לכבוד ידידי הרה”ג מנחם מלר שליט”א
לברך את בעל היולדת שיזכה להקריב את הקרבנות
א) לגבי מה שכתב כת”ר שראה מנהג לברך את בעל היולדת שתזכה להקריב הקרבנות בעתם ובזמנם, עד הנה לא שמעתי על מנהג זה, ומ”מ יש לדקדק על אלו שראיתם שנוהגים כן את מי הם מתכונים לברך, אם הברכה קאי על האב או על האם, ואם הכונה על האב (או שאומר בלשון שלא שייך על האם כמו שכבודו יזכה וכו’) א”כ יש לעיין מה הכונה בזה ובפרט לר”ש דאמר בפ”ק דשבועות ושאר דוכתי דקרבנה בא על החטא שלה ולא שלו (וכ”ש דבקרבן חטא יש להקריב בצנעא כמבואר בגמ’ דסוטה ולא שייך בזה שיברך איש את חברו ובשבועות שם משמע שבא על החטא ממש), ואולי הכונה שהקרבן בא ממעות הבעל וכדאי’ בנדרים לה ע”ב ובשאר דוכתי וכמו שפסק הרמב”ם בפ”י מהל’ שגגות ה”ו, אך עם כ”ז מנהג זה מחודש דהרי הבעל הוא החייב ממון ולא המתכפר ונמצא שהברכה היא רק שיזכה לשלם חובו ולא להתכפר, וטוב היה שיברכו את אשתו על ידי בעלה שתזכה היא להקריב קרבנותיה להתכפר, ואפשר שמנהג זה לא הונהג על ידי חכם ולא הוקבע ברבים, ואנכי לא ראיתי מימי מי שנהג במנהג זה ומ”מ אין איסור באמירה זו.
ואם יש מי שנהג באמירה זו יש ללמד זכות על האמירה דציון היא דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה בכל אופן שיהיה ועיקר הברכה היא שיבנה בהמ”ק, ומ”מ קצת דחוק דמילתא דלא אמרי’ ליה עד השתא נימא ליה השתא משום דבעיא דרישה, ואולי הברכה היא שתזכה לאכול בקדשים אבל איני רואה צורך ליישב כל הנעשה תחת השמש קודם שיתברר היכן הונהג ואימתי הונהג וע”פ מי הונהג.
יש לשים לב שתוך ז’ לארבעים ושמונים אפשר שיש בזה תפילת שוא אבל יש לומר דייעשה ע”י כהנים שיעמדו לעתיד לפי הצד בנדה ע’ דא”צ הזאה, ואע”ג די”ל שנפסל גופן בהיסח הדעת בינתים, מ”מ י”ל חדא דחזרו לעפרן כמ”ש בשבת קנב ואפשר שדינם אז הי’ כאדמה ועוד דהיסה”ד אינו פוסל בדבר המונח ע”ג קרקע כמ”ש התוס’ דחגיגה וילע”ע בזה.
נולד בין השמשות
ב) לגבי נולד בין השמשות לדידי פשיטא שאין חיוב ב’ ימים בעלייה לתורה דהרי ענין ה”חיוב” הוא על הציבור לתת לו לקרוא בתורה, והמוציא מחברו עליו הראיה.
[והואיל דאתאן לזה אמינא דבאמת הלשון חיוב תמוה דמה שייך כאן חיובים בהרבה ממנהגים אלו, והיכן מצינו שיש חיוב בזה, ואם חיוב יש למה נפטר בקל כ”כ ולמה אינו מחוייב להתפלל במקום אחר כשיש חיוב דעדיף מיניה, אבל המדקדק בל’ הבה”ל שם בריש הסי’ יראה דבאמת החיוב הוא על הסגן דהיינו הגבאי בלשונינו, וחיובים אלו הם תקנות מימים קדמונים ונתקנו מפני דרכי שלום עי’ בשו”ת זכרון יוסף סי’ א’ וע”ע במשנ”ב סי’ נג סקנ”ג, ובספק א”א לחייבו וכ”ש יקבל למחר וכדלהלן].
ומלבד זה ספק מנהג להקל והדה”ח ובה”ל [דלהלן] מקילים אפי’ בהפילה ספק צורה שאין אנו בקיאין בה וכ”ש בזה.
ומלבד זה כבר העיר כת”ר לנכון דהרי אפי’ בקרבן פוטר בכה”ג ביום השני ואין להחמיר בעליה זו יותר מן הקרבן וכמבואר בפוסקים (מג”א סי’ רפב סקי”ח בשם הלבוש ושער אפרים ש”ב ודה”ח סי’ פו ס”א וביאור הלכה סי’ קלו) דלקרבן מדמי’ לה [וה”ה לטעם התו”ח דלהלן כ”ש שא”צ ב’ פעמים].
ואמנם אף דבדה”ח ובמג”א מקילים בספק צורה כנ”ל מ”מ במקור הדברים במג”א שם רק נקט דאינו דוחה חיוב אחר ור”ל שכשאין שם שום חיוב יכולים לתת לו לעלות [אף דאפשר שהוא עצמו אינו מחוייב בזה אבל משמע שיש טעם לעלות] ובשער אפרים ש”ב ס”ה כתב דמ”מ יש לקרותו קודם האחרים (ודייק בלישניה דהוא דין על הגבאי וכמשנ”ת), ומ”מ בניד”ד אין סברא שיקבל ב’ פעמים כיון דלא עדיף מקרבן וכנ”ל.
והנה באמת עיקר המנהג המבואר במג”א בשם הלבוש ובאחרונים שלאחריו הוא חיוב בשבת שבאה האם לבהכנ”ס ורק הוסיף שמ”מ ביום שמונים שאז הוא זמן הבאת קרבן יעלה, ואפשר שעיקר יום ארבעים ושמונים הוא רק אם לא הלכה עדיין לבהכנ”ס כגון שהיתה חולה עי”ש בלשון המג”א בביאור דברי הלבוש בסוגריים דאם היא חולה אינו חיוב עד שתלך לבהכנ”ס וע”ז הוסיף שוב בשם הלבוש דמ”מ יום מ’ ופ’ הוא חיוב.
ועי’ גם בלשון הבה”ל שם ואם הוא מ’ יום לזכר או שמונים לנקבה הוא חיוב אף שאינה הולכת וכו’, וקאי שם על מה שהזכיר לעיל מינה שהוא חיוב כשהאם הולכת וע”ז קאמר דאף שאינה הולכת מ”מ יש חיוב בימים אלו.
וכן מבואר להדיא בשער אפרים שער ב’ ס”ד.
א”כ גם אם יעלה ביום הראשון של הספק לא יהיה חיוב ביום שלאח”כ (וכן בזמנינו שנהגו לעלות לתורה מיד אחר הלידה בשבת וקצת נהגו אף בחול אפשר דמש”ה לא הקפידו כ”כ על העליה שלאחמ”כ, ובספר שיעורי טהרה עמ’ תרפה ציין בענין זה לספר נימוקי או”ח סי’ רפב ועי’ עוד מה שהביא בזה בספר קריאה”ת כהלכתה), ובלאו הכי כיון שהוא ספק כבר נפטרו הציבור והסגן בפעם הראשון שעלה ואינו חיוב יותר עכ”פ לענין לדחות חיוב אחר.
ואין להקשות שהוא מחוסר זמן בקרבן דבמנהגא בעלמא זכר לדבר לא הקפידו כלל.
עליה לתורה בגרושה
ג) בגרושה מסתבר שאינו חיוב וכמו שצידד כת”ר דאינו מביא קרבנותיה, ויש להוסיף דהרי מהטעם זה גופא שחידש המג”א בשם הלבוש והאחרונים שלאחריו שמתה אשתו אינו חיוב כיון שאין קרבן ה”ה בגרושה דהרי אין מביא קרבנותיה, ואף שיש מקום לחלק ולומר דבגרושה יש קרבן בעולם מ”מ הרי אסור לו לעסוק עמה ואם באו לב”ד מנדין אותן וממילא לא מסתבר שיתקנו לו עליה בשבילה ועוד דמנא להו להפוסקים לחדש טעמא במתה אלא דהוה פשיטא להו דתליא בקרבן וממילא מקום הניחו להתגדר לחדש גם בגרושה דכיון דתליא בקרבן אין הבעל עולה, ועי’ עוד באות הקודם דבאמת עיקר דברי הלבוש נאמרו כסניף ופרט למנהג שעולה בשבת שאשתו באה לבהכנ”ס עי”ש ולפ”ז ג”כ בגרושה אינו שייך ולפ”ז גרושה חמיר מאלמן דבאלמן היה איזה ס”ד שיעשה לטובת נשמתה דס”ד שמשום זכר לדבר נימא שיש כפרה למתים אבל בגרושה אסור לו לישא וליתן עמה ואפשר דבזה לא ס”ד כלל שיקרא בשבילה בתורה.
ויש להוסיף עוד דבעל שאינו נושא אשה אחר מות אשתו יש בזה נאמנות כלפי אשתו הראשונה ויעוי’ בנו”כ בזה בהל’ אבלות מש”כ בזה באשה שאינה נישאת לבעל אחר ועי”ש עה”ג במהדורת מכון ירושלים מה שהביאו כמה מקורות לזה, וברמ”א בהל’ נדרים הזכיר דיש נשבעת לבעלה שלא תינשא לאחר ויש בעל לאשתו, וגם למעלה יושבין יחד כמבואר בתענית כה ע”א, (ובפוסקים דנו באשה שנישאת שוב אחר מות בעלה עם מי יקברוה, עי’ באליבא דהלכתא על השו”ע הל’ אבלות מה שציינו בזה לדברי האחרונים), וממילא ס”ד דאחר מותה יעלה לתורה לנשמתה כמו שמצינו שעולה לתורה לעילוי נשמת בחיובים אחרים וקמ”ל דלא אבל בגרושה לא ס”ד כלל, וה”ה לטעם התו”ח דלקמן שעולה להודאה על אשתו לא מסתבר שיעלה להודאה על גרושתו וה”ה טעם התו”ח לא שייך במתה כיון שסו”ס מתה וכשעולה לתורה דרך שמחה דמי קצת להקורא הלל בכל יום דהרי”ז מחרף ומגדף בשבת קיח ע”ב.
עליית חיוב ביולדת בניתוח קיסרי
ה) לגבי ניתוח קיסרי ראיתי בשם הגריש”א אשרי האיש יו”ד ח”ב עמ’ פא שג”כ יש לבעל חיוב אף שאין דין קרבן ביולדת בכה”ג, והוא חידוש בעניותי, דהרי במפלת נקטו הפוסקים משום קרבן אף שאין לידה ואין ולד וביולדת דרך דופן נקט הגריש”א שהוא משום התינוק, א”כ מה הוא הצד השווה המחייב בשניהם אם לא דנימא דעיקר המחייב הוא התינוק ולא הלידה (ורק הוסיפו עוד חיוב כשיש קרבן לחוד) אבל במתה האשה נקטו הפוסקים דאין חיוב.
ואולי סבר הגריש”א דעיקר החיוב של העליה היא כלפי האם ולכן במתה נפטרה האם אבל בקיסרי לא נפטרה.
אי נמי דסבר שיש בזה ב’ חיובים הא’ על מה שחזרה האשה לאיתנה והא’ על הקרבן, ולכן העליה או בשבת שבאה לבהכנ”ס או ביום מ’ ופ’ ויעלה פעם אחת לב’ הטעמים, ולכן במפלת יש רק טעם של הקרבן ובקיסרי יש רק הטעם הראשון ובמתה אין לא טעם זה ולא טעם זה.
ואולי למד כן ממה דמבואר בפוסקים ששייך שיעלה לתורה גם במחוסר זמן א”כ לא הושווה לגמרי דין זה לקרבן מלבד כשיש טעם משמעותי לומר כן, ומסברא נראה דמאחר שהטעם המפורסם שהובא בפוסקים הוא משום קרבנות א”כ כשיש כאן חיוב גמור של בעל יולדת שחייבת בקרבן יקדם להך.
ויותר נראה שהוא סברא במנהג שלא היה בכוונת הציבור למחול חלק של מי שילדה אשתו בניתוח קיסרי בפרט האידנא דהוא מילתא דשכיחא יותר ממיתת יולדת.
ושו”ר במקור דברי האשרי האיש (קונ’ בנתיבות ההלכה חכ”ח עמ’ קצא המצויין באשרי האיש שם) שציינו ראיה לדברי הגריש”א בזה דבתוספת שבת סי’ רפב על דברי המג”א שם ציין דבתו”ח פרק חלק סנהדרין צד ע”א (והובא בא”ר סי’ ריט סק”ב ובמשב”ז סק”ב) כתב בטעם המנהג של עליה בשבת שהולכת לבהכנ”ס משום הודאה, ונקט שם המסדר שהם ב’ טעמים של המג”א והתו”ח ומ”מ אפשר דלא פליגי דגם המג”א מודה להטעם של התו”ח נפק”מ לקודם הזמן שאז עולה משום הטעם השני ואעפ”כ לא הוסיפו על הציבור להתחייב בעליות ופטרו הציבור בעלייה אחת כמשנ”ת.
וכך נראה גם מלשון הגרח”ק (בקונטרס עזרת אליעזר עמ’ כו) שטעם החיוב בזה הוא לא רק משום יולדת שכן כ’ שם על דברי השואל מה ענין שמיטה להר סיני, אחר שהביא השואל הראיות שיולדת אינה מביאה קרבן ביוצא דופן.
ומצאתי שם שהביא שם בשם הגראי”ל והגר”ש דבליצקי והגרמ”מ לובין ועוד ת”ח שלא מקבל עליה אולם משמעות הגרח”ק שם כדברי הגרי”ש וכך יוצא בפשוטו לפי טעם התו”ח ונתבאר דלא בהכרח פליג ע”ז המג”א.
אמירת פרשת יולדת
ד) לגבי פסוקי יולדת הנה לפו”ר היה צריך לומר שעיקר מצות האמירה על האשה דדינא שהבעל מביא קרבנות אשתו הוא מחיובי כתובה לפטור חיובים שלה ועניות ועשירות בקרבן אשה נמדד לפי בעלה מחמת שהוא המממן את הקרבן וגם זה משמע שהוא מגזה”כ ואפי’ על חטא שלה קי”ל שבעלה מביא ומה דלגבי דינים מסויימים חשיב קרבן בעלה משום שיש לו צד בעלות בהקדשת הקרבן (עי’ סוטה כג ע”א) אבל המתכפר אינו בעלה (ועי’ תמורה ד) וממילא היה נראה שעיקר האמירה הוא על האשה ולא על הבעל, אבל כמובן שאין הפסד באמירת הבעל אם רוצה לכוון ולומר שיחשב לו ונשלמה פרים שפתינו כלפי הקדשת או תשלום הקרבן.
ובאמת בבנין שלמה ח”א סי’ א נסתפק בנידון זה וכתב כמה צדדים בזה והעלה כדברי דבאמת הוא חיוב על האשה ואילו כלפי הבעל הוא חיוב תשלומין בלבד ובעניינינו דאינו שייך לדיני ממונות אין לבעל שייכות בזה (וזהו דלא כמו מחבר אחד שראיתי שכתב בשם הבנין שלמה היפך מזה דזה כתב רק בתחילת דבריו קודם מסקנתו).
ובשם כמה אחרונים ראיתי (פתחא זוטא סי’ קצד סק”א בשם דרך פיקודיך מצות מילה חלק הדיבור סקכ”ה בשם תבוא”ש) שיאמר הבעל בשביל האשה, ולא בדקתי במקור הדברים [דאפשר שאינו מדוייק כמו שנתברר לי שמה שהביאו הם בשם הבנין שלמה לא היה מדוייק] ומ”מ אם יש מי שכתב כן יש לומר דהטעם לא משום שהחיוב רמיא על הבעל אלא משום שהבעל עושה החיוב במקום האשה כיון שהאשה אינה בת”ת וכמו שנקטו הפוסקים לענין עליה לתורה שיעלה לתורה בעבורה.
ונראה עוד דמכיון שיש סמך לדבר שהבעל משלם קרבנות אשתו אף שהוא ענין ממוני בלבד אסמכוהו רבנן בתראי לקיים בזה ונשלמה פרים שפתינו בצירוף שיש כאן הודאה על האם כנ”ל בשם התו”ח וכן על הולד, אבל בשאר חייבי חטאות שאין כאן הודאה על האם ועל הולד הבו דלא לוסיף עלה.
אולם במהרי”ל החדשות סי’ מה מבואר להדיא דגם נשים בכלל אמירת פסוקי קרבנות לענין פרשת התמיד וכן נקט להלכה בקובץ תשובות להגריש”א, וזהו דלא כהחקרי לב או”ח סי’ י שתמה על המהרי”ל בזה, ועי’ גם חתן סופר או”ח סי’ ח שנסתפק וחכך בזה כעין שי’ החקרי לב [ועי”ש מה שדן כלפי הבעל דיולדת דמ”מ אפשר דאין חיוב קריאה כלפי הבעל עי”ש מש”כ בזה], ומסתמא שאם היה רואה דברי המהרי”ל היה מביאם, וכן מבואר בב”י או”ח סי’ מז סי”ד בשם האגור שנשים חייבות באמירת הקרבנות והובא במג”א סי’ מז סקי”ד ובבה”ל שם, ואף דלא נתבאר להדיא שם שעולה להם כקרבן מ”מ מסתבר שהוא מחמת כן דהרי זה גופא הטעם שנתחייבו אנשים בקריאתם, ולפ”ד המהרי”ל גם בניד”ד אין להעביר את החיוב מנשים לאנשים וכדברי הבנין שלמה.
בתשלום הדברים יש לציין מה שכ’ הבנין שלמה שם לעיל מינה ללמוד מדברי הגמ’ בזבחים צ ע”א למקראה הקדים הכתוב דמשמע שלמד בפירושו בגמ’ שהוא מדינא דגמ’ לקרוא הפרשה כשא”א להביא קרבן, ובאמת הוא דחוק מאוד לומר דלזה כוונת הגמ’, דלא מצינו בשום מקום בגמ’ שהוא חיוב וגם במנחות קי ע”א ובתענית כז ע”ב לא נזכר שהוא נאמר בתורת חיוב, ובמנחות שם חלק מהמאמרים ודאי קאי על לימוד ההלכות ולא על קריאה, וגם אפשר דמיירי בתענית שם בקריאה בציבור, וגם בפוסקים בסי’ א’ לא מצינו שהזכירו שהוא חובה ומשמע שנקטו שכל קריאת הפרשיות למצוה מן המובחר, מלבד פרשת התמיד שיש מן הפוסקים שכתבו דקבלוהו עלייהו חובה (והבאתי בתשו’ אחרת), וממילא דברי הבנין שלמה מחודשין מאוד, וגם רש”י שם לא פירש כן, ואולי גם הבנין שלמה לא קאמר כן בתורת חובה ולא נראה.
אמירת פרשת קרבן עולה
ו) לגבי אם צריך לומר כל פרשת עולה יש ללמוד ממעשה רב מהגר”א זלה”ה לענין תמיד של שחר לומר מוהפשיט עד סיפא דפרשתא ש”מ שא”צ כל הפסוקים לפני כן וכ”ש בניד”ד שא”צ לומר פסוקי בקר אלא רק סדר עשיית העולה.
לפי המנהג בפרשת תמיד שאין קורין כל הפרשה אלא רק הפסוק ושחט להזכיר עקדת יצחק אפשר שגם כאן לא יצטרכו כלל, ועי’ בנין שלמה שם דבפשוטו לא חשש לקריאת פרשת עולה, וכן למד מדבריו בשיעורי טהרה עמ’ תרפה וציין שם עוד לפתחא זוטא שם.
ואפשר דסובר נמי הגר”א דושחט דאי’ במדרש שמזכיר עקידה היינו עד סוף הפרשה.
הגר”א גם בער”פ קרא כל הפסוקים השייכים לקרבן פסח כדאי’ במעשה רב סי’ קצ ושערי רחמים הל’ יו”ט סי’ קכ ומ”מ בתמיד לא קרא כל פסוקי קרבן עולה אפשר דמ”מ עולת נדבה הוא שם קרבן אחר ולכן לא קרא הכפלות ובפרט שאם יקרא כל הפרשה מחזי כקורא פרשת עולת נדבה ואין ניכר שקורא פסוקי עבודת התמיד לשם קרבן תמיד.
אמירת קרבן עני
ז) לגבי פסוקי קרבן עני דן בזה בבנין שלמה שם ומסקנתו שאין צריך אלא תאמר רק עד זאת תורת היולדת שהוא סוף קרבן העשיר.
והנה לגבי פסוקי קרבן פסח מצינו הנהגת הגר”א הנ”ל בער”פ לקרוא כל השייך לקרבן פסח אפי’ לפסח מצרים ופסח יאשיהו אפשר שיש ענין גם בניד”ד לקרוא גם פסוקי עני וכ”ש אם הוא עני בעצמו, ובסדר היעב”ץ לקרבן פסח קיצר מאוד.
והנה באמת מסברא יכול לקרוא או קרבן עני או קרבן עשיר כפי האשה או כפי הבעל (דהיינו אם נזיל בתר עיקר החיוב הוא כפי האשה, וכעין מה שטען הבנין שלמה שם מראש לגבי מי קורא את הפרשה, שמאחר שהחיוב כרגע אינו חיוב ממוני הוא חוזר על האשה, ואם נימא דבתר החיוב בפועל יהיה כפי הבעל, וכאן יותר מסתבר דאזלי’ בתר הבעל כיון שהוא נלמד מקרא דאזלי’ בתר הבעל, עי’ בנדרים שם), ואפי’ אם היא ענייה ואמרה פרשת עשיר הא עשיר שהביא קרבן עני לא יצא (יומא מא ע”ב) ועני שהביא קרבן עשיר יצא, וכמו שטען הבנין שלמה שם, וממילא קריאת פרשת עני אחר שקראה כבר פרשת עשיר הו”ל ככפלות הפרשה וכקורא לאחר החיוב, וכמו שדנו הפוסקים בסי’ א שלא לומר פרשת חטאת חלב למי שאינו חייב חטאת עכ”פ בלא תנאי, וממילא לא היה צריך לקרוא יותר מזה, ובפרט דקרבן עשיר עדיף מלקרות מקרבן עני כיון שבקרבן עני לא נזכר שצריכה להביא הקרבן במלאת.
אולם מסתמא שלמנהג הגר”א יש לקרות גם כאן כל הפרשה, וכן בסידור דרך ישרה משנת תק”פ הובא שתקרא עד וטהרה והובא שם אח”ז נוסח יהי רצון (ראה אליבא דהלכתא עוז והדר בנדרים ד ע”ב).
ונראה דהביאור בזה דהנה גם הלכה אחת בהלכות הקרבנות אפשר דחשיב כאילו הקריב דאל”כ אין לדבר סוף דאמרי’ במנחות קי ת”ח העוסקים בהלכות עבודה ושם נזכרו הלכות ולא רק פסוקים והרי אין סוף להלכות ומ”מ כאילו הקריב אפשר דאינו בדרגה של הקרבה ממש (עי’ כיו”ב בכד הקמח ע’ הלבנת פנים ובפירוש החסיד יעב”ץ אבות פ”ג מ”ז ועוד), דהיא בחינה של הקרבה וזה מתחיל בכל עסק שעוסק בהלכות הקרבה וכמה שמוסיף ויעסוק יותר בהקרבה חשיב טפי כעוסק בהקרבה יותר.
ואמנם נזכרו בפוסקים כמה הנהגות עכ”פ לכתחילה בדיני אמירת הקרבנות כגון בעמידה וביום וכיו”ב אבל אפשר דכל אלו לרווחא דמילתא דהרי בלאו הכי לא נאמר דין זה דוקא בכהן ולא נאמר דוקא בנטהר מטומאת זיבה וכה”ג בדברים שהם לעיכובא רק בכה”ג וכל כיו”ב וגם בגמ’ רק נזכר ת”ח העוסקים בהלכות עבודה וכל העוסק וכו’ ולא נזכרו תנאים בזה וגם חלק מהדברים שנזכרו בפוסקים עצמם לא נקטו כן לעיכובא.
וגם מה שכתבתי לטעון באות הקודם דבקורא כל פרשת עולה אפשר דעל ידי זה אין ניכר שקורא עבודת העולה של תמיד או של יולדת מ”מ בקורא קרבן עני אינו מפסיד כלום דהרי אינו קורא פרשה זו כהמשך עבודת פרשת עשיר הלכך לפי הנהגת הגר”א יש מקום לומר דיש ענין לקרוא כל הפרשה, אבל לפי סתימת דברי הפוסקים בסי’ א’ לענין לדמות קריאת הפרשה לכל מה דאפשר לעבודה עצמה א”צ לקרוא שוב יותר מפרשת עשיר, וקיצרתי.
ומ”מ גם אם בא להחמיר לקרות כל הפרשה או כל הפרשיות השייכות לזה צריך ליזהר שלא יימצא חומרו קולו, דמבואר בכמה קדמונים (עי’ רבינו בחיי צו ז לז ועוד) דבזמן האמירה צריך להתכוון מה הוא בא להיות כאילו מקריב וממילא צריך לכתחילה להתכוון אם מקריב קרבן עני או עשיר.
יש מדברי הב”ש שציינתי שראיתי שנוספו במהדורא בתרא של כת”ר אחר שכתבתי הדברים ומ”מ משנה לא זזה ממקומה.
מק"ט התשובה הוא: 132147 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/132147
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.