שלושים יום

שמעתי טענה לטעון שלא עבר איסור כלל דכיון שלדידיה לא זכר שראה תוך ל' יום ממילא הו"ל לגביו כמו שלא ראה מכיון שהקפידא שלא לברך תוך ל' יום הוא מצד ההתפעלות וכיון שאינו זוכר שראה ממילא יש לו התפעלות כמו שלא ראה, כך שמעתי מקום לטעון.

אולם יש לדחות טענה זו, חדא דהרי מעולם לא תקנו חכמים על מי שראה תוך ל' יום שיבוא ויברך, וגם אם יש לו התפעלות הרי לא היתה תקנה לברך באופן כזה.

ועוד דהרי התפעלות אינה רק סקרנות של חסרון ידיעה המתמעטת אם ראה תוך ל' יום אלא גם הרגל שאם ראה תוך ל' יום מורגל לראות דבר זה קצת ולכן אינו מתפעל ומאחר שתוך ל' יום ראה א"כ הרי  סו"ס יש בו הרגל לראות הדבר גם אם אינו זוכר כרגע שראה הדבר.

ויש לציין שאם ראה ועבר עליו היום ועדיין עומד בראיה ראשונה מצינו בכה"ג לגבי קריעה שפטרו הגרשז"א מקריעה (הבאתי בתשובה על אם מותר לנסוע לכותל המערבי עם נהג מונית) והיינו משום שכבר נסתיים היום שראה ולא קרע ואינו צריך לקרוע על היום שלאחר מכן, ואם היינו מחייבים גרידא מצד ההתפעלות היה צריך לחייבו מכיון שלגבי התפעלות אין חילוק בין אם הי' שקיעה"ח או לא, דמאחר שאם לא הי' שקיעה"ח היה צריך לקרוע דחשיב כמו תחילת הראי' א"כ ה"ה הכא.

אלא דיש לדחות דיש לומר דלעולם עכשיו אין התפעלות ואם לא נשתנה היום חשיב תחילת הראיה עם המשך הראיה כראי' אחת וקורע מחמת תחילת הראיה משא"כ באופן המדובר שם השינוי מיום ליום מחלק לב' ראיות ואז אינו יכול לקרוע מחמת ראיה ראשונה.

נגעתי בנידון זה בתשובות אחרות (עי' בתשובה לגבי אם מותר לנסוע לכותל המערבי עם נהג מונית וכן בתשובה לגבי ברכת משנה הבריות על אדם הדומה לקוף), ומצאתי בפוסקי זמנינו לגבי ברכת הראיה שנחלקו בזה דיש שחייבו (הגרח"ק שמענו כן ראינו פי"ד ס"ו והגרשז"א במנח"ש ח"א סי' עג) ויש שפטרו (הגריש"א הובא בשער העין פ"א הערה לא, והגרש"ו הובא וזאת הברכה פי"ז).

ומאחר דהוא פלוגתא ספק ברכות להקל בפרט דעיקר נידון ל' יום הוא מצד שחסר בהתפעלות תוך ל' ומעין אכילה שניה בפרי דהוא פלוגתת הפוסקים וכן בבגד בלבישה שניה (ועי' משנ"ב בסי' רכה על אכילה שניה ובהל' ציצית מש"כ לגבי לבישה שניה בבגד ויש לומר דבגד הוא חיוב מדינא דגמ' לכך גם לגבי ברכה על לבישה שניה יותר יש לברך) וגם אם שם יש לברך אבל כאן שאינה ברכה על שמחה אלא על התפעלות הוא קל יותר לומר שלא נשאר רושם של התפעלות גם אם היה ברכה משא"כ שם שהוא גם מעין ברכת הנהנין וההודאה על מה שמקבל וגם נשאר שמחה ממה שנהנה קודם לכן.

ולגבי ברכת האילנות אי' בפוסקים דאם ראה ולא בירך יכול לברך, ואולי מזה גופא יש לדייק דבברכות השייכות תמיד כל ל' שלא בירך א"כ אם ראה ולא בירך לא יברך שוב דדוקא בברכת האילנות יש מקום לטעון שהיא ברכה על מה שגדל השנה מעין ברכת הנהנין (דזו ברכה שמברך קודם שנראה הפרי לברך שהחיינו ויש לומר דהוא כן קודם לשהחיינו) משא"כ מה שמברך אחת לשלושים יום היא ברכה על ההתפעלות מראיה והתפעלות זו אינה קיימת אם כבר ראה תוך ל'.

ובבה"ל סי' ריח ד"ה במקום כתב דאם כבר עבר ולא בירך וכבר אינו רואה אינו יכול לברך שוב, ומשמע שאם יחזור ויראה יוכל לברך, אבל אינה ראיה דיש לדייק לאידך גיסא שאם היה ממשיך לראות ראיה ראשונה יכול לברך כל זמן שרואה אבל לא שאם הפסיק ראייתו יוכל לברך שוב אחר כך כשיראה פעם נוספת.

והגרשז"א אם נימא דלגבי קריעה פטר בזה (עי' בתשובה הנ"ל לגבי נהג מונית) ולגבי ברכת ראיה חייב בזה שמא שום חילוק היה לו לחלק ביניהם דברכה מחייבת גם על התפעלות שהיתה קודם לכן וקריעה שלא בשעת חימום אינה קריעה.

אינו מברך וטוב לומר בלא שם ומלכות.

מקורות:

חדא דאין מברכין אלא על בהכנ”ס לחשוש לשי’ הרי”ף שהובאה במשנ”ב סי’ רכד, ועוד דאפי’ על בהכנ”ס אין מברכין לחשוש לצד המובא שם במשנ”ב בשם הב”י שרק בזמן בית שני בירכו והרחבתי בתשובה אחרת [ד”ה מי שרואה חורבת בית כנסת שנבנה כגון חורבת ר”י חסיד האם מברך ברוך מציב גבול אלמנה], וכ”כ שם השעה”צ ס”ק י בשם הפמ”ג דיש לחוש לזה ולברך בלא שם ומלכות, ואמנם בשו”ע שם כתב כגון בית שני ומשמע דלא רק בבית שני וגם לא משמע שהוא הלכתא למשיחא, ומ”מ בברכות אלו שומעין להקל (עי’ מ”ב ריש סי’ רכב).

ומי ששהה במקום ישראל תוך ל’ אינו מברך גם על בתי כנסת שלא ראה אותם ל’ יום, כמו שהרחבתי בתשובה הסמוכה הצדדים בזה.