מעיקר לשון הגמרא עכ”פ בזמן הגמ’ נזכר שאינו ראוי, והנוהגים להקל בזה אם יש לזה על מה לסמוך, עי’ במקורות.
מקורות:
הנה בגמ’ ברכות מג ע”ב אי’ שאין ת”ח מספר עם אשה בשוק אפי’ אשתו, וכ”ה ברמב”ם פ”ה מהל’ דעות ה”ז, ובאדר”נ פ”ב ה”ב לא ילך עם אשה בשוק ואפי’ היא אשתו.
ועי’ בספר מנהג ישראל תורה אה”ע הל’ נישואין בסופו שהביא בשם כמה ספרים שהנהיגו להזהר בזה וכן שמעתי גם בשם מו”ר הגרמ”מ לובין בשם הגרא”מ שך ג”כ דת”ח נזהר בזה ואכמ”ל בדבריו, ויל”ע על מה סמכו להתיר בזה.
ומדוחק הדברים אפשר דאותם שנהגו להקל בזה סבורים דמאחר שאין בזה איסור גמור מעיקר הדין ויש בזה כבוד הבריות ובפרט הדורות חלושין ומאחר שכבר התרגלו בזה ובפרט דהאידנא יוצאת לחוץ יותר מבזמנם כמבואר ברמב”ם, ואם ילכו כל אחד בפני עצמו יהיה בזה פגיעה, אפשר שלכך הקילו בזה יותר, ואולי אחר שכבר נהגו בזה אין חשד, וכל אלו הם טעמים קלושים, ואולי סוברים שתועלת של שלום בבית דוחה ענין זה עכ”פ בצירוף כל הנ”ל, וצ”ע (וע”ע בתשובתי לענין שתיית ת”ח בפני רבים).
ויש מי שכתב (כנראה ליישב המנהג) דרק דיבור אסור (ראה שלמת חיים סי’ תשז), אולם להטעם בגמ’ שם אין חילוק בין דיבור להליכה וכ”ש שהליכה זה בצד זה דרך הכירות הוא יותר חשד מדיבור גרידא, ופוק חזי שאין אדם מהלך לצד שום אשה בשוק שאינו אשתו זה לצד זה, אפי’ בהליכה חפוזה ומהירה, משא”כ דיבור שלפעמים אירע שאדם ידבר בשוק עם אשה שאינה אשתו במקום הצורך, ועכ”פ כך מבואר באדר”נ שם דה”ה הליכה הוא כמו דיבור ומבואר שם דהם ב’ דינים נפרדים בזה”ל לא יספר עם האשה בשוק ואפילו היא אשתו ואין צ”ל עם אשה אחרת מפני טענת הבריות, לא ילך אדם אחר האשה בשוק ואפילו אחר אשתו ואין צ”ל אשה אחרת מפני טענת הבריות ע”כ.
ובשלמת חיים סי’ תשו כתב דאין מחזיקין עצמו כת”ח, וגם זה צ”ע דברמב”ם שם משמע על כל ההנהגות של ת”ח שהם ראויים, וקי”ל בתענית דבכל דבר של צער כל העושה עצמו ת”ח עושה, ואולי כוונתו כעין הנ”ל דבמקום הצורך מקילים מי שאינו ת”ח גמור.
מק"ט התשובה הוא: 126492 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/126492
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.