מחד גיסא הי’ מקום לומר דההטייה צריכה להיות בזוית מוחלטת של שבירה, דהרי בב”י סי’ קכג וט”ז שם סק”א כתבו בשם רבינו האי כתב שדימוהו לכהן שעלה לכבש ופנה לימינו שבסוף עבודתו מקיף ויורד דרך שמאל עי”ש.
ומאידך גיסא מבואר בהרבה פוסקים (וגם במשנ”ב סי’ קכג ס”א) ע”פ הגמ’ ביומא נג ע”ב דהענין הוא שיתן שלום להקב”ה שעומד בשמאלו והיינו לפניו בשמאלו כדלקמן בשם רש”י, וא”כ לפ”ז א”צ שיהיה דוקא בזוית לשמאלו, אלא לשמאלו שלפניו.
וכן הוא לפמש”כ רש”י ביומא שם שהמתפלל רואה עצמו כאילו שכינה למול פניו, שנאמר שויתי ה’ לנגדי תמיד ע”כ, והיינו שהקב”ה כביכול עומד לפניו בשמאלו וכ”ה בלבוש באו”ח סי’ קכג שעומד כנגד הקב”ה ולכן מתחילה נותן פניו כנגד ימינו של הקב”ה ולאחמ”כ כנגד שמאלו והובא בקיצור במג”א סק”ג ובמשנ”ב סק”ד וכן במחה”ש וערה”ש.
והיוצא לפ”ז לכאורה דזה עיקר הטעם שנזכר בהרבה פוסקים ומשמע בגמ’, ואילו הטעם דלעיל הוא סמך בעלמא, וא”כ יש מקום לטעון שעיקר הגדרת ומטרת ההיטוי כאן הוא שפניו יפנו כנגד מול שמאלו, ולכן א”צ דוקא בזוית של שבירה שלמה ואם אינו יודע לכוון שיעור זה סגי בהיטוי הניכר שפונה לשמאלו.
אולם באמת עיקר משמעות הלבוש אינה שההיטוי הוא כנגד שמאל שלפניו אלא אדרבה שההיטוי הוא לשמאל האדם משום שהוא כנגד שמאל שלפניו, דהרי כתב הלבוש בזה”ל ואחר שפסע וכו’ יטה בראשו לצד שמאלו וכו’ שזהו ימינו של הקב”ה אשר בשעת התפלה עומד לפניו יתברך וגם פניו יתברך הם כנגדו וכו’ ואח”כ יטה בראשו לצד ימינו שהוא כנגד שמאלו של הקב”ה עכ”ל, ועכ”פ בסיפא דמילתיה משמע שפונה לאותו הצד והמקום שהוא כנגד ימינו של הקב”ה, ולפ”ז י”ל כנ”ל דפונה מתחילה לשמאלו כיון שהוא כנגד שמאל הקב”ה.
אבל עדיין יש לטעון דמ”מ לאו דוקא צריך לפנות לשמאלו שהוא כנגד ימין הקב”ה אלא לכל הרוח השמאלית וכ”ש צדדין שלפניו בשמאלו עדיף דיותר מראה שנותן שלום לימין השכינה, וכך מדוייק לשון הלבוש שכתב בריש דבריו שיטה לצד שמאלו שזהו ימינו של הקב”ה והרי ע”כ הכונה שלפניו הוא ימינו של הקב”ה, אבל הלשון “כנגד” שכתב לגבי שמאל קצת צ”ב [ואולי הוא ע”ד הסוד שלא רצה להזכיר להדיא שמאל כלפי מעלה ודוק, או אפשר דכנגד ר”ל באותו המקום ואין הכונה מול דוקא].
ובמשנ”ב בסי’ קכג הלשון הוא שהמתפלל רואה עצמו כאלו שכינה מול פניו ושמאל האדם הוא צד ימינו של הקב”ה ע”כ, ויש לפרש דכולל כל שמאלו עד צד שמאל שלפניו, דהרי ע”כ ר”ל שימינו של הקב”ה הוא צד שמאל שלפניו ולא שמאל האדם ממש, דהרי האדם מתרחק ממקום תפילתו, והמשך דברי הלבוש שפונה אח”כ לימינו שהוא כנגד שמאלו של הקב”ה לא העתיק.
אולם בב”י לעיל סי’ צז ס”ב כתב בשם אביו דכשפוסע שלש פסיעות האדם מרחיק עצמו ממקום תפילתו והוא כנגד השכינה ולפיכך נותן שלום לשמאלו תחלה שאז הוא כנגד ימינו של הקב”ה עכ”ל, ובא ליישב בזה מ”ט כשרוקק בתפילה רוקק לשמאלו שכן לא ירדה שכינה למטה (סוכה ה ע”א) ואין השכינה בשמאלו ורק כשמרחיק אז נותן לשמאלו ממש שהוא כנגד מקום תפילתו ואז שייך ליתן לשמאלו, ולפי תירוצו היה מקום לבאר דבעי’ דוקא לשמאלו של האדם שהוא כנגד ימין השכינה שלמעלה מעשרה טפחים ואין הכונה ליתן שלום כנגד שמאל שלפניו.
אבל בד”מ שם כתב בסק”א ולי נראה וכו’ אבל כשפוסע לאחוריו ג’ פסיעות כתלמיד הנפטר מרבו ונוטל רשות ממנו א”כ משים השכינה לנגד עיניו ולכן חולק כבוד לשמאלו לימין השכינה שהיא לנגדו עכ”ל.
וברמ”א על השו”ע ס”ב הביא טעם אביו של הב”י אבל המשנ”ב בסי’ צז סק”ט אזיל כטעמו של הד”מ, וז”ל, והאחרונים תרצו בפשיטות דהכא בשעת רקיקתו מסלק ממנו כבוד השכינה וכמש”כ בסימן ג’ לענין התכבדו מכובדים וכו’ ע”כ אזלינן בתר ימין ושמאל של האדם משא”כ בסימן קכ”ג דאיירי בהשתחואה שמשתחוה בסוף תפילתו להשכינה ע”כ אזלינן בתר ימין דשכינה ע”כ.
ומבואר דאדרבה עיקר השלום לדידיה הוא שנותן לימין השכינה שכנגד פניו לשמאלו ולפ”ז אין צורך דוקא ליתן לשמאלו בזוית ישרה.
וגם להב”י יש לטעון דלאו דוקא שצריך ליתן שלום לכנגד שמאלו של האדם אלא דהעיקר שהוא מרוחק ממקום תפילתו לכך לא חשיב שאין השכינה לשמאלו (מטעם שלא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים) דכל שהוא עומד כנגד המקום יכול ליתן שלום כנגד ימינו של הקב”ה כיון שמה שכנגד יכול להיות גם כנגד הגבוה מי’ טפחים.
ואם נפרש דגם הב”י לא פליג ע”ז ניחא שהרמ”א על השו”ע לא יסתור דבריו בד”מ שהביא בזה טעם אחר ואם יש נפק”מ לדינא בין הטעמים הוא דחוק.
ויעו’ במשנ”ב שם בסי’ צז סק”י שכתב בשם הלבוש על הטעם זה של הב”י [שהובא ברמ”א שם] שע”כ כונתו אז בעת השתחויה להשתחות נגד השכינה שהיא למעלה מעשרה כי הלא לא ירדה למטה עכ”ל, וגם לפי ביאורו משמע דההשתחויה אינה בהכרח דוקא אל צד שמאלו של האדם אלא להשתחוות אל כנגד השכינה העומדת משמאלו.
אולם בלבוש שם נוסף עוד הלשון “לפיכך צריך לתת כבוד לשמאלו שהיא ימין השכינה” ויש לפרש דהלבוש לשיטתו שפונה לצד שמאל האדם משום שהוא כנגד השכינה, אבל לפמשנ”ת אין מזה ראיה כלל דהכונה לכל צד שכנגד שמאלו שהוא גם צד שמאל שלפניו שכל צד זה הוא כנגד השכינה אלא שהוא דחוק, דפשטות דעת הלבוש בב’ המקומות כפשוטו שפונה לצד שמאל האדם שהוא כנגד השכינה, והמשנ”ב בב’ המקומות שינה התיבות המלמדות ענין זה ואולי הוא בדוקא.
היוצא מכ”ז דעכ”פ לדעת הד”מ והמשנ”ב ופשטות הדברים בסוגי’ והסברא הפשוטה בזה דעיקר הפניה לשמאלו היא כנגד ימינו של הקב”ה ולכן א”צ היטוי כ”כ לשמאלו אף שיתכן שעיקר התקנה לפנות לשמאלו נאמרה שיכול לפנות לשמאלו ממש דנותן שלום בצד שמאל האדם שהוא כנגד ימין השכינה כמש”כ הלבוש [אם נרצה ליישב לשון הלבוש בסי’ קכג עם הד”מ ובפרט אם נימא דהלבוש בסי’ צז מתפרש באופן זה, ומ”מ אינו מן הנמנע דהלבוש סובר שעיקר התקנה לתת שלום לצד שמאל של האדם ממש שהוא כנגד ימין דשכינה, רק דלעיל נתבאר שגם בלבוש יש לשונות לכאן ולכאן], ואילו לדעת הב”י יש לדון בזה ולפי מה שהזכרנו מדברי הרמ”א והמשנ”ב בסי’ צז יש לומר דגם הב”י לא פליג.
מק"ט התשובה הוא: 133192 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/133192
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.