האם אפשר לכרוך חוליה עם קשרים לפניה ולאחריה בציצית על ידי גדול וכל השאר על ידי קטן ומה הדין כששאר החולות והקשרים שלא לשמה לגמרי

א) הנה דינא הוא ברמ”א ביו”ד סי’ קכו ס”ג דקטן חריף נאמן בדרבנן בדלא אתחזק איסורא.

והנה דינא הוא דמחוליה שניה ואילך הוא דרבנן עד ד’ גודלים כמבואר במשנ”ב סי’ יד ס”ק סו.

והנה עיקר החסרון בעשיית ציצית בקטן אינו מצד הכוונה אלא מצד הנאמנות שעשה לשמה כדמוכח בבה”ל סי’ יד ס”א (הראשון) לגבי ציצית לגדול שעשה ציצית בקטנותו ויודע שעשה לשמה עי”ש (ועי’ חולין יב ע”ב, והעירו דיש פוסקים דמשמע מהם שהקטן לא שייך בו לשמה, עי’ שוע”ר סי’ תס ס”א ומנחת ברוך סי’ ד סוף ענף א, ועי’ עוד אבן ישראל ח”ט בהערות על המשנ”ב ריש סי’ יד).

וממילא מה שנשאר לדון בזה הוא אם נניח דגם הכריכות והחוליות שהם דרבנן בעינן לשמה (ועי’ בזה להלן) א”כ לגבי ציצית חשיב אתחזק איסורא ואז הקטן לא יהיה נאמן לומר שעשה לשמה, או דחשיב שלא אתחזק איסורא ואז הקטן נאמן.

ב) והנה מחד גיסא יש לומר דיש כאן אתחזק איסורא כיון שהבגד הוא בגד אסור, ומאידך גיסא יש לומר דהגדרת האיסור קי”ל כר”י שבמרדכי שהוא חיוב ליתן ציצית ולא איסור על הבגד (עי’ במשנ”ב סי’ יג), ולגבי זה חשיב כלא אתחזק איסורא באופן שהוא חיוב המוטל וקטן נאמן באתחזק כזה בדרבנן כדמוכח במש”כ הבית הלל ביו”ד סי’ קכ בביאור דברי השו”ע שם בשם התה”ד עי”ש (והרחבתי בכ”ז בתשובה ד”ה האם קטן מותר לעשות ציצית לעצמו), ומאידך גיסא יש לטעון דהרי מדרבנן איכא איסור על לבישת הבגד עכ”פ במקרה רגיל (עי’ במשנ”ב שם), וממילא יש לדון אם חשיב כאן אתחזק איסורא או לא.

ובבה”ל סי’ יד ס”א (השני) משמע דעיקר הטעם שאין סומכין על קטן הוא משום דהוא דאורייתא, ומשמע דלא מחשיב לה אתחזק איסורא, ויש לומר דמ”מ הגדרת האיסור הוא חיוב הטלת ציצית, ועוד יתכן דאין כאן עדות כנגד אתחזק ממש כיון דחזקה אתרע כשעשה קטן ציצית והו”ל לכל היותר כספקא, וצל”ע למעשה.

ג) ובמקרה שהקטן עושה כשגדול עומד על גביו ומלמדהו בכל עת לעשות לשמה שהקל הבה”ל סי’ יא ס”ב בדיעבד אפי’ בעשייה דאורייתא, ועי”ש עוד סי’ יד ס”א (השני), לכאורה בעת הצורך יכול גם לכתחילה לתת לקטן להשלים הכריכות דרבנן אם יש צורך בדבר, (עיקרי הדברים שנתבארו נתבארו ג”כ בתשובתי הנ”ל ד”ה האם קטן מותר לעשות ציצית לעצמו).

ד) ומאידך גיסא היה מקום לטעון שאחרי שמוסיפים עוד חוליות שלא לשמה מתעורר כבר חשש פסול דאורייתא כיון שמעורב כבר חלק מהעשיה שלא לשמה, ובאמת יש לדון ג”כ בכל ציצית שקשר ראשון והכריכות נקשרו לשמה (וקשר אחר חוליה ראשונה) והשאר שלא לשמה לגמרי (כגון בכוונה הפכית או על ידי קוף) מה הדין.

[ולגבי אם לא היה כוונה הפכית משמע בזבחים ב ע”ב דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה,  וכן משמע בל’ השו”ע ריש סי’ יא שיאמר בתחלת הטווייה שהוא עושה כן לשם ציצית וכו’, ומשמע בתחילה בלבד, ובמשנ”ב סי’ יא סקט”ו לגבי טויה כתב דבדיעבד יש לסמוך ע”ז, וכן נקט בפשיטות בבה”ל ריש סי’ יד ע”פ דברי הגמ’ והתוס’ בזבחים שם].

ה) והנה כמו שהובא לעיל דבמשנ”ב סי’ יד ס”ק סו נקט דמדרבנן לא מהני לקשור חוליא אחת אלא רק מדאורייתא, (ומדאורייתא יש לקשור גם הקשירה שלפני חוליא ראשונה וגם אחרי חוליא ראשונה כמבואר שם לחשוש לב’ השיטות בענין קשר עליון), אבל מדרבנן פסול אם אין שם ד’ אצבעות (ורק בשבת מותר לצאת בציצית כזו אע”ג דפסול מדרבנן ועי’ בסי’ יג), ולפ”ז לכאורה עכ”פ לכתחילה הכשר הציצית צריכה שתהא לשמה דהרי ודאי כעין דאורייתא תקון א”כ האם הוא מעכב בדיעבד.

וכן יש לדון אפי’ בציצית שכבר הי’ שם ד’ אצבעות של קשרים וחוליות לשמה והוסיף שם עוד קשרים וחוליות שלא לשמה האם פוסלים או לא.

והנה גם כשהענף ארוך יותר וצריך מן הדין יותר גדיל לשי’ הרמ”א בסוף סי’ יד מ”מ אינו מוסכם לכו”ע (עי”ש במשנ”ב מה שציין לדברי המהרש”ל), וגם להרמ”א גופיה אינו לעיכובא כמבואר במשנ”ב שם וכן מבואר בבה”ל לעיל בביאור דברי הרמ”א לעיל בסי’ זה, וממילא לענין פסול כשיש כבר ד’ אצבעות גדיל והוא ארוך אין שייך לומר דיש פסול מצד שהיה צריך להמשיך לקשור ולכרוך אלא רק אם נימא דמה שיש כאן שלא לשמה פוסל בעצם.

וכן יש לדון בגוף הציצית הנזכר לעיל שנעשה הכשרו מן התורה לשמה ואחר כך הוסיף עוד שלא לשמה האם עכ”פ מן התורה כשר או דנימא דאפי’ מן התורה אינו כשר דמה שמוסיף שלא לשמה הוא גריעותא.

ו) ובמשנ”ב סי’ יד סק”ו כתב בשם העולת תמיד דאם קשר קשר העליון וחוליא אחת בכונה אף על פי שעשה שאר הקשרים והחוליות אח”כ שלא לשמה גם בדאיכא ציצית אחרים יש להכשיר עכ”ל, ומבואר בזה שאחר שסיים הכריכות והחוליות דאורייתא כל מה שמוסיף אינו פוסל אפי’ מדרבנן וכ”ש מדאורייתא, [וכ”ז למרות שדעת המשנ”ב שד’ גודלים הוא חיוב דרבנן], וכ”ש שאין פוסל אם יוסיף כריכות וקשרים יותר מהחיוב.

ועיקרי הדברים מבואר עוד לעיל במשנ”ב שם סק”א ודוקא אם תחבו בכנף או עשה החוליא או הקשר ראשון אבל אם החוליא והקשר ראשון עשה ישראל והא”י גמר שאר החוליות והקשרים דאינן רק למצוה בעלמא כשר ע”כ.

ואמנם כ”ז רק בדיעבד כמ”ש הגרח”ק [דעת נוטה סי’ תנט ובהערה שם] אפי’ בגוי, אבל במקומות שיש לצרף עוד צירופים אפשר דאף לכתחילה כשר.

ושם נקט הגרח”ק דאפי’ בציצית שנגמרה ונפתח הקשר עליון הסמוך לכנף אין לחזקו ע”י גוי לכתחילה ובדיעבד כשר ויש לציין דהוא חידוש לומר שאחר שהוכשר הציצית בקשר ראשון [ועי’ בבה”ל סי’ יד מש”כ לגבי דין גרדומין אם יש להכשיר כדין גרדומין כששאר הקשרים והחוליות מיעטו את הכנף מהשיעור דלכתחילה של ב’ שליש ענף עי”ש], חוזרים ומכשירים אותו על ידי הקשרים האחרים.

ולגוף דעת המשנ”ב להכשיר בעשה שאר החוליות בפסול יש להעיר כיון שסובר המשנ”ב בסי’ יד ס”ק סו שכל החוליות הם חיוב דרבנן ונקט שמי שאינו עושה כן עובר על איסור דרבנן כמבואר שם, א”כ למה לא תקנו הכל שיהיה כשר לשמה בלבד ואולי הוא רק בצירוף עוד סברות בדרבנן וצל”ע.

ולגוף דעת המשנ”ב הנ”ל העיר בדעת נוטה שם דלפי הגדרת החזו”א בסי’ ג סק”ג יתכן שיוצא שיהיה פסול אם הוסיף כריכות וקשרים שלא לשמה, ויש להוסיף דבגוף דברי החזו”א אין מפורש לפסול אבל יתכן שכך יוצא מדבריו, ויש להוסיף עוד דבגוף דעת המשנ”ב הנ”ל שמדרבנן חובה שיהיו ד’ גודלים לכאורה גם ע”ז החזו”א חולק לאידך גיסא ומכשיר עי”ש אף שציין דהבה”ל פוסל באופן המבואר שם.

(וקצ”ע דמה שציין החזו”א להבה”ל סי’ יב ד”ה שמא שפוסל באופן המבואר שם דהיינו כשהיה בדעתו להשלים חוליות ונעשו גרדומין ולמד מזה החזו”א שבאופן זה פוסל המשנ”ב [היינו משום דהבה”ל שם הביא מה שהביא הוא בסי’ יא מהפמ”ג דאם דעתו להשלים ועי”ז נעשו גרדומין לא אמרי’ דחשיב שייריו מטעם שאם היה רוצה היה משאיר חוליא אחת אלא דמאחר שהי’ בדעתו להשלים חשיב תחילתו ולא שייריו ומכח זה למד הבה”ל עוד דגם בנתכוון להשלים ונחתך לו והשאירו כך לא חשיב שייריו אלא תחילתו כיון שהיה בדעתו להשלים], וקשה דלכאורה המשנ”ב פוסל גם ביותר מזה דהרי בסי’ יד ס”ק סו פוסל בכל גווני כשיש רק חוליא אחת.

ובאמת הבה”ל בסי’ יב שם גופיה צ”ע דמשמע שם להדיא שחוליא אחת כשר והוא דלא כמ”ש הוא בסי’ יד במשנ”ב ס”ק סו דפסול בחוליא א’ בלא ד’ גודלים, וגם אידך הבה”ל בסי’ יא שציין החזו”א שם ושצויין בפנים דברי הבה”ל בסי’ יב הנ”ל שדן בשם הפמ”ג באופן שמיעט משיעור הענף על ידי שאר הכריכות האם יש להכשיר מצד דבזמן שהיה רק החוליא הראשונה היה כשיעור ועכשיו הוא כבר גרדומין לכאורה ג”כ משמע דחוליא אחת כשר מן הדין ועוד דאפי’ להפמ”ג אם מתחילה רצה לעשות חוליא אחת ונמלך יש להחשיב לגרדומין עי’ בחזו”א שם, וממילא קשיא המ”ב דידיה אדידיה וגם ממה שהביא החזו”א מהמשנ”ב, ואין ליישב דחוליא אחת תהיה כשרה רק מדיני גרדומין דהרי משמע דאף אם מתחילתו לא נתכוון אלא חוליא אחת כשר, ואולי מחמת דדין זה לא ברירא לכו”ע צירף זה המשנ”ב למש”כ בריש סי’ יא דאין מעכב בזה לשמה, וצל”ע).

מ”מ גם דלהחזו”א אינו חובה מ”מ אם עשה כן בפסול אפשר דמגרע וכנ”ל בדעתו בשם הדעת נוטה ומ”מ יש לומר דקטן דלית ליה מחשבה לא מגרע ורק גדול שרצה לעשות בכשרות מגרע אם נגרם פסול על ידי זה וגם יש לדון דהחזו”א גופיה שמא פוסל רק בגרדומין כיון שהגדול עושה בכשרות אבל אם מתחילה עשה שלא בכשרות ושלא לשמה שמא בזה לא מגרע והו”ל כחוליא אחת דלהחזו”א לכאורה כשר וצל”ע בכ”ז.

ז) יש להוסיף דמש”כ המשנ”ב דאין מעכב כלל הלשמה בשאר כריכות וכמשנ”ת דצ”ב דהרי המשנ”ב סובר שהשאר ג”כ חיוב דרבנן ולמה לא תקנו רבנן לשמה, ויש להוסיף דבגיטין מצינו דגם זמן דרבנן צריך לכתוב לשמה, אבל לפי מה שנתבאר דלכאורה יש סתירות במשנ”ב בנידון זה אם השאר מעכב מדרבנן או לא (ובדוחק גדול אולי תאמר דכל המקומות שהקיל מיירי בשבת שבזה הקיל גם היכן שהחמיר בסי’ יא ס”ק סו), ואם נקבל שהמשנ”ב חזר בו א”כ יש מקום לטעון דבאמת מה שהקל בשאר כריכות וקשרים הוא רק אליבא דהמקומות שכתב שכשר בלא שאר כריכות וקאמר דאף דלכתחילה לכו”ע יש לחזר אחר קשירת ד’ גודלים מ”מ אם נקשרו השאר של”ש אין צריך לחזר אחר ציצית אחרים, אבל לפי המקום שכתב דקשירת ד’ גודלים הוא לעיכובא א”כ אולי גם הלשמה מעכב בהם (וכעין מה שטען הגרח”ק דכך יוצא לכאורה להחזו”א בכל מה שמוסיף כיון שיש בו דין קשירה דציצית).

ומה שהוצרך להשמיע שהכריכות של”ש כשרים אע”ג דפשיטא דלא גרע מבלי כריכות כלל מ”מ נתבאר דהוא עדיף וכמו”כ יש להוסיף דס”ד דעם כריכות וחוליות שלא נעשו לשמה הוא פסול וגריעא מאם לא היו אותם כריכות וחוליות דהו”ל כעין מזויף מתוכו וכעין מה שצידד הגרח”ק בדעת החזו”א שכריכות של חול מפסיקין בין זה לזה קמ”ל העולת תמיד והבאר היטב והמשנ”ב שאינו מעכב אבל עדיין אין ראיה שפסול בלא כריכות אלו לדעת העו”ת המובאת כאן במשנ”ב.