על דבר מה שהשבתי לך בתשובה הקודמת (ד”ה קבר הסמוך לו שהוקצה לאשתו האם מותר לקבור שם את נכדו שמת מעט זמן אחריו) שיש להעדיף את אשת הזקן על פני נכדו, לקוברה בסמיכות לזקן, וכעת כת”ר מה”ר ריחמ”א שואל במקרה שלשעבר כבר העדיפו הנכד על אשת הזקן וקברוהו בקבר הסמוך לזקן, אם יש לפנות את הנכד כדי לקבור שם את אשת הזקן.
ויש לציין דהנה לפנות את אשת הזקן מקבר אחר לקבר הסמוך לזקן מותר כמבואר בכמה פוסקים, וכעין המבואר בשו”ע יו”ד סי’ שסג ס”א דמותר לפנות אדם מקברו לקברות אבותיו, וכך נקטו כמה אחרונים גם לענין אשתו, אבל לפנות אדם אחר מקבר הסמוך לסב כדי לקבור מת אחד בקברי אבותיו או את אשתו אינו מפורש בשו”ע שמותר לפנות אחרים לצורך כך.
ובאמת יש סברא לחלק בזה שהרי המת המתפנה אינו מוחל על צערו וכבודו, ולא דמי כשהמת שמתפנה מתפנה לקברי אבותיו שמוחל על צערו וכבודו כיון שמרויח על ידי זה ניחותא שנקבר בקברי אבותיו.
ומעין סברא זו כתב בשו”ת בצל החכמה סי’ יד סק”א להוכיח מדברי הפת”ש סי’ שסג ס”א בשם תפארת צבי דמבואר מדבריו דדין זה שמפנים מת לקוברו בקברות אבותיו הוא רק אם אין מתים אחרים מתבזין עי”ז עי”ש וכעי”ז י”ל לעניננו ג”כ.
ועי’ בשו”ע יו”ד סי’ שסג ס”ג בשם ברייתא דמסכת שמחות דאין מלקטין עצמות לא מתוך הארון ולא מתוך הקבר לצד זה לקבור שם מת אחר או לצורך המקום ע”כ, והיינו במקום שאין נוהגין ללקט עצמות [עי”ש בבהגר”א ובשבו”י ח”א סוף סי’ פז] שאז אין ללקט עצמות של מת אחד כדי לקבור שם מת אחר, וא”צ להאריך להוכיח דהיינו אף להדעות שאין קבר נאסר בהנאה מדינא מלקבור שם מת אחר מ”מ אין מלקטין עצמות מת אחד לצורך מת אחר.
ואמנם האג”מ ביו”ד ח”א סי’ רמא מתיר לפנות איש שנקבר על יד אשה שאינה אשתו כדי שלא תתבזה ממנו, אבל שם הטעם משום שגם האיש עצמו יש לו ביזיון כמבואר באג”מ שם, והוא מפנהו גם לצורך כבוד המתפנה עצמו, משא”כ כאן כשמדובר בפינוי הנכד הרי הנכד עצמו עדיפא ליה קבר זה מקבר אחר כיון שקבר זה הוא קברי אבותיו ואינו מתפנה משם אלא לצורך הזקנה בלבד.
ואף שיש משמעות באג”מ שם שמשום ביזיון האשה הקבורה שם בלבד היה מותר לפנות את האיש משם אף לולא הביזיון של האיש (וזה לעצמו אינו מוסכם לכו”ע שזה חשיב לה כביזיון מה שקבור איש שם ואכה”מ לזה, ועי’ צי”א ח”ה בקונטרס אבן יעקב סי’ כח מה שהביא בזה), מ”מ שם יש ביזיון אבל בענייננו הוא עדיפות בלבד לזקנה להקבר אצל הזקן ואין לה ביזיון כשקבורה במקום אחר.
ובאג”מ שם דן מצד עוד סברא [ואפשר שהוא ביאור הסברא הקודמת] שכשקברו את האשה הזרה מתחילה זכתה בקבר שעל ידה שלא יקברו שם אנשים, וכאן בענייננו האב גם שילם על הקבר שלידו וגם ציוה לקבור שם את אשתו, וצל”ע אם זכיה כה”ג סגי להתיר גם לפנות את המת הנקבר שם [ובאמת מהאג”מ אין ראיה ברורה לכ”ז דהרי שם הוא זכיה לענין ביזיון שזוכה בקבורת עצמו שלא יקברו שם מת אחר באופן שמבזהו אבל זכיה למה שקנה בחייו לענין מצוה לקיים דברי המת שיועיל לפנות קבר צל”ע אם מספיק לזה, וכן זכיה מצד שחפרו את הקבר למת מסויים, דגם זה אין מוסכם דחשיב זכיה לאסור על מתים אחרים, וגם דמ”מ היה להאג”מ שם עוד טעמים בזה].
והמעי’ היטב באג”מ יו”ד ח”א סי’ רלח יראה שמסכים שאין מפנים מת לצורך מת אחר כדי שיראה קבור בקברי אבותיו [וכל הנידון שם אם להתיר הוא רק באופן שהמת המתפנה מרוויח ג”כ מזה בכבודו, אבל בפינוי מת שלא להנאת המת המתפנה כלל אינו מתיר עי”ש היטב בלשונו].
ובאמת לאחר מעשה אינו קלקול כ”כ שהעדיפו לקבור נכד בקברות אבותיו מאשה אצל בעלה דאף שנהגו להקפיד יותר בקבורת האשה אצל בעלה יותר מבן אצל אביו וכ”ש נכד, וגם האשה עצמה נהגו להעדיף קבורתה אצל בעלה מקבורתה אצל אביה, מ”מ יש צד בקצת מהפוסקים שקברות אבותיו חשיב טפי מקבר אשה אצל בעלה [עי’ עוד אג”מ יו”ד ח”א סי’ רלו וח”ב סי’ קסא], אם כי גם זה הוא מלבד שאר החששות שהזכרתי בתשו’ הקודמת.
והגם דמותר לפנות מת מקבר גזול כדמוכח בשו”ע יו”ד סי’ שסד ס”ב ובש”ך שם סק”ד וסק”ח, ואף הוא מצוה לפנותו משם (יו”ד סי’ שסג ס”א קבר הנמצא והיינו שנעשה בגזילה כמ”ש בהג”א פ”ג דמו”ק סי’ לט וכמבואר בש”ך סי’ שסד שם) ויש בזה צער וביזיון למת כל זמן שלא פינוהו משם (או”ז הל’ אבלות סי’ תכ), מ”מ כאן אינו ממש קבר גזול אם נעשה מדעת היורשין אלא קבר שנקבר שלא מדעת מי שנקבר שם ראשון ואין בזה ממש דיני זכיה להוציא בדיינים [ואמנם בתוספתא פ”ט דב”ב ה”ה מבואר שכופין את היורשין לקיים דברי המת וכ”כ בב”י ס”ס רנב בשם ריטב”א ובד”מ בשם ריצב”א וכ”כ ברמב”ן ומאירי גיטין יג ע”א, ודלא כהחולקים שהביאו שם (עי’ מרדכי כתובות סי’ רנ וב”ב סי’ תרלג), אבל לכו”ע אחר שנתנו הקרקע לאחר מה שנתנו נתנו כמבור ברמ”א חו”מ סי’ רנב ס”ב בשם הגמ”ר דב”ב], וגם אינו ברור דגילוי דעת חשיב מצוה לקיים דברי המת [עי’ רמ”א בחו”מ שם וצריך לברר מה היה באופן זה], וממילא אינו ברור דגם אפשר לפנות קבר על סמך זה אע”ג דפינוי קבר גזול הוא ג”כ טובתו של המת.
ויש לדון בקבר שנחצב לצורך אמו ועברו וקברו את הבן שם דעשו איסור בזה (עי’ שו”ע יו”ד ס”ס שסד) אם גם בדיעבד יש להוציאו משם, וממילא יש לדון לגבי נכד דאין ברור שכל דיני כיבוד אם נאמרו גם לענין אם האם וכמשנ”ת.
ובשבו”י ח”א סי’ פז פסק דכשקברו מת באיסור והיינו בקבר שהיה כבר של מת אחר ופינוהו לקבור מת אחר וזה היה באיסור לדעת השבו”י, לכך מותר לפנות את המת השני כיון שנקבר באיסור, וחזי’ מזה דמת שנקבר באיסור מותר לפנותו עכ”פ אם שייך לומר שהאיסור ממשיך עכשיו בזמן שאחר הקבורה, [ובאחרונים דנו לגבי כשקברו רשע אצל צדיק אם צריך לפנותו, ויש בזה כמה דעות, ואולי יש מקום לצדד דשם הסוברים שלא לפנותו ס”ל שהאיסור הוא רק מעשה הקבורה ואינו איסור מתמשך א”נ דס”ל שאינו איסור גמור א”נ דס”ל דאין האיסור ודאי דאין הגדרה ברורה של צדיק ורשע לדידן כמ”ש בקידושין מט, משא”כ בכל גווני שהוא איסור מתמשך מדינא אפשר דלכו”ע צריך לפנות המת השני].
ובאמת יש כאן פנים שקצת נוטים להתיר הפינוי, דהרי בעל הקבר ייחד הקבר לצורך זה ומת בעל בעל הקבר, וגם מצד עצם מה שחפרו קבר לצורך מת אחר עכ”פ כשהיא זקנתו, וממילא מת זה נקבר שם לכאורה באיסור, והו”ל כעין קבר גזול שהוא מתיר להוציא המת וגם צער למת הנקבר שם, אבל צריך לברר כמה פרטים בזה דלפי המתבאר אין ברור שיש כאן איסור מתמשך וודאי [וגם עיקר הנידון שעליו הורה השבו”י שם דמת שנקבר בקבר מת אחר חשיב באיסור ומתפנה מיירי בקבר שכבר נקבר שם מת אחר וגם זה הוא מחלוקת הפוסקים וסברת השבו”י בזה אינה מוסכמת לכו”ע לאסור קבורת מת בקבר של מת אחר אפי’ כשכבר נקבר, וכמו שציינתי בתשו’ הקודמת לדברי השו”ע והרע”א ביו”ד סי’ שסד ס”ז, וכ”ש באופן שעדיין לא נקבר המת הראשון דבזה גם להמחמירים ברע”א שם אין מחמירים בזה].
ולכן למעשה בכל אופן שאינו ברור שמותר לפנות בד”כ נוקטים שלא לפנות (עי’ שבט הלוי ח”ה סי’ קפ ועי”ש ח”ב סי’ רד, ועי’ עוד מהר”ם שיק יו”ד סי’ שנד), וממילא בינתיים אין לפנות אלא אם כן יתברר ע”פ חכם או ב”ד שנעשה כאן איסור ודאי המתמשך.
מק"ט התשובה הוא: 136285 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/136285
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.