תגיות

הפודה אין מברך והנפדה מברך הגומל.

מקורות: ראה בדרך אמונה רפ”ז מהל’ מתנ”ע בשם רשב”א ואבודרהם וראב”ד כמה טעמים למה אין מברכין על הצדקה, וע”ש פ”ח ס”ק סה וסח האם פדיון שבויים בכלל צדקה, אבל גם אם אינו בכלל צדקה מ”מ כל הטעמים שנאמרו לענין צדקה שייכים גם בפדיון שבויים דוק ותשכח, ומ”מ הטעם שמא יחזור בו יתכן דלפעמים לא שייך עי’ בסוגי’ בגיטין דיש אופנים דמלכות של גוים לא הדרא בה לחד לישנא ועי’ בפ”ב דשבת.

והנפדה מברך הגומל כ”כ באו”ח ר”ס ריט עכ”פ מי שהיה חבוש על עסקי נפשות כמו בניד”ד שהיה סכנת מות וחלק נהרגו בשבי, עי’ בנו”כ שם ובביאור הלכה.

לגבי השאלה על ברכה על פדיון שבויים לפי הצד שמברך מתי יברך

מה שהבאתי את טעמי הראשונים לענין מה שאין מברכין על הצדקה וכתבתי דלפ”ז גם בפדיון שבויים לא יברכו שוב נשאלתי על זה דבפדיון שבויים מתי יברך, דהרי בזמן שמשלם עדיין אין משחררים את השבוי אלא רק אחר כך, ומנ”ל שגם זה מעשה שלו שיכול לברך.

ויתכן דאה”נ דיש כאן טעם נוסף בחלק מהמקרים שלא לברך משום שאין זמן ידוע שאפשר לברך עליו ואז גם להסוברים שמברכין על הצדקה (כמו שהובאה דעה זו בדרך אמונה הנ”ל) לא יוכלו לברך כאן.

ומ”מ עדיין באופן שברור מעשה הפדיון כגון באופן שאומרים מראש לשבוי שברגע שהכסף מגיע לידיהם שילך לנפשו (ואינו כבול או נעול באיזה אופן דא”כ יש מקום לדון עוד להמתין עד שיצא בפועל וכן להסוברים דבצדקה חיישי’ שמא לא יקבל אפשר דגם כאן שמא לא ירצה לצאת ע”ד המבואר בגיטין גבי בנתיה דר”נ שלא רצו לצאת מן השבי) אז לכאורה נכנסים לנידון זה.

ואפי’ במקרה רגיל ג”כ שבשעת המתן מעות עדיין אינו משוחרר אלא רק אחר כך יתכן שיש כאן ג”כ מעשה כל שהתנו על זה מראש אלא דצריך שיהיה אופן שע”פ דין אפשר לסמוך על דבריהם (דבלא זה גרוע מצדקה דבצדקה ברוב פעמים העני מסכים לקחת ולכן יש דעות שמברך משא”כ כאן אפשר דאין כאן רוב מוכרע כ”כ שעומדין בדבריהם כמ”ש בגיטין אשר פיהם דיבר שוא).

והסוגיות אימתי אפשר לסמוך על דבריהם פזורים בש”ס בהרבה מקומות כגון בסוף יבמות גבי עדות אשה ובספ”ק דגיטין גבי שטרות החתומין בערכאותיהם, ובסוגי’ דגיטין גבי מי שיוצא ליהרג בדיניהם.

ואמנם יש מקום לטעון דאין שליחות לגוי (עי’ קידושין מא ואינו מוסכם שבכל דבר אין שליחות לגוי וע”ע יו”ד סי’ קעח) והמעשה שלו אינו מתייחס אחר הישראל כלל וממילא הישראל נחשב גורם לפדיון ולא המשחרר בעצמו, דהרי פדיון אינו דין בפני עצמו אלא מצד מצות צדקה וחי אחיך כמו שביארתי בתשובה הנ”ל, ויל”ע בכל זה.

יטול שוב.

מקורות: ראה רמ”א ס”ס רלג ומשנ”ב שם יח, וע’ חסד לאלפים שם ס”ה, ויעוי’ בגמ’ ברכות טו ע”א על ארחץ בניקיון כפי, ולכך יש מצוה בנטילה לשם תפילה, וכן יעוי’ ברשב”א דלהלן לענין ככהן וכו’, וקאי על הגמ’ שם, והפרישה רלג ו רמז לטעם כעין זה בטעם מה שצריך נטילה בכונה לתפילה, ועיין עוד שו”ע צח ד ודוק,‏ ואע”ג דמוכח בשו”ע לעיל צב, ה שיכול לסמוך על נט”י של שחרית היינו משום שהם עיקרם לתפילה וכמבואר לדעת הרא”ש פ”ט דברכות סכ”ג המובא בב”י ומשנ”ב בהל’ ברכות השחר, וגם להרשב”א ח”א קצא נט”י של שחרית הוא משום שצריך לקדש ידיו ככהן וכו’ וג”כ עיקרו משמע שהוא לעבודה והתפילה בכלל עי’ בלשונו שם.

יש בזה מחלוקת ראשונים אם חייב מדאורייתא או מדרבנן, והחזו”א הכריע כהרא”ש המחלק בין עציץ של חרס לעציץ של מינים אחרים, שבחרס הוא מדאורייתא ובשאר רוב מינים הוא מדרבנן.

מקורות: עי’ תמצית הסוגיא והדעות בזה בבהירות נפלאה בדרך אמונה ערלה פ”י ה”ח ובביאור ההלכה שם, דלהרמב”ם נקטו כמה אחרונים שסובר שהוא מדאורייתא כהירושלמי (ואינו מוסכם לכו”ע כך בדעתו), ולהאו”ז הבבלי חולק על זה, והרא”ש חילק בין המינים וכך נקט החזו”א דיני ערלה אות לב, ולענין כלי גללים ואדמה הביא הדרך אמונה שם מהמל”מ פ”ב מהל’ בכורים ה”ט דלכו”ע הוא מה”ת.

ולענין הנידון אם יש להחשיבו כערלת דרבנן דא”י או חו”ל נקט הדר”א שדינו כערלת א”י.