מצינו דין זה בשררה של ציבור שאדם שמת אם בנו ראוי לקבל השררה הבן קודם (רמ”א ומשנ”ב סי’ נג סכ”ה סקפ”ג בשם הרשב”א ח”א סי’ ש, ועי’ רמב”ם פ”א מהל’ מלכים ה”ז ויו”ד סי’ רמה סכ”ב בהג”ה), ויש לדון אם הוא דין על הציבור שהציבור מחוייבים ליתן לו את השררה, או גם מי שיש לו חברה פרטית בבעלותו ויש שם שררה למאן דהוא צריך לתת את השררה לבנו אחר כך וכן יהיה אסור לבטל את משרתו [באופן שאין חשש מצד ביטול הסכם פועל] או לא.
ואם נימא שהוא דין על הציבור בלבד, יל”ע דהרי ז’ טובי העיר הם כבעלים על נכסי הציבור ויש בכחם לעשות מה שיחיד יכול לעשות בשלו [עי’ או”ח סי’ קנג] א”כ אם יחיד בשלו יוכל לסלק מי שיש לו משרה אצלו למה לא יוכלו ז’ טובי העיר לסלקו, וממה דחזי’ שבכל זאת אין הציבור יכולין לסלק א”כ למה היחיד יוכל לסלק [אא”כ דביחיד אין חשדא או דדין חזקה נאמרה רק בשררה של ציבור, ועי’ להלן].
ומצינו דין זה של שררה ומוחזקות בציבור שאין הציבור יכולים לסלקו עוד (ב”י ס”ס נג בשם רשב”א ח”ה סי’ רפג ועי’ להלן מדברי השו”ע בס”ס נג, וכן הוא בשו”ע או”ח סוף סי’ קנג סכ”ב ובמשנ”ב שם ס”ק קב כתב בשם תשובת רדב”ז ח”ד סי”א דאפילו לא הרשוהו בפירוש אלא כל שהחזיק זמן רב ושתקו ולא מיחו הוי חזקה), ומשמע שהציבור בכל גווני אין יכולים לסלק, ומשמע שהוא חובה המוטלת על הציבור.
[ודין זה הוא מפני דרכי שלום ואין יוצא בדיינים כמש”כ הכנה”ג בסי’ שסו לענין מערבין בבית ישן שהוא מקור דין זה ועי”ש במשנ”ב, ועי’ בתהל”ד סי’ נג סקי”א דמה שאין הציבור יכולים לסלק ש”ץ משום שאין קולו ערב הוא עצה טובה אולם מדינא יכולים לסלק והוא מקיל טפי מהכנה”ג והמשנ”ב או דהתהל”ד מחלק בין עירוב לכאן].
וכן ברשב”א בתשובה ח”א סי’ ש כתב שא”א לסלק את הש”ץ משררתו אם לא נמצא בו פסול, ומקורו בתשו’ ח”ה סי’ רפג מדין חשד כדמצינו שמערבין בבית ישן בגיטין ס ע”ב ואו”ח סי’ שסו ס”ג, והובא דין זה בשו”ע סוף סי’ נג סכ”ה ובמשנ”ב שם הוסיף בשם הכנה”ג דה”ה לכל התמנות במקום שלא נהגו למנות לזמן ידוע, ולכאורה אם נלמד מדין חשד א”כ אין בזה חילוק בין יחיד לציבור דהאיסור הוא כדי שלא לגרום חשד לאדם אחר, וגם בעירובין שם גופא מיירי בחצר של יחידים שאין בכחם לשנות מקום העירוב כדי שלא לבוא לידי חשד.
ובשו”ע הנ”ל בסי’ נג בסעי’ שאח”ז (סעי’ כו) כתב השו”ע קהל שנהגו למנות אנשים על צרכי הצבור לזמן וכו’, ור”ל שאם היה מנהגם למנות לזמן אין משאירים אותם על מינויים, ולכאו’ יש ללמוד מזה דגם בסעיף הקודם הנ”ל מיירי בצרכי הציבור ומ”מ אינו מוכרח.
וברשב”א ח”ה סי’ רפג החזן שאין מסלקין אותו מאומנותו וכו’ וכן למזון וכן לקופה של צדקה וכן על המס ושאר המנויים הצריכים לצבור עכ”ל, ומשמע דלא נאמר דין זה אלא במינוי הציבור אבל יחיד בתוך שלו לא אמרנו דבר זה, ואולי ביחיד בתוך שלו אין שייך חשדא כ”כ דבציבור שסלקו נראה מסתמא שיש להם טעם הגון על הדבר וגם בעירוב נהי דאין כאן ציבור של עשרה אבל יש כאן רבים.
והנה מקור הרשב”א בכ”ז הוא מדינא דמערבין בבית ישן, שאסור לשנות מקום הנחת העירוב, והמשנ”ב בסי’ שסו סקכ”ז כתב בשם הכנה”ג בדינא דמערבין בבית ישן דכ”ז בעירוב שדרכו להניח אותו בבית בחנם וכיו”ב אבל דבר שצריכין ליתן מעות לזה יכולין לשנותו ליתן לאחר ואפילו אם להשני צריך ליתן ג”כ מעות ע”כ, וכתב בשעה”צ דבכה”ג ליכא חשדא שיכולים לומר שרצו מתחילה להנות לבעה”ב זה ועכשיו רוצים להנות לבעה”ב אחר.
ויל”ע דהרי בחזן נקטו הפוסקים [עי’ לקט הקמח החדש סי’ נג סקק”ח מה שציין לכמה אחרונים שדברו מזה ומכיו”ב, וכך מסתבר דהרי בפוסקים מבואר דחזן עדיף שיהיה בשכר ובזה מיירי בכל מש”כ שאין מסלקין חזן, אבל בס”ס קנג מיירי באופן שבעל השררה הוא הנותן מעות] דגם בחזן בשכר א”א לשנותו בלא פסול והטעם מפני החשד.
ואולי החילוק הוא דבחזן שיש לציבור חילוק בין חזן זה לחזן זה א”כ לא מסתבר שישנו הקהל להחזן שלהם רק כדי להנות את החזן השני דאם נוח להם בראשון יישארו בו וע”כ שלא נוח להם בראשון ואז יבואו לתלות משום חשדא, משא”כ בבית אין ליושבי החצר שום חילוק היכן הלחם מונח אם כאן או כאן [אם לא כשהבעה”ב גונב הלחם דהיינו חשדא לפי’ התוס’ וזה לא יחשדו כשיש לתלות בדבר אחר בקל] דבכל גווני יכולים לטלטל ודינם שוה לענין הטלטול, לכך יתלו ששינו משום שרוצים להנות הבעה”ב השני, משא”כ כשאין נותנים מעות אז אין במה לתלות ואז יחשדו [לפי’ התוס’ במשנ”ב שם שהבעה”ב גונב העירוב] שהוא מחמת פסול שמצאו בבית הראשון.
[ועדיין אינו מיושב לגמרי דמ”מ למה לא יתלו בחזן שהוא משום שהשני קולו ערב מן הראשון או מרוצה לקהל יותר ולמה שיתלו מיד שמצאו בו פסול, ואולי אה”נ החשש הוא שמא יאמרו שמחמת זה החליפוהו ויהיה לו מזה הלבנת פנים משא”כ בבית אפשר לתלות מיד לענין הנאת הבעה”ב כיון שיושבי החצר אין להם חילוק בזה וכנ”ל, אבל בחזן אין סברא שישנו הציבור חזן שלהם שנהנים ממנו אחר שהתרגלו בו וכ”ז רק כדי להנות חזן אחר].
ומ”מ א”א להוכיח מזה דבדיני ממון בעלמא אין דין חשד דכאן הוא כשאפשר לתלות שעשה כן כדי להנות לשני ולא מחמת שאין השני מרוצה לו.
ובבהגר”א חו”מ ס”ס קמט הביא מהספרי פ’ שופטים מנין שכל פרנסי ישראל בניהם עומדים תחתיהם וכו’, ומשמע מזה דהוא דוקא דבר שיש בו משום פרנסות ישראל ולא בכל שררה, ואמנם במשנ”ב ס”ס נג ובבה”ל ס”ס קנג מבואר דהוא גם בשאר מינויים ולא רק במינויים הנזכר שם (ועי’ באשל אברהם להר”א אופנהיים סי’ נג סכ”ה שגם בשוחט הדין כן ומשמע דמיירי בשוחט של הציבור) א”כ לכאו’ יש ללמוד מזה דבשררה של יחיד אין הדין כן.
ויש להוסיף עוד דהשררה הנזכרת ברמ”א חו”מ שם סל”א הוא שלא יבנה בהכנ”ס כי אם הוא וזרעו בשם המרדכי בפ’ החובל וכ”ה באו”ח סי’ קנג סי”א ונחזי אנן דלא מיירי כאן אלא בשררה כל דהוא ולא במינוי או תפקיד של חשיבות מופלגת והטעם דחשיב שררה משום שהוא דבר של הציבור, א”כ חזי’ דמה שקובע כאן הוא המינוי של דבר של ציבור ולא מצד שהוא דבר של חשיבות (אם כי יש בזה ב’ דינים, יש דין של בעלות על שררה דזה נלמד מקרא והכהן המשיח תחתיו מבניו דגם בניו יורשין בעלות זו, וזה הביא הרשב”א בח”א הנ”ל, ויש דין של חשד שזה הביא הרשב”א בח”ה הנ”ל, ובדין חשד לא כלול בנו אחריו [וע”ע באחרונים בסי’ שסו שם], ואולי הגר”א מיירי רק בדין הא’ ולא בדין הב’, ואם נימא דבדבר שבממון אין חשש חשדא, ועי’ לקמן, א”כ בדבר שהוא אינו של ציבור והוא דבר שבממון לא יהיה איסור כלל להעבירו משררתו).
ובבה”ל ס”ס קנג הביא פלוגתת הפת”ש בחו”מ סי’ קמט בשם שער המשפט דבאופן שהשני רוצה להוסיף ממון השני קודם ושהרדב”ז ח”ד סי’ יא חלק ע”ז, וסיים הבה”ל דצ”ע למעשה [ויש להוסיף דשם בסי’ שסו עיקר דברי השעה”צ אזלי על מש”כ המשנ”ב דאף שהשני מקבל ממון ג”כ אין בזה משום חשד כיון שיאמרו שרוצה להנות את הבעה”ב השני ואולי לפי הנ”ל יש לבאר דאם השני אינו נוטל ממון כלל והראשון נוטל ממון א”כ בלאו הכי אין כאן טענת חשד דקאמר ליה לאו כל כמינך משום חשד דידך להפסיד ממון שלי אלא אם תרצה תשלם הנזק, וצל”ע אם זה הוא הטעם דהרבוותא המקילים הנ”ל, וא”כ אולי יש ללמוד מזה דכל היכא דיש פסידא לציבור וכ”ש ליחיד אין חשש חשד לדעת הס”ח].
ובאג”מ ח”א סי’ עז דן ע”ד מלמד שרוצים לסלקו (ושם הנידון שסכמו עמו שהרשות לסלקו קודם לכן) ונקט שאין יכולת לזה ולא ביאר שם טעמו אם הוא מדין פועל (ויל”ע מצד דבר שבממון) או מדין שררה או מדין אחר, וגם אם נימא דהוא מדין שררה יש לדון אם מלמד הוא שררת הציבור כיון שהדבר הוא חובת הציבור והמוסד הוא שליח הציבור משא”כ כל עסק פרטי.
במשנ”ב סי’ פג סקפ”ג כתב דיש מחלוקת אם חכם מרביץ תורה או דיין בנו קודמו או לא וציין לכמה אחרונים שדנו בזה, ולמעשה נקטו פוסקי זמנינו (עי’ שה”ל ח”ד סי’ קכח וחוט שני שבת ח”ד עמ’ תב) דהמנהג שגם בכה”ג יש קדימה לבן, ויל”ע דמשמע דכל הנידון מצד שיש בזה שררה של ציבור אבל בשררה פרטית לא [אלא אם כן נימא דכ”ז רק בדין ירושה שאינו נוהג בשררה פרטית במקום שאין טענה ממונית אבל מצד חשדא יש גם בשררה פרטית].
תמצית הדברים הם דשררה שאינה ציבורית (כגון מעמד בכיר בחברה פרטית) לא נאמר בזה דין ירושת שררה (באופן שאין טענה ממונית) ואם יש בזה משום חשד אם הוא דבר הנוגע להפסד ממון לכאורה הוא תליא במחלוקת אחרונים ואם הוא דבר שאין הפסד ממוני בהשארת המינוי אם הדבר שייך לכמה בני אדם (כמו בעירוב) לכאורה יש בזה ג”כ דין חשדא ואם הדבר שייך לאדם פרטי יתכן שיש לדון לפי הענין אם שייך בזה חשד או דמכיון שהוא יחידי (ופחות לוקחים בחשבון את דעתו) יש בזה פחות חשש דחשד.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 110
מק"ט התשובה הוא: 145879 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/145879