אמרי’ להו על כוס אחד וגם שהחיינו כיון שאינה על הכוס יש לדון מצד הפסק לכתחילה (אע”ג דהרמ”א ביו”ד כתב דברכה אינה הפסק) ואע”ג דגם שהחיינו של פרי אינו ממש מענייננו מ”מ שמא כמה דאפשר לתקוני מתקנינן דליהוי מידי דאכילה מענין הסעודה.

על דבר שאלתו למה אומרים אבינו מלכנו קודם נפיל”א דהרי אסור להפסיק בין שמונ”ע לנפיל”א כמ”ש בסי’ קלא, תשובה הנ”ל מיירי בהפסק בדברי הרשות אבל הפסק בתחנונים לא חשיב הפסק, כדאמרי’ רגיל לומר אחר תפילתו תחנונים וכו’, וכן צלותא דאמוראי בברכות טז ע”ב יז ע”א, וכן אמרי’ אחר תפילתו אפי’ רצה לומר כסדר יוה”כ אומר, וגם מנהגינו לומר והוא רחום לפני נפל”א, ומבואר בסוגיות דתחנונים שאחר שמונ”ע יש להם קצת דיני שמונ”ע, ולכן יש מהפוסקים שנקטו דאומר יהיו לרצון רק אחרי תחנונים אלו (עי’ באמרי נועם) וכך פשטיה דמר בריה דרבנא בברכות יז ע”א ועי”ש בחידושי מה שכתבתי בדיוקים בזה, ולכן גם בניד”ד אין איסור להפסיק, ויש לציין דעיקר תקנה דאבינו מלכנו מפורש בגמ’ שנתקן אחר תפילת העמידה לאלתר.

ע”ד הקושי’ מדברי האר”י (שעה”כ דרושי חזרת העמידה דרוש ה’) הנה איני מבין בענייני הסוד אבל אפשר שיש סוד גם למנהג שלנו ואפי’ האר”י גופיה שמא לא מיירי אלא בימים שאין אבינו מלכנו, ויש משמעויות דלפעמים ענייני הסוד יכולים להתפרש לפי המנהג ולא שהמנהג נקבע בהכרח ע”פ הסוד (עי’ בשרשי מנהג אשכנז מה שהראה בזה), ועכ”פ מנהג הרבה קהילות שאין מתקנים מנהג קבוע לשנותו ע” הסוד.

או”ח סי’ ח סט”ו והוא שנפלה כולה אבל אם לא נפלה כולה אף על פי שנפלה רובה, אינו צריך לברך, יעוי’ בט”ז מה שהקשה דבתפילין אין הדין כן, והמאמ”ר מצדד דגם בתפילין כ”ה, ולולי דמסתפינא אולי המחבר לשיטתו דס”ל לעיל דאין דרך עיטוף לעיכובא חיוב במצוות ציצית ולהכי יכול לברך להתעטף על ט”ק לדעת השו”ע, וגם לעיל גבי ב’ לפניו וב’ לאחריו משמע בל’ המחבר דאינו לעיכובא, וכן מוכח בדעתו בב”י ס”ס י’ עי”ש בד”מ מש”כ על דברי הב”י בזה, וממילא הברכה על העיטוף חל גם על מה שהיה מעוטף במקצת הגוף, ולכן כשהחזיק בידו לא חשיב עיטוף כלל כמש”כ המשנ”ב, והגר”א סובר כהמחבר דאין עיטוף לעיכובא מ”מ ס”ל דבעי’ עיטוף על עיקר הגוף וכדלהלן בסוף סי’ י, וגם סובר דבעי’ ב’ לפניו ולאחריו כדמוכח במעשה רב גבי החזקת הציצית בק”ש [ואפשר דס”ל שהוא לעיכובא], ולכן כשנפל מעיקר הגוף בזה אינו עיטוף, ולכך הקשה הט”ז על המחבר דלדידן יש להשוות ציצית לתפילין כיון דבציצית סבירא ליה למהר”ם ותלמידו מהר”ח דלא שייך להתעטף על ט”ק וממילא אינו דרך עיטוף אי משום לשון הברכה אי משום שאין מצוה בזה לקצת רבוותא [ועי’ בד”מ כאן ובתה”ד סי’ מה], אבל זה אינו דלכאו’ גם הט”ז מודה דלהלכה בירך להתעטף על ט”ג וכיון לפטור הט”ק אינו מברך שוב אלא טענת הט”ז דאי”ז צורת לבישה כלל שנשאר עליו קצת אפי’ להחולקים על מהר”ם וסייעתו וס”ל דלבישה מקרי עיטוף מ”מ האי אפי’ לבישה אינה.

או”ח סי’ ד סט”ו ישן ביום יש להסתפק אם צריך לערות מים עליהם ג”פ, ובהג”ה שם ויטלם בלא ברכה ע”כ, וצע”ק דיש אולי קצת משמעות דמחמת הספק של השו”ע אין מברכין על הנטילה, וא”כ לו היה ברירא לן שיש רוח רעה היה צריך לברך, והרי בין לטעם הרא”ש ובין לטעם הרשב”א הנטילה היא שלא מחמת הרוח רעה (ובמקו”א הארכתי בביאור טעמיהם).

או”ח ריש סי’ א בהג”ה, ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו וגו’ גם בהצנע לכת וגו’ ידע לפני מי הוא שוכב, צ”ב דמש”כ ידע לפני מי הוא שוכב שייך לדבריו הקודמים שישים האדם אל לבו שהמלך וכו’, ולמה הפסיק בינתיים ולא יתבייש וכו’, ואפי’ אם תאמר דזה חלק ממצוות שיויתי שלא יתבייש וכו’ הא מ”מ הוא ענין בפני עצמו ואילו מש”כ אח”ז הוא ממש המשך דבריו הקודמים.

ולהלן סו”ס ב’ כתב המחבר ויבדוק נקביו, וכתב בהג”ה ויכסה כל גופו ולא ילך יחף וירגיל עצמו לפנות בוקר וערב עכ”ל, וצ”ב דהמשך דבריו שייכי לדברי המחבר ולא תחילת דבריו וא”כ למה הפסיק בהם בין דברי המחבר לתחילת דבריו.

הנה לגבי נפילת אפים דעת המשנ”ב סי’ קלא סקי”ז דיש נפל”א בבין השמשות, ומנהג הרבה מקומות עכשיו שאין אומרים בבין השמשות משום סכנה וכן הורו פוסקי זמנינו  וכ”ה בבא”ח כי תשא סי”ד.

אבל בלילה מבואר בשו”ע שם ס”ג שאין נופלים והטעם הוא משום התגברות הדינים, עי”ש במג”א ולבוש, וגם דעת המשנ”ב שאין אומרים סליחות לעולם ומבואר במקובלים דיש בזה סכנה לומר סליחות בלילה קודם חצות (והרחבתי במקו”א), ויש לדון מה הדין לגבי אבינו מלכנו.

והנה במג”א ובמשנ”ב שם בסי’ רלא סקי”ז מבואר דכשהזמן קצר לשקיעה מדלגין אבינו מלכנו להספיק תחנון ואמנם לא נתבאר שם להדיא אם משלימין אח”כ אבינו מלכנו או לא, אבל בפשוטו משמע דמדלגין לגמרי, אולם גם לו יהי כן אין ראיה דהיכא שאין טעם לדלג משום תחנון אין אומרים בלילה, דשמא דוקא שם הואיל ונדחה ידחה.

אולם שו”ר בתשו’ הגר”ח ח”ב סי’ תתשמד יכול להשלים וכן ראוי עכ”ל ומ”מ הנידון שם בדברי השואל הוא על בין השמשות [אף דבגוף דברי המשנ”ב שם יש לדון מה כוונתו], וכמו”כ אפשר דעיקר דבריו נאמרו ליחיד שרוצה להשלים.

ובסי’ רלד במג”א ובפמ”ג מוכח דעכ”פ אם התחילו אבינו מלכנו ביום אין איסור אם נמשך עד הלילה, אבל עדיין יש מקום לומר דאתחולי בלילה לא מתחלינן.

ובאמת לא מצינו שתקנו אבינו מלכנו בתפילות של לילה [מלבד בנעילה שמסתיימת בלילה ויש סוברים דדינה ביום עי’ בב”י סי’ תרכג בשם המרדכי], ודמי בזה לנפילת אפים שלא תקנו בתפילות של לילה מטעם הדינים כנ”ל.

וכן משמע במטה אפרים סי’ תרכג אלף למטה סק”ז דדוקא ביוה”כ אומרים אבינו מלכנו בלילה אבל לא בשאר ימות השנה, ושם מיירי אפי’ בתפילה שעיקרה ביום דהרי משוה שם לתפילת נעילה ביו”כ אע”פ ששם עיקר התפילה ביום עי’ בב”י תרכג בשם המרדכי וקאמר המט”א דטעם ההיתר משום שלא נשלם הסדר עד אחר נעילה וכמ”ש שם התה”ד וממילא בדכוותה אין אבינו מלכנו בלילה [אם לא דנימא דבנעילה חשיב עיקר סיומא בלילה וע”ז תמה למה תקנו בלילה דלא מצינו שתקנו בד”כ בלילה, אבל הוא דחוק ויותר משמע דגם בתפילה שעיקרה ביום ס”ל שאין אומרים בלילה].

וכ”כ הגרש”ר הירש (ספר חורב חלק ה’ סי’ תרמט) לעולם אין אומרים בלילה אבינו מלכנו פרט לליל יום כיפור עכ”ל, ויתכן שאמר כן על סמך שכך היה המנהג ידוע כן בזמנו באשכנז, ומ”מ יתכן שעיקר דבריו נאמרו על סדר התפילות שנקבעו ולא על היכי תמצי, דפסקי הלכות שכתב שם חלקם נכתבו לע”ה.

והנה הרמ”ז בתשובה סי’ ל’ שהוא מגדולי המחמירים בענין סליחות בלילה מטעם י”ג מידות בעיקר וכן לגבי נפיל”א הרחיב שם (ועיקרי דבריו הובאו בברכ”י סי’ תקפא סק”ב ומשם הובא למשנ”ב), מ”מ לגבי וידוי הקיל הרמ”ז שם וכתב וז”ל וגם הודוי יוכל לאמרו כי הלואי שיתודה אדם כל היום וכל הלילה מלבד בליל מוצאי שבת וכו’ עכ”ל, א”כ אבינו מלכנו שאין בו נפיל”א ולא י”ג מידות לכאו’ ג”כ אין בזה סכנה לומר עם הציבור שאומר אבינו מלכנו בלילה.

היוצא מכ”ז דאמנם רוב הפוסקים שנזכר לעיל לא דברו להדיא על איסור אמירת אבינו מלכנו בלילה בתפילה שעיקרה ביום מ”מ במטה אפרים משמע שאין אומרים, ולכן המקל בזה לא הפסיד.

אבל נראה דדין זה שלא לומר אבינו מלכנו בלילה לא חמיר כולי האי, דהרי אין בו י”ג מידות ולא נפילת אפים, וגם הגרח”ק כ’ שראוי להשלים אותו אם דילגוהו (עכ”פ בבין השמשות), וכמו”כ נזכר במג”א ובמשנ”ב ענין אמירת אבינו מלכנו ביום הנמשך בלילה ולא כתבו שצריך לעצור את אמירתו בתחילת הלילה [אף דלגבי סליחות כ’ המשנ”ב שאין אומרים לעולם בלילה].

מעשה בש”ץ שאמר קדיש תתקבל משום שגמרו התפילה בלילה ולא רצה לומר אבינו מלכנו בלילה [ע”ע בענין זה בתשו’ ד”ה ציבור שסיימו מנחה אחר שקיעת החמה האם אומרים אבינו מלכנו בלילה], ושוב היו מהציבור שמנהגם היה לומר אבינו מלכנו גם בלילה ובקשו לומר אבינו מלכנו אחר קדיש תתקבל, והתעוררה השאלה האם שייך לומר קדיש תתקבל אחר אבינו מלכנו שוב או לא.

וא’ המתפללים רצה להביא ראיה דבסליחות מצינו שאומרים קדיש תתקבל על הסליחות לחוד, והשבתי לו דאין להביא ראיה מסליחות לאבינו מלכנו, משום דגבי סליחות כ’ הלבוש סי’ תקפא שאין אומרים תתקבל צלותהון אלא אחר תפילה דסתם צלותא היינו תפילת י”ח רק דלגבי סליחות החשיבוהו כתפילה בפני עצמה שקבעו בו פסוקי דזמרא ותחנון נפילת אפים וקדיש תתקבל, ומבואר שם בלבוש להדיא דהוא דין מיוחד בסליחות שיש בו י”ג מידות והוא עיקר התפילה של הסליחות וכל הסליחות נתקן ע”ס התפילה.

אבל נראה דיש להביא ראיה לזה מהמשנ”ב סי’ קלד סק”ז שכתב בשם הפוסקים דאם נמשכו באמירת אבינו מלכנו אחר התפלה עד שחשיכה אין לומר קדיש תתקבל שהתפלה היתה ביום אחר אבל אם אירע שהתפלה עצמה נמשכה בלילה [וכמו תפלת נעילה] אומרים קדיש תתקבל עכ”ד בקיצור, ומה שכתב על אבינו מלכנו הוא מהמג”א שם.

ומבואר מזה דרק אם התפילה עצמה כגון חזהש”ץ נמשכה עד הלילה אפשר לומר קדיש תתקבל על התפילה, ואף אם סיימו בצאה”כ [עי”ש בשעה”צ], ותפילה היינו חזהש”ץ דומיא דנעילה שהזכיר שם (וגם מלשונו אבינו מלכנו וכו’ אחר התפילה משמע דתפילה אין הכוונה לאבינו מלכנו), אבל באופן שכבר סיימו חזהש”ץ קודם הלילה אינו שייך לומר קדיש תתקבל על חזהש”ץ כיון שחזהש”ץ לא היתה בלילה שהוא כבר יום בפני עצמו, אף שאבינו מלכנו סיימו בלילה ביום זה, וחזי’ מזה שאי אפשר לומר קדיש על אבינו מלכנו לחוד.

ובנידון דידן הוא כ”ש מהתם, דהרי התם רק עבר היום, ויש בזה חידוש של התה”ד [פסקים סי’ נט הובא במג”א שם ועי”ש בא”ר מש”כ בזה ועכ”פ שוים המ”א והא”ר דאם פסקו התפילה ביום א”א לומר קדיש תתקבל בלילה] שא”א לומר תתקבל על תפילת היום הקודם, אבל כאן אמרו קדיש תתקבל כבר על התפילה.

וכן מבואר ביתר ביאור במטה אפרים סי’ תרכג ס”ח דעכ”פ במקרה שהחזן סיים התפילה זמן מה לפני היום ואמרו אבינו מלכנו בלילה א”א לומר קדיש תתקבל.

בגוף דברי המג”א והא”ר הנ”ל בסי’ רלד עי’ באבן ישראל שתמה בזה טובא מה שהביאו מהתה”ד דהתה”ד לא מיירי בנידון זה כלל, ועי”ש מה שציין לדברי הפמ”ג [ובהליכות אבן ישראל עמ’ קמב כתב בדיני נעילה דיש להקל בכה”ג, ויש להעיר דבנעילה נקט השערי אפרים בלאו הכי להתיר גם אחר דברי המג”א והא”ר משום דבנעילה חשיב הסיום רק אחר הנעילה גם שנגמר בלילה ע”פ התה”ד, ומיהו גוף דברי התה”ד האחרונים הנ”ל שציין האלף למטה לא נאמרו להדיא לענין זה והוא מחודש לשייכו לזה, ואדרבה ס”ל לכמה ראשונים (ועי’ בב”י סי’ רכג) דתפילת נעילה צריך לסיימו ביום], ומ”מ גם האבן ישראל אינו חולק על עיקר הדבר דקדיש תתקבל הוא מחיוב התפילה ולא האבינו מלכנו עי”ש והוא ברור וקיצרתי.

היוצא מזה דאין אומרים קדיש תתקבל שוב.

מסברא היה נראה דמועיל לשמחת סיום כיון שסיים דבר שלם ויש בזה שמחה של מצוה, ועכ”פ כשהספר נכתב על ידי חכם מובהק או שידוע שכל הספר דברי אמת דהרי גם הגמ’ נכתבה על ידי חכמים, ומנא לן שנאמר בניד”ד גבול לחלק בין חכמי הגמ’ לחכמי הראשונים והאחרונים.

ואז יועיל גם לערב פסח ולימי בין המצרים [כשהוא סיום שיש בו שמחה כגון שמסיים חלק ברמב”ם או אחד מד’ חלקי שו”ע וכיו”ב וה”ה גם בפחות מזה והשיעור נמדד לפי האדם והשמחה ששייכת בעמל לימודו].

ומצינו שיש שמחת סיום בסיום מסכת [בשבת קיח ויו”ד סי’ רמו סכ”ו בהג”ה] וכן בסיום ספר מהמקרא [עי’ פנ”י ברכות יז ע”א] וכן בקריאת ה’ חומשי תורה [או”ז ח”ב הל’ סוכה סי’ שכ בשם המדרש וכן ברמ”א סי’ תרסט ס”א], ומשמע שלא הגבילו הדבר בסיום של מין ספר מסויים אלא כל שיגע בתלמודו ובא לידי השגה שלמה הוא בכלל זה.

וביש”ש ב”ק פ”ז סי’ מו הביא עוד ראיה לסעודת סיום בדאי’ בב”ב קכא ע”א שהיו שמחין בט”ו באב כשהיו מסיימין לכרות עצים למערכה, לפי שפסקו אותו היום להשלים מצוה גדולה היו שמחים ונחשב להם לי”ט, וא”כ השלמת הספר אין לך מצוה גדולה מזו, ובפרט היכא שדעתו להתחיל אחר כך ספר אחר, וכן כתב שם הר”ן שמהא שמעינן שמנהג ישראל הוא לשמוח ולעשות יום טוב בהשלמת המצוה עכ”ל היש”ש שם.

וכ”כ הרשב”ם שם ואותו יום שפסקו היו שמחים לפי שבאותו יום היו משלימין מצוה גדולה כזאת עכ”ל וציין לזה בבהגר”א ביו”ד שם על ענין הסעודה לסיום מסכת.

ומבואר מכ”ז דעיקר דין סיום נאמר אפי’ על השלמת מצוה וכ”ש על השלמת ספר עכ”פ כשיש בו יגיעה כמו בסיום מסכת גמ’ באדם בינוני (דמ”מ בעי’ שמחה בסיום, עי’ ארץ צבי ח”ב סי’ עד ועוד פוסקים).

וכן האג”מ או”ח ח”א סי’ קנז הוכיח מדברי המהרש”ל הנ”ל לענין חבורה שלמדו בעיון מקרא דיש להחשיבו סיום מדחזי’ שכל מצוה שמשלימה יש בה שמחה של מצוה ולאו דוקא סיום מסכת, ועי’ עוד שם ח”ב סי’ יב.

וכן בשו”ת פרחי כהונה או”ח סי’ יג שמלשון היש”ש שם והחו”י סי’ ע’ נזכר שעושים סיום על ספר ולאו דוקא מסכת וכ”ש ספר הזוהר וכו’ עכ”ד עי”ש, אבל עכ”פ חזינן מדבריו שגם הוא הבין שיש בזה שמחת סיום.

עכ”פ היוצא מכ”ז ששייך לעשות סיום גם על ספר עכ”פ בב’ תנאים, הא’ שיש בזה יגיעה ועמל ויש שמחה בהשלמתו, כגון חלק ברמב”ם או בשו”ע או בפחות מזה לפי הענין, [ובפוסקים בסי’ תקנא משמע דההיתר לסעוד הוא באופן שהיה סועד בסיום כיו”ב בשאר השנה], ב’ שהוא ספר שידוע שהוא אמת או שנכתב על ידי חכם ידוע.