שחרית

יום ראשון כ”א אייר תשע”ו

לכבוד גיסי הגאון החתן ר’ מאיר שליט”א

שלום רב ומז”ט

א) ע”ד מה ששאלת בדברי הרמ”א, דהנה כתב השו”ע אה”ע סי’ ס”ב, וז”ל, י”א שאינם נקראים פנים חדשות אלא א”כ הם בני אדם שמרבים בשבילם; וי”א דשבת וי”ט ראשון ושני הוי כפנים חדשות בסעודת הלילה ושחרית, אבל לא בסעודה שלישית, וכן פשט המנהג.

וכ’ הרמ”א הגה: ועכשיו נהגו במדינות אלו לברך ז’ ברכות בסעודה ג’, ואפשר משום דרגילים לבא פנים חדשות; וי”א מטעם דרגילין לדרוש, והדרשה הוי כפנים חדשות עכ”ל.

והקשיתם מאי אתי הרמ”א לאשמעינן, דזה פשיטא שצריך לברך אם יש פנים חדשות, ומה בא לפרש המנהג בזה.

כמדומה שכונת הרמ”א היא כפשוטה, דהדרך במדינות אלו מה שמברכין הוא רק משום שיש פנים חדשות, ומה שכתב כ”ז הוא רק לאשמעינן סיפא דמילתא שי”א שגם בלא פנים חדשות מברכין, ולשונו מתחילה ועכשיו נהגו וכו’ באמת לדעת זו מיותר הוא, אלא אתי בדעה ראשונה רק לאפוקי מדעת זו דא”א לברך בלא פנים חדשות, ולומר דגם א”א להביא ראיה מן המנהג, דהמנהג הוא רק כשיש פנים חדשות, ואי איתא שיהיו מי שינהגו גם בלא פנים חדשות לאו אדעתא דמנהגא עבדי, דלא נהגו אלא באופן זה, [ואגב אורחא אתי לאשמעינן דמהני פנים חדשות בסעודה ג’, לאפוקי מדעת סוברין דלא מהני, וזהו דעת יש”ש].

ויעויין בדרכי משה (סימן סב אות יב), שכתב וז”ל, מצאתי במנהגים (ספר המנהגים לרי”א טירנא, מנהגי כל השנה אות יג) בהגהות סוף המנהגים במקום שכתוב המנהגים בקיצור כי הדרשה היא כפנים חדשות על כן נהגו לברך ז’ ברכות בסעודה ג’ של שבת כי נוהגים לדרוש ע”כ.

הרי שלא הזכיר יותר מדעה זו.

וכן כתב בשו”ת הרמ”א סימן קלב סק”ג, וז”ל, עוד שאלת בענין ברכת חתנים שמברכין בסעודה שלישית של שבת, אף על גב דליכא פנים חדשות כמו שכתבת.

הלא תשובתך בצדך בהגהות מנהגים שנדפסו בלובלין או בוינצייא מנהגי מהרר”א טירנא, כי הדרשה שדורשין בשבת בסעודה שלישית מקרי פנים חדשות ומנהגן של ישראל תורה, ע”ש במנהגים שכתב בקצור ותמצאהו ע”כ.

ולא הביא הך דעה ראשונה כלל, וס”ל לעיקר כדעת ס’ המנהגים, וגם בהגהתו לשו”ע עיקר מה דאתי לאשמעינן היינו דברי ס’ המנהגים גופייהו, לא בא אלא להוסיף על דברי ס’ המנהגים שא”א להוכיח מן המנהג הקיים כדעת ס’ המנהגים.

והנה מה שנקטנו בביאור דברי הרמ”א שהדרשא ממש חשיב כפנים חדשות, כן פשוט בדבריו, וכן נקטו האחרונים, וכתב הערוך השולחן אבן העזר סימן סב סעיף ל, וז”ל, ובדבר סעודה שלישית כתב רבינו הרמ”א דעכשיו נהגו במדינות אלו לברך ז’ ברכות בסעודה ג’ ואפשר משום דרגילים לבא פנים חדשות, וי”א מטעם דרגילים לדרוש והדרשה הוה כפנים חדשות עכ”ל.

והנה עכשיו אין רגילין לדרוש וגם אם לא באו פנים חדשות מברכין ז’ ברכות ואולי שבזה סמכו על הדיעה שבסעי’ כ”ז אמנם נראה דמדינא צריך לומר לפי הנהוג אצלינו דכשעושים שבע ברכות בסעודה שלישית מרבים במאכלים טובים ובמשקה ממילא דלא גריעא מסעודת שחרית לפי הטעם שכתבנו בסעי’ הקודם ולכן אם באמת אין מרבין במאכלים וליכא פנים חדשות ורוצים לומר שבע ברכות אין לאמרם אא”כ יאמרו חידושי תורה על השולחן ויהיה זה במקום הדרשה ויש בזה שמחה יתירה דפקודי ד’ ישרים משמחי לב ואז ביכולת לומר השבע ברכות ע”כ.

וכן בשו”ת התעוררות תשובה ח”ב סי’ צ”ט כתב להביא ראיה לזה מדאיתא בברכות מ”ז ב’ ב’ ת”ח המחדדין זל”ז מצטרפין לזימון, אע”ג שאינם שלשה, ע”ש.

אכן כתב הב”ח וז”ל, מיהו האידנא דעיקר השמחה היא בסעודה ג’ דמרבים בשמחה ובמנות ועיקרי הקהל באים לסעודה לכבוד הדרשה שדורש החתן ומרבים במתנות להחתן אחר הדרשה הוי פנים חדשות ומברכין ז’ וכ”כ במנהגים וכך נוהגים ע”כ.

ותימה שכתב דבריו בשם בעל המנהגים, דהרי המנהגים ס”ל דהדרשא מהני בלא פנים חדשות, וכמו”כ אם איכא פנים חדשות שעיקרי הקהל באים לסעודה מה צריך לדברי המנהגים, דהרי לא מיירי לפני זה אלא דסעודה ג’ גופא לא חשיב כפנים חדשות כשאר סעודות, אבל לא הזכיר סברא דלא מהני פנים חדשות.

ונראה פשוט דהב”ח ס”ל דהדרשא מהני בלא פנים חדשות, וכמו כן אי איכא פנים חדשות פשיטא דמהני, אלא דכאן מיירי שאותן עיקרי הקהל היו כבר בשמחת החתונה, מ”מ כיון שעתה באין לכבוד החתן ומרבים במתנות הו”ל כפנים חדשות.

אבל אי”ז דעת הרמ”א שדעתו כנ”ל כמו שביארנו.

ב) מה שבשמחת הז’ ברכות א’ מן המסובין עמד להספיד את זקנת המשפחה, יש להעיר דזהו שלא כדין, מאחר וכבר נשא הזקן אשה אחרת, וגרסי’ במו”ק כ”א ב’ וז”ל, מתה אשתו ונשא אשה אחרת אינו רשאי ליכנס לביתו לדבר עמו תנחומין מצאו בשוק אומר לו בשפה רפה ובכובד ראש.

וכ”פ בשו”ע יו”ד סי’ שפ”ו ס”ב, וז”ל, מתה אשתו ונשא אחרת, אינו נכנס לביתו לדבר עמו תנחומין.

מצאו בשוק, אומר לו: תתנחם, בשפה רפה ובכובד ראש.

אבל אם לא נשא אחרת, מדבר עמו תנחומין עד שיעברו ג’ רגלים.

ועל אביו ועל אמו מדבר עמו תנחומין כל י”ב חדש; לאחר י”ב חדש מדבר עמו מן הצד ע”כ.

ולכאורה דבר פשוט הוא דכ”ש בהספד, שא”א להספיד יותר דמידי טעמא אלא משום כבוד אשתו החיה, וכמו שכתב רש”י: משום חלישת דעת דאשה אחרונה ע”כ.

וכן כתב המאירי שם וז”ל, ואם מתה אשתו ונשא אחרת אינו רשאי לדבר עמו על הראשונה בביתו כלל מפני כבוד האחרת אבל אם מצאו בשוק מזכירו בשפה רפה ומנחמו ע”כ, א”כ כ”ש בהספד שמפריע לה טפי אם יספיד אשתו הראשונה.

ובשו”ת חתם סופר (יו”ד סי’ שנ”ה) נשאל אשה שמת בעלה ונשאת לאחר, ואח”כ ליקטו עצמות בעלה הראשון, אם מחויבים להתאבל ביום ליקוט עצמותיו של בעלה הראשון וכו’.

והאריך החת”ס להשיב דאין לה להתאבל על בעלה הראשון, ומסיים: וממילא שאינו ראוי להראות אבלות על בעל הראשון בפני בעלה השני.

כדתני’ במס’ מוע”ק (כ”א ע”ב) מתה אשתו ונשא אשה אחרת וכו’ ופירש”י משום חלישת דעת דאשה אחרונה וכו’, והדברים ק”ו, מה התם דעביד איניש דנסיב ב’ נשים ומתאבל על א’ בפני השני’.

מ”מ כשנכנסה זו תחת זו הו”ל חלישת דעת אם יתנחם על הראשונה, כ”ש אשה בפני בעלה השני שלא תתאבל על הראשון, ודרכי’ דרכי נועם וכל נתיבותי’ שלום עכ”ל.

ובספר שיטה על מסכת מו”ק כתוב הטעם בדברי הגמ’ הלזו, שאינו מאריך בדברים, כדי שלא יתחרט על אשה זו שלקח עכ”ד.

א”כ ה”ה הכא שא”א להספיד על אשתו הראשונה אלא בשפה רפה ובכובד ראש.

ונראה דלא פליגי רש”י והמאירי והשיטה, דרש”י והמאירי מפרשי רק הטעם שלא יכנס לביתו לומר לו תנחומין אף לא בשפה רפה ובכובד ראש, ושיטה קאמר הטעם מ”ט אם מצאו בשוק אינו מדבר הרבה תנחומין אלא בשפה רפה ובכובד ראש, אבל תרווייהו מודו להדדי.

ולענינינו צא ולמד עוד מהא דגרסי’ בסנהדרין ק”ד א’, וז”ל, זקינו דרבי פרידא אשכח גולגלתא דהוה קא שדיא בשערי ירושלים וכתיב בה זאת ועוד אחרת קברה ולא איקברא קברה ולא איקברא אמר גולגלתו של יהויקים היא דכתיב ביה קבורת חמור יקבר סחוב והשלך וגו’ אמר מלכא הוא ולא איכשר לזלזולי ביה כרכה בשיראי ואותבה בסיפתא חזיתא דביתהו סברא הא דאיתתא קמייתא הוה דהא לא קא מנשי לה שגרא תנורא וקלתה ע”כ.

ונלמד מאשתו של א’ מן החכמים בזמן האמוראים שמסתמא היתה צדקת ואשת חבר כחבר, ואעפ”כ לא יכלה לסבול שבעלה יזכור את אשתו ראשונה, ומזה נלמוד דאין שום חילוק בין תנחומין להספד בתוך ביתו, ואדרבה חמירא טפי.

ג) בענין תרופות תחת המיטה יעויין להגרי”א דינר בספר הבית בכשרותו הל’ אוכלין שתחת המטה, שהביא מהגרשז”א ומהציץ אליעזר דאין בזה חסרון.

[אא”כ ויטמינים שיש בהם טעם].

ד) בענין נר הבדלה שאינו משמן או משעוה, הנה ז”ב מדינא דגמ’ שא”צ דוקא נר, ויעויין בברכות דף נ”ג א’, וז”ל, תנו רבנן היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב נכרים אינו מברך אם רוב ישראל מברך וכו’, ע”ש בכל הסוגיא, והנה כל מה שצריך לבדוק הוא דבעינן שיהא הנר כשר ואינו של גוים, אבל לא בעינן יותר מזה, וסגי שרואה שיש כאו אור, ולא אמרו אבוקה להבדלה ממה”מ אלא לכתחילה, ויש מן הפוסקים שהתירו ג”כ באור חשמל, וכן נהגו האחיעזר והרוגוצ’ובר, ומ”מ גם לענין אבוקה משמע במ”ב סי’ רח”צ סק”ח דרק בזמן הגמ’ היו הנרות שמן, אבל אין ענין לכאורה שיהיה משום דבר המסוים.

ומ”מ גם אם יש בזה הידור דאבוקה, מ”מ הרי גם על הנר גופיה אמרינן שאין מהדרין על הנר בערבי שבתות, וא”כ לענינינו במקרה השאלה שהיו משפחות שהיו ממהרות לביתם והיה להם הרבה צאצאים ולא היה להם משהו אחר, א”כ פשיטא שלא היו צריכין יותר מזה.

יה”ר שתזכה באמת להמשיך בעבודת ה’ כראוי לפי תנאיך במצבך החדש, [ואגב אורחא – כעת במצבך יותר תבין כראוי את כוונתי בהרגשת האשה הנ”ל שהזכרתי], ומאידך להמשיך גם בתורה שזכית לבוא לדרגות בהתמדתה ושקידתה, ותזכה לגדל בנים צדיקים וחכמים דורות ישרים מבורכים ובנין עדי עד.

גיסך אוהבך ומעריכך מאוד עקיבא משה

שאלה

איקלע לידי הקובץ עם סגולה ובו אוצר מכתבי תורה, וכיון שסמוך לזה נתקשיתי קושיא עצומה בדברי המשנ”ב אמרתי לא אמנע מלהציע השאלה קמיה דמר אע”פ שאיני מכירו אך מתוך כתביך נראה גודל מעלתך ועומק יגיעתך.

סימן תכ”ב ס”א.

ושמא נאמר דאתא לאפוקי דהיה מקום לומר דיחזור למודים והיינו דיחזור ויאמר יעו”י ויתחיל ממודים, וכדמצינו דאם נזכר אחר שגמר רצה קודם שהתחיל מודים אומר במקום שנזכר וה”נ כשחוזר לא יצטרך לחזור לרצה אלא סגי בכך שיאמר כן לפני מודים, אלא דיש לפקפק טובא בסברא זו דכבר נת’ הטעם דכל שלא התחיל מודים עדיין מה שאומר עכשיו משתייך לברכה הקודמת דהיינו רצה, א”כ זה לא שייך אלא היכא דעכשיו סיים ברכת רצה והוא סומך לה אמירת יעו”י אך כל שכבר התחיל מודים אפי’ יחזור ויאמר מודים מתחילה ויאמר יעו”י קודם לכן אין היעו”י סמוך לברכת רצה אלא סמוך לברכת מודים מלפניה, ושמא נאמר דכל שהוא חוזר ואומר מודים הרי הוא חוזר ומעמיד את עצמו אחר ברכת רצה ולכך כל שיאמר קודם למודים מישך שייך לרצה.

אלא דעדיין יש לפקפק בזה דהא חזי’ גבי ‘טל ומטר’ דאם שכח ולא הזכיר טל ומטר בברכת השנים אומרה בשומע תפילה ואם אף בשומע תפילה לא אמר חוזר לברכת השנים (סי’ קיז’ ס”ה) ולא אמרי’ דחוזר לשומע תפילה, הרי חזי’ דכי הדר לתקן תפילתו חוזר ומתקן לכתחילה ולא בדיעבד ולכך חוזר לברכת השנים שהוא מקום שאלת טל ומטר לכתחילה ואינו חוזר לשומע תפילה שהוא מקומה בדיעבד (אמנם שי’ התוס’ ברכות כט: בשם הירושלמי דחוזר לשומע תפילה אך להלכה לא קיי”ל הכי כלל), וא”כ ה”ה הכא כי הדר לא נימא דיחזור ויאמר קודם מודים אלא יחזור ויאמר במקומו לכתחילה שהוא בתוך ברכת רצה.

אמנם הא אין להוכיח מהא דלא אמרי’ גבי טל ומטר דיחזור וישאל טל ומטר ויתחיל ברכת תקע בשופר שע”י יחשב כאילו שאל טל ומטר סמוך לסיום ברכת השנים כדאמרי’ גבי יעו”י, דהתם גבי טל ומטר לא מצינו כלל כה”ג דכי סיים ברכת השנים אין אומרים לו לשאול במקומו אלא שואל בשומע תפילה ולכך אף השתא לא אמרי’ הכי, וצ”ע.

בכל הכבוד הראוי ובברכת התורה,

צ.

***

תשובה

בע”ה ט”ז חשון תשע”ז

לכבוד הרב צ”ד נירנברג שליט”א

שלום רב

ראשית כל מה שהעלה לחלק בין אזכרת מטר ובין יעלה ויבוא, הנה מצד עצם הדין אין חילוק ביניהם, ורק דבאזכרת מטר אמרינן לרווחא דמילתא שלא יאמר מכיון שיכול להשלים בשומע תפילה, כתב בשו”ע או”ח סי’ קי”ד ס”ו וז”ל, במה דברים אמורים שמחזירין אותו כשלא אמר בימות הגשמים מוריד הגשם, היינו כשסיים כל הברכה והתחיל ברכה שאחריה, ואז חוזר לראש התפלה, אבל אם נזכר קודם שסיים הברכה, יאמר במקום שנזכר, ואפילו אם סיים הברכה, ונזכר קודם שהתחיל אתה קדוש, א”צ לחזור, אלא אומר משיב הרוח ומוריד הגשם, בלא חתימה.

וכתב במשנה ברורה ס”ק ל”ב וז”ל, בלא חתימה, ושוב אומר אתה קדוש וה”ה אם שכח יעלה ויבא בר”ח שחרית ומנחה ונזכר לאחר שסיים ברכת המחזיר שאומר שם במקומו ומתחיל מודים וכדלקמן בסי’ תכ”ב ס”א שכל שלא התחיל בברכה שלאחריה לא נקרא סיום ברכה זו לגמרי לענין כל הדברים שמחזירין אותו אף על פי שנקרא סיום לענין דברים שאין מחזירין אותו כגון הבדלה בחונן הדעת ויעלה ויבא בערבית ר”ח ועל הנסים בחנוכה ופורים וכל כה”ג שאין לאמרם כשסיים הברכה אף על פי שלא התחיל בברכה שלאחריה וסיום ברכה נקרא תיכף כשאמר השם של הברכה ויש פוסקים שחולקין ואומרים דאף בדברים שמחזירין אותו תיכף משסיים הברכה כמו שהתחיל ברכה אחרת דמיא ועכ”פ נ”ל למעשה אם נזכר אחר שאמר השם לא יגמור מחיה המתים אלא יסיים למדני חוקיך ויהיה כקורא פסוק לבד ודינו כאלו עומד עדיין באמצע ברכה וחוזר למשיב הרוח וכן כה”ג בכל דברים שמחזירין אותו וכמו שביררתי בבה”ל ע”ש עכ”ל המ”ב.

וכתב בביאור הלכה שם וז”ל, בלא חתימה, דין זה למעשה לענ”ד יש לעיין טובא דהנה מקור דין זה נובע מראבי”ה שהביאוהו הרא”ש בפ”א דתענית והמרדכי שם ועיין בב”ח שרש”ל פליג על סברא זו ופוסק כדעת הרבינו יונה דס”ל דכיון שסיים אותה ברכה כמו שהתחיל אחרת דמי וחוזר לראש והנה אף שהב”ח והמ”א ושארי אחרונים ס”ל דלהלכה נקטינן כדעת השו”ע דס”ל דמכיון שהביא הרא”ש את דעת הראבי”ה להלכה הכי נקטינן מ”מ צ”ע חדא כי הא”ר נשאר בצ”ע דדברי המרדכי שכתב בשמו דאומר בלי חתימה סותר א”ע למה שכתב בשמו בפ’ תפלת השחר דלפי מה שכתב שם יהיה הדין דצריך להתחיל ממשיב הרוח ולגמור עד סוף הברכה [ומה שרצה הפמ”ג לתרץ קצת קושיתו אין לו מקום כלל להמעיין באגודה גופא דכתב שם בפירוש דראבי”ה פסק כתלמודא דידן ודלא כירושלמי וגם דהלא המרדכי איירי בערבית ר”ח] שנית כי בביאור הגר”א נשאר ג”כ בקושיא על פסק השו”ע [ועיין בספר צל”ח שהקשה ג”כ על הראבי”ה ממה שאמר שם בעבודה חוזר לעבודה ויישב קצת] ומשמע דס”ל ג”כ כדעת הרש”ל.

ולבד כ”ז מצאתי עוד כמה גדולי הראשונים דס”ל דלא כראבי”ה והוא הריא”ז שהובא בש”ג פ’ תפלת השחר וגם בספר ברכה משולשת בתוספות ר”י חסיד בשם רבו וכן בהגהת סמ”ק כתב בהדיא דאפילו אם נזכר קודם שהתחיל אתה קדוש חוזר לראש וגם מרמב”ם משמע דלעולם חוזר לראש כמו שהובא בב”י וכן בספר קיצור שו”ע פסק ג”כ דחוזר לראש עי”ש בהג”ה שבסוף ספרו וצ”ע לדינא.

והנה אף דלהכריע נגד השו”ע קשה מאוד אחרי דהרבה והרבה מגדולי האחרונים קיימי בשיטת השו”ע ויישבו בדוחק את כל הקושיות שעל השיטה הזו עכ”פ נראה לי דאם אחר שאמר בא”י נזכר ששכח משיב הרוח לא יגמור את הברכה אלא יסיים למדני חוקיך כדי שיהיה כקורא פסוק לבד ויחזור למשיב הרוח ויגמור כסדר וה”ה ביעלה ויבא וכה”ג אם שכח ונזכר אחר שאמר בא”י יסיים למדני חוקיך ויחזור אח”כ ויאמר יעו”י ותחזינה כסדר ולענין טל ומטר ג”כ לפ”ז נראה דאם שכח להזכירו באמצע וסיים ברכת השנים אף שלא התחיל תקע מ”מ שוב לא יאמר כאן טו”מ דהלא יכול לאמרו בשומע תפלה ויצא לכו”ע עכ”ל הבה”ל.

וכתב עוד במשנה ברורה סימן קיז ס”ק טו וז”ל, אם לא שאל, עיין במ”א ובש”ת שכתבו דאם נזכר קודם שהתחיל תקע בשופר אומרו שם ובסימן קי”ד בבה”ל ד”ה בלי חתימה הארכנו בזה וביררנו דיותר טוב שיאמר בש”ת דבזה יצא לכו”ע עתה מצאתי בספר קיצור ש”ע שפסק ג”כ הכי ואם נזכר קודם שסיים ברכת השנים יאמר במקום שנזכר אך אם נזכר אחר כשנים הטובות יחזור ויאמר וברך שנתנו כשנים הטובות כדי שיהיה מעין חתימה סמוך לחתימה וטוב יותר שיתחיל ותן טל ומטר ויגמור כסדר ע”כ.

מבואר מכ”ז דהטעם שמחמירין בותן טל ומטר הוא משום שיכול להזכיר בשו”ת ולצאת ידי חובת כו”ע.

אמנם מ”מ לעניננו מסתבר ג”כ לומר שאם התחיל מודים חוזר לרצה משום שכבר התחיל מודים ואינו עוסק בברכת רצה (מידידי הגר”ח מישקובסקי שליט”א מק”ס).

אבל יתכן ליישב דברי הלבוש והמ”ב דג’ ברכות אחרונות חשובות כאחת, בא לומר דכאן גם לדעת רש”י שאמצעיות אין להם סדר הכונה שיכול להשלים ברכה שהשמיט מ”מ בג’ אחרונות א”א, ואף שזהו דוחק לפרש שבאו לומר שאף לשיטה שלא נפסקה להלכה יהיה הדין כן, מ”מ אינני יודע דרך אחרת לפרש זה.

***

{ה’ כסלו ע”ו}

כתב הפמ”ג סי’ קי”ט סק”א, בדין בקשת צרכי יחיד בשמונ”ע, וז”ל, ובשומע תפלה עיין מ”א מלשון המחבר בשאר ברכות דווקא אם צריך לו ובשומע תפלה אפילו על העתיד רשאי לבקש שלא יחסר לחמו עיין אליה רבה ס”ק ב’ ע”כ, והובא במ”ב שם.

והנה כתב הפמ”ג בפתיחה להל’ תפילה, וז”ל, מצות עשה אחת לעבוד את ה’ בכל יום בתפלה הר”מ ז”ל ריש הלכות תפילה וסובר שם פ”א ה”א תפלה מן התורה בכל יום בפעם א’ סגי ומדברי סופרים להתפלל בכל יום ב’ תפלות שחרית ומנחה וכו’, וכתב עוד והנה שאלת צרכיו אף שיש בני אדם שאין צריכים להם ולא חסר להם מכל טוב מכל מקום צריך לבקש על העתיד שלא יחסר לו לחמו ומימו וצריך להתפלל עליו בכל יום אע”פ שיש לו כפשטא דקרא שמות שם ועבדתם את ה’ אלהיכם ובירך את לחמיך כו’ גם אין צדיק אשר יעשה טוב ויבקש מחילה מה’ עיין מה שאכתוב לקמן [ד”ה והנה בילקוט] משם ספרי, ולהר”מ ז”ל תפלה בכל יום חובה משום הכי ספק התפלל או לא התפלל כלל חוזר ומתפלל תפלה א’ עכ”פ דהוה מן התורה ע”כ.

והקשה הג”ר יעקב אשר פלדמן דכיון שכלול במצות תפילה גם בקשה על העתיד, א”כ מ”ש בקשה על שעבר שמותר לאומרה בברכת השנים, לבין בקשה על לעתיד לבוא שאין לאמרה אלא בש”ת.

תשובה גם בסי’ קי”ט לא פקפק הפמ”ג לומר דאינה חשובה כתפילה, והראיה דמותר לאמרה בברכת השנים, אלא דהנה כל מי שאומר כל בקשה באמצע ברכה חשיב כמוסיף על ברכה שתקנו חכמים, וחשיב מעט כמשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, ומה”ט כתב הגר”א דבשומע תפילה לא יאריך בקשות, ורק באלהי נצור, ואע”ג דבאמת ס”ל להגר”א באמרי נועם דגם הבקשות שאומר באלהי נצור חשיבי מן השמונ”ע [כן מוכח מדבריו ע”ש], ואפ”ה אין איסור כלל להאריך, מ”מ אסור להאריך בברכת ש”ת בבקשות פרטיות, ואע”ג דמדאורייתא אין נוסח לשמונ”ע מ”מ נראה קצת כמשנה מן הנוסח שטבעו חכמים בברכות, ומש”ה לענינינו כתב הפמ”ג שלא יאמר מה שאין נוגע לעכשיו בתוך הברכה.

ובשו”ת שבט הלוי ח”ח סי’ כ”א כתב דבר חידוש שאם מתפלל על העתיד ומטרתו לעורר את כונת הלב מותר, וכמ”ש בס’ חסידים סי’ קנ”ח שבקשת צרכיו מעוררת את הכונה.

וז”ל הס’ חסידים הנ”ל, שלא ירוץ בתפלה כאלו שמח אם היה כבר מסיים אלא בכל תיבות יחשוב לתת בלבו כונה בכל מה שמוציא מפיו הלא יש לך לחשוב אם יש לך דבר להתחנן ולבקש מאת המלך שהוא בשר ודם הירצך או הישא פניך אם תמהר דבריך לפניו ולא מבעיא שלא יעשה חפצך אלא שיאמר אין אתה אלא מתלוצץ ויגרש אותך מפניו ואל תחשוב ממליך מלכים פחות מן המלכים אשר תחתיו ואם באת להללו ולשבחו דע כשאתה מתאוה לשבח קול נעים ושיר של שבח אם היו מרצים וממהרים בלא ניגון ומי מקובל הי’ וכו’, ואל תעשה כאלו חובה לך שיצאו מפיך לא כן אלא כשתאמר דברי בקשות תאמר בדרך תחנונים וכו’.

ואם תצטרך לפרנסה אל תשים לבך רק לאותה ברכה כמו לברכת השנים או אם יש לך חולי אל תשים לבך רק לברכת חולים מפני שאומרים עליך למעלה זה פלוני סבור שאינו צריך אלא לזאת לכך תכוין בכל הברכות שרי שמונה עשר יראת ה’ להיות לפניו ביראה על כל הברכות ואל תשים כוונת לבך רק לבקשות כי עיקר הכוונה לברכות ולשבח לכן אמרו יכוין בכולם ואם אי אפשר יכוין בברכת אבות או בברכת הודאה שאם תכוין רק בבקשות אז יהיה למעלה שוטנים שאומרים אין ראוי לקבל תפלתו שבכבוד מקום אינו חושש לבקש בכוונה ובדרך תחנונים ואיך נעשה רצונו שברצון נפשו מכוין ולא בשבח לכך טוב להתפלל ולכוין בשמחה ובכבוד להקב”ה להתפלל בכוונה שלא תדבר עם אדם קודם שתעמוד בתפלה אלא אמור דברים המכניעים את הלב תחילה ברחמים וכשתתפלל תוסיף על כל ברכה וברכה מענינה לצרכיך כי ביותר הם מכינים את הלב ואם לא תוכל להוסיף לפי שהקהל סיימו קודם תוסיף באחת או בשתים כדי שלא תצטרך למהר בברכה אחרת ככל מה שכתבנו בסדר התחינה תוסיף ואם לא תוכל להוסיף חקור לך אחר ניגונים וכשתתפלל אמור אותן באותו ניגון שנעים ומתוק בעיניך באותו ניגון אמור תפלתך ותתפלל תפלתך בכוונה וימשוך לבך אחר מוצא פיך לדבר בקשה ושאלה ניגון שמכין את הלב לדברי שבח ניגון המשמח את הלב למען ימלא פיך אהבה ושמחה למי שרואה לבבך ותברכהו בחיבה רחבה וגילה כל אלה הדברים המכינים את הלב עכ”ל.

ולא מצאתי בדבריו מקור ברור לענין זה של השה”ל, ואדרבה בדבריו נזכר הענין שאם היית צריך וכו’.

אבל מ”מ לפמשנ”ת דבעצם גם בקשה על העתיד חשיב כתפילה ממש כדברי השואל, ורק כיון שנוטה מלשון הנוסח אסור שלא לצורך, אך אם עי”ז זוכה לכוין יותר כמ”ש הס”ח, הרי בזה הוא מתקן ומכונן יותר את תפילתו ואת צורתה.

אורים ותומים בלילה

א) מה ששאל ע”ד בעל בעל הטורים שמות כ”ח ט”ו שכתב שאין שואלין באורים ותומים בלילה, ומאידך בש”א י”ד ל”ז כתיב וישאל שאול באלהים, וזה היה בלילה.

תשובה מרן הגר”ח קניבסקי שליט”א עמד ע”ז בדרך חכמה פ”י ציון ההלכה ס”ק ע”ז, וכתב דצ”ל ששאל מבעוד יום ואין מוקדם ומאוחר בתורה ע”ש עכ”ל.

בביאור הפסוק

ב) מה שהקשה עמ”ש שמות כ”ט פס’ מ”ב מ”ג, פתח אהל מועד לפני ה’ אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם, ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבדי, דלמה היא ההתועדות אם לדבר עם משה או בשביל ישראל.

תשובה הדיבור הוא עם משה וכל זה הוא לכבודן של ישראל, כיון דמשה שליחא דציבורא הוא, ובפרט שהיה זה לבקשת ישראל, כמ”ש דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות.

בביאור המקראות ורש”י בפרשת הקטורת

ג) במ”ש (שמות ל’ ח’) והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהיטיבו את הנרת יקטירנה, ובהעלת אהרן את הנרת בין הערבים יקטירנה קטרת תמיד לפני יהוה לדרתיכם, וכתב רש”י ובהעלות.

כשידליקם להעלות להבתן: יקטירנה.

בכל יום פרס מקטיר שחרית ופרס מקטיר בין הערבים עכ”ל.

והקשה כת”ר מ”ט פרש”י דיקטירנה קאי על קטורת של בקר ושל בין הערבים, הא מסברא י”ל דקאי על של בין הערבים דקאמר קרא בבקר ואח”ז קאמר בין הערבים.

תשובה באמת דברי רש”י צריכין ביאור, ושמא אין כונת רש”י לפרש תיבת ‘יקטירנה’, אלא רק לסכם את הדין אחר הכתוב, ולומר דאחר המקרא קי”ל שההקטרה שנזכרה כאן בשחרית ובין הערבים, יש להקטיר פרס בשחרית ופרס בין הערבים ויל”ע.

איך לא נפסל המזבח ע”י מגע הפעמונים

ד) מה שהקשה הגר”א גרבוז שליט”א [ר”מ דארחות תורה] להדעות שכל מיני מתכות אסורין ליגע במזבח (עי’ דרך חכמה מבית הבחירה פ”א ס”ק ק”ה), א”כ איך לא נפסל המזבח כשעלה עליו הכה”ג עם הפעמונים.

לא זכיתי להבין מנ”ל שהפעמונים היו נוגעין בקרקע בהליכתו, דאדרבה סברא הוא שעשאום גבוהין קצת מן הקרקע כדי שלא ימאסו ולא יוזקו מן הקרקע, ובפרט לדעת הרמב”ן (הובא בדר”ח פ”ט מכה”מ ס”ק ל’) שהפעמונים היו בתוך הרימונים, א”כ בודאי לא היו נוגעין, והוסיף אאמו”ר שליט”א דהנה גבי ציצית קי”ל שיזהר שלא יהיו נגררות ע”ג קרקע, וה”ה הכא.

ובענין מה ששאל על דין ההגשה, שמגיש את המנחה אל המזבח אע”פ שהיא של מתכת, הגרח”ק שליט”א הישב לאחי רש”א נ”י דמה שכתוב כתוב, יתכן שכונתו לתרץ דמצותו בכך, וכמו שתירץ על קושיא זו אאמו”ר שליט”א.

החילוק בין פסוקי בגדי כה”ג לכהן הדיוט

ז) כתב הג”ר יעקב דוד אילן (ר”מ דכנסת יצחק) וז”ל, יש לדקדק בפסוקים בחילוק בין בגדי כהן הדיוט לבגדי כה”ג, דהכא (שמות כ”ח ג’) כתיב ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי, ולגבי בגדי כה”ד כתיב (פמ”ג) והיו וגו’ לשרת בקדש, וצ”ע דאמאי קרא דלשרת בקודש נאמר רק על בגדי כהן הדיוט עכ”ל.

תשובה ז”ל הפסוק שם, והיו על אהרן ועל בניו בבאם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת בקדש, ופרש”י והיו על אהרן כל הבגדים האלה, על אהרן הראויין לו, ועל בניו האמורין בהם, וא”כ לא ידעתי מ”ט לא העתיק כל הפסוק דמבואר להדיא דקאי בין על כה”ג ובין על כה”ד.

ומ”מ מה דלא נזכר לכהנו לי על כה”ד, פשיטא שיש מעלת כהונה שיש בכה”ג שאין בכה”ד.

בע”ה

יום שלישי כ”ג תשרי תשע”ז

מעשה שהיה כעת שבא אדם שדינו שוטה, לעבור לפני התיבה לתפילת ערבית [שאין בה חזרת הש”ץ], והיו שם הרבה מהקהל והניחו לו בזה, ולא אמרו לו לירד מלפני התיבה.

והנה זה פשיטא שדינו כמי שאינו מחוייב בדבר, כיון ששוטה פטור מכל המצות, ומי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, אבל יש לידע האם הקהל עשו כדין שהניחו לו לעבור לפני התיבה או לא.

ויש להקדים לנידון זה, דהנה ידוע חומר של המלבין פני חברו ברבים, ואיסור זה של הלבנת פני חבירו ברור שהוא גם למי שהוא שוטה, שכן כבוד הבריות הוא בין לבר דעת ובין למי שאינו בר דעת, ואדרבה לפעמים ההשלכות באדם כזה יכולות להיות הרסניות יותר לאורך זמן, ולכן אין להקל באיסור זה כלל.

אבל מאידך גיסא מאחר ואין לו שום רשות לעכב הציבור מלעשות תפקידן, אם יתברר ע”פ דין שאסור להם למנותו ש”ץ אפי’ בדיעבד, א”כ יהיה עליהם לומר לו לירד משם.

הנה כתב בשו”ע או”ח סי’ נ”ג סעי’ י’ וז”ל, יש ללמוד זכות על מקומות שנוהגים שהקטנים יורדין לפני התיבה להתפלל תפלת ערבית במוצאי שבתות [לאו דוקא, מ”ב סקל”א].

וכתב הרמ”א הגה: ובמקומות שלא נהגו כן, אין לקטן לעבור לפני התיבה אפילו בתפלת ערבית, אפילו הגיע לכלל י”ג שנים ביום השבת אין להתפלל ערבית של שבת, דהרי עדיין אין לו י”ג שנה (מהרי”ל) ע”כ.

ויש להסתפק לענינינו, ראשית כל גם אם בקטן מותר מ”מ י”ל דבקטן זהו קל יותר מבשוטה, מכיון שבקטן יש עכ”פ חיוב מצד חינוך, משא”כ בשוטה שאין בו צד חיוב כלל, וי”ל שאינו יכול לצאת כלל משוטה.

עוד יש להסתפק דהנה במקומותינו לא נודע מנהג קבוע לענין קטן, וא”כ הו”ל כמקומות שלא נהגו בקולא זו שכתב הרמ”א שלא ינהגו בקולא זו, ולפ”ז יש להסתפק אם כבר עלה האם מורידין אותו, ואם תמצי לומר שמורידין אותו [וכך מסתבר בכונת הרמ”א], א”כ יש להסתפק מה הדין באופן שלא הורידוהו, האם כל יחיד הנמצא שם צריך לצאת מכיון שאי”ז המנהג כאן, או דילמא דעכ”פ באופן כזה יש לסמוך על הפוסקים הסוברין שמלמדין זכות על מנהג זה על מנת שלעולם לא יצטרכו לצאת, ורק לענין להעלותו אין מעלין במקום שאין מנהג.

והנה בטעם מה שש ללמד זכות כתב במשנה ברורה שם (ס”ק ל) וז”ל, לפי שאין מוציאין את הרבים ידי חובתן שהרי אינן מחזירין את התפלה רק שאומרים ברכו וקדיש ועוד טעמים אחרים עי’ בב”י עכ”ל.

ובבית יוסף שם כתב וז”ל, ואפשר לומר דלא הקפידו חכמים אלא בתפלת שחרית שיש בברכת יוצר ובתפלה קדושה וגם שצריך שליח ציבור לחזור התפלה להוציא הרבים ידי חובתן וקטן כיון דלאו בר חיובא הוא אינו מוציאם כדתנן כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן.

ושמעתי שהרב ה”ר יוסף אבודרהם קרא תגר על מנהג זה שנהגו הקטנים לירד לפני התיבה במוצאי שבתות והסכים על ידו הרב הגדול מה”ר יצחק די ליאון ז”ל לבטל המנהג.

ומצאתי להרשב”א שכתב בתשובה (ח”א סי’ רלט) בשם הראב”ד דטעמא דתנן דקטן אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה דכיון דברכות ותפלות דרבנן נינהו וקטן שהגיע לחינוך דרבנן הוי אמינא אתי דרבנן ומפיק דרבנן קמ”ל דמשום כבוד הצבור לא עבדינן גנאי הוא לצבור שהקטן מוציאן עכ”ל.

ולפי טעם זה יש מקום למנהג לומר שהצבור מוחלים על כבודם ואפילו למאי דפירש רש”י דטעמא דמתניתין משום דכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן איכא למימר דתפלת ערבית שאני דרשות היא (ברכות כז:) עכ”ל הב”י.

והנה לפי מה שבשו”ע פסק דלא כהררי”א והריד”ל שמחמירים בזה [עכ”פ במקום שנהגו להקל בזה וכנ”ל] א”כ יש לדון מה הדין בשוטה וניחות להטעמים בכאן, דלטעם הראשון שהוא משום שאין בזה קדושה וחזרת הש”ץ א”כ אולי בשוטה דינו כמו בקטן, אבל להטעם השני סיבת הקולא היא משום דאתי דרבנן ומפיק דרבנן ומשום שהציבור מוחלין על כבודן, וא”כ בשוטה שאפילו מדרבנן אינו חייב א”כ לא יוכל להוציא את הרבים כלל אף בברכו וקדיש וכל מה שבציבור מחוייבין.

ולהטעם השלישי שהוא משום שתפילת ערבית רשות יתכן לומר ג”כ דדין שוטה כדין קטן.

אכן גם להטעם הראשון והשלישי יתכן לחלק בין קטן לשוטה דעד כאן לא הקילו אלא בקטן שיש בו צד חיוב אבל לא בשוטה וכנ”ל.

והנה כתב בפרי מגדים [אשל אברהם סימן קכ”ד סקי”ד] וז”ל, ויראה וודאי אחר חרש ושוטה אין עונין אמן, דלאו בר מצות כלל אפילו מדרבנן.

וכן כתב במשנה ברורה [סימן קכ”ד ס”ק מ”ז] וז”ל, ואחר שוטה אין לענות אמן דלאו בר מצוה כלל ועי”ש.

וגם לענינינו נראה דכ”ש שא”א לצאת ממנו כיון שאינו בכלל אמן כלל, ולכאורה הציבור מחוייבים להורידו, ועכ”פ אין להפסיק בין גאולה לתפילה לענות אמן על הקדיש של השוטה.

וראיתי להגר”י זילברשטיין שליט”א בספר חשוקי חמד [ברכות ג’ א’] שדן בדברי המשנ”ב בענין שוטה שמבין מה שהוא אומר, וז”ל, אם הוא מבין מה שהוא אומר, מסתבר שאפשר לענות אמן אחר ברכתו.

ואעפ”י שבשו”ע (סימן רטו ס”ג) נאמר, שעונים אמן אחר ברכתן של תנוקות, כשהן מברכים לפטור את עצמם, כיון דבני חינוך הם, ושוטה אינו בן חינוך, כמבואר במשנ”ב (סימן קכד ס”ק מז), נראה דבכל זאת רשאים לענות אמן אחר ברכתו.

וכשם שמצינו דעכו”ם המברך, רשאים לענות אחריו אמן, כמבואר ברמ”א (סימן רטו ס”ב) אלא שאין חיוב, כמבואר במשנ”ב (שם ס”ק יב), כך בשוטה המבין מה שמברך, מסתבר שרשאים לענות אלא שאין חיוב.

אלא דצ”ע אם מותר להפסיק ולומר אמן על ברכת שוטה זה, באותם מקומות שאסור בהם להפסיק בדבור פרט לאמן וכדומה, וכגון בפסוקי דזמרה.

(יעויין במשנ”ב סימן נא סק”ח וסימן רטו ס”ק יג).

ושמענו עוד, דיתכן ש”יהא שמיה רבא”, שונה מ”אמן” לענין זה, ד”אמן”, בא לאמת ולקיים את דברי המברך.

ולכן אם אין בדבריו ממש אין מקום לאמן, משא”כ “יהא שמיה רבא” שהוא שבח בעצמותו, שעשרה מישראל מקדשים ומתפללים על כבוד שם שמים, וכמבואר במשנ”ב (סימן נו סק”ב) וז”ל: כשאומר העונה, אמן יהא שמיה רבא, יפסיק קצת בין אמן ליהא שמיה רבא, כי תיבת אמן, קאי על הש”ץ, ויהא שמיה רבא, הוא מאמר בפני עצמו.

ויעויין באר היטב (סימן נו סק”ה) שהביא מ”דרכי נועם” שהחזן חוזר ואומר אמן יהא שמיה רבא אף שכבר אמר ואמרו אמן, יעו”ש.

משמע דסובר דהאמן של יהא שמיה רבא אינו בא לאמת מה שאמר קודם, אלא שהוא חלק מהשבח של יהא שמיה רבא.

ולדבריו יתכן שעל קדיש של שוטה עונים אמן יהא שמיה רבא.

(אולם המשנ”ב נ”ו ב’ לא פסק כך).

ולכן אפשר לאומרו גם כשאת הקדיש אומר שוטה.

ומה שכתב המשנ”ב (סימן נה סק”ד) בשם הפר”ח שקטן האומר קדיש וברכו והקהל עונים אחריו שלא כדין הם עושים.

היינו משום שפריסה על שמע נתקנה כדי להוציא את הרבים ידי חובה, כמבואר בפרמ”ג (סימן סט משבצות זהב סק”ג), אבל על סתם קדיש כשאינו פורס על שמע אפשר לענות.

ועדיין יש להסתפק אם מותר להפסיק ביהא שמיה רבא על קדיש של שוטה, במקום שאסור להפסיק עכ”ל הגר”י זילברשטיין שליט”א.

והנה בענין השאלה האם צריכים לצאת ולהמתין למנין אחר, הנה קודם העיון מסתבר שאינם מחוייבים, מכיון שיש להם מנין לתפילת שמונה עשרה, ורק כדי לשמוע קדיש וברכו אינם מחוייבים לטרוח כ”כ, כך שגם אם אינם יוצאים כלל יד”ח קדיש וברכו לכאורה אינם צריכים ללכת (ועי’ מ”ב סי’ צ’ כ”ח), ומ”מ אם יכולים יאמרו ברכו אחרי התפילה.

***

לכבוד הרב הגאון רבי עקיבא משה סילבר שליט”א

שלום רב ותודה רבה

שאלה: שמעתי במצוות מחיית עמלק, שלאו דווקא זרע עמלק מצווה למחותו, אלא כל אומה שנלחמת נגד ה’ ועמו – שהולכת בדרכו של עמלק, מצווים אנו למחותם מדין מחיית עמלק.

האם נכון הדבר?

שאלה: האם יש עניין להחמיר בשביתת כלים ולהפקירם מערב שבת.

שאלה: על מה סמכו להדליק מערב שבת מאוורר וכדו’, שמשמיע קול כשדולק, הא כל דבר שמשמיע קול – אסור להפעילו אף מערב שבת, כדמוכח שבת יט:

שאלה: רש”י שבת יט: דארגיז – אדם אחד היה, אמגושי, שבנה לאותה העיר, ורב המנונא דר בה, ועדיין מערת קבורתו קיימת שם, כך מצאתי בתשובה.

וצ”ב, מאי נפקא לן במערתו, אם שם או לא?

שאלה: האם כשנתארך שרביטו של אחשוורוש – נעשה כבד כמו שרביט באורך זה, או לא?

שאלה: מגילה כז: ולרבי מאיר היכי דיירי בה, וצ”ב, מדוע לא משלמים על מה שדרו שם דמי שכירות?

שאלה: במצוות מחיית עמלק, צ”ב – וכי אין להם בחירה?

שאלה: לרמב”ם דסבירא ליה, דכל מעשה כישוף וכדו’ לית בהו כלום, ואין בהם שום כוח, אם כן – כיצד יצא העגל?

שאלה: האם גדי שבים – מותר לבשלו בחלב, מדאורייתא ומדרבנן?

שאלה: “ויחל משה וכו’ ויתן על פניו מסווה” – וצ”ב, כיצד ידע שקרן אור פניו, ששם על פניו מסווה? הא כתיב, “ומשה לא ידע כי קרן עור פניו”?

שאלה: יש לי ראיה שמשה לא הסתכל במראה לכוון התפילין, דאל”כ – היה יודע שקרן עור פניו, וקרא כתיב “ומשה לא ידע” וכו’.

שאלה: תרומות פ”ט מ”ה “מאה לגנה של תרומה ואחת של חולין כולן מותרין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו מאה של חולין ואחת של תרומה כולן אסורין”: צ”ב, מדוע הא ספק דרבנן לקולא.

שאלה: מבואר בגמרא, דזמן ק”ש – זהו זמן שכיבה וקימה.

מה יהיה הדין אם כל העולם יְשַׁנּוּ את שעת קימתם – האם ישתנה זמן ק”ש? ואם לאו, מאי טעמא?

שאלה: שו”ע סימן נח “יש אומרים אם לא קרא קריאת שמע של ערבית יש לה תשלומין בשחרית שקורא שתי פעמים, וכן אם לא קרא של שחרית יש לה תשלומין בשל ערבית שתים”.

מה כוונתו “לא קרא” – האם לא קרא כלל, או לא קרא בזמנה?

שאלה: שבת כד: רבא אמר: אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם, הוא – ולא מכשירין, לבדו – ולא מילה שלא בזמנה, דאתיא בקל וחומר.

שאלה: מוכח בשבת כז.

וצ”ב, אם כן – אמאי במכות דרשינן “בת אביו או בת אמו, אבל בת אביו ובת אמו לא” – הרי אדרבה “או” באה לרבות?

שאלה: מעטפה ששלחו בה דברי תורה – האם צריך לגונזה?

אהרן אריה כהן

***

תשובות

בס”ד

שלום רב וכט”ס

שאלה: שמעתי במצוות מחיית עמלק, שלאו דווקא זרע עמלק מצווה למחותו, אלא כל אומה שנלחמת נגד ה’ ועמו – שהולכת בדרכו של עמלק, מצווים אנו למחותם מדין מחיית עמלק.

האם נכון הדבר?

תשובה: הגרמנים הם מבני עשו כמש”כ במגילה ו’ עי”ש וביומא ט’ ובהגר”א ויעב”ץ, ויש איזו משמעות בחז”ל שמצוות מחיית עמלק נסובה על בני עשו, עי’ בפסיקתא דר”כ פיסקא ג’ זכור.

ומ”מ גם לזה לא מסתבר שדין המחייה להלכה למעשה הוא על כל בני עשו [כמו”כ א”א לדעת בפרטות על כאו”א מביניהם ובכל דור ודור].

שאלה: האם יש עניין להחמיר בשביתת כלים ולהפקירם מערב שבת.

תשובה: באופן שהוא ודאי מותר לכל הפוסקים לכאורה אין להחמיר כדעת ב”ש דקי”ל שהלכה כ”ה ואסור לעשות כב”ש, אך בענייני שביתת כלים במקומות שמחלוקת הפוסקים מה הדין יהיה בכל דבר נידון בעצמו.

שאלה: על מה סמכו להדליק מערב שבת מאוורר וכדו’, שמשמיע קול כשדולק, הא כל דבר שמשמיע קול – אסור להפעילו אף מערב שבת, כדמוכח שבת יט:

תשובה: אפשר שסבורים שאינו ניכר כ”כ, וגם אם ניכר הקול הרי הכל יודעין שלא הדלוקוהו בשבת, עי’ ברמ”א סי’ רנב ס”ה, ושו”ע סי’ שלח ס”ג, מהר”ם שיק או”ח סי’ קנ”ז, מנח”י ח”א ס’ קח סק”ו, שו”ת שערים המצויינים בהלכה או”ח סי’ פ’ סק”ג, שבט הלוי ח”א סי’ מז, ובספר דף על הדף שבת יח ע”א.

שאלה: רש”י שבת יט: דארגיז – אדם אחד היה, אמגושי, שבנה לאותה העיר, ורב המנונא דר בה, ועדיין מערת קבורתו קיימת שם, כך מצאתי בתשובה.

וצ”ב, מאי נפקא לן במערתו, אם שם או לא?

תשובה: מביא ראיה שפירושו בגמ’ נכון הוא, שהרי מערת קבורתו קיימת והכל יודעים שהוא בנה את העיר וזה ראיה שאין פירוש זה השערה בלבד אלא מציאות ידועה וקיימת.

שאלה: האם כשנתארך שרביטו של אחשוורוש – נעשה כבד כמו שרביט באורך זה, או לא?

תשובה: לא שמעתי הכרח בדבר לכאן ולכאן.

שאלה: מגילה כז: ולרבי מאיר היכי דיירי בה, וצ”ב, מדוע לא משלמים על מה שדרו שם דמי שכירות?

תשובה: הנה בודאי שכל אחד יכול להתנות תנאים במכירה ועפ”ז יוכל להיות בכל מקרה הדין שלו, אבל מ”מ המכירה הנזכרת כאן היא באופן זה, ודנו כאן לפ”ז, והטעם שהם עושים באופן כזה הוא משום ששוה למוכר למכור מפפני שצריך את הכסף, אע”פ שבמידה וירצה את זה חזרה יפסיד את הבית לזמן קצוב הזה [ובס”ה באו”ה על החזקה של כסף גם משלמים, אלא שהתוה”ק אסרה עלינו, אבל באופן המותר לעשות לטובת ב’ הצדדים [להדעות שצד אחד בריבית מותר] לא יהיה בזה איסור.

וכמו”כ המוכר עצמו בשעת המכירה הרי סבור שהוא לא יפקיע אח”כ המכירה שוב, ולכן לא אכפת ליה להתנות כן.

שאלה: במצוות מחיית עמלק, צ”ב – וכי אין להם בחירה?

תשובה: הם בחרו לעצמם ונגזר עליהם מה שהם בחרו לעצמם, עי’ בפסיקתא דר”כ פיסקא ג – זכור, כתיב לא תתעב אדומי וכו’.

וכמש”כ הרמב”ם על פרעה שאיבד הבחירה שלו ע”י מה שעשה מתחילה.

שאלה: לרמב”ם דסבירא ליה, דכל מעשה כישוף וכדו’ לית בהו כלום, ואין בהם שום כוח, אם כן – כיצד יצא העגל?

תשובה: יש כבר הרבה קושיות מדברי חז”ל על הרמב”ם, עי’ בס’ נשמת חיים, ואין אנו צריכין לתרצם אחר שכבר הגר”א בסכינא חריפא הכריע שאין הלכה כהפלוסופי’ בזה כלל ואכמ”ל ועי’ בס’ משנת החלומות ובס’ הגאון מה שהביאו בכל זה.

שאלה: האם גדי שבים – מותר לבשלו בחלב, מדאורייתא ומדרבנן?

תשובה: מן התורה אינו מין גדי, דאטו איסורי האכילה שיש בבהמות טמאות ביבשה יהיו אסורות בים כשיש להם סימני טהרה, ועי’ ב”ק נד ע”א בעי רחבה המנהיג בעיזא ושיבוטא מהו מי אמרינן כיון דעיזא לא נחית בים ושיבוטא לא סליק ליבשה לא כלום עביד או דלמא השתא מיהת קא מנהיג, ותוס’ בע”ז לט ע”א כתבו ע”פ גמ’ זו שהוא עז של ים, ואעפ”כ חזינן שאינם מין אחד.

ועי”ש בתורת חיים שכתב, לא ידענא מנא להו דשיבוטא היינו עז של ים דאדרבא התם משמע דשיבוטא לאו היינו עיזא אלא מין אחר וקמיבעי ליה חי הוי כלאים בכהאי גוונא מי אמרינן כיון דעיזא לא נחית בים ושיבוטא לא סליק ליבשה לאו כלום עביד או לא כדאיתא התם וכ”כ הרמב”ם בפרק ט’ מהלכות כלאים דשיבוטא לאו מין בהמה הוא אלא מין חיה שבים היא ע”כ.

שאלה: “ויכל משה וכו’ ויתן על פניו מסווה” – וצ”ב, כיצד ידע שקרן אור פניו, ששם על פניו מסווה? הא כתיב, “ומשה לא ידע כי קרן עור פניו”?

תשובה: המסוה הניח רק לאחר שהבין כן מן העולם כמבואר בפסוקים.

כדכתיב (ס”פ כי תשא): וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָֽעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹֽא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּֽוֹ, וַיַּרְא אַֽהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּֽירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָֽיו וגו’, ורק אח”כ נאמר, וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶֽה.

שאלה: יש לי ראיה שמשה לא הסתכל במראה לכוון התפילין, דאל”כ – היה יודע שקרן עור פניו, וקרא כתיב “ומשה לא ידע” וכו’.

תשובה: מי שהוא חכם מובהק כמשה ובודאי קים ליה שיודע לכוין התפילין בעצמו בלבד פשיטא לכו”ע שאין ענין שיסתכל במראה.

ויש להוסיף עוד, דהנה קי”ל שרק מי שישנו בכתיבה יכול לעשות תפילין, וגם אם הניח משה תפילין שעשה בעצמו קודם מתן תורה אבל מ”מ אח”כ הרי כבר היה מחוייב בדבר והיה צריך לעשות לבד, ונהי שדבר פשוט שמשה היה מניח תפילין כל היום [שהרי מי שאינו חולה מעים חייב להניח כל היום כמבואר בשו”ע ובביאור הלכה, ומשה לא כהתה עינו ולא נס ליחה (דברים לד, ז), וגם לא יצאה ממנו רוח סרוחה מעולם, כמו שאמרו חכמים במדרש גבי פטירת משה], אבל בדקות האלו שירד משה מן ההר עד שבאו אליו בודאי שלא הספיק עדיין לעשות תפילין.

כמו”כ מי אמר לך שמדובר כאן באור גשמי שאפשר לראותו במראה, ועי’ בהר”מ בהקדמתו לספר המורה ותבין.

שאלה: תרומות פ”ט מ”ה “מאה לגנה של תרומה ואחת של חולין כולן מותרין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו מאה של חולין ואחת של תרומה כולן אסורין”: צ”ב, מדוע הא ספק דרבנן לקולא.

תשובה: בהרבה מאוד מקומות אין אומרים ספק דרבנן לקולא, עי’ בכללי הש”ך יו”ד סו”ס ק”י, ובתערובת בפרט שנקטינן על המעורב כאילו הוא איסור, עי’ בד”מ יו”ד סי’ ק”י ושאר נו”כ שם.

שאלה: מבואר בגמרא, דזמן ק”ש – זהו זמן שכיבה וקימה.

מה יהיה הדין אם כל העולם יְשַׁנּוּ את שעת קימתם – האם ישתנה זמן ק”ש? ואם לאו, מאי טעמא?

תשובה: אומרים בשם הגרי”ח זוננפלד שבאמת משתנה כהיום מזמן הגמ’, אבל סוגיין דעלמא אינו כן, ומסתימת כל הפוסקים שדנו בזמני היום לענין זה נראה שלא ס”ל מהחידוש הזה, ובאמת יל”ע בזה, ומ”מ להלכה א”א להקל בזה.

שאלה: שו”ע סימן נח “יש אומרים אם לא קרא קריאת שמע של ערבית יש לה תשלומין בשחרית שקורא שתי פעמים, וכן אם לא קרא של שחרית יש לה תשלומין בשל ערבית שתים”.

מה כוונתו “לא קרא” – האם לא קרא כלל, או לא קרא בזמנה?

תשובה: הכונה לא קרא בכלל, וזה קאי על מה שנתבאר בסעי’ שקודם זה [סעי’ ו’], שיקרא באותו יום, וע”ז אמר שוב שאם לא קרא כלל באותו יום משלים ביום שלאח”כ.

שאלה: שבת כד: רבא אמר, אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם, הוא – ולא מכשירין, לבדו – ולא מילה שלא בזמנה, דאתיא בקל וחומר.

תשובה: אדרבה ברפ”ו דפסחים מבואר שאדם דורש ק”ו מעצמו ורק גז”ש אין אדם דן מעצמו.

שאלה: מוכח בשבת כז.

וצ”ב, אם כן – אמאי במכות דרשינן “בת אביו או בת אמו, אבל בת אביו ובת אמו לא” – הרי אדרבה “או” באה לרבות?

תשובה: הכא מענינא דקרא והכא מענינא דקרא, שהייתור בא להוציא ממה שהיה בלא הייתור.

שאלה: מעטפה ששלחו בה דברי תורה – האם צריך לגונזה?

תשובה: יל”ע בזה, ומ”מ לא נראה שייחדו זה לקביעות אלא רק לפעם אחת, כמבו’ במשנ”ב גבי סודר שצרר בו תפילין פ”א שא”צ לגונזו, וגם המעטפות הללו הרי לא התכוונו לשימוש קבוע, במקרה רגיל, וגם לא נראה שנהגו רוב העולם לגנוז המעטפות.

בברכה מרובה

***