הנה ענייני רפואה אסורים בשבת, מצד שני עניינים שאינם לרפאות חולי מצינו באיזה אופנים שאין בהם איסור בשבת.
והנה ראשית מצינו לגבי שיכוך שכרות בסי’ שכח סעי’ מא ובמשנ”ב שם ס”ק קכז בשם הא”ר והט”ז דטעם ההיתר משום שהפגת שכרות אי”ז רפואה אבל כאן אינו ממש דבר שאין לו רפואה כיון שהוא לחזק את האדם מידי חולשה ואינו דומה ממש להפגת שכרות שאינו רפואה דאדם שהוא פחות שיכור אינו אדם יותר בריא ואדרבה לפעמים ירצו אנשים להשתכר דוקא.
ועוד מצינו דלהנעים הקול (שם סל”ח) לא חשיב רפואה, אבל שם כל עוד שלא הנעים קולו אין בו חסרון דדבר הרגיל אצל רוב בני אדם שאין קולם משובח יותר מידי ולא אכפת להו בכך ולא הורגלו לטרוח בו אינו בכלל חולי, והמרפא אותו אינו בכלל רפואה בשבת.
ועוד מצינו דלהבריח ריח רע לא חשיב רפואה (שם סל”ו), אבל שם הוא לסלק דבר חיצוני, דאדרבה להבריח ריח רע באופן שהוא מתקן הריח רע שבגוף חמיר מזה לענין רפואה בשבת והרחבתי בענין זה ובמ”מ בזה בתשובה אחרת (ד”ה האם מותר לשים על הגוף בשבת דבר להברחת יתושים), וכה”ג מצינו גם שרפואה להצטנן מחום המרחץ חשיב רפואה לענין שבת (עי’ שו”ע או”ח סי’ שכא סי”ז).
ועוד העירו מדברי השו”ע סי’ שכח סכ”ז דרטיה ע”ג מכה שנתרפאה מותרת כיון שאינו אלא משמר המכה ואינו מרפא, אבל יש להעיר ע”ז דאמנם במשנ”ב ובשאר הנו”כ שם מבואר דשם טעם ההיתר משום שכבר נתרפאה המכה וליכא משום שחיקת סממנים ובמכה שלא נתרפאה משמע שלא הותר וגם בסעיפים הקודמים מוכח דאין היתר להניח סממנים המרפאים או רטיה המרפאה ע”ג מכה.
ומ”מ אפשר דכמו ששם מצינו שאם אין מכה לא גזרו שהרי לא יתחלש בשבת א”כ ה”ה בענייננו שאינו עתיד להתחלש בשבת לא גזרו, אבל הוא מחודש דהרי אם עושה כן על מה שיתחלש בשבת עיקר דעת המג”א להלן לאסור, וא”כ הוא מחודש לחלק בגזירה שאם ההתחלשות לא תהיה בשבת אין איסור אלא דעדיין יש לטעון שהרי בידו עכ”פ בשבת לאכול ולא להתחלש והויטמינים שלוקח טעם לקיחתם הוא כדי שלא יתחלש, ויש לטעון דטעם ההיתר שאם אין מכה לא גזרו הוא משום שאינו בהול וא”כ בכל כי האי נמי אינו בהול, אבל עדיין לא דמי למכה שנתרפאה ששם אכן עכשיו לא נשאר דבר מן החולשה, וכאן עושה על דבר שעדיין טרוד בו כיון שהוא על העתיד, (ועי’ להלן בשם השלחן שלמה להקל באופן שלמחר יפול למשכב גם בעניננו ומוכח שם דהיינו אף אם אין חולה כלל, ומוכח מדבריו דאין היתר בניד”ד).
ועוד ציינו בזה לדברי השו”ע לעיל סעי’ כג דשם מבואר דרטיה שאינה מרפאה אין איסור ליתן ע”ג המכה גם קודם שנתרפאה, אולם יש לטעון דשם נזכר בשו”ע שהוא כדי שלא תישרט המכה ושם אין הגוף פועל שום פעולה לטובת המכה אלא הכל הוא ענין חיצוני לגמרי ובכה”ג באמת קל להבין שאינו בכלל רפואה, משא”כ בניד”ד שהוא פעולה בתוך הגוף והוא יותר מחודש לומר שמותר אם הוא כדי להשאיר המצב הקיים.
ובהערות הגריש”א מו”ק י ע”ב הביא דברי המג”א סי’ שכח סקמ”ג שאוסר גם לבריא ליטול רפואה להתחזק ודימה לזה גם הויטמינים המצויים עכ”פ לענין שבת (וכן הובא בשמו באשרי האיש פל”ו סכ”ט).
וכן הובא בשם הגריש”א (אשרי האיש או”ח ח”ג פ”ע ס”ו) שלא לקחת תרופות בשבת להקלת הצום למחרת [ושם יש חשש הכנה ג”כ] ולענין אם מועיל לזה לערבב התרופה במאכל עי’ להלן.
ויש לציין שהמשנ”ב שם סקק”כ פסק כהמג”א [וכ”ה שם בסקק”ל], וכ”כ הפמ”ג בא”א סקמ”ג שם שכ”ד הלבוש.
וכעי”ז הובא בשש”כ ח”א פל”ד ס”כ בשם הגרשז”א דויטמינים שלוקח לחזק מזגו אסור אבל לדעתו מותר לקחת אם לוקח תחליפי מזון (ולפי שיטתו יש לדון אם ויטמינים אלו שלוקחים לצום הם כתחליף למיני מזון או גם משנים בפעולת הגוף ע”י סממנים שהגוף לא ייחלש, ולגוף דברי הגרשז”א יש להעיר דהנה המשנ”ב שם בשם המג”א ג”כ חילק בין אם אוכל ושותה לרעבונו לבין אם הוא לחזק מזגו, ולפ”ז מה שייך לויטמינים שהם תחליפי מזון שאינם לרעבונו, ואולי באמת גם הגרשז”א לא התיר אלא כשלוקח את אותם הויטמינים לרעבונו בזמן האכילה וכדבריו שם שאז נחשבים למאכל, ולא שלוקח את הויטמינים לשם מניעת צריכת מזון בהמשך היום, וכ”ש בניד”ד שלוקחם כתחליף לצריכת מזון לאחר השבת שבזה יש לדון אף מצד הכנה כדבסמוך).
ויש לציין דיש שנקטו בדעת הב”י בסי’ שכח והשו”ע שם סל”ז להקל בזה, וכן נקט באג”מ דלהלן בדעת השו”ע והב”ח (ועי’ אול”צ ח”ב עמ’ רנז), ובמשנ”ה ח”ד סי’ נא נקט להחמיר גם בדעת השו”ע, ובגוף דברי המג”א הנ”ל נאמרו כמה ביאורים באחרונים, ועי’ בתשובתו של הגר”פ פאלק שנדפסה בקובץ קול התורה חלק סא וחלק סד שהרחיב בדעות בזה בהיקף רב, ועי’ עוד אג”מ ח”ג סי’ נג נד וצי”א חי”ד סי’ נ ובאר משה ח”א סי’ לג לז.
ויש להוסיף דגם לפי הצד שיש היתר בויטמינים גרידא מטעם שהם מאכל בריאים, מ”מ ויטמינים המיוחדים לצום הם חמירי מזה מאחר ואינם מאכל בריאים רגילים אלא מאכל אנשים הנחלשים מן הצום [מלבד הנידון של הכנה] וגם להמתירים יש לדון בזה אם חשיב מאכל בריאים בכה”ג, אבל באג”מ שם (וכעי”ז בבאר משה שם) כתב דמה שלוקח כדי שלא יחלש מותר אף להמג”א.
ובפמ”ג פשטות דעתו בביאור דברי המג”א לאסור בזה שכתב לאסור אם לוקח “לשמור מזגו שלא יחלש”, אף דהאג”מ דייק מלשון אחרת של הפמ”ג בא”א סקמ”ג שכתב “כל שכוונתו להיות גופו בריא אסור אף בבריא” מ”מ כל מקום שאתה מוצא מקרא אחד מקיים דברי עצמו ומקיים דברי חבירו וכו’, והדיוק בלשון הראשונה הנ”ל מוכרחת משא”כ באידך לשון של הפמ”ג דאינו מוכרח לומר דלהיות בריא ממעט אם רוצה להמשיך להיות בריא בעתיד כמו שהוא עכשיו ואדרבה יש מקום לומר דמש”כ “להיות גופו בריא אסור אף בבריא” יש ללמוד “בריא” ראשון מ”בריא” שני דמיירי שרוצה להיות כמו שהוא עכשיו דהיינו שלא ייחלש.
אבל עדיין בויטמינים לצום יש שנקטו שהוא קל יותר גם להפמ”ג מכיון שאין האדם מעצמו עתיד להחליש אלא רק מאחר שלא יאכל (עי’ במאמרו של הרב פאלק הנ”ל), ומ”מ הפמ”ג מן הסתם מיירי גם באופן כזה, וצריך מקור ברור לחלק בזה בפרט שעיקרי הדברים הם מדינא דגמ’ מה שטען הפמ”ג שמה שעושה לצורך בריא שלא יחלה חשיב רפואה וצריך לידע אם מצינו מקור מגמ’ לידע דמה שעושה לצורך שלא יחלה על ידי מעשה חשיב רפואה, ובהך דסי’ שכא סי”ז גבי אלונתית משבת קמ ע”א סתם השו”ע לאסור ולא חילק בין לפני בית המרחץ לאחר בית המרחץ וגם בעיקר הברייתא בגמ’ שם לא נזכר לחלק בזה אלא דהוא דבר שאסור להכינו כיון שהוא לרפואה (ואולי יש לדחות דבאמת לא היו שותין אותו קודם בית המרחץ ולכך המשקה עשוי לרפואה, אבל המשנ”ב הזכיר דאין לשתותו ולא חילק דדוקא בשעה שיצא מבהמ”ר אסור ובדוחק גם זה י”ל דאין מצוי ששותין אותו קודם לכן כלל אל שבזמן המשנ”ב כבר לא היו שותין אותו כלל).
וגם המעי’ בראיות של המג”א שם כפי שפירשם המחה”ש שם יסכים דדחוק לומר דיש אופנים דשרי, כגון מה שדן שם מצד דרפואה ממילא קא הויא וכתב המחה”ש דהראיה ממה דלא משני דמיירי בבריא, ואם יש אופנים דבבריא שרי א”כ למה לא תירצו דמיירי באופן זה (ובדוחק י”ל דלא שכיחא אופן זה), וכמו”כ מש”כ התוס’ דבקילורין לעיניים מותר רק לתענוג ולא לרפואה והוכיח מזה המחה”ש בביאור דברי המג”א דבבריא אסור א”כ ממה שלא פירטו שיש אופנים דשרי בבריא לרפואה ש”מ דבכל גווני אסור (ובדוחק י”ל דבקילורין לעיניים אין מצוי שיעשה מעצמו דבר שיחליש כח העינים, אבל גם בזה אולי שייך שיבכה בדמעות וצל”ב המציאות בהשפעת הדמעות והקילור זה כנגד זה) וגם הראיה מר’ ירמיה שם לא דחה המג”א דמיירי באופן כזה.
וראיתי מי שכתב להתיר בזה משום שהויטמינים הנ”ל מחזקים את האדם כבר עכשיו בשבת, אבל לא זכיתי להבין דהרי אינו מאכל רגיל כלל בד”כ, (עכ”פ הכדורים הנארזים ומיוחדים לצום), ואין מורגש מן הסתם בשבת ההשפעה של זה אלא לכל היותר בזמן הצום.
ובהערות הגריש”א לברכות לו ע”א נראה שנוטה דאם מערבו בדבר מתוק מותר לקחת ויטמינים בשבת, כמ”ש אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע, וכן הובא בשמו לענין הויטמינים הללו שלוקח בשבת עבור הצום שלמחרת באשרי האיש ח”ג ס”ז שאם עירב מערב שבת מותר לקחתו בשבת.
ובאשרי האיש שם הובא שאין לערבו בשבת, אבל בשם הגר”ש ואזנר (מבית לוי בין המצרים עמ’ מד) הובא להתיר בזה לערבב בשבת אך שעדיף לערבב מע”ש.
ולכאורה פשטות הדין בברכות שם שהזכיר הגריש”א בהערות שם שנותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע מיירי בשבת וא”כ לכאורה הוא סותר לפסקו שפסק שאין לערב מתחילה בשבת.
ומאידך גיסא יש לדון דבב”י סי’ שכח סל”ב בדעת הרמב”ם נראה דלא למד כלל מצד היתר של עירוב האניגרון עם השמן אלא מדין אחר וכך מבואר שפסק שם המשנ”ב סקק”ד, דהעירוב עצמו אינו מתיר, ולכאורה נמצא מזה שההיתר הוא מפירוש שלא נפסק לדינא וצ”ע.
מלבד כל הנ”ל כאן יש חשש נוסף של הכנה בזה כיון שאין מזה שום תועלת למהלך השבת דהרי בשבת בלאו הכי אינו יכול לצום וברור שאין בכוונתו לצום ואין לו תועלת מזה וניכר שלוקח את זה לצורך לאחר השבת [ובכמה תשובות דנתי בגדרי הכנה באופנים שונים ומה שמתבאר בדברי הפוסקים דהכנה לצורך חול באופן דמוכח שהוא לצורך חול אסור אם לא במקום פסידא דבזה נאמרו התירים בפוסקים כמו שהבאתי בכמה מקומות, ויש לדון אם מניעת צער חשיב כפסידא].
ומ”מ אם נתערב באוכל עכ”פ לפני שבת עכ”פ כשאינו ניכר ואוכל האוכל לצורך הנאתו (עי’ במג”א שם) א”כ בודאי שאין בזה איסור.
יש לדון בכל הנ”ל בכדורים שצריך לקחתם ב’ ימים קודם הצום וכבר התחיל לקחתם מאתמול, דבזה פשטות הסוגיות דאין היתר עכ”פ במי שאינו חולה שנפל למשכב או שיש בו סכנה אבל דעת רוב האחרונים להתיר בזה (ועי’ במשנ”א סי’ שכח שהביא הדעות בזה).
אם יודע שיפול למשכב למחרת התיר בשלחן שלמה סי’ שכח סק”א כבר לאכול הרפואה בשבת כדי שלא יפול למשכב למחר (ומה שיפול למשכב אח”כ מתיר אם הוא באותה השבת הוא מסתבר ואינו מחודש כ”כ, אבל אם יפול למשכב למחר הוא מחודש ומ”מ אינו מוקשה), ומ”מ אם יחלה למחר אינו ברור שיש עליו חיוב לצום דאפשר שאינו בכלל הגזירה כלל באופנים שנפטר מזה, ואכה”מ.
סיכום הדברים, נחלקו הפוסקים לענין ויטמינים, ופשטות דעת הפמ”ג בדעת המג”א [שהמשנ”ב פסק כמותו] להחמיר בזה וכ”ד הגריש”א והגרשז”א והגרש”ו, ויש שחידשו להקל בזה, ולערב בשבת פשטות הסוגיות לכאורה יוצא שאין היתר בין מצד הכנה ובין מצד מעשה רפואה לפי מה שנתבאר וכך נקט הגרי”ש להלכה ויש שהקילו בזה.
מק"ט התשובה הוא: 133236 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/133236
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.