מה שנהגו להטות המזוזה באלכסון לחשוש לשיטת רבינו תם שאין להניח המזוזה בעמידה האם די לענין זה במה שנהגו להטות היטוי מעט בלבד

יש בזה כמה טעמים ונימוקים למה יש רווח אף אם עושה רק היטוי קצת וכדלהלן:

א) בתוס’ מנחות לג ע”א כתבו דלר”ת כשר באופן שהוא “אלכסון לא שוכב ולא זקוף” וממה דלא כתבו שיעור בזה מסתימת הדברים יש לומר דכל שניכר ההיטוי מהני.

ואמנם אילו הו”א דלדעת ר”ת בעי’ רק עמידה באמת שלא היינו מחדשים שגם אלכסון כשר אבל מאחר דמבואר בתוס’ דלר”ת גם אלכסון כשר א”כ יש לומר דכל שניכר ונראה לעינים שהוא אלכסון כשר.

ובשטמ”ק שם הלשון מוטה, וגם הלשון היטוי יש לפרש היטוי קצת כמו הסולם המוטה בפ”ק דביצה במשנה ט ע”א ועי”ש בגמ’, ושם לכאורה הוא נשען ולא צריך להשכב, וגם מצינו בכל מיני מקומות נוטה דמשמע כמה שיהיה נוטה בלבד, כמו בעירובין לב ע”ב אילן הנוטה חוץ לד”א, ובב”מ קז ע”א אילן הנוטה לכאן וכו’, ובסנהדרין לב ע”א מטין ע”פ אחד לזכות וכו’, ועוד רבים.

ב) ויש להוסיף בזה עוד דהנה ברמ”א ביו”ד סי’ רפט כתב דהמדקדקים מניחים באלכסון וכ”ה בשטמ”ק במנחות לג ע”א והיינו משום דס”ל שאם יניחו שוכב כמנהג רבינו תם לא יצאו לדעת רש”י, וכפשטות כוונת רש”י בסוגי’ דשוכב פסול, וא”כ מה שכתבו ליתן באלכסון היו צריכים ליתן בזה שיעור דהרי יש מקום לטעון שגם א”א ליתן מידי בשכיבה כדי שלא להפסיד שיטת רש”י ואם איתא שיש עיכוב בדבר כמה היטוי צריך וכמה היטוי א”צ היה להם לפרש הדבר.

ומה שיש צד שצריך היטוי ממוצע ממש הוא צ”ע בפרט דיש ראשונים דס”ל לכאורה להלכה דאפי’ בידי אדם א”א לצמצם, עי’ ברמב”ם פ”ט מהל’ רוצח ה”ח ובתוס’ חולין כח ע”ב דעת ה”ר שמעון, ואפי’ אם נימא דסגי בהיטוי הנראה לעינים או דאתיא כמ”ד דלהלכה אפשר לצמצם בידי אדם (ומ”מ דעת רש”י ותוס’ גופייהו בסוכה דף טו משמע דבידי אדם שוין שאפשר לצמצם, ועי”ש בתוס’ מש”כ בדעת הר”ח, ועי’ תוס’ חולין שם ועירובין ה ובדף טו ע”ב, ויש לציין דאחר שיש כמה ראשונים שסוברין א”א לצמצם בידי אדם א”כ שייך לפרש כן גם דעת הר”ח בסוכה שם), מ”מ התוס’ והפוסקים סתמו וכתבו אלכסון והרי ידעינן שאלכסון הוא שם כולל לכמה מיני שיפועים (זויות או מעלות בלשונינו).

ג) המנהג הפשוט הוא בהיטוי מעט, ואפי’ אלו שבפתחים הרחבים משכיבים יותר בשיפוע מ”מ בפתחים הצרים בודאי עושים כמנהג הרגיל, וממילא חומרא זו (והיא חומרת המנחת אלעזר כדלקמן שצריך היטוי יותר עי”ש), יל”ע אם אין נוהגים בה כלל ונשתקע הדבר, וצל”ב המציאות בזה.

ד) בשטמ”ק מנחות שם הובא שרטוט והשרטוט נראה לעינים שהוא מוטה רק בהיטוי קצת כזה ובדקתי בכמה מהדורות של השטמ”ק ובכולם מופיע השרטוט באופן זהה גם מה שנדפס ע”פ כתבי יד (בדקתי במהדורת עוז והדר שהוא ע”פ כת”י וכן במהדורת מוסה”ק שי”ל ע”י הרה”ג י”ד אילן מכת”י מהדו”ח וכן בקובץ שיטות קמאי ובכולם השרטוט זהה, מלבד בש”ס דפוס וילנא ששם נראה שנשמט השרטוט ונשאר תחתיו רווח ריק בדפוס, ואמנם לפי הסימונים במהדורת מוסה”ק נראה שבמהדורה של בעל המלאכ”ש לא היה קטע זה ולא חתים על השרטוט ונמצא רק בכת”י של השטמ”ק שממנו נדפס השטמ”ק דפוס וילנא, והדבר גם צריך בדיקה מה כ’ במקור כתה”י, ומ”מ בודאי חזי לאיצטרופי כיון שהוא ע”פ כתבי הרב”א בעל השטמ”ק).

ה) בתוס’ מנחות שם ואומר ר”ת צא ולמד דהא מעשה בכל יום כשספר תורה עומד על הבימה הכל עומדין וכששליח ציבור מושיבו הכל יושבין ע”כ, ויש לדקדק למה בס”ת עומד עומדין וכשש”צ מושיבו הכל יושבין.

ומלשון התוס’ וכשש”צ מושיבו מבואר דעד שהש”ץ הושיבו הוא היה עומד בידי הש”ץ שהחזיקו כגון בזמן הליכתו עד הבימה שאז הספר עדיין אינו מונח עד שיבוא לשם.

ודומה בזה למה שמבואר בשו”ע יו”ד סי’ רמב סי”ח בשם שבלי הלקט סי’ מג ועי’ בפמ”ג או”ח סי’ קמא משב”ז סק”ג ע”פ תשו’ הרשב”א ח”ג סי’ רפא דכשהחכם או הספר נח במקומו על הבימה א”צ לעמוד שוב בפניו, ורק כשהש”ץ מוליכו חשיב כמהלך, והנה צורת ההנחה אינה דוקא בשכיבה אלא גם בהנחה בעמידה סמוך לכותל בהיטוי קצת, וזה ג”כ לכאורה מה שהש”ץ מניחו כיון דיושב במקומו.

(ובפמ”ג סי’ קמו משמע שנקט דאפי’ ס”ת עומד ממש במקומו לא גרע מחכם שעומד במקומו שכבר א”צ לעמוד אבל י”ל דאין הרגילות שס”ת במקומו בעמידה ממש דאז אדם מחזיקו, וגם אפשר שסבר ר”ת כהדעות באחרונים שאדם המחזיק לא חשיב במקומו אלא רק מונח, ועי’ במשנ”ב שם סקי”ז בשעה”צ שהמנהג להחמיר בזה).

ובאמת לולי מה שנתבאר בתוס’ דר”ת מודה במוטה שכשר היה מקום לומר דבאמת צורת הנחת ס”ת לר”ת הפוטרת מעמידה היא רק בשכיבה משום שזו התנוחה הנכונה אבל בתוס’ גופא מבואר דגם מוטה באלכסון כשר וממה שדימו התוס’ שכוב לס”ת מונח ממילא שמעי’ דגם מוטה דומה לס”ת מונח משום שאז הוא מונח במקומו ושוב א”צ לעמוד בפניו, וממילא מבואר מזה דהצורה איך שמניחין הס”ת בהיטוי קצת כדי לכופפו לכותל הארון זה גופא צורת היטוי דכשר לר”ת, ומבואר מזה דאין דין בצורת ההנחה אלא שהוא צורה ודרך של דבר המונח ולא של דבר שהוא בדרך עמידה, וממילא סגי לעניננו בהיטוי קצת שיש בזה כבר סמיכה שזה פוטר את העולם מלעמוד וכל היטוי שיש בו כבר שיעור סמיכה שיכול ספר לעמוד בו הוא בכלל זה.

וזה ברור שדין היטוי בס”ת לא משמע שלמד ר”ת ממזוזה אלא אדרבה מזוזה מס”ת ובס”ת סברא הוא שכשמניחו הש”ץ אז יש לישב כיון שהגיע למקומו וקי”ל אפי’ בנשיא עומד עד שמגיע למקומו [שלהי הוריות ועי’ פמ”ג באו”ח שם דס”ת אין להחמיר בו יותר ממה שהחמירו בלומדיה עי”ש].

ומסתמא שר”ת לא מתייחס בזה לס”ת עם קופסה המכונה ס”ת ספרדי שהוא עומד במקומו בלא החזקה ובלא היטוי כלל משום שיש דבר המחזיקו אבל אינו מצד עצמו אלא מצד דבר המחזיקו, וגם בס”ת שלנו נוהגים להניחו בארון הקודש עם תמיכה וקשירה ובזה א”צ כ”כ היטוי וגם באופן זה לא מיירי ר”ת אלא בס”ת העומד מצד עצמו.

ובאמת בכל ס”ת עשוי’ הזוית להשתנות כשמסמיכים אותו כאשר מדובר בס”ת כבד משקל או בס”ת שאינו כבד משקל ויש לדון אם תמצי לומר דמשערי’ בזה (דעיקר מה שכתבתי הוא שאין להחמיר יותר אבל עדיין יש לדון אם יש להקל בפחות מהיטוי זה) א”כ באיזה ספר משערינן, ויעוי’ במנחות לט גבי גרדומין דאלימי ואי הוו קטיני הוו מיענבי, ואולי יש לשער בספר שארכו כהקיפו כעיקר תיקון חכמים (ועי’ פהמ”ש להרמב”ם עירובין די”ג, פאר הדור להרמב”ם סי’ סו, יו”ד ריש סי’ רעב, ובשאר מקומות לגבי שיעור ס”ת זה שארכו כהקיפו).

ואדאתאן לזה יש לדון למה בתוך ארוה”ק אין חוששין לשי’ ר”ת להניחו בדרך היטוי קצת, ובבהגר”א סי’ רפט כתב דמה שעושין כן משום דקי”ל כרש”י, והביאור במנהג לפי איך שלמדו הגר”א משום שבמזוזה הוא לעיכובא לכך חשש המנהג לר”ת לרווחא דמילתא, אבל בס”ת מאחר שאינו לעיכובא לא חששו לשי’ ר”ת, ומיהו הגר”א עצמו סבר כרש”י גם במזוזה.

אבל מה שקושרים בארוה”ק (ואיני יודע אם כך היו נוהגים בזמן הגר”א) אפשר דלא חשיב היטוי [ועי’ להלן ד”ה אבל שוב נראה וכו’ שכך יוצא למסקנא] כיון שהוא על ידי קשירה והוא על הדרך שנתבאר דאפשר שההיטוי צריך להיות היטוי שאפשר לסמוך בו הספר בפני עצמו (רק דאם משערי’ בספר קטן אזי בספר כבד ממנו סגי בהיטוי לפי הקטן עי’ לעיל בזה).

ומ”מ בפשטות לשון התוס’ וכן השטמ”ק לא נזכר שר”ת מחייב גם בארוה”ק שיהיה הספר שוכב ועי’ ב”ח משכ”ב אליבא דר”ת דה”ה בס”ת בארוה”ק דינו כן, ועי’ בחומות ירושלים סי’ קמו מש”כ טעם אחר למה לא נהגו בס”ת בשכיבה אף לר”ת עצמו ועי”ש גם מש”כ אליבא דרש”י.

[ומה שתי’ החומות ירושלים את המנהג בארוה”ק בעמידת הס”ת אליבא דר”ת שיהיה קל לשולפו אינו מיישב מנהג הספרדים שקורין הס”ת בעמידה אא”כ תיישב גם שם שקורין בעמידה כדי שיראו הקהל כמו בהגבהה וכ”ז דוחק].

אבל להנ”ל היה מקום לומר באופן חדש מה שלא נהגו כר”ת בספרים דבאמת מה שלמד ר”ת במזוזה מספרים הוא רק לענין צורת הנחה שצריך להיות באופן שהספר יכול לעמוד במקומו אבל אין איסור בעצם קשירת ספר בעמידה דצורת הנחת המזוזה הוא כמו בס”ת הנסמך מעצמו אבל הס”ת גופיה אם יכול לסומכו על ידי דבר הוסמך סגי בזה, וצל”ע בזה אם נחמיר במזוזה הנלמדת בס”ת יותר מס”ת גופא ואמנם זה משום שבמזוזה נלמד דין צורת הנחה כיון שההנחה עצמה מצוה היא ולכן צריך צורת הנחת כבוד הנקבע מראש על ידי גדרי הנחת כבוד הרגיל בלא קשירה ואחיזה, דאחר שנקבע הצורה לא יועיל מה שתופסו ואוחזו, אבל בס”ת אין דין מצוה בהנחה עצמה אלא שיניחנו בכבוד ואז יש לעשות באופן המועיל בכל גווני.

אבל שוב נראה דאינו נכון דהרי אפי’ בארון שרומו כרחבו נקט ר”ת בתוס’ במנחות שם שאם יעמידנו בו חשיב  כקבורת חמור אע”פ שיש דבר המחזיקו.

שיטת ר”ת בביאור ענין הדימוי לס”ת נתבארה לפי נוסח’ התוס’ בשמו כמו שהובא לעיל, אולם להמובא בשטמ”ק בשמו משמע לפרש בכוונתו שהיה מנהג בזמן ר”ת לעמוד לס”ת כשהוא עומד על הבימה בעמידה (כמו ס”ת ספרדי שלנו) גם כשעומד במקומו שכתב בזה”ל, וז”ל שם, ועוד אנו רואין מנהג בכל יום שכל זמן שהס”ת זקוף על הבימה כל העם עומדים וכשהוא שוכב על הבימה הן יושבין אלמא חשבינן לה כל זמן שהוא זקוף שלא כדרך מקומו ע”כ, ולפ”ז אין ראיה לניד”ד לענין שיעור ההיטוי דסגי בכל דהו.

וגם מה שכתבתי דיש חילוק בין נוסחת התוס’ שלנו לנוסחת התוס’ חיצוניות שבשטמ”ק בביאור ראיית ר”ת כשהס”ת עומד אינו מוכרח דיתכן לפרש גם התוס’ שלנו כהתוס’ חיצוניות, דס”ת עומד היינו עומד ע”ג הבימה, רק דהמנהג אינו סובר כן, (ועכ”פ הספרדים שיושבין כשהס”ת מונח אף בעמידה אבל גם אצלינו כשהמגביה יושב ומחזיק הס”ת בעמידה הכל יושבין ואולי משום דאזלי’ בתר האדם שהוא יושב), וגם השו”ע בשם שבה”ל אינו סובר כן לענין חכם וכפשטיה דגמ’ בהוריות שם והפמ”ג מדמה ס”ת לחכם, ומ”מ אם נימא דר”ת סבר דכל דרך עמידה בס”ת לא חשיב יושב במקומו לא דמי לדברי הגמ’ בהוריות והשו”ע שם, רק דק”ק הלשון בתוס’ שלנו שנקטו הש”ץ מושיבו ומשמע דכשעמד עדיין לא הושיבו הש”ץ אלא החזיקו.

ו) יעוי’ בתוס’ במנחות שם שכתבו וז”ל הלכך נראה בין לפי’ הקונטרס בין לפי’ ר”ת דכאיסתוירא דכשירה היינו באלכסון לא שוכב ולא זקוף אי נמי כמין נון מחצה שוכב ומחצה זקוף וכן פי’ בקונטרס בלשון אחר וכו’ עכ”ל, ותמצית כוונתם דבגמ’ שם מבואר דשייך כאסתוירא שיהיה כשר ומפרשי לה התוס’ שהכונה שעשאו בשינוי משאר מזוזות ואעפ”כ כשר ואם נפרשו שהוא באלכסון או מקופל מעט (ועי’ בב”י שם שיש מהראשונים שדחו הצעה זו שתהיה המזוזה מקופלת מעט) אז מתיישב גם לדעת רש”י שסתם מזוזה עומדת וגם לדעת ר”ת שסתם מזוזה שוכבת, דהרי הוא בשינוי ואעפ”כ כשר.

ובפנים התוס’ לא נתבאר להדיא האם נקטו ביאורם הזה בדעת רש”י ור”ת עצמם או שנקטו כן רק אליבא דמנהג רש”י להניח מעומד ואליבא דר”ת להניח בשכיבה, אבל לא שרש”י ור”ת ביארו כן גופא.

והנה ממה שהזכירו התוס’ דפירושם השני שהיא מקופלת נזכר ברש”י בפירושו השני משמע שפירושם הראשון לא נזכר ברש”י כלל וברש”י שלפנינו בפירושו הראשון ג”כ משמע דמפרש האיסתוירא בעמידה לגמרי (ואמנם כתב שם כזה וכנראה שנשמט הציור ואילו הציור שנדפס אח”כ שהמזוזה שוכבת אינו שייך להתיישב לפי אף אחד מן הפירושים), וגם בתוס’ מתחילה כשהביאו פרש”י הזכירו שאסתוירא מעומד הוא, ומתחילה כשהביאו פירוש ר”ת ג”כ כתבו שאסתוירא הוא שנתון לרחבה.

היוצא בזה דתירוצם של התוס’ בסוף דבריהם לכאורה הוא ביאור חדש אליבא דסברת רש”י ור”ת אף דר”ת עצמו לא ס”ל כן, וגם אפשר דמשמע כן לפו”ר ממש”כ השטמ”ק והרמ”א כן כפשרה בין הדעות.

עכ”פ יש כאן דעה דהאלכסון הוא מצורת הנחתו והוא האסתוירא דמשמע שם מסוגיית הגמ’ (כולהו מזוזתא וכו’) שהוא לכתחילה, וא”כ קשה לטעון דהדעה הזו הסוברת שאלכסון היא צורת הנחתו יסבור דבעי’ רק אלכסון בזוית מסויימת, ויש לצרף דעה זו.

ומ”מ אינו מוכרח כולי האי דיש לדחות ולומר דהרי דעה זו מתחלקת גם אליבא דפרש”י וגם אליבא דר”ת ולפרש”י צריך שיהיה אסתוירא דומיא דמעומד ולר”ת צריך שיהיה אסתוירא דומיא דמושכב אם כי אין ספק שבסגנון ובלשון התוס’ הוא מאוד דחוק מחמת שמעמידין האסתוירא באופן אחד לשני הדעות.

ז)  יש שכתב דמאחר דעיקר מה דס”ל הוא כרש”י ממילא יש הניח מעומד כרש”י ולהטות רק קצת, ויש להוסיף בחידוד הדברים, דאם ניכנס לספקות שיש שיעור להטיה א”כ מטונך יש מקום לחשוש שאם היטה יותר מדי לפרש”י כבר הפסיד לפרש”י, דהרי אם נימא שיש שיעור להטיה הנצרכת והמותרת אע”פ שלא נזכר בתוס’ א”כ כבר תוכל לטעון דההטייה נוטה לאחד מהצדדים (היינו דיש מקום לטעון דרש”י מצריך שלא יהיה הטיה מרובה מעמידה ור”ת אינו מצריך שיהיה דוקא הטיה מרובה לשכיבה וכן יש לחשוש להיפך), וא”כ מאחר דעיקר הדין כרש”י ממילא כדי לצאת עיקר הדעה לדינא בוודאות יש להטות רק קצת כדי שלא להכנס לצד שאינו יוצא יד”ח.

ומ”מ א”צ להגיע לחשש זה שאין לו מקור, אבל מ”מ כתבתי הדברים אם נימא דחזי לאצטרופי ע”כ לטעמיך דהנוקטים להיפך.

ויש להוסיף בחידוד הדברים דה”ה אם נתפוס דאין מעכב השיפוע לכו”ע ג”כ מוטב לעשות קרוב למעומד דהרי לפרש”י לכתחילה יש לעשותו מעומד ממש (ומש”כ התוס’ בסו”ד כבר נתבאר דהוא דעת התוס’ לפי מנהג פרש”י אבל לא דעת רש”י עצמו ונתבאר כעי”ז גם בדברי הגר”א אליבא דהמנהג דבס”ת כיון שאין מעכב עבדי’ כרש”י ולא מוטה), א”כ עדיף לעשות קרוב למעומד מלעשותו קרוב למיושב או אפי’ פחות קרוב למעומד.

היוצא מזה דבין אם נאמר שאין צד שהוא לעיכובא שיעור ההיטוי (אלא למצוה בלבד שלא להטות או להטות ככל הפחות ממה שהוא עיקר הדין כל חד לפי שיטתו) ובין אם נאמר שיש צד שהוא לעיכובא שיעור ההיטוי מ”מ בין כך ובין כך יש טעם במנהג להטות רק מעט.

ח) בב”י סי’ רפט כתב בשם רבינו ירוחם נכ”א ח”ז (קעט ע”ד) יש מפרשים באלכסון לא מעומד ולא מושכב אלא מוטה מעט הרגל של המזוזה של מטה מרוחק מעט מהכותל וכן ראיתי לרבותי נוהגים והעולם נהגו כרש”י עכ”ל, ומבואר להדיא דההיטוי הוא מעט בזה שמרחיק רגלו מראשו מעט.

ט) כ”כ עוד כמה גדולים (דעת קדושים יו”ד סי’ רפט סקי”ח, הגרח”ק במזוזות ביתיך בשעה”צ ס”ק סא בשם החזו”א, חוט שני מזוזה עמ’ קלב קלג, קה”י בשם החזו”א הובא בביאורי סוגיות מזוזה ס”ס טז, קונטרס המזוזה ס”ק מא, ועי’ ארחות רבינו ח”ד עמ’ רמט) דסגי בהיטוי מעט, ודלא כמנח”א ח”א סי’ לו.

י) ובשולי הדברים אעיר דר”ת מסכים שאין איסור לתופסו בעמידה כמפורש בדבריו דכשהס”ת עומד כל העם עומדין, וגם הגבהת הס”ת בירושלמי ומסכת סופרים הוא בעמידה, ורק קאמר ר”ת דצורת הנחה של כבוד היא בשכיבה אבל זמן מועט ודאי לית לן בה.

כשמניחים הספר בין מנין למנין או כשיוצאין להפסקה אם יש ענין להניחו בהיטוי והמנהג להניחו בשכיבה, אע”ג דעיקר ההלכה כרש”י, ומבואר מזה דרש”י אינו סובר שיש איסור להניחו זמן מה בשכיבה, רק דמזוזה צורת ההנחה נקבעת לפי דרך הכבוד ואם משנה מזה פסול אבל בס”ת הוא צורת הידור והיכא דאפשר אפשר ועכ”פ באקראי אין איסור.

במה שהערתי על החומות ירושלים שכתב דמה שמניחין בארון הס”ת הוא שיהיה קל לשולפן ולא תליא בפלוגתת רש”י ור”ת והערתי דמנהג הספרדים בעמידה גם בזמן קריאה, שוב יתכן ליישב דכיון שאינו מונח בקביעות לשם הנחה אפשר דמודה ר”ת שאין בזה איסור בעמידה וכמו שמודה ר”ת בשעת הולכה ובשעת הגבהה שמותר להעמידו, וכעי”ז מצינו שהאיסור להשאיר ספר פתוח אינו בשעת שימוש בספר ואפי’ מעט זמן באקראי להרבה פוסקים שרו, ומ”מ ממה שלא הקפידו לעמוד כשהס”ת מונח באופן משמע משמע שלא נקטו כר”ת שאוסר לשבת כשהס”ת בעמידה.

והנה לפי מה שהביא השטמ”ק בשם תוס’ חיצוניות דכשהס”ת היה מונח בעמידה היו עומדין א”כ בודאי שאין כן מנהג הספרדים היום, אבל לפי מה שנתבאר בפנים התשובה דאולי לשי’ התוס’ שלנו בדעת ר”ת החיוב לעמוד הוא רק כשהש”ץ מחזיקו ולא כשמונח בעמידה בהטיה מעט על הבימה א”כ יש לדון כשמונח בתוך קופסה.

ובפנים התשובה כתבתי דגם כשמונח בתוך קופסה חשיב עמידה ולא הטיה (אף דהתוס’ מודו בהטיה וכנ”ל) משום שעומד על ידי קופסה, ומוכח מהתוס’ ממה שדימוהו למה שבתוך ארון הברית דמבואר מזה שסברו דמה שעומד שלא מחמת עצמו חשיב עומד ולא שוכב, ואף דיש מקום לדחות דשם הארון הברית הוא גוף נפרד וכאן הקופסה קבועה ומחוברת, מ”מ גם בפרשיות הרי סובר ר”ת שהם שוכבים אף שהקופסה קבועה וחתומה.

במה שכתבתי בביאור המנהג שבס”ת מניחין מעומד כמ”ש הגר”א העירוני דהגרי הגר”א שם מציין דגם בפרשיות נהגו כרש”י להניחן בתפילין מעומד, ומ”מ ע”ז י”ל דבתפילין טעמא אחרינא איתא בהו דבתפילין לא שייך לעשות פשרה כיון שאין מה שיחזיק ויתפוס את הפרשיות לעמוד על עצמם בהטייה לכך עבדי’ כרש”י כיון שעיקר ההלכה כרש”י.

ולקפל הפרשיות בתפילין כעין נ’ כפופה א”א אף דלחד מהתירוצים בתוס’ במנחות לג הנ”ל מרויחים בזה שיטת ר”ת, מאחר דבמזוזה לדעת ר”י הוא פסול בכה”ג כמ”ש הב”י ביו”ד סי’ רפט, וממילא לא חיישי’ להרויח עוד צד כשמפסידים צד אחר ובפרט דגם ברש”י אינו ברור דלפירושו הראשון הוא כשר וגם מה שנקטו כן התוס’ אליבא דפרש”י אפשר שהוא רק אליבא דהפירוש השני ברש”י (ובחוט שני כ’ שלא יטה מידי את המזוזה דיש לחשוש שלא יצא ובשם הגר”ז גרוסברד שמעתי משום שיש ב’ תירוצים בתוס’ אם הוא כנ’ כפופה או באלכסון וממילא יש לחוש שהתירוצים חולקין זע”ז, ובאמת יש לציין דבנ’ כפופה יש פוסלין כנ”ל, ואז אולי גם באלכסון יהיה פסול לאידך תירוצא ומ”מ קצת דוחק לחדש שיטה שלא נזכרה בראשונים מאחר דבשטמ”ק וברמ”א משמע שכשר לכו”ע ועי’ ברבינו ירוחם הנ”ל, אף שבתוס’ אינו מוכרח וכמשנ”ת בפנים התשובה).

ומה שמניחין הס”ת בארוה”ק בהטייה קצת כבר כתבתי בפנים התשובה דיש מקום לדחות הראיה ממנהגינו דחיישי’ לר”ת [וכמו שנקט הב”ח] ואינו סותר להמנהג שהזכיר הגר”א בביאורו דנהגי’ כרש”י, דבהטיה כזו כיון שאינו יכול לעמוד בפני עצמו י”ל דחשיב כעמידה וכמו שנתבאר בפנים התשובה.

והנה ר”ת כמשנ”ת מודה שמותר להחזיק הס”ת בעמידה דמה שהצריך שכיבה הוא רק בצורת הנחה של קבע, דצורת הנחה צריך שיהיה מונח, וכדמשמע בתשובת הרשב”א (הובא ברמ”א יו”ד סי’ רמב סי”ח לענין חכם ועי’ פמ”ג או”ח סי’ קמא משב”ז סק”ב) דכשהגיע הספר למקומו אפשר לישב ועמידה לא חשיב לר”ת הגיע למקומו דאינו מונח כתקנו ומה שנתבאר בשטמ”ק וברמ”א דר”ת מודה בהטיה היינו כשהוא מוטה כעין שכיבה שהוא צורת הנחה שיכול לעמוד בלא שיחזיקוהו.