בשו”ע סי’ קכח ס”ח נזכר שצריך לעקור ברצה ולא נזכר שם להדיא מה הדין כשכבר עקר קודם רצה, אם צריך לעקור שוב.
ובמשנ”ב סקכ”ו הביא הטעם לזה שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם [ויקרא ט, כב] ואח”כ וירד מעשות החטאת וגו’ משמע שבירך קודם שנסתלק מהעבודה לכן תקנו גם בתפלה שיעלו הכהנים לדוכן קודם סיום ברכת עבודה עכ”ל, והזכיר שצריך שיהיה קודם סיום העבודה אבל לא הזכיר מה אם היה קודם רצה שהיה ג”כ קודם סיום העבודה אבל לא בסמיכות לעבודה, ויש מקום לטעון דממילא שמעינן מינה שצריך שיהיה בסמיכות לעבודה (ועי’ מגילה כח ע”א), אבל יל”ע בזה.
ועי’ בעטרת צבי על השו”ע שם לתלמיד הב”ח שהביא הטעם בלשון אחר וז”ל דכתיב וישא אהרן וגו’ כנ”ל, משמע בעוד העבודה בידו בירך, לכן כל כהן צריך לעקור ממקומו בעבודה עכ”ל, ולפי ביאורו משמע דתחילת העקירה לברכת כהנים צריכה להיות בעבודה ממש שההכנה לברכת כהנים היא כעין התחלת הברכה ובעי’ שיהיה בעבודה ממש, אבל אפשר דהמשנ”ב דייק שלא לכתוב בלשון זו משום דיתכן שיש פוסקים חולקים על זה וכמו שיתבאר להלן.
ובמשנ”ב שם סקכ”ז נזכר בשם כמה אחרונים שיעקור קודם רצה ליטול ידיו ושוב יעקור ברצה ומשמע דהעקירה שעקר ליטול ידיו לא מהני, אבל אין מזה ראיה ברורה דהוא מצד שעקר קודם רצה, דעי”ש בסקכ”ח שהעקירה ליטול ידיו לא ברירא שנחשבת כעקירה וכך נראה שנוטה להלכה (וכן נקט בפשיטות בשעה”צ סקכ”ח דלא חשיב כעקירה), וס”ד שאם נשאר במקום הנטילה ואחר רצה חזר למקומו סגי במה שעקר ליטול ידיו, לכך נקט בסקכ”ז שצריך לעקור ברצה ממש אע”פ שכבר עקר ליטול ידיו.
ובסקכ”ט כתב המשנ”ב כתבו הפוסקים שאם עקר רגליו מביתו לבוא לביהכ”נ ומצא אחר רצה אף על פי שבודאי בעת שעקר רגליו מביתו היה קודם רצה לא חשיב עקירה וכו’ עכ”ל, ומשמע שלפי דעה זו החשש הוא רק משום שלא נתכוון אבל עצם מה שהיה קודם רצה חשיב כמו שהיה ברצה ממש וסגי בזה, וכן מבואר בלשון דעה זו שהעקירה היתה “קודם רצה” וכ”ה בעולת תמיד בשם הכנה”ג ובפר”ח בשם הכנה”ג “קודם רצה” (אם לא דנימא דמי ששמע רצה שוב ולא עקר אז לא מהני מה שעקר קודם ורק מי שלא היה ברצה בזה סגי שעקר קודם רצה, ויש לציין ע”ז דאמנם כעין סברא זו יש צד בפוסקים דמי שלא היה בבהכנ”ס כשאמר החזן רצה א”צ עקירה כלל, עי’ באה”ט, אבל כאן דקאי שלא לפי צד זה אלא דסבירא לן כרוב הפוסקים שגם מי שלא היה בבהכנ”ס צריך עקירה טפי א”כ השתא דחוק להציע חילוק זה).
ועי’ בהערות הגרי”ש אלישיב בסוטה לח ע”ב שכתב בפשיטות דכשעקר רגליו קודם רצה סגי בזה ושאין קפידא בזה (ולא נתפרש שם אם הוא לכתחילה ממש דלכאורה מסכים דלכתחילה טוב שיעקור בתחילת רצה, ויש מקום לומר דאפי’ אמצע רצה עדיף מקודם רצה דהרי אסמכוהו אקרא דאהרן כנ”ל, ואולי ר”ל דמ”מ אם כבר עקר קודם לכן לא מטרחי’ ליה לעקור שוב ורק אם לא עקר לכתחילה יעקור בתחילת רצה, או אפשר דלפי הטעם שכתב הא”ר סקי”ד [שהוא מקור המשנ”ב לדין התחלת רצה] לעקור בתחילת רצה משום שלא יתעכב עד סוף רצה א”כ כשבתחילת ברכת רצה הוא כבר עקר לית לן בה, ומה דנקט הגרי”ש עקר בלשון עבר אולי משום דקאי על הגמ’ כל כהן שעקר ברצה וכו’, ובשם ספר כה תברכו מערכת ע סק”ג מצאתי כתוב שנקט בפשיטות דמהני קודם ברכו, וקרי ליה זריז נשכר, וצ”ע דבכמה מקומות משמע שעיקר העקירה ברצה וכנ”ל).
אולם בשבט הלוי ח”ח סי’ כג סק”א כתב דבעי’ עקירה ברצה ממש כיון שהעליה לדוכן שייכת לברכת העבודה, וכן המשנ”ב שם הביא אח”כ דיש שכתבו דאפילו באופן זה שעקר בביתו ומצא אחר רצה אינו עולה כי אם כשהיה ביתו סמוך לביהכ”נ ושמע שהש”ץ התחיל רצה עכ”ל, ולכאורה סברו הנך פוסקים דבעינן עקירה ברצה ממש.
אולם יש לדחות הראיה מהדעה השניה במשנ”ב, דיש לטעון הטעם מה שאין מועיל שם עקירה היינו משום שלא היה אדעתא דרצה אבל כל שהיה אדעתא דרצה אפשר דסגי במה שעקר גם אם היה קודם רצה, ועוד יש לטעון ולדון דשם בנידון שדנו בו הדעה שניה הנ”ל מיירי דלא שמע רצה כלל, ולכן אינו מועיל, אבל באופן ששמע רצה ובזמן זה היה כבר מוכן לברכת כהנים כששמע ברכת רצה.
אולם יעוי’ בשו”ת הרמ”ז סי’ כח שהוא מהמחמירים בזה ונקט להדיא דבעי’ דוקא עקירה בעבודה ממש וילפי’ לה מקראי ושהוא לעיכובא עי”ש שהחמיר בזה, (אם כי אין ברור שכל המחמירים בזה קיימי בחדא שיטתא), ונקט כן בכוונת חידושו של הכנה”ג, ובכה”ח תמה עליו דאם כדבריו שזה כוונת הכנה”ג לחדש דבר זה הא מילתא דפשיטא היא, ויש להוסיף דבאמת הלשון קודם עבודה בכנה”ג משמע שהועילה עקירתם שעקרו קודם עבודה וא”צ דוקא עקירה בעבודה וגם כמה אחרונים שהעתיקו לשון זו משמע שנקטו דקודם עבודה סגי בזה.
אבל יש לומר דמש”כ קודם עבודה ר”ל שעקר מביתו “קודם רצה” והמשיך בדרכו ובא לבהכנ”ס בברכת כהנים (תדע דהרי מיירי שלא היה ברצה בתוך בהכנ”ס) וממילא בזמן רצה עצמו עקר כיון שהיה אז בדרכו דלכו”ע א”צ שדוקא תחילת דרכו תהיה בזמן רצה, דסגי שהמשך דרכו הוא בזמן רצה, ומה שהקשה הכה”ח דא”כ הוא פשיטא ומאי אשמעי’ הכנה”ג הרמ”ז יתרץ דס”ד שצריך להשתתף בעבודה בעצמו ואם אינו מהציבור שבבהכנ”ס השומע חזהש”צ ס”ד דלא מהני מה ששומע מביתו שהחזן עומד ברצה, וא”נ קמ”ל שא”צ להתכוון לצאת ברצה וסגי במה ששומע שעומד החזן ברצה (וצל”ע מה יסבור הרמ”ז בזה דאולי הרמ”ז בעי שישמע ויתכוון לצאת דנחשיב ליה שעוסק בעבודה אז), אבל עכ”פ פשטיה דהכנה”ג משמע שלא שמע רצה, וכמש”כ הכה”ח בקושייתו על הרמ”ז וכמו שהבינו רוב האחרונים, אבל אכתי יש ליישב שהיה בהליכה בזמן שהציבור שמעו רצה ושמא סגי בזה.
ולכשתדייק בלשון המשנ”ב הנ”ל בדעת המקילים תמצא דבאמת מיירי שעקר קודם רצה והגיע רק אחר רצה לבהכנ”ס ולמה שינה כאן המשנ”ב [והפוסקים] ונקט קודם רצה דבכולה סוגיין נזכר עקירה ברצה, אבל להנ”ל הוא מיושב דכוונת המשנ”ב [והפוסקים] בזה הוא שהלך כל זמן אמירת רצה ולדעה זו אם נתכוון לשם ברכת כהנים והיה זה בזמן שהציבור שמעו רצה סגי בזה, אבל לדעה שניה בעי’ שישמע הוא עצמו רצה.
ואכן הפשטות דעכ”פ לכתחילה צריך לעקור ברצה ממש ממה שרק לגבי הנט”י הזכיר לעקור קודם רצה, אם כי מזה גופא יש מקום לדחות דבנטילה בעי’ דוקא רצה משום דלכתחילה בשעה שאומר החזן רצה צריכין ידיו שכבר יהיו נקיות, אם כי האמת דעקירה לכתחילה בעי’ ברצה, וכן משמע מלשון כמה אחרונים שכ’ דאם לא עקר בתחילת רצה יעקור כל רצה, ויש מהאחרונים שנקטו דתחילת רצה לאו דוקא ויכול לעלות כל רצה, עי’ בכ”ז בפר”ח ובבאה”ט, ועי”ש גם במשנ”ב בסקכ”ה בשם הא”ר בביאור דברי הטושו”ע דלכתחילה יש לעקור בתחילת רצה ממש, ועכ”פ המבואר דתחילת רצה הוא מנהג טוב לחלק מהאחרונים וכל רצה הוא לכה”פ לכתחילה לכל הפוסקים הנ”ל.
וכן ממה שהש”ץ כ’ הפוסקים שיעקור קצת ברצה ובפרט למנהג ירושלים כהפר”ח שיודע שיברך שהרי בכל גווני נהגו שהש”ץ מברך ולמה לא יתכוון קודם ולהדיא הפר”ח סובר דאפי’ יחיד בתפילתו יעקור קצת וביחיד יש מקום לטעון שלא הוה סליק אדעתיה שלא יסיים קודם רצה תפילתו אבל הש”ץ למה שלא יכוון מתחילה, ואולי רק לכתחילה כן הוא אבל כל עקירת הש”ץ הוא רק מחמת שעה”ד והוא מחודש שאף אם היה מכוון מתחילה מ”מ משום הלכתחילה מתירין לו לעקור ודוחק לומר דחיישי’ שמא לא יכוון דמ”מ הו”ל להפוסקים לאשמעי’ דבדיעבד בלא עקר מברך אם כיוון מתחילה לברך.
ועוד יש לדון להמקילים בזה עד כמה חשיב שעקר לצורך עבודה דלמה לא נימא שכל כהן יתנה שביאתו לבהכנ”ס הוא גם על דעת הברכת כהנים שבדיעבד אם לא עקר ברצה יסמוך ע”ז (ועי’ בשו”ת הרמ”ז שם שטען דבאמת להמקילים כל ביאה לבהכנ”ס הוא על דעת ברכ”כ ג”כ, והרמ”ז הוא מהמחמירים בזה, ועכ”פ יל”ע למה שלא יכוון להדיא), ודוחק לומר דבעי’ ביאה מיוחדת רק לזה ועי’ במשנ”ב הנ”ל בדיני עקר מביתו וכשעקר להדיא על דעת זה הוא קל יותר [עי’ במשנ”ב שם ועי’ אורח מישור סי’ קכח סק”ל], ואולי מ”מ אם התפלל בינתיים חשיב היסח הדעת, ויל”ע להסוברים שיש לסמוך על נטילה של שחרית ולא חשיב היסח הדעת א”כ גם בזה לא חשיב היסה”ד ואולי כיון דתליא בדעות (בדעות לגבי עקירה מביתו דהמשנ”ב בסוף סקכ”ח הביא דדעת כמה אחרונים שאינו מועיל גם כשהיה דעתו לזה, ובדעות לגבי לסמוך על נטילה של שחרית עי’ במשנ”ב סקכ”ד) לא סמכו ע”ז וצל”ע.
היוצא מכ”ז דדעת רוב הפוסקים וגם הדעה העיקרית במשנ”ב משמע דסגי לעלות קודם רצה, ואילו לדעה השניה במשנ”ב הדבר נוטה שא”א וכך דעת הרמ”ז שא”א.
אבל לפי המבואר סוגיין דעלמא מהלשונות מגמ’ ושו”ע והפוסקים לגבי כמה עניינים משמע דעיקר צורת העקירה הוא ברצה ממש דבעי’ שברכת הכהנים יהיה שייך לעבודה, וכמו שהבאנו כמה אופנים שמצינו שנזכר בפוסקים דברים דשייכי לזה, שלפ”ז נמצא שאם העקירה מהני קודם רצה הרבה מהם נשארו דחוקים.
א’ דבפשטות דין עקירה ברצה הוא משום דברכת כהנים שייכא לעבודה כמ”ש במגילה יח ע”א (וכמ”ש העטרת צבי והרמ”ז).
ב’ למה כל כהן שבא לבהכנ”ס להתפלל לא חשיב עקירה ועכ”פ שמתכוון לזה (וכעי”ז העיר הרמ”ז).
ג’ בשו”ע כ’ בתחילת רצה ומשמע רצה דוקא.
ד’ באחרונים נחלקו אם תחילת רצה דוקא מצוה מן המובחר וסגי בכל רצה או דכל רצה כשר ומשמע דרצה דוקא.
ה’ מה שנקטו הפוסקים קודם רצה נקטו רק לגבי הולך בדרך בכל זמן רצה ולגבי מי שבבהכנ”ס לא נקטו כן.
ו’ לגבי נטילה נקט המשנ”ב קודם רצה ולגבי עקירה נקט ברצה ומשמע דוקא.
ז’ בחזן הזכירו הפוסקים שיעקור ברצה ולא מהני מה שבא להתפלל בעמוד לזה.
אולם לפי מה שנתבאר דגם הדעה המקילה במשנ”ב מיירי שהמשיך בהליכתו כל זמן אמירת רצה, וממילא הדרי’ לפשטות הדין דאין לנו ראיה שיכול לעקור ברצה דלפי מה שנתבאר יש בזה כמה קשיים.
ומ”מ בדיעבד מי שעקר קודם רצה ועולה לברך אפשר שאין למחות בידו דיש כאן צירוף הדעות המקילים לגמרי בזה עם הצד דכהן שעלה בלא עקירה אין מברך עכ”פ באמרו לו לעלות (עי’ באה”ט ובבה”ל ולגבי אמירת כהנים אם מתכוונים אליו או לא יש מקום לדון בזה ולא נדבר מזה כאן ועי’ בתשובה לגבי כהן שעומד בסוף תפילתו בשעה שהחזן מתחיל רצה) וצל”ע לדינא בזה, ולכתחילה טוב יעשה שיצא מבהכנ”ס אחר דעכ”פ הרמ”ז ודאי מחמיר בזה אפי’ בדיעבד ולפמשנ”ת וכן בשבט הלוי מחמיר בזה.
דינים היוצאים:
למצוה מן המובחר טוב לעקור בתחילת רצה כדי שלא ישכח ולכתחילה יכול לעקור כל רצה.
אם עקר קודם רצה ולא עקר בזמן רצה טוב יעשה שיצא מבית הכנסת ומי שמברך אין למחות בידו.
לנטילת ידים יש לעקור קודם רצה כמש”כ המשנ”ב ומשם יש לעקור בתחילת רצה לברכת כהנים.
מי שבא מביתו אם הלך חלק מהדרך בשעה שאמר הש”ץ רצה (כגון שיצא לפני רצה) סגי בזה ויש אומרים שצריך שישמע רצה מהש”ץ.
מק"ט התשובה הוא: 133092 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/133092
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.