בעצם הגדרת חיוב הברכה אין חילוק אם הוא לצמאון מועט או צמאון גדול, דהברכות הם תיקון חכמים וכשנכנס לכלל חיוב הרי יש בזה חיוב גמור אם מעט ואם הרבה, ורק גבי בהמ"ז מצאנו חילוק בין שיעור שביעה כל דהוא לשיעור שביעה גמורה כיון דשם יש חילוק בין חיוב דאורייתא לחיוב דרבנן אבל בשתיה לא (ובתשובה אחרת הרחבתי דיש קצת אחרונים שסברו דבשתיה שקודם בהמ"ז [לשיטת המצריכים אז שתיה כשצמא] בעינן רוויה גמורה שלא יהיה צמא כלל אח"ז אבל כלל הפוסקים לא סברו כן).
ואמנם יש קצת ראשונים שסברו דבשתיית יין יש חיוב ברכה אחרונה דאורייתא אבל להנך פוסקים נראה דלא בעי' אפי' באכילה שיהיה שביעה גמורה וכ"ש בשתיה וכן משמע בשעה"צ סי' קצז סקי"ח עי"ש.
אבל במים לכו"ע דאין בורא נפשות דאורייתא, וגם בגמ' מד ע"ב משמע דרב אשי מברך אמיא בורא נפשות כי מדכרנא משמע קצת שאינו חובה גמורה (זה הערת המגיה בסידור רש"ס הגדש"פ וברכת הנהנין סי' ו על המחז"ו), ועכ"פ מהדברים משמע דמ"מ לכו"ע אינו דאורייתא דמי איכא מידי דלמר דאורייתא ולמר פטור גמור, וגם אין לו ג' ברכות ואפי' לא מעין ג' ברכות, וגם בשנות אליהו ס"פ כיצד מברכין משמע ע"פ הירושלמי שם בפ"ו ה"א דבזמן המשנה לא בירכו בנ"ר על המים (ובזה מיושב הלשון ולא כלום בכ"מ דהכונה לבנ"ר לדידן, וכן נקט במחזור ויטרי גבי על המחיה דבורא נפשות אינו חובה דולא כלום הוא כפשוטו).
אבל יש בזה ב' עניינים אחרים, הא' דבאופן שהוא בכלל האופנים המסופקים אם חשיב לצמאו א"כ כשהוא יותר לצמאו [כגון השותה לצורך צום באופן שנחלקו הפוסקים אם מברך שהכל יכול להביא עצמו לידי צימאון על ידי אכילת דבר מצמיא ואז מתחייב בברכה לכו"ע] בודאי יש בזה ענין שמוציא עצמו מספק ברכות.
וכמו"כ הענין הב' מצד כוונת ההודאה יותר מכוון בברכה כשנהנה יותר או שמטעים את המים יותר ויש בזה ברכה מעולה יותר, וכעין מה דאמרי' בתענית כה ע"ב שאין אומרין הלל אלא בנפש שבעה וכרס מלאה, ומהכי טעמא אמרי' בשבת קיח ע"ב הקורא הלל בכל יום הר"ז מחרף ומגדף משום שנראה שאינו אומר הדברים מלבו שהרי לא בכל יום מתעורר בו הצורך להודות, ועי' בתוס' בתענית שם ומג"א ומשנ"ב סי' תקעה, ובזוהר ח"ב דף ריח דשכינתא אתעטרא מגו ברכן דעלין מגו שבעא בסעודה, ועי' בברכות לה ע"א כשהוא שבע מברך וכו' וכ' התוס' ורשב"א דק"ו לאו דוקא, ובשטמ"ק שם פירוש לאו קל וחומר מעליא הוא זה דאיכא למיפרך כדפרכינן לעיל בפרק מי שמתו מה לאחריו שכן נהנה אלא דהאי סוגיא לא קיימא וכו' (ועי' בירושלמי סוף קידושין שהובא בפוסקים, ועי' רמ"א סי' רד ס"ח דלשיטתו אין ברכה אם אנסוהו לאכול שלא לרצונו).
אבל לא מצינו שנהגו בזה לענין לצמאו ואדרבה בתוס' בשם המדרש ובשאר ספרים אי' דצריך למעט בתענוגים כדי לזכות בכתרה של תורה ועי' בפ"ו דאבות על דרכה של תורה ובסוטה מח על תורה מתוך הדחק ותנחומא נח, וכמנהג רבינו הק' בכתובות קד, וכמו שנהג הגר"א למעט בתענוגים בכל אכילתו, ואחד בדורינו הגראי"ל (וגם בפי' דברי הירושלמי שם גופא יש שנקטו מעט מכל מין ולא ממש למלאות הנאתו והרחבתי בזה בתשובות אחרות).
מק"ט התשובה הוא: 125709 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/125709