א) הבה”ל סי’ קיא ס”ב נסתפק מי שלא אמר ה’ שפתי תפתח אם חוזר או לא, ונוטה להכריע בזה שאינו חוזר, דמש”כ בגמ’ בברכות ד ע”ב דהוא כתפילה אריכתא אי”ז ממש כתפילה אריכתא לכל דבר (וכ”כ בדעת הבה”ל באג”מ ח”ה סי’ כד סק”ח), וכן בשו”ת תורת יקותיאל מהדו”ק סי’ נג כתב לדייק מדברי התר”י בברכות שם שאין פסוק זה לעיכובא, וכן נקט הגריש”א להלכה (המאור שנה סו א עמ’ נט) וכ”כ בספר הלכות יום ביום פי”ג הע’ ד’ ע”פ לשונות הראשונים עי”ש ובריש פרק יח בהערה.
אולם האג”מ שם נקט דלא כהבה”ל וגם כ’ להוכיח מדברי התר”י גופיה דלא כהבה”ל [ונתבאר דהתורת יקותיאל למד להיפך מדברי התר”י].
והיה מקום להוכיח שיצא בדיעבד ממה דלחלק מהפוסקים אין הש”ץ אומר ה’ שפתי תפתח (עי’ בב”י ומאמ”ר סי’ קכג) ויש להוסיף עוד דדעת המשנ”ב בסי’ קיא [ויש חולקים ועי’ כה”ח שם סק”י] דטוב שיאמר החזן בלחש ומבואר מזה שא”צ להוציא מי שאינו בקיא בה’ שפתי תפתח דהרי בע”ה עסקי’ שאין סיבה לתלות שיודע פסוק זה יותר משאר הברכות הקבועות והחזן מוציאו מברך אתה ה’ ואילך.
אבל בבה”ל שם דחה ראיה זו עי”ש, ומ”מ כוונתו צ”ב דנמצא לפי דבריו דהי’ צד לומר דשומע כעונה מוטל עליו פחות חיובים ממי שאומר בעצמו דהשומע פטור לכתחילה והעונה מחוייב בדיעבד וצ”ע דהיאך שייך שאם אומר בעצמו יתחייב לעיכובא בעוד דבר דבד”כ אומר בעצמו עדיף ודוחק גדול לומר דהמתפלל עם הציבור נפטר מזה מחמת שתפילתו מקובלת עם הציבור דהא מהיכי תיתי וגם הבה”ל גופיה סברא אחרת כתב בזה, ומ”מ למסקנתו הבה”ל נוטה שאינו לעיכובא וכנ”ל.
ויש להוסיף דשי’ הרי”ץ גאות (מאה שערים ח”א דף ל) דיחיד ששמע מהש”ץ ויצא ממנו א”צ לפסוע דהש”ץ מוציאו בפסיעות ואף דפסיעות הש”ץ הם רק בקדיש שלאחמ”כ, [וכ’ שם שבא לחלוק בזה על תשו’ רב האי, ועי’ תשו’ רב שרירא ורב האי בתשוה”ג הרכבי סי’ רנו דיחיד צריך לפסוע אם יצא מהש”ץ ועי”ש עוד ואכה”מ להלכה בפרט זה], ועכ”פ חזי’ מדברי הרי”ץ גאות דמה שצריך כדי לצאת מהש”ץ צריך הש”ץ להוציאו במה שהש”ץ עושה, וממילא דבר שהוא דיבור כגון יהיו לרצון צריך להיות שומע ממנו משא”כ פסיעות שאינו דיבור דבזה א”א לשמוע מהש”ץ לכך סגי במה שהש”ץ עושה וצל”ע.
ויש להוסיף עוד (ונתעוררתי לחלק מענין זה עפמ”ש בספר רזי ברכה בברכות שם ועי”ש עוד) דהנה התוס’ השוו דין יראו עינינו לדין השכיבנו דכמו דאמרי’ בגמ’ לענין השכיבנו שאינו הפסק כיון דתקון רבנן ממילא ה”ה יראו עינינו, והנה התוס’ לשיטתם נקטו להלן במסכתין דלא אמר זכרנו מחזירין אותו דתקון לה רבנן וממילא דינו כמו המלך הקדוש דהוא מתיקון חכמים, והיינו דסברו התוס’ דטופס ברכות נקבע ע”פ מה שתקנו חכמי הדור תקנה שנקבעה ונתפשטה (והארכתי בעוד כ”מ דהגדרת טופס ברכות הוא ברכה שבירכו חכמים והזכרתי בזה כמה ראיות), והנה להלכה נקטי’ כהתוס’ רק לענין יראו עינינו דאינו הפסק ולא לענין זכרנו הנ”ל שיעכב, ויש לומר הטעם בזה דאמנם יראו עינינו הוא תיקון חכמים אבל מה שלא נזכר בגמ’ אין לה תוקף תקנה לעיכובא, וחזי’ מסברתינו דשייך לומר גאולה אריכתא אע”פ שאינו מגוף התפילה ממש, כך היה מקום לומר אע”ג דיש להשיב ע”ז.
והיה מקום להשיב ע”ז דשייך לומר דמנהגינו סובר כאידך סברא דיראו עינינו נתקן להשמיע דתפילת ערבית רשות, א”נ דאזלי’ לקולא בברכות ולפעמים גם בתפילה, ולכן ביראו עינינו אזלי’ לקולא ובזכרנו אזלי’ לקולא, ומ”מ ב’ תשובות אלו אינן נהירות כ”כ, דנהי דתפילת ערבית רשות מ”מ אם הוא הפסק הא איזהו בן עוה”ב וכו’ בברכות שם א”כ רק לאחר שאינו הפסק תקנוהו להיכר דתפ”ע רשות, ולגבי התשובה השניה י”ל דבתפילה ספק התפלל אמרי’ הלוואי וכו’.
ב) ולענין יהיו לרצון עי’ בסי’ קכג ס”ו דהמחבר אומר ה’ שפתי תפתח והוסיף הרמ”א דאינו אומר יהיו לרצון, והשל”ה (הובא במג”א ובהגר”א ובמשנ”ב) והגר”א (בביאורו ובמעשה רב) חלקו על הרמ”א, וכן במאמ”ר שם משמע דדעת הב”י נוטה דמאן דמחייב בה’ שפתי תפתח מחייב הש”ץ גם ביהיו לרצון.
ובנו”כ שם נחלקו בטעם הרמ”א, דלהמג”א והמשנ”ב הוא משום שאומר אח”כ תתקבל, ולחלק מהנו”כ שם הוא משום שדין אמירת יהיו לרצון לא נאמר לגבי הש”ץ.
וחזי’ מזה דעכ”פ לדעת הרמ”א לפי איך שפירשוהו הנך אחרונים יהיו לרצון קיל מה’ שפתי תפתח, שאינו חלק מנוסח התפילה, והבה”ל הנ”ל כל הצד שהיה לו שיחזור בה’ שפתי תפתח הוא רק מצד דאמרי’ בגמ’ דכתפילה אריכתא דמיא ועל יהיו לרצון לא נזכר להדיא לשון זו גם אם נימא דילפי’ לה ממילא מהשוואת ה’ שפתי תפתח ליהיו לרצון מ”מ לא חמיר מה’ שפתי תפתח.
ואמנם הי’ מקום לדחות הראיה ולומר דבש”ץ לא נתקן מעיקרא כיון שאינו מתפלל לצורך עצמו, אבל הא קחזי’ מיהת שלא נתקן לש”ץ וחזי’ מזה בפשוטו שאי”ז ממש מנוסח התפילה עצמה.
וגם להמג”א דהטעם שאין החזן אומר יהיו לרצון משום שאומר תתקבל חזי’ שלא הקפידו שיאמר לכתחילה כתיקון חכמים ומבואר דאין חומרתו כברכה גמורה וכ”ש שלא כחלק מן התפילה ממש, אבל אולי יש לדחות דאתיא כדעות הראשונים במשנ”ב לעיל סי’ סח שהנוסח אינו מעכב והגר”א אזיל לשיטתו דסבר כהרמב”ם והמחבר לענין הפיוטים ויל”ע, ועי’ עוד להלן בדעת הגר”א.
ומ”מ זה פשוט שאין יהיו לרצון חמיר מה’ שפתי תפתח שהרי נזכרו יחד בברכות שם.
והנה בטעם המחבר כתב בבהגר”א דכתפילה אריכתא דמיא והוא מענין התפילה וחזי’ מזה שהרחיב הא דכתפילה אריכתא על עוד דין, ויש להסתפק בדעתו אם ה”ה נקט כאן לענין דיעבד ונמצא שדעתו כהאג”מ הנ”ל, או דילמא דלענין דיעבד מסכים עם הבה”ל הנ”ל, ומ”מ מאחר דרוב האחרונים והבה”ל נקטו שאינו חוזר א”כ אין הכרח לומר דהגר”א חולק עליהם כיון דהגר”א כאן מיירי לכתחילה, אולם הגר”ש דבלצקי (בית הלל נב ד’ עמ’ כח) כתב לתלות הדברים במחלוקת הרמ”א והגר”א דהלגר”א דאומר החזן יהיו לרצון ה”ה שהוא לעיכובא, ומ”מ נקט שלמעשה יש לסמוך על הרמ”א בזה.
ולגוף הראיה מיהיו לרצון יש להעיר דגבי יהיו לרצון במשנ”ב משמע שקיים ד’ השל”ה והגר”א עי”ש בלשונו ואעפ”כ בבה”ל הנ”ל לא הביא מזה ראיה להלכה דה’ שפתי תפתח הוא לעיכובא, אבל יש מקום לדון מאינך דברי הגר”א שלמד דתפילה אריכתא לגבי ה’ שפתי תפתח הוא גם לענין ש”ץ א”כ יש לטעון דה”ה לעניננו הוא בכלל תפיל אריכתא וכנ”ל.
ג) ולענין לא כרע ולא השתחוה במקומות הצריכין השתחויה, יעוי’ בלשון הרמב”ם ריש פ”ה מהל’ תפילה שכתב בזה”ל, שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן ולעשותן ואם היה דחוק או נאנס או שעבר ולא עשה אותן אין מעכבין ע”כ, ואחד מהדברים שכתב שם הם הכריעה והשתחויה, ומבואר מזה דאם לא כרע ולא השתחוה יצא ידי חובתו, וכן נקט להלכה בשיח יצחק [הקדום] על מועד (בסופו בקונט’ תפילת כל פה אות ה’) ע”פ דברי הרמב”ם הנ”ל.
[ולגוף מה שהביא שם מלשונות התלמודים והראשונים לענין זקן וחולה כיון שנענע וכו’ יצא, עי”ש מה שהביא בזה, יתכן ליישב שאם עדיין עומד במקום המחוייב כריעה בתפילה יצא יד”ח כריעה וא”צ לכרוע שוב אבל אה”נ אם לא כרע כלל ג”כ יצא וכדברי הרמב”ם].
ויש להסתפק במי שלא פסע הג’ פסיעות אלא הלך לדרכו מיד אחר המברך את עמו ישראל בשלום בשוגג או במזיד, ושוב אח”כ בא להמלך האם מחוייב לחזור ולהתפלל או לא, מה דינו.
ויש לפשוט ספק זה דברמב”ם שם בהמשך הפרק מבאר כל השמונה דברים שצריך לעשותן ואין מעכבן ובדיני הכריעה וההשתחווייה מזכיר ג”כ ענין הפסיעות שלאחר תפילת י”ח, וחזי’ מזה שסבר הרמב”ם שאין פסיעות אלו לעיכובא בדיעבד.
וביומא נג ע”ב אי’ המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו ואחר כך יתן שלום ואם לא עשה כן ראוי לו שלא התפלל ע”כ, וכן גרס רש”י ורב עמרם ועוד ראשונים, ופרש”י נוח היה לו אם לא התפלל ומשמע דמ”מ אי”ז חשיב ממש כמו שלא התפלל, וכה”ג במכות כג ע”א המספר לשון הרע וכו’ ראוי להשליכו לכלבים אבל אין זה ציווי ליחיד או לב”ד להשליכו לכלבים אלא מדיני שמים (ופשוט דמי שאינו פוסע הוא בכלל ראוי לו שלא התפלל וכ”כ בחידושי ר”מ מאימראן על הגמ’ ביומא שם ובהליכ”ש תפילה פ”ח דבר הלכה מב, והערוה”ש נקט יותר מזה דגם המשך דברי הגמ’ שם שחוזר מיד הוא בכלל הרישא ויל”ע מנ”ל, והואיל דאתאן לזה אציין דבפי’ העץ יוסף לע”י שם כתב כפרש”י הנ”ל והוסיף כלומר ראוי לו שלא בא לעולם, וכ”ה ברש”י אבל ברש”י במקום כלומר איתא כמו, וכוונתו דראוי ר”ל עדיף ומוטב שכך היה כמו שמצינו ברפ”ב דחגיגה גבי ראוי לו שלא בא לעולם שראוי הכונה ג”כ עדיף ומוטב שלא בא לעולם, ונראה דט”ס נפל בעץ יוסף ונדפס כלו’ במקום כמו ואולי מחמת דמיון האותיות).
אבל יש ראשונים שגרסו הרי הוא כאילו לא התפלל (כ”ה [או כעי”ז] בבה”ג ורי”ף ורא”ש ורי”ד וילקוט כת”י [דק”ס] ובספר הבתים תפילה שער ח’) אבל גם לגירסתם ר”ל כאילו ולא שלא יצא יד”ח ושצריך לחזור וכמו שנתבאר במקו”א בשם הראשונים דלשון “כאילו” הכונה כקטן הנתלה בגדול.
ויש להוסיף עוד דגם במהלך בדרך באופן שאין יכול לפסוע ג’ פסיעות מצינו שיצא [הנה בסי’ צד בשו”ע ורמ”א ומשנ”ב מבואר דצריך לעשות ג’ פסיעות באיזה אופנים עי”ש אך לא נזכר להדיא מה הדין כשא”א לפסוע, ובמשנ”ב סק”כ משמע דכשא”א לעמוד ולפסוע בזקן פטור מלעמוד אך לא הזכיר להדיא שגם מלפסוע פטור, אף שיתכן לפרש כן בכוונתו, אולם ביוסף אומץ למה”ר יוזפא סי’ תסב מוכח יותר דבתפילה בישיבה בדרך כשא”א לפסוע יתפלל הכל בישיבה בלא לפסוע], ומצינו דלהלכה המתפלל בדרך בישיבה יצא גם כשישוב לביתו [עי’ משנ”ב סי’ צד סקכ”ז], ומסתמא גם באופן הנ”ל שאין יכול לפסוע ג’ פסיעות [ומ”מ בזה לא אמרי’ דנוח לו שלא התפלל דמה יעשה שאנוס הוא, ועי’ במשנ”ב סי’ צד סקכ”א דאפשר דמי שאנוס להרהר התפילה יוצא בזה גם לכשיבריא משום דהשתא אנוס הוא].
ויש להוסיף עוד דדין זה גופא שהעמידה אין מעכבת דייק לה הפמ”ג שם משב”ז סק”ה מדברי הרמב”ם בפ”ה שם, ע”ד דיוקו של השיח יצחק דלעיל, ומינה נלמוד גם לענייננו דהא בהא תליא דגם דין פסיעות נזכר שם וכמו שנתבאר.
ויש להוסיף עוד דחזן אינו פוסע דסומך על מה שפוסע אח”כ בקדיש [עי’ משנ”ב סי’ קכג סקי”ח], וכן מי שנזדמן לו מצוה קצת יכול לעקור ולפסוע לאחמ”כ [סי’ קד משנ”ב סק”ט בשם השע”ת], וחזי’ מזה שאין הפסיעות ממש מדיני תפילת שמונ”ע עצמה דבשמונ”ע עצמה אסור [כבשו”ע שם ס”ב ומשנ”ב סק”ח].
וכן אם לא כיון רגליו בשמונ”ע בדיעבד יצא ידי חובתו [משנ”ב ריש סי’ צה].
מק"ט התשובה הוא: 134142 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/134142
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.