{מה שהקשיתם מן הגמ’ ברכות דף ה ע”ב, רבי אלעזר חלש על לגביה רבי יוחנן חזא דהוה קא גני בבית אפל גלייה לדרעיה ונפל נהורא חזייה דהוה קא בכי רבי אלעזר אמר ליה אמאי קא בכית אי משום תורה ...קרא עוד

{מה שהקשיתם מן הגמ’ ברכות דף ה ע”ב, רבי אלעזר חלש על לגביה רבי יוחנן חזא דהוה קא גני בבית אפל גלייה לדרעיה ונפל נהורא חזייה דהוה קא בכי רבי אלעזר אמר ליה אמאי קא בכית אי משום תורה דלא אפשת שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ע”כ, והקשיתם דבמתני’ פ”ב דאבות מט”ז תנן אם למדת תורה הרבה נותנם לך שכר הרבה, א”כ המרבה עדיף.

}

לא זכיתי להבין הקושיא בזה, דהא לית מאן דפליג שאם א’ לומד שעה אחת וא’ לומד ג’ שעות שהמרבה עדיף, וכל מה דאמרינן אחד המרבה ואחד הממעיט וכו’ היינו לפי האפשרויות העומדות לפניו, ויעויין שולחן ערוך אורח חיים הלכות הנהגת אדם בבקר סימן א, טוב מעט תחנונים בכוונה, מהרבות בלא כוונה.

וכתב המשנה ברורה ס”ק יב, אבל אם המרבה כיון ג”כ המרבה טוב יותר.

ובמגן אברהם ס”ק ו, ובגמרא אמרינן אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים כלומר אף ע”פ שהמרב’ כוון לבו ג”כ מ”מ אם הממעיט לא היה ספק בידו לעשות הוא רצוי להש”י כמו המרב’ וכ”מ מהראי’ שמביא מעולת העוף העני שנאמר בו ג”כ ריח ניחוח כמו עולת בהמה שמביא העשיר ע”כ.

ויעויין שם בט”ז ס”ק ג שכתב באריכות וז”ל, ז”ל רבינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו בתחנוניו כי טוב מעט בכוונ’ מהרבות בהם שלא בכוונ’.

וקשה ממ”נ אי מיירי תחל’ במרב’ בכוונ’ למה ישוה עם הממעיט ואי בלא כוונה למה אמר אח”כ כי טוב יותר כו’ ומתחל’ השוה אותם ובגמ’ סוף מנחות אמרי’ א’ המרבה וא’ הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ונראה ע”פ דמצינו בפ”ק דשבת דף י’ רבא חזיה לרב המנונא דקא מאריך בצלותי’ אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה והוא סבר זמן תורה לחוד כו’ ועד”ז שפיר אמרו א’ המרבה בתפל’ כרב המנונא דס”ל זמן תורה לחוד כו’ ואחד הממעיט בתפל’ כרבא שכוונתו לעסוק בתורה וע”כ מסיים שפיר ובלבד שיכוין לבו לשמים כלומר באותו ענין שממעט בתפל’ הוא לש”ש ועפ”ז אמר רבינו כי לפעמים הוא ריבוי התפל’ סיבה לשלא יוכל לכוון וא”כ טוב לקצר ולכוון ע”כ אמר אחד המרב’ ואחד הממעיט מטעם שיהי’ לו כוונ’ וע”כ סיים ובלבד כו’ פי’ שהמיעוט שהוא ממעט הוא לסיב’ שיכוין לבו לשמים כי טוב יותר למעט בכוונ’ ממי שמרבה בלא כוונה וזהו סיבה שממעט שיהי’ לו כוונה כנ”ל נכון עכ”ל, וע”ש עוד בפמ”ג.

ואף שאינו ענין ממש לענינינו מ”מ הדבר ברור שהמרבה עדיף מן הממעיט, וכל מה שמשוין ממעיט למרבה הוא רק אם עשה כל שביכולתו.

קרא פחות
0

{בע”ה י”ד תשרי תשע”ו ערב סוכות} סוכה שאולה בירושלים למ”ד לא נתחלקה לשבטים שאלה – הקשה הג”ר יעקב דוד אילן בשם אביו, הנה מפורש בנחמיה ז’ שבנו סוכות בירושלים, והנה למ”ד לא נתחלקה ירושלים לשבטים (יומא יב, א) קשה, ...קרא עוד

{בע”ה י”ד תשרי תשע”ו ערב סוכות}

סוכה שאולה בירושלים למ”ד לא נתחלקה לשבטים

שאלה – הקשה הג”ר יעקב דוד אילן בשם אביו, הנה מפורש בנחמיה ז’ שבנו סוכות בירושלים, והנה למ”ד לא נתחלקה ירושלים לשבטים (יומא יב, א) קשה, אי ס”ל סוכה שאולה פסולה (סוכה לא, א), וצ”ל דהנידון רק על הסכך, ובקרקע אין חסרון סוכה שאולה.

תשובה – לכבוד הרב יעקב דוד אילן שליט”א הנה ז”ל הגמ’ במסכת סוכה דף לא ע”א תנו רבנן סוכה גזולה והמסכך ברשות הרבים רבי אליעזר פוסל וחכמים מכשירין אמר רב נחמן מחלוקת בשתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו ורבי אליעזר לטעמיה דאמר אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו אי קרקע נגזלת סוכה גזולה היא ואי נמי קרקע אינה נגזלת סוכה שאולה היא ורבנן לטעמייהו דאמרי אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו וקרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא אבל גזל עצים וסיכך בהן דברי הכל אין לו אלא דמי עצים עכ”ל.

ומבואר שם דהנידון גם על הקרקע, דקאמר קרקע אינה נגזלת, וא”כ ע”כ צ”ל דר”א דס”ל סוכה שאולה פסולה, ס”ל דנתחלקה ירושלים לשבטים.

ואע”ג דהמ”ב סי’ תרלז סק”ח ביאר מ”ש קרקע אינה נגזלת על העצים מ”מ אין כונתו לאפוקי מקרקע, דהרי הנידון גם על המסכך ברה”ר [וע”ש בס”ק שאח”ז].

{אכן לתרץ שסוכות שעשו לא היו בירושלים עצמה אלא חוצה לה, זה לא שייך דמפורש כן בקראי שהיה בירושלים ממש, [נחמיה פרק ח, יד-יז]: (יד) וימצאו כתוב בתורה אשר צוה ה’ ביד משה אשר ישבו בני ישראל בסכות בחג בחדש השביעי: (טו) ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלם לאמר צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת לעשת סכת ככתוב: (טז) ויצאו העם ויביאו ויעשו להם סכות איש על גגו ובחצרתיהם ובחצרות בית האלהים וברחוב שער המים וברחוב שער אפרים: (יז) ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סכות וישבו בסכות כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא ותהי שמחה גדולה מאד: עכ”ל.

}

שו”ר דכבר עמד ע”ז במלבי”ם נחמיה פרק ח וז”ל, אשר ישבו בני ישראל בסכות בחג, זה דבר זר מאד שישראל לא עשו סכות מימי יהושע ועד עתה כמ”ש לקמן כי לא עשו מימי יהושע בן נון כן, וכמו שהתפלאו ע”ז בערכין (דף ל”ב).

ונראה לפמ”ש הרמ”א בא”ח סי’ תרל”ז שאין לעשות סוכה ברה”ר, א”כ כיון דקיי”ל שירושלים לא נתחלקה לשבטים, לא נמצא שם רה”י כמו דאין משכירים בתים בירושלים מפני שאינו שלהם, א”כ לא יכלו לעשות שם סוכה, ובאשר בימי עזרא קנו שנית את א”י בחזקה וקדשוה התנו הב”ד שיעשו סכות בירושלים ובשאר רה”ר, וכמ”ש בתוספתא (דב”ק פ”ו) שתנאי ב”ד שיהיו מסככים ברה”ר, ור”ל שזה התנו ב”ד של עזרא באותו זמן שאל”כ לא היו יכולים לעשות סכות בירושלים, ומבואר בפי’ שעשאום בחצרות בית האלהים וברחוב שער המים שהוא רה”ר, ממש, והתוספתא מדברת בא”י ששם היה תנאי ב”ד של עזרא בעת שקדשו את הארץ, אבל בחו”ל לא הותנה, בפרט במקום עכו”ם.

וכמו שחקר בזה במג”א שם, והנה גם יהושע היה יכול לתקן תקנה זו בעת שקדש את הארץ בפעם הראשון שאז היה ביד ב”ד להנחיל את הארץ ע”מ כן שמקום הסוכה תהיה רה”י תמיד, ויהושע לא עשה כן ומימיו עד עזרא לא עשו כן בני ישראל היינו לא ישבו בסוכה הנעשית ברה”ר, וכן בימי דוד ושלמה לא נעשו סוכות בירושלים מטעם הנ”ל מפני שלא נתחלקה לשבטים, ומ”ש ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם, שיודיעו גם ביתר ערים יוכלו לעשות סכות ברה”ר, ובזה נבין מ”ש בערכין שם שמ”ש כי לא נעשה כן מימי יהושע בן נון היינו שעזרא קדש את הארץ פעם שניה, ואיך נוציא זה מהלשון כי לא עשו מימי יהושע כן?, רק שמזה בעצמו מבואר שעזרא קדש את הארץ מחדש והיה כח בידו להתנות תנאים כמו בימי יהושע, ומזה מוכיח בגמרא שם דקדושה ראשונה לא קדשה לע”ל עכ”ל.

ויש להסתפק אם אמר דבריו גם לדעת ר”א, ואת”ל דאזיל גם כדעת ר”א א”ש, כיון שתנאי ב”ד היה להקנות המקום לבעל הסוכה כל ז’ ימות החג.

{ויה”ר שנזכה לישב בסוכות עורו של לויתן
}

בענין תשבו כעין תדורו

שאלה – הקשה הג”ר עקיבא קיסטר ר”מ בישיבת יד אהרן, דאי’ בשו”ע או”ח סי’ תרל”ט ס”ה ירדו גשמים, הרי זה נכנס לתוך הבית; מאימתי מותר לפנות, משירדו לתוך הסוכה טפות שאם יפלו לתוך התבשיל יפסל אפילו תבשיל של פול.

וכתב הרמ”א הגה: ואפילו אין תבשיל לפניו (סמ”ג והגהות אשיר”י).

ומי שאינו בקי בזה השיעור, ישער אם ירדו כ”כ גשמים לבית אם היה יוצא, יצא מסוכתו ג”כ (א”ז והגהות אשיר”י פרק הישן ומרדכי פ”ב מיימוני פ”ו ומהרי”ל); וכל זה דווקא בשאר ימים או לילות של סוכות, אבל לילה הראשונה צריך לאכול כזית בסוכה אף אם גשמים יורדין (טור ור”ן והרא”ש), ויקדש בסוכה (כדי) שיאמר זמן על הסוכה (ת”ה סי’ צ”ה).

אכן בסימן תרמ סעיף ד כתב הרמ”א ואם עשאה מתחלה במקום שמצטער באכילה או בשתייה או בשינה, או שא”א לו לעשות אחד מהם בסוכה מחמת דמתיירא מלסטים או גנבים כשהוא בסוכה, אינו יוצא באותה סוכה כלל, אפי’ בדברים שלא מצטער בהם, דלא הויא כעין דירה שיוכל לעשות שם כל צרכיו (מרדכי פרק הישן) ע”כ.

ומשמע לפו”ר דגם בלילה הראשונה לא יצא.

{ובשו”ע (סימן תרלג סעיף ט) היתה גבוהה מעשרה, והוצין יורדין לתוך עשרה, אפילו אם חמתן מרובה מצלתן, פסולה; אבל אם הנויין יורדין לתוך עשרה, אינם פוסלים ע”כ.

וצ”ע דהו”ל להרמ”א לחלק בזה בלילה הראשונה.

ובשולחן ערוך (סימן תרלד ס”א) איתא, סוכה שאין בה שבעה על שבעה, פסולה; ולענין גודל, אין לה שיעור למעלה.

וצ”ע כנ”ל.

}

תשובה – נראה לחלק בין דבר שהוא בעצם הסוכה ככל הנך, לבין גשמים שהם דבר חיצוני ואינו קבוע דבזה אין פוסלין הסוכה.

ונ”ל להוכיח ד”ז מדברי המ”ב תרל ס”א שכתב על ריח רע, דחיישינן שמא מחמת זה יצא מן הסוכה ודיעבד שפיר דמי אף בסכך כמ”ש בסימן תרכ”ט סי”ד אם לא שהוא ר”ר שאין אדם סובלתו אפשר דפסול מן התורה דבעינן תשבו כעין תדורו [פמ”ג] עוד כתב אותן שעושין סוכה אצל בה”כ ואשפה מפני שהמקום צר להם וריח רע מגיע אליהם מן התורה יוצא ידי חובתו אבל לא יברך בהמ”ז שם (כדלעיל סי’ ע”ט ס”ב עי”ש בדעה ראשונה שפסקו כן האחרונים) ואם יש לו מקום אחר בודאי לא יעשה שם.

ואם אין מגיע לו הריח רע רק רואה בית הכסא ג”כ אסור ועיין לקמן בסימן תרל”ז בביאור הלכה סוף ד”ה וכן בקרקע שהיא של רבים עכ”ל.

והנה לכאורה דבריו שכתב לפסול סוכה כזו נסתרין מגמ’ ערוכה במסכת סוכה דף כו ע”א רב שרא לרב אחא ברדלא למגנא בכילתא בסוכה משום בקי רבא שרא ליה לרבי אחא בר אדא למגנא בר ממטללתא משום סרחא דגרגישתא רבא לטעמיה דאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה ע”כ.

ומבואר מתוך הדברים להדיא שאין כאן פסול בסוכה אלא פטור של מצטער.

ואם תאמר דכיון שהדפנות עצמן פגומין גרע, זה לא יתכן דבכ”מ מבואר שרק הסכך הוא הסוכה ולא הדפנות.

[עיין רש”י ור”ן ריש סוכה].

ובפרט דיש משמעות שלרצפת הסוכה יש ג”כ מקום בסוכה כיון דסוכה ללא רצפה פסולה, ולהכשירה צריך לתקן לה רצפה תוך כ’.

ולפמ”ש ניחא דיש חילוק בין היכא שעשה הסוכה בכשרות והריעותא לא קביעא לבין היכא שדפנות הסוכה עשה כך שהריעותא קבוע בסוכה, ולא נולד אח”כ.

והנה נחלקו האחרונים בזמן שיורדין הגשמים שכ’ הצפנת פענח שאז אין זה זמן סוכה כלל, ואמנם בשו”ת שבט הלוי כתב שיפרוש ניילון ע”ג הסכך ויקיים עכ”פ לדעת ר”ת מצות סוכה [א”ה ולדעת החזו”א שקוף בלא”ה נידון כאויר], ודברי הצ”פ לא עינתי בפנים אכן נראה דלא אזלי כדעת הרמ”א הנ”ל וג”כ אין דבריו מכוונים כדעת הסברא שכתבתי, וכן כתבו הגר”א ועו”פ לפסוק כהדעות דפליגי.

אכן יש להקשות על שי’ השה”ל מלשון השו”ת מהר”ח אור זרוע סימן קצד וז”ל, ואיני מבין ללישנא קמא לא יטיח רצפת הסוכה באותה קרקע לבנה ואם כבר הטיח יסיר או יעשה לעצמו סוכה אחרת.

דקיימא לן כחכמים (כ”ז ב’) דאמרו עושין סוכה בחולו של מועד ודוחק לומר שדווקא בי”ט שרא ליה ולא בחול המועד, ועוד הלא ר”ת מתיר לפרוס סדין תחתיה מפני הנשר שלא יהו עלין וקסמין נושרין על שולחנו.

וא”כ גם מפני הגשמים יפרוס שטיחי עורות על שולחנו שלא תסרח מקפתו ולא יפנה הסוכה.

ושמא י”ל התורה התירה לעשות סוכה מפסולת גורן ויקב ומינה ילפינן דכל גדולי קרקע כשירים לסכך בנסרים ד’ על ד’.

אי לאו משום גזרת תקרה דאתי למימר מה לי לישב בסוכה המסוככת בנסרים מה לי לישב תחת תקרת הבית אם היא בנסרים מקורה.

וההיא ודאי פסול מדאורייתא דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל השנה.

וגם אם סוכה המצלת מן הגשמים פסולה, איך יאמר מה לי נסרים מה לי תקרת הבית והלא תקרת הבית מנצלת מן הגשמים.

וסוכתו צריך לעשותה שלא תציל מן הגשמים אלא התורה לא חייבה לעשות סוכה כמין בית להציל מן הגשמים ומן החמה.

ולרוחב כל בני החופה ושיהא נוח לחולה לישן כמו בבית שהרי מגרנך ומיקבך כתיב דהינו פסולת גורן ויקב ובאלו אי אפשר לסכך להציל מן הגשמים עכ”ל.

וצ”ל דאיהו עיקר הדין קאמר, אבל מ”מ אפשר שיש מה”מ בזה.

אחר זה ראיתי דכבר נחתי הפוסקים לחלק בענין דלעיל, ואינן לפני כעת, עיין בבכורי יעקב סי’ תרמ סקי”ג ואג”מ או”ח ח”ו סי’ מ”ג.

קרא פחות
0

שאלה לכבוד הרב הגאון רבי עקיבא משה סילבר שליט”א שלום רב שאלה: פרשת תזריע: “ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא” (י”ג, י”ח) – לכאורה סגי למימר “ובשר כי יהיה בעורו שחין”, ומילת “בו” לכאורה מיותרת. שאלה: מדוע מותר לבשל בכלי שני, תיפו”ל ...קרא עוד

שאלה

לכבוד הרב הגאון רבי עקיבא משה סילבר שליט”א

שלום רב

שאלה: פרשת תזריע: “ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא” (י”ג, י”ח) – לכאורה סגי למימר “ובשר כי יהיה בעורו שחין”, ומילת “בו” לכאורה מיותרת.

שאלה: מדוע מותר לבשל בכלי שני, תיפו”ל שזהו תולדות האור.

שאלה: ריחא לאו מילתא – וצ”ב, א”כ, מדוע מברכים על ריח טוב?

שאלה: “כי את מקדש ה’ טימא” – צ”ב, וכי טימא את בית המקדש? אדרבא, טימא את עצמו!

שאלה: שבת כט: שאני בית נתזא דזריזין הן, וצ”ב – במה נתייחדו בזה שהיו זריזין? ועוד, דלכאורה משמע, דבזריזין שרי, ולית מאן דפליג בזה.

וצ”ב, א”כ – מ”ט לא הביאו בזה הפוסקים דבזריזין שרי, וכגון בכהנים, ובאלו הדומים לבית נתזא.

שאלה: נחלקו אם יש טעם בגיד הנשה.

וצ”ב, מה שייך לחלוק אם יש טעם ליטעם קפילה.

שאלה: האם הנוגע במגפיים בחלק העליון, צריך ליטול ידים.

בתודה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע”ה י”ד אייר תשע”ז

לכבוד הרה”ג אהרן אריה כהן שליט”א

שלום רב

שאלה: פרשת תזריע: “ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא” (י”ג, י”ח) – לכאורה סגי למימר “ובשר כי יהיה בעורו שחין”, ומילת “בו” לכאורה מיותרת.

תשובה: עי’ בתו”כ דגרסי’ התם, בו בעורו – אין לי אלא שחין שיש לו להיכן שיפשה, שחין שאין לו היכן שיפשה מניין ת”ל כי יהיה בו בעורו אפילו בכולו.

ועוד שם, בו בעורו – אין לי אלא בזמן שמקצתו שחין ומקצתו בהרת, מקצת שחין וכולו בהרת, מקצת בהרת וכולו שחין, כולו שחין וכולו בהרת מניין, ת”ל בו בעורו – אפילו בכולו ע”כ.

ועי’ בהעמק דבר שכתב וז”ל, כי יהיה בו בעורו.

האי בו מיותר, ללמד דוקא שמה שנתחמם המכה ונעשית שחין בה מבפנים, לאפוקי אם חכך עור העליון ונעשה צרבת, ולא נגע חימום של החיכוך לגוף האדם מבפנים, זה לא מיקרי שחין עכ”ל.

שאלה: מדוע מותר לבשל בכלי שני, תיפו”ל שזהו תולדות האור.

תשובה: תולדות האור כולל מה שרותח כאש אבל אינו אש ממש, לאפוקי כלי שני שאמנם הוא מחמת אש אבל אינו בתוקף בישול [להדעות והאופנים שכ”ה].

תולדות האור בא רק להוציא מתולדות חום רותח ממש שהחסרון בו רק שאינו אש שהוא ענין אחר.

שאלה: ריחא לאו מילתא – וצ”ב, א”כ, מדוע מברכים על ריח טוב?

תשובה: בהודאה צריך להודות על הכל.

שאלה: “כי את מקדש ה’ טימא” – צ”ב, וכי טימא את בית המקדש? אדרבא, טימא את עצמו!

תשובה: הכונה שהכניס טומאה לתוך בהמ”ק (וע”ע עירובין קה ע”א).

שאלה: שבת כט: שאני בית נתזא דזריזין הן, וצ”ב – במה נתייחדו בזה שהיו זריזין? ועוד, דלכאורה משמע, דבזריזין שרי, ולית מאן דפליג בזה.

וצ”ב, א”כ – מ”ט לא הביאו בזה הפוסקים דבזריזין שרי, וכגון בכהנים, ובאלו הדומים לבית נתזא.

תשובה: א”א בזמנינו שיהיה בודאות זריזין כמו שהיה בזמן חז”ל.

ובגוף שאלתך אולי י”ל בדרך אפשר דהנה רבנן בסוגי’ שם אינם חולקים על ר”י לומר שפעם לא היתה הגזירה נהוגה שלכו”ע מ”ת לא קבלו הדרבנן לחובה מיד כמ”ש הרמב”ן בסה”מ, אלא טענת ר”י שהיו הזקנים צריכים לגזור עליהם מיד שלא יעשו כן, והשיו לו שלא ראו צורך מיד לגזור עליהם איסור זה, אבל אה”נ אחר שגזרו אולי מודים שאין חילוק בין זריזין, ודוקא בכהנים ובבני חבורה מצינו שאחר הגזירה לא נכללו בגזירה, שהם ניכרים כשם בפ”ע אבל שאר בנ”א זריזין לא.

שאלה: נחלקו אם יש טעם בגיד הנשה.

וצ”ב, מה שייך לחלוק אם יש טעם ליטעם קפילה.

תשובה: הי’ מקום לומר אם קבלה בידינו שיש טעם לא יועיל שיאמר שאין טעם וכן איפכא, אל העיקר נראה שעל טעם העץ שבו נחלקו האם חשיב כטעם או לא, וכן נראה להדי’ מל’ רש”י פסחים כ ע”א, ולא עיינתי זה כעת.

שאלה: האם הנוגע במגפיים בחלק העליון, צריך ליטול ידים.

תשובה: אמנם בקטנותי שמעתי שאחד הורה שלא, וכך הי’ נראה לכאורה מצד הסברא, ועי’ בברכות מג ע”ב דאי’ שם על נעלים שבימות הגשמים מלוכלכים וכו’ עי”ש, וא”כ בזמנינו יש מקום להקל בזה יותר שהוא נקי בגב הנעל, והרי אפילו בעפר נזכר בפוסקים שאפשר לקנח בו צואה כדי שיוכל להתפלל כ”ש בגב הנעל שלנו שהוא נקי ומצוחצח.

ואמנם הג”ר יוסף פלאג’י בנו של הג”ר חיים האריך בתשובתו לדון אם הוא מצד רו”ר או לכלוך, ולהצד שהוא רו”ר אין חילוק, אמנם ממה שדנו הפוסקים לענין שרוכים נראה שנקטו שאע”פ שאינו מלוכלך צריך נטילה, וכנראה סברו שיש תקנה בזה, כמו שנראה מדברי החזו”א והפוסקים על נגיעה במקום המכוסה אע”פ שאינו מלולכך כעת [ואמנם גם ע”ז יש חולקים] ובענין זה הארכתי בתשובה אחרת.

ובענין שאלתך צ”ע למעשה.

בכבוד רב והצלחה רבה

***

קרא פחות
0

שאלה כתב בעל שבט מוסר בחיבורו אגדות אליהו (ירושלמי ברכות פ”ט ה”ב): “כענין הקרבנות לדעת הרמב”ם ז”ל (מורה נבוכים ג פרק לב) והוא מהמדרש פרשת אחרי מות (ויקרא רבה כב, ח), שאע”פ שהקרבנות לא חפץ הקב”ה בהם, עם ...קרא עוד

שאלה

כתב בעל שבט מוסר בחיבורו אגדות אליהו (ירושלמי ברכות פ”ט ה”ב): “כענין הקרבנות לדעת הרמב”ם ז”ל (מורה נבוכים ג פרק לב) והוא מהמדרש פרשת אחרי מות (ויקרא רבה כב, ח), שאע”פ שהקרבנות לא חפץ הקב”ה בהם, עם כל זה צוה עליהם לישראל שיקריבו, לפי שהיו מלומדים כך לעשות לעבודה זרה וההרגל נעשה להם טבע שני, ואם ימנעם מלהקריב לפניו, יחזרו לסורם הרע לחזור להקריב לעבודה זרה, לכן צוה להקריב לפניו כדי שלא יחזרו לעבודה זרה”.

וצ”ע לפי”ז מדוע יקריבו קרבנות לעתיד לבוא כשכבר אין מקום לחשש זה?

***

תשובה

בע”ה

כ”ט תשרי ע”ז

שלום וברכה

יתכן דזהו גופא ר”ל שהטעם שנצטוו כן אע”פ שלא הגיעו לתיקון השלם, והיה מקום לומר אינם ראויים לכך, מ”מ נצטוו בזה משום שצריך לשמרם שלא יקריבו לע”ז, אבל תמיהה גדולה לומר שבאמת אין שום תועלת בהקרבה שהרי האבות הק’ הקריבו קרבנות וכן נח הקריב קרבנות.

ולולי דבריו הו”א בפשיטות שאין כוונת המדרש לומר שכל מה שקריבין הוא רק מטעם זה אלא שיש עוד טעם בדבר גם כדי להפרישן מע”ז, וכמו שאמרו שהמקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו הרהורי שטות הרהורי זנות וכו’ ואין הכונה שזוהי כל המטרה בתורה אלא שיש גם תועלת כזו שדבר הקדושה מרחק את רוח הטומאה, וז”ל המדרש שם (ויק”ר פרשה כב, ח), רבי פנחס בשם רבי לוי אמר משל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למד לאכול בשר נבילות וטריפות אמר המלך זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא גדור כך לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודת כוכבים במצרים והיו מביאים קרבניהם לשעירים דכתיב (ויקרא יז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ואין שעירים אלו אלא שדים שנאמר (דברים לב) ויזבחו לשדים ואין שדים אלו אלא שעירים שנא’ (ישעיה יג) ושעירים ירקדו שם והיו מקריבין קרבניהם באיסור במה ופורעניות באות עליהם אמר הקדוש ברוך הוא יהיו מקריבין לפני בכל עת קרבנותיהן באהל מועד והן נפרשים מעבודת כוכבים והם ניצולים הה”ד איש איש מבית ישראל וגו’.

אכן ברמב”ם מבואר לא כן.

ועי’ באברבנאל בהקדמתו לויקרא שהביא מאמר זה לראיה לדברי הרמב”ם, [וסיים, ותמהתי מהרב הנחמני שהיה הגמרא לפניו כשלחן ערוך איך לא ראה המאמר הזה כי הוא מסכים לדברי הרב המורה עכ”ל, אמנם לכאורה אינו ראיה כנגד הרמב”ן וכנ”ל].

והרמב”ן כתב שאלה הדברים הם דברי הבאי יעשו שלחן השם מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם שגעון הע”ז והכתוב אומר כי הם לחם אשה ה’.

והנה נח בצאתו מן התיבה הקריב קרבן ויריח ה’ את ריח הניחח ולא היו אז בעולם אנשים עובדי ע”א להתרחק מהם.

והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן וישע ה’ להבל ולא היה עדיין ע”א בעולם כלל.

ובלעם אמר את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח ולא היה דעתו לשלול אמונות רעות שלא נצטוה בכך.

ולשון הקרבנות את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי וחלילה שלא יהיה בה שום תועלת ורצון רק שוללות הע”א מדעת השוטים.

אלה הם דברי הרמב”ן כנגד דברי המורה.

הובאו באברבנאל בהקדמתו לספר ויקרא והאריך בזה ובדעות של עוד ראשונים.

והאברבנאל שם כתב לבאר עוד בדברי הרמב”ם וז”ל, והנני מודיעך סברת הרב ודעתו בדבר הזה באמרו שהיו הקרבנות על הכונה השנית ולא אמר שלא יהיו על הכונה הראשונה כי זה הלשון מורה שיש שתי כונות בקרבנות כונה ראשונה וכונה שנית והנה הכונה הראשונה בה היא כדי להתקרב אדם לאלהיו ולהכנע לפניו ויאמין במציאותו ואחדותו והשגחתו שהיא הכונה אשר בעבורה הקריבו אדם ונח קרבנותם והכונה הזאת הראשונה לא יכחיש הרב שתמצא במצות הקרבנות.

כי הנה בעצם וראשונה על זה נתכוונו.

האמנם להיות השלמות האנושי דבק בנפשו והוא כפי האמונות והדעות האמתיות ראה הרב המורה שהכונה הראשונה הנזכרת יותר תמצא בתפלה ובהשכלה והידיעה האמתית ובשאר המצות המכוונות לזה התכלית והכונה ממה שתמצא בהקרבת חלב ודם ושרפת גופי הב”ח וע”כ אמר הרב שצוה הקדוש ברוך הוא במצות הקרבנות להשגת הדבוק האלהי וידיעתו באמת מפני שהיו כל בני אדם מורגלים בעבודות הקרבנות ותהיה קשה עזיבת המורגל בהחלט אבל צוה שיעשו אותם לגבוה כי בזה יגיעו אל הכוונה הראשונה מהשגת האמונות האלהיות והדבוק בש”י ויתרחקו מדרכי ע”א.

הנה אם כן שתי כוונות נמצאו בקרבנות כפי הרב המורה הראשונה והיא אשר שער בלבד הרמב”ן, והשנית.

ושתיהם כיון יתברך בזאת המצוה עכ”ל, ולפי ביאורו בדעת הרמב”ם ל”ק מהקרבנות לעתיד לבא מכיון שיש עוד מטרה מצד עצם הרבנות וגם הרמב”ם מודה לזה.

וע”כ אין מי שיאמר שאין תועלת בקרבנות דהרי אמרי’ בברכות כל הקורא וכו’ כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, וכן בס”פ לולב וערבה מ”ט ב’ כל הנוטל לולב וכו’ כאילו בנה מזבח וכו’, ולא יתכן לומר שאין שום תועלת בהקרבת הקרבנות.

בברכה

***

קרא פחות
0

הדין בקצרה מותר להכניס בגד רטוב למכונת ייבוש עם חומר ריחני על מנת להכניס בו ריח. *** בע”ה חוה”מ י”ז תשרי תשע”ז נשאלתי האם מותר בחוה”מ להכניס בגד רטוב למכונת ייבוש בגדים עם חומר ריחני, האם יש בזה איסור מדיני כיבוס בחוה”מ. והשבתי דלכאורה אין ...קרא עוד

הדין בקצרה

מותר להכניס בגד רטוב למכונת ייבוש עם חומר ריחני על מנת להכניס בו ריח.

***

בע”ה חוה”מ י”ז תשרי תשע”ז

נשאלתי האם מותר בחוה”מ להכניס בגד רטוב למכונת ייבוש בגדים עם חומר ריחני, האם יש בזה איסור מדיני כיבוס בחוה”מ.

והשבתי דלכאורה אין בזה איסור, דלא אשכחן אלא כיבוס, ומה דלא אשכחן לא אשכחן.

וכמו”כ יש להוכיח ממש”כ רמ”א או”ח סי’ תרנ”ח ס”ב בשם מהרי”ל, דבשבת לא יניח האתרוג בבגד משום דמוליד ריחא, ומשמע דגם לפי שיטתו שיש איסור בדבר (ועי’ יש”ש פ”ב דביצה סי’ ל”ד, ושער המלך פ”ד מהל’ יו”ט ה”ו), מ”מ זהו דוקא בשבת ויו”ט ולא בחוה”מ {והנה במ”ב שם הביא די”א שהנידון הוא במתכוין להכניס ריח, ולפ”ז הראיה יותר ברורה דבחוה”מ שרי במתכוין.

} .

ועצם השימוש במכונת ייבוש בחוה”מ אם הוא לצורך המועד אין בזה איסור, והגם דבתליה בייבוש בפרהסיא יש מן הפוסקים שהחמירו בזה (עי’ שבט הלוי ח”ה סי’ מ”ב), ויש שהקילו בזה, (עי’ בעמק הלכה סי’ קמ”ו וחוט שני חוה”מ עמ’ רל”ח), מ”מ מבואר שם בחוט שני דמכונת ייבוש טפי קילא מזה, ושפיר דמי ועל כן אם אי”ז בפרהסיא אין מקום לחשוש מצד שהרואים אומרים שכבס הבגד בחוה”מ.

וכן ראיתי אח”ז בקובץ מבית לוי תשרי תשנ”ח עמ’ פ”ו סעי’ ה’ שכתב, ומותר גם לייבש במכונת ייבוש את הכביסה שצריכים במועד.

***

קרא פחות
0

שלום רב, אשמח לדעת מה הסברא שתכשיט לא נחשב טלטול בהוצאה בשבת, וגם למה קמיע של רפואה נחשב כתכשיט לענין טלטול. בתודה מראש ובברכת התורה *** תשובה בע”ה ‏חוהמ”ס יום חמישי י”ח תשרי תשע”ז שלום וברכה הטעם שמותר לצאת בתכשיטין בשבת (עכ”פ מדאורייתא) הוא משום שהתורה לא אסרה ...קרא עוד

שלום רב,

אשמח לדעת מה הסברא שתכשיט לא נחשב טלטול בהוצאה בשבת, וגם למה קמיע של רפואה נחשב כתכשיט לענין טלטול.

בתודה מראש

ובברכת התורה

***

תשובה

בע”ה ‏חוהמ”ס יום חמישי י”ח תשרי תשע”ז

שלום וברכה

הטעם שמותר לצאת בתכשיטין בשבת (עכ”פ מדאורייתא) הוא משום שהתורה לא אסרה אלא להוציא משא בשבת כלשון הכתוב כה אמר יהוה השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלם (ירמיהו יז, כא) ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת וכל מלאכה לא תעשו וקדשתם את יום השבת כאשר צויתי את אבותיכם (ירמיהו שם, כב), אבל לא חייבה לאדם בשבת לצאת ערום מכל דבר, ובודאי שאינו צריך להוריד את הטפל לבשרו בכל מקום, ובכלל זה כל הבגדים והתכשיטין.

ובמשנה שבת נ”ז א’ וז”ל, במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה, וכתב רש”י וז”ל, במה אשה יוצאה, דהוי תכשיט ולא משוי, ואיכא דהוי תכשיט, וגזור ביה רבנן דילמא שלפא ומחויא לחברתה חשיבותו, ודילמא אתי לאיתויי ארבע אמות עכ”ל.

היינו דמה שהאשה יוצאה הוא משום שאי”ז בכלל משאוי.

ויש להסתפק האם צריך לפסוק דירמיה ללמד שרק משאוי בכלל זה, או דיש לומר יותר מזה דממלאכת המשכן לא ילפינן דחשיב מלאכה אלא רק מה שהוא בכלל משאוי, אבל מה שאינו בכלל משאוי אינו כלל מלאכה לענין זה.

ורק יש לציין דלענין תכשיט יש תכשיטים שאסרו מדרבנן כנ”ל [כמו שנזכר בלשון רש”י], והדינים מבוארים בפ”ו דשבת ובשו”ע או”ח סי’ ש”א וסי’ ש”ג, והדבר אינו ברור לכו”ע שכך הוא למעשה, וכתב בשו”ע או”ח סי’ ש”ג סי”ח וז”ל, והאידנא נשי דידן נהגו לצאת בכל תכשיטין.

ויש שאמרו דמדינא אסורות, אלא שכיון שלא ישמעו, מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות.

ויש שלימדו עליהם זכות לומר שהן נוהגות כן ע”פ סברא אחרונה שכתבתי שלא אסרו לצאת בתכשיטין לחצר שאינה מעורבת, והשתא דלית לן רשות הרבים גמור הוה ליה כל רשות הרבים שלנו כרמלית ודינו כחצר שאינה מעורבת, ומותר.

וכתב הרמ”א, הגה: וי”א עוד טעם להתיר דעכשיו שכיחי תכשיטין ויוצאין בהם אף בחול וליכא למיחש דילמא שלפא ומחויא כמו בימיהם שלא היו רגילים לצאת בהן רק בשבת ולא הוי שכיחי.

וכתב עוד השו”ע, ויש מי שאומר שבזמן הזה שנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם, ה”ז להם כתכשיט, ושרי.

ולפי זה אפשר דכיון שנהגו עכשיו הנשים לצאת בטבעת שיש עליה חותם הרי הוא להן כתכשיט, ושרי.

ומ”מ צריך להזהיר לנשים שלא תצאנה אלא במחטים שהן צריכות להעמיד קישוריהן ולא יותר, כי בזה שאין להן תועלת בו ישמעו לנו עכ”ל.

ועי”ש עוד במשנ”ב ובמה שהובא שם בספרי הליקוט בשם החזו”א.

הטעם שמותר לצאת בקמיע באופן שהוא מן המומחה מבואר בפוסקים שהוא משום שתכשיט הוא להחולה כאחד ממלבושיו (כ”כ רש”י שבת ס’ א’, והובא ברע”ב פ”ו מ”ב, פרישה או”ח סי’ ש”א סקפ”ו, רע”א שבת ס”א א’, מור וקציעה סי’ כ”ט, מ”ב סי’ ש”א סקפ”ח ועוד).

וכתב השפת אמת בשבת דף ס ע”א וז”ל, וגם הסברא דחוקה דכיון דהוא הולך בה לרפואה ליהוי גבי דידי’ תכשיט מה לי שאינו מן המומחה אטו תכשיט ממש שאינו לכו”ע תכשיט ליתסר והכי נמי כיון דהוא מחזיק עצמו ברפואה זו ליהוי נמי תכשיט [וכ”כ בשו”ת מהרש”ל (סי’ מ”ז) דהסברא נותנת דכיון שהוא נושאו לרפואה או להצלה דהוי תכשיט כאילו הוי מומחה ע”ש] ע”כ נראה דודאי לענין תכשיט אין חילוק בין מומחה לאינו מומחה ובכל גווני חשוב תכשיט ומיהו אינו תכשיט גמור רק דרך תכשיט הוא לכך פטור אבל שבות דרבנן הוי רק בקמיע מומחה לא אסרו לו חכמים שבות זה ולפ”ז איסור דקמיע שאינו מומחה מצד שבות הוצאה היא כמ”ש וכן משמעות הרמב”ם (פי”ט מה”ש הי”ד) לפע”ד אבל גם למשמעות הפוס’ דמטעם דלמא שליף ומחוי אסור [כמ”ש במאירי דכיון שאינו סומך עליו חיישינן שמא ישלוף ויביא] ג”כ י”ל דבקמיע מומחה כיון דלרפואה הוא לא אסרו לו חכמים, וי”ל ג”כ דבקמיע מומחה לא יקחנו להראותו הואיל ורפואה בדוקה היא אך זה ג”כ דוחק כמ”ש לעיל עכ”ל.

ויעוי’ מה שכתב ברש”ש שבת סב ע”א וז”ל, ולא בכובלת ולא בצלוחית של פלייטון ואם יצתה חייבת חטאת דר”מ.

ק”ל דהא המה עשוין למי שריחה רע כדאמרינן בגמרא וא”כ אמאי ר”מ מחייב חטאת למה יגרעו מקמיע מומחה שפירש”י לעיל (ס א’) במשנה דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו.

וזה י”ל כי נחלק בין קמיע שנושאה מי שיש לו חולי וכדומה.

אבל ריח רע אינו נקרא חולי עכ”ל.

ובדבריו נוסף עוד פרט בהבנת ענין זה של דרך מלבוש שיש בקמיע, דע”י משמעות הענין של החולי המביא את הקמיע נחשב הקמיע עי”כ כקמיע מן המומחה, [וצ”ע לדעת הרש”ש בקמיע שאינו ממש לחולי אלא למעלה בעלמא, ועי’ במשנה שם בסה”פ יוצאין בביצת החרגול ובשן שועל וכו’ ובגמ’ שם וצע”ק].

בהצלחה רבה ומועדים לשמחה

***

קרא פחות
0

כ”א אדר תשע”ז לכבוד הרב וכו’ שליט”א שלום רב א) הנה בתחילה הייתי קצת תמה על מה שכתב מעכת”ר שליט”א להביא ראיה שא”צ כ”כ להחמיר בכתיבה [בדיעבד] בשעה שהפיח ריח רע, מסימן מז מה שדנו הפוסקים בס”ג על כתיבה, ולא הבנתי דהרי ...קרא עוד

כ”א אדר תשע”ז

לכבוד הרב וכו’ שליט”א

שלום רב

א) הנה בתחילה הייתי קצת תמה על מה שכתב מעכת”ר שליט”א להביא ראיה שא”צ כ”כ להחמיר בכתיבה [בדיעבד] בשעה שהפיח ריח רע, מסימן מז מה שדנו הפוסקים בס”ג על כתיבה, ולא הבנתי דהרי שם מדובר להדעות שאין איסור הרהור קודם ברכת התורה, וע”ז הנידון שם אם כתיבה בהרהור או כדיבור.

משא”כ כאן שלכו”ע ההרהור אסור, דסתימת המ”ב והפוסקים בהרבה מקומות הוא שבריח רע שיש לו עיקר ד”א משכלה הריח ובריח רע שאין לו ההרחקה היא פחות מזה, אבל לא הזכירו החילוק בין הרהור לדיבור ורק במקומות שיש חילוק הזכירו זה.

אכן ראיתי באשל אברהם (בוטשאטש) סי’ ע”ט שבאמת נחית לדון בזה האם איסור בהפחה הוא רק בדבור או גם בהרהור ולא הכריע בזה, וצדדי הספק שלו מה שכתב שם האם הפחה חשיב כריח רע שאין לו עיקר או שיש לו עיקר [יעוי”ש מה שכתב לבאר את הצד של ריח רע שיש לו עיר], אכן לדידן שזה דעת המ”ב והפוסקים להחשיב הפחה כריח רע שאין לו עיקר, א”כ לפי החשבון של האשל אברהם יהיה מותר בהרהור, אבל צ”ע לסמוך על זה שהוא דלא כפסטות סתימת הפוסקים.

ב) והנה מש”כ עוד מעכת”ר שבהפחה דידיה יהיה אסור בדברי קדושה גם אם אינו מריח, האם ראה כת”ר מש”כ המג”א והמ”ב והחיי”א והרבה האחרונים בסי’ ע”ט דריח רע שאין לו עיקר יש להקל לאדם שאינו מריח.

ויעוי’ עוד מה שהוסיף בכה”ח בסוף הסימן שם לדמות לזה גם ענין הפחה, אבל גם בלא זה הוא פשוט, דאפילו בריח מעבר למחיצה שהוא מחלוקת ראשונים אם להחשיבו כריח רע שאין לו עיקר או לא כמבואר בביאור הלכה ריש סי’ ע”ט, אפ”ה כתב המ”ב סי’ הנ”ל דאפשר דיש להקל בזה באדם שאינו מריח, וכ”ש בזה דלית מאן דפליג שהוא כריח רע שאין לו עיקר כמבואר בפוסקים בכמה מקומות [מלבד האשל אברהם הנ”ל].

(ויש לציין שאף לדעת כמה פוסקים איסור בהפחה הוא רק בשעת מעשה ההפחה ולא אח”כ, אף דלא קי”ל זה להלכה).

אח”ז לתשובתי אליו הוספתי עוד: הנה מש”כ המ”ב שיש להקל בשעת הדחק שהבאתי במכתבי הנני להתנצל שלא הבאתי במפורש את כל דברי המ”ב בסעי’ הנ”ל, ומחמת חיפזון הכתיבה לא שתתי לבי לדקדק היטב בעריכת וכתיבת הדברים, דהנה יש ב’ דינים שנתפרשו במ”ב בסעי’ הנ”ל האחד לענין צואה לאחר המחיצה שהוא מחלוקת ראשונים אם חשיב כצואה שיש לה עיקר או לא, ועל הצד שנחשב כצואה שאין לה עיקר כתב המ”ב להקל בשעת הדחק, אבל שלא בשעת הדחק לא, והדין השני שנתבאר במ”ב שם שזה באמת מבואר שם להדיא בשם הפוסקים שבדבר שהוא ברור שדינו כריח רע שאין לו עיקר הדין הוא שבזה לית מאי למיחש ומותר למי שאינו מריח, [והמקרה שם הוא על צואה שהעבירוה ונעשה ממנה ריח רע אבל כבר לקחו אותה].

והנה הפחה פסקו הפוסקים והמ”ב שדינה כריח רע שאין לה עיקר ולכן בודאי שדומה למקרה השני ולא למקרה הראשון שבאמת תלי’ במחלוקת הפוסקים.

קרא פחות

0

שאלה {בס”ד שלו’ רב לכבוד הרב הח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א, מדוע לא תוקן ברכה מיוחדת על מצוות סיפור יציאת מצרים כמו על אכילת מצה ומרור בליל הסדר? לתשובת הרב אודה מקרב ליבי, הקטן אהרן} תשובה בע”ה יום ד’ ה’ ניסן ע”ו לכבוד ...קרא עוד

שאלה

{בס”ד
שלו’ רב לכבוד הרב הח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
מדוע לא תוקן ברכה מיוחדת על מצוות סיפור יציאת מצרים כמו על אכילת מצה ומרור בליל הסדר?
לתשובת הרב אודה מקרב ליבי,
הקטן אהרן}

תשובה

בע”ה יום ד’ ה’ ניסן ע”ו

לכבוד הרב אהרן נ”י

ע”ד מה ששאלת מ”ט אין מברכין על מצות סיפור יציאת מצרים, ושאלה נאה היא, ודנו בה הפוסקים.

כתב הר”ד אבודרהם [עמוד רכ] למה אין מברכין על אמירת הגדה כמו במקרא מגילה, דהא מצות עשה הוא שנאמר [שמות יג, ח] והגדת לבנך.

וי”ל דבמה שאומר בתחילה בקידוש זכר ליציאת מצרים יצא, וכ”כ רבינו ירוחם נתיב ה’ ח”ד בשם רבינו פרץ [ועיקר דין זה כ”כ הפר”ח תע”ג סק”ו והובא במנ”ח מצוה כ”א].

וכעי”ז תירצו המאירי ברכות י”ב ב’ ושבלי הלקט סי’ רי”ח, לפי שיוצאים ידי חובת הברכה בברכות קריאת שמע של ערבית, שבהן אומרים “אמת ואמונה” וחותמים בברכת “גאל ישראל”.

ומ”ש כל שלא אמר ג’ דברים בפסח לא יצא יד”ח היינו למצוה מן המובחר כראוי, אבל יצא יד”ח מה”ת, כ”כ הר”ן פסחים כ”ה ב’ מדה”ר ד”ה כל, ובמאירי פסחים קט”ז א’ כתב וז”ל, ר”ג אומר כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ר”ל שלא הפליג בספור זה בכדי הראוי אא”כ פירש טעמן של שלש אלו ואלו הן פסח מצה ומרור ויזכיר מקרא הראוי בהן בטעם כל אחת מהן פסח יפרש טעמו על שם שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים שנא’ ואמרתם זבח פסח הוא לה’ וכו’ עכ”ל.

אכן י”א דבעינן אמירת ג’ הדברים לעיכובא, והם הראב”ן ומחז”ו ורשב”ץ [בפי’ ההגדה על רבן גמליאל אומר וכו’], וכ”כ הק”ס פ”ז מהל’ חמץ ומצה בדעת הרמב”ם.

והרשב”א תירץ על השאלה הנ”ל שהיא מצוה שאין לה קצבה ידוע ואפילו בדיבור בעלמא שידבר בענין יציאת מצרים יצא, אבל כל המרבה הרי זה משובח, ויתכן שכונתו למ”ש בחידושי הלכות למהרש”א מקרלין (שאלה ו) מצות סיפור יציאת מצרים אין לה שיעור ידוע, שאף בדיבור אחד יוצא ידי חובה, אלא שכל המרבה הרי זה משובח, לכן אין מברכים על מצוה זו, שכן בשעת הברכה כשהזכיר המצוה כבר יצא ידי חובת המצוה, והרי כל הברכות צריך לברך עליהן עובר לעשיית המצוה, [והובאו דברי האבודרהם והרשב”א בא”ר סי’ רע”ג סקל”ד].

ובשבלי הלקט סימן ריח תירץ בשם ה”ר בנימין שברכת “אשר גאלנו” שמברכים בסוף אמירת ההגדה היא ברכה על מצות סיפור יציאת מצרים; וקבעוה בסוף לפי שאם היה מברכה בתחילה לא היה יכול להתחיל מן השעבוד אחר שהזכיר ענין הגאולה.

ובשו”ת הרא”ש כלל כ”ד סי’ ב’ כתב, וששאלת למה אין מברכין על ספור ההגדה.

הרבה דברים צוה הקדוש ברוך הוא לעשות זכר ליציאת מצרים ואין אנו מברכין עליהן; כגון הפרשת בכורות וכל המועדים.

שאין צריך להזכיר בהפרשת בכורות שאנו עושין אותו זכר ליציאת מצרים, אלא שצוה הקדוש ברוך הוא לעשות המעשה ומתוך כך אנו זוכרין יציאת מצרים.

ולאו דוקא הגדה בפה, אלא אם ישאל מפרשין לו (וזהו ההגדה לצד שזוכרין יציאת מצרים).

ודעת הפמ”ג או”ח סי’ תע”ד משב”ז סק”א, שיוצאין ידי חובת סיפור יציאת מצרים בליל פסח גם בהרהור, ואמם רוב אחרונים חולקין ע”ז, כמ”ש במנ”ח מצוה כ”א ובשו”ת חת”ס או”ח סי’ ט”ו, וכן מבואר בחינוך מצוה ש”ל, [ואיני נכנס לדין הזכרת יציא”מ בשאר ימות השנה, ועיין בזה בשו”ת בית יעקב סי’ קל”ה, ובשו”ת ישועות יעקב או”ח סו”ס ס”ז], ובאמת הפמ”ג גופיה ג”כ בהקדמתו לאו”ח פתיחה כוללת להל’ ק”ש כתב דבליל פסח לא יוצא יד”ח בהרהור, אך מ”מ לפמ”ש הוא בסי’ תע”ד שיוצא בהרהור כתב שם דלכך לא יברך ע”ז כיון שאין מברכין על מצוה שבהרהור, וז”ל, הא דאין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו על ד’ כוסות ועל הגדה, עיין בפוסקים תירוצים על זה, עיין אליה רבה [סימן] תע”ג [ס”ק] ל”ד.

ובמקום אחר [סימן תלב משבצות זהב אות א] כתבנו למאן דאמר [ברכות כ, ב] הרהור כדיבור דמי הוה כביטול חמץ וקריאת שמע ג”כ אין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו, דברכות לא שייכים לקריאת שמע.

ומגילה פרסום, וודאי ע”י הרהור לא יצא עכ”ל, וכ”כ גם הב”י סי’ תל”ב לגבי הברכה על ביטול החמץ וז”ל, ואם תאמר יברך על ביטול חמץ ויש לומר משום דביטול הוי בלב ואין מברכין על דברים שבלב עכ”ל.

ויעויין מ”ש עליו בשו”ת האלף לך שלמה [השמטות סי’ מ’] על דברי הפמ”ג, וז”ל, הנה הראשונים הקשו דלמה אין מברכין ברכה על סיפור יציאת מצרים ועיין בספר מעשה נסים להגאון מליסא מ”ש בזה ואני בחבורי מעשי ידי יוצר כתבנו בזה.

אך ראיתי בפמ”ג שכתב כיון דהרהור כדבור דמי לכך אין מברכין עליו כמו בק”ש וכו’ ודבריו תמוהין בזה דודאי בסיפור יצי”מ לא מהני בהרהור דאינו דומה לשאר מצות התלוין בדיבור דדוקא היכא דכתיב דיבור לבד בזה אמרינן דהרהור כדיבור דמי אבל ביצי”מ כתיב והגדת לבנך הרי בעינן שתהי’ הגדה הראוי’ לאחרים ובהרהור אינו נשמע לאחרים כלל ואינו יוצא בהרהור בזה וז”פ ונכון עכ”ל.

והמהר”ל מפראג בספר גבורות ה’ (סוף פרק סב) תירץ כעין דברי הפמ”ג, שעיקר מצות סיפור יציאת מצרים הוא בלב, שצריך להבין מה שמספר, ועל מצוה שבלב אין מברכים, אם כי לא כתב שיוצא יד”ח בכך, אלא שזוהי עיקר הכונה במצוה, וכתב וז”ל, ואם תאמר למה אין מברכים על הגדה, שהרי מצוה לספר ביציאת מצרים, והיה לנו לברך על המצוה הזאת? ויראה, כיון דעיקר הדבר הוא מחשבת הלב, דצריך להבין מה שאמר ואם לא כן לא הוי מידי, וכיון דהעיקר הוא הלב לא שייך בו ברכה, דברכה מברכים רק על דבר שהעיקר שלה הוא מעשה עכ”ל.

וז”ל הגר”י זילברשטין בספר חשוקי חמד פסחים קט”ז ב’, והנה החינוך (מצוה כא) כתב דנשים חייבות במצות סיפור יציאת מצרים, וכבר הקשו עליו הרבה מפרשים דהא הוי מצות עשה שהזמן גרמא.

והנה בנו של הכלי חמדה (בקונטרס אחרון על הכלי חמדה אות א) הביא בשם השפת אמת דלכן אין מברכים על סיפור יציאת מצרים משום דהוי מצוה שכלית, ולכן יתכן דנשים חייבות בה, הגם דהוי זמן גרמא כיון דמה שנשים פטורות ממצות עשה גרמא ילפינן מתפילין, ותפילין הוי חוב, משא”כ במצות שכליות אף שהוי הזמן גרמא, נשים חייבות, יעו”ש.

וע”ש עוד בחשוקי חמד מה שכתב.

ויעויין מה שהובא בשפת אמת כרך ג פסח תרמ, דגם ללא הציווי המיוחד לספר ביציאת מצרים היינו בעצמנו צריכים לקיימו, שהרי אמרו חז”ל (פסחים קטז, א): “עבד דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא בעי לאודויי ולשבוחי”, ולכן אין מברכים על הסיפור, שכן לא שייך לומר “וציונו” על מצוה שהיינו מקיימים גם ללא ציווי עכ”ד.

 

 

 

 

 

 {שלום וברכה
בנידון הברכה על סיפור יציאת מצרים אציין למעכ”ת דבר פלא שראיתי בשיחות הרב מטאלנא (קונטרס ‘דברות קודש’ (פסח תשע”ד), בשיחה ליו”ט פסח תשס”ח): בכל לילי פסחים קודם מעריב, הנני חוזר על דברי הפני מנחם, שאמר לי שמצוה לפרסם את דברי אביו האמרי אמת, שאמר ליישב קושית הראשונים והאחרונים אמאי אין מברכים על מצות סיפור יציאת מצרים, שהיא מצוה מן התורה בכל זמן כמו שאמר הכתוב (שמות יג, ח) ‘והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים’.

והאריכו הראשונים והאחרונים ביישובים רבים לקושיא זו.

והיה רגיל הפני מנחם לומר בשם אביו האמרי אמת, שאמר שהוא עצמו מכוין בברכת ההלל שאומרים אחר התפילה למנהג ספרד ומקהלות החסידים, לצאת בה ידי חובת ברכת המצוות על סיפור יציאת מצרים, ובברכה זו שאומרים אקב”ו לקרוא את ההלל, והיינו להודות ולהלל ולשבח ולפאר ולרומם על כל הניסים שעשה עמנו, בזה יוצאים ידי”ח ברכה על קיום המצוה החביבה של סיפור יצי”מ.

וכמו כן היה מכוין בברכת ההלל, לפטור את ההלל שאומרין בעת הסעודה, ואמר לי הפני מנחם בשנים קדמוניות שמצוה לפרסם דברים אלו, למען נדע את הדרך נלך בה ואת המעשה אשר נעשה, שהיא הלכה לרבים שראוי לכל אחד ואחד לנהוג כן.

אשמח אם תמצאו דעות נוספות הסוברות כן.

ב.

בענין השיטה שיוצאים יד”ח הברכה ע”י ברכת אשר גאלנו שבסוף אמירת ההגדה, אציין שהחתם סופר בס’ תורת משה (להגדה של פסח) כותב לחדש דבר נורא בעניין קדושת וכוח מעלת אמירת ההגדה, בהקדם קושיית המפרשים, על שום מה אין מברכים על מצות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר, כמו שמברכים על כל מ”ע דאורייתא.

ויש מן המפרשים שתירצו, שיוצאים ידי חובת הברכה בברכת אשר גאלנו שאומרים לאחר סיפור יציאת מצרים.

אמנם – כותב החתם סופר – אכתי תיקשי לך מדוע מברכים זאת אחר אמירת ההגדה, הרי שנינו (פסחים ז, ב) שכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן.

וכותב שם החת”ס ליישב ומחדש, כי הנה כמו שחייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כמו”כ חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא עובד עבודה זרה, כמו שאומרים בסדר ההגדה מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו.

ובהיות כן, לפני שאומר את ההגדה הריהו בבחי’ גוי ועובד ע”ז ולכך אינו יכול לברך על סיפור יציאת מצרים, שהרי אינו יכול לומר אשר קדשנו במצוותיו וצוונו, מאחר שעדיין אינו מצווה ועומד, וע”ד שאמרו חז”ל בגר שטבל, שמברך ברכת הטבילה רק אחר הטבילה, שהרי קודם הטבילה אינו יכול לומר וציוונו, כמו”כ הכא שרק לאחר שאומר ההגדה ומספר ביציאת מצרים הריהו כגר שטבל לשם גירות ואו אז יכול לברך על סיפור יציאת מצרים, עכתוד”ק.

ונמצאנו למדים מדבריו הקדושים דבר נורא, שאף אדם ששרוי לפני סיפור יציאת מצרים במצב שפל ביותר וכעובד ע”ז, מ”מ לאחר שמספר ביציאת מצרים הריהו כבריה חדשה וכקטן שנולד דמי, והדברים נוראים.

בברכת פסח כשר ושמח}

[ומה שלא כתבו לתרץ על הזכרת יציא”מ שבהלל, שלכך אין מברכין על זה שוב, הנה מנהג כמה מהראשונים היה לא לומר הלל בליל פסח, ועכ”פ י”ל שהזכירו דבר השוה בכל שכולם אומרים ולא לבסס תירוצם על הלל שלא כולם נהגו לומר], וגרסינן עוד בברכות י”ד ב’, והא בעי לאדכורי יציאת מצרים, ומשני דאמר הכי מודים אנחנו לך ה’ אלהינו שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועשית לנו נסים וגבורות על הים ושרנו לך עכ”ל, ונ”מ גם לנשים שנוהגות בבוקר לומר רק חלקים מן התפילה ומכללן יציא”מ, שאם אומרות הלל באחד הימים כגון בר”ח, באותו יום כנראה שאין מחוייבות [מעיקר הדין] לומר עוד פסוק של יציא”מ, מכיון שנזכר כבר בהלל.

ולענין ברכה מסתבר שיוצאים בכל נוסח שמובן מה כונתו, ונוסח ברכת הלל שהיה בידי הראשונים היה ג”כ לגמור את ההלל, ולא הקפידו בזה מלשנות [שמא לא יגמור וי”א שבכה”ג מברך לבטלה], ומ”מ יתכן שזכירת יציאת מצרים אין מצותה רק בהודאה אלא גם בהזכרת הדבר עצמו להבין שאנו משועבדים למי שהוציאנו ממצרים, אבל גם לצד זה י”ל דכשאומר לקרוא את ההלל כונתו להלל הידוע, [וכן פשוט מדברי הראשונים שהעלו את החשש הנ”ל בברכת לגמור את ההלל], א”כ מכיון שיש הזכרת יציא”מ בהלל אפשר שכ”ז כלול בכונתו בברכה, ויל”ע, וטוב שהבאת הכרעה בזה.

(ז: סוף סי’ י) ובסוף פרק שלשה שאכלו (נא.

סי’ לד), והטור סי’ קנ”ח, ואע”ג שבשאר דברים לא חששו, ובפרט דקי”ל הנוטל ידיו לפירות הר”ז מגסי הרוח, אע”ג דבע”כ מיירי רק כשאין ידיו מטונפות כמ”ש הפוסקים, וא”כ סתמא דמילתא שאין הידים מטונפות, אפ”ה כאן חששו לזה גבי נט”י שיברכו כיון דפעמים אין ידיו מטונפות ולא עיינתי בזה כעת, ובפשוטו י”ל דכיון שיודע שנוטל כעת ידיו מסיח דעת מלשמור קצת קודם או שנוגע במקומות המכוסים, אבל יש לומר עוד דמכיון שבודאי נוטל ידים ע”כ מהיות טוב אמרינן דיברך רק כשיהיו ידיו בודאי נקיות, משא”כ בסתם ידים דעלמא שכשרות לברכה וללימוד תורה, ולפ”ז יובנו דברי הח”ס כאן דאע”ג דבשאר ברכות לא חיישינן לזה, ואפילו ברכת קידוש דליל הסדר גופא לא חשו לזה, היינו משום דסברא זו הרי אינה מעיקר הדין והיכא דלא אפשר יכול לברך גם קודם שאומר ההגדה, אבל בהגדה גופא כיון שיכול לומר את ברכתה של ההגדה לאחריה עדיף משום מהיות טוב, ומ”מ דברי הח”ס נאמרו דרך דרוש ואין אנו בקיאין איך ללמוד מאגדה להלכה ומהלכה לאגדה.



 

(מהשואל הראשון)

 {בס”ד
שלו’ רב לכבוד הרב שליט”א
למדתי את התשובה והיא יפה וברורה להפליא.

נשאלת השאלה, האם שייך כאן בכלל ברכה למצווה שהיא מתמדת כמו בסיפור ביצ”מ למרות החיוב המיוחד בליל הסדר? הרי תמיד צריך להלל ולהודות לה’ יתברך על הניסים התמידיים, כמו שאנו אומרים בתפילת נשמת: “ולברך את שמך מלכנו על אחת מאלף אלף אלפי אלפים וריבי רבבות פעמים הטובות (נסים ונפלאות) שעשית עם אבותינו ועימנו, (מלפנים) ממצרים גאלתנו”.

}

[חינוך מצוה כ”א, רמב”ם עשין קנ”ז, סמ”ג מ”א, סמ”ק קמ”ד], ויש עוד מן הראשונים שהוסיפו ג”כ מצות זכירת יציאת מצרים של שאר ימות השנה כמצוה בפני עצמה [רשב”ץ זוהר הרקיע אות כ”ו, סמ”ק סי’ ק”י, ועיין במנ”ח שם מ”ש בדעת הרמב”ם שהשמיט מצות זכירת יציא”מ של שאר ימות השנה כמ”ע בפ”ע, ועיין עוד בזה בצל”ח ברכות י”ב ב’, ובדברי הגר”ח סולוביציק הנדפסין בס’ הזכרון אש תמיד עמ’ קצז, שו”ת בית יצחק או”ח סי’ י”ב סק”ב], אכן הנה במצוות ספור יציא”מ יש תוספת בעניניה על עיקר מצות ההודאה הכללית, וכמו שנביא לשונות הראשונים בזה, כדלהלן:

(דברים ו ו) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, והיו לטוטפות בין עיניך, ולכך אנו כותבים גם שתי הפרשיות ההן לטוטפות שהם מצות הייחוד וזכרון כל המצות ועונשן ושכרן וכל השרש באמונה ע”כ.

(תהלים עג יא), ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה’ את הארץ.

וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול.

וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה.

ולכן יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ה’ בקרב הארץ (לעיל ח יח), להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם.

ואמר (שם ט כט) למען תדע כי לה’ הארץ, להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם מאין ואמר (שם ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ.

להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים.

אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה.

ובעבור כי הקדוש ברוך הוא לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון.

והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל יב טו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט יג), והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו (ברכות כא א) אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב (דברים טז ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ושנעשה סכה בכל שנה.


קרא פחות

0

שאלה {בס”ד שלו’ רב לכב’ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א, השתתפתי היום לאחר צאת יום טוב במעמד שעוד לא ראיתי עד כה, לאחר צאת יום טוב בזמן רגיל התקיימה הבדלה ע”י ניגון (זמר ברמקולים עם כלי נגינה). א. האם ציבור ...קרא עוד

שאלה

{בס”ד
שלו’ רב לכב’ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
השתתפתי היום לאחר צאת יום טוב במעמד שעוד לא ראיתי עד כה,
לאחר צאת יום טוב בזמן רגיל התקיימה הבדלה ע”י ניגון (זמר ברמקולים עם כלי נגינה).

א.

האם ציבור יוצא ידי חובת הבדלה באופן הזה?
ב.

אני מוציא את השבת לפני זמן ר”ת והבדלתי בתפילה: “אתה חוננתנו” – האם היה מותר לי לשמוע זמר ברמקולים עם כלי נגינה?
לתשובת כבוד הרב אודה מקרב ליבי,
ובברכת שבוע טוב ומבורך ומועדים לשמחה
הקט’ אהרון}

תשובה

יום שני ז’ סיון תשע”ו

שלום רב

הנה בענין שאלתך יש כמה דברים לדון ולהתבונן, ראשית כל אם ההבדלה עצמה נשמעה מרמקול ולא מפיו של המברך עצמו – בענין ברכות ותפילות וקריאת המגילה מרמקול או ממכשיר שמיעה או מפטיפון או מטלפון כבר דנו הפוסקים, והחזו”א קצת הסתפק בזה והורה שבאופן שא”א לצאת באופן רגיל ישמע מכלי חשמלי, ורוה”פ נקטו שא”א לצאת בזה, וכתבו שאי”ז קולו של המבדיל אלא קול של המכשיר המחקה את המבדיל, והו”ל כקול תוכי המשמיע את הקול ששומע (מהרש”ם בדע”ת סי’ תרפ”ט ס”ב, שו”ת מנח”ש ח”א סק”ט וח”ב סי’ י”ח, מנח”י ח”א סי’ ל”ז בשם הגר”י הענקין דחשיב קול הברה ולא קול).

וגם האג”מ (או”ח ח”ב סי’ ק”ח וח”ד סי’ קכ”ו) שנקט שיוצאים ע”י רמקול מ”מ הורה שלא יעשו כן (וע”ש ח”ד סי’ צ”א סק”ד).

וכן בשו”ת שבט הלוי ח”ה סי’ פ”ד כתב שיש להמנע מכך.

א”כ השאלה היא לא להבא אלא על מה שכבר אירע.

והנה בפוסקים דנו עוד מצד שיוכל ריח רע להפסיק בין המשמיע לשומע, אבל כאן לא שייך מכיון שהיה באותו חדר עם המשמיע, אכן מ”מ לטעם הנ”ל שהזכרתי יש לברר איך היתה המציאות, האם היה יכל לשמוע את קולו של המבדיל ורק שהיה חוץ מזה רמקול, או שרק ע”י הרמקול יכל לשמוע, [ומצד הסברא הנ”ל אינו מעלה ואינו מוריד אם היה באותו החדר או לא, והעיקר אם יכל לשמוע או לא].

אכן גם אם היה יכול לשמוע בלא זה, יש לברר האם הרמקול ביטל את קול המבדיל, למשל לו יצוייר שהיה רמקול של אדם אחר בשעה שהבדילו האם אותו הרמקול היה מבטל את קולו של המבדיל, וגם כעת האם הרמקול של המבדיל עצמו ביטל את קולו או לא.

[אכן במקום שיש תערובת בין קול הרמקול לקול האדם יש שהקילו בזה, עי’ הליכות והנהגות הגרי”ש פורים עמ’ 14, הגרצ”פ פרנק במכתב הו”ד במנח”י ח”ב סי’ קי”ג ומקראי קדש פורים סי’ י”א].

והנה מכיון שיש פוסקים בעניננו דס”ל שיצא אולי אפשר לסמוך עליהם להדעות דס”ל הבדלה על היין דרבנן, מכיון שכבר הבדיל בתפילה באתה חוננתנו ויצא יד”ח הדאורייתא, אך יש מן הפוסקים דס”ל שהבדלה היא מדאורייתא, כמו שהביא המ”ב סי’ רצ”ו סק”א לגבי הבדלה של שבת, והפמ”ג בא”א סק”ט הביא דבשטמ”ק ביצה ד’ ב’ משמע דלהסוברים שהיא מדאורייתא גם ביו”ט היא מדאורייתא, וא”כ יתכן שהיה מקום לפ”ד לשוב ולהבדיל, אכן בדעת המ”א יל”ע אם ס”ל דבמוצאי יו”ט הבדלה מדרבנן לכו”ע [עי’ במ”ב מהדורת דרשו ר”ס תצ”א], אך כעת כבר א”א מכיון שאין תשלומין להבדלה דיו”ט כמבואר במ”ב סי’ רצ”ט סקט”ז, אמנם כתב שם שצידד הרע”א שביום שלאחר יו”ט רשאי להבדיל.

בפרט שאינו דבר מוסכם בפוסקים שאין תשלומין, ועמ”ש בעמ”ס ח”א לגבי הבדלה אחר ר”ה בצום גדליה.

ולהבא כאשר נתקל במקום שעושים הבדלה ברמקול יאמר עם המבדיל, עיין במ”ב שאם א”א לשמוע כל הקידוש יאמר מילה במילה עם המקדש [ויזהר לומר בשוה עמו], ויתכן שצריך לכתחילה לשתות מעט לפי מ”ש אלי הגרח”ק שהוא מטעם צירוף בין השותים בקידוש.

ב) בענין מה שיש כלי נגינה בשעת ההבדלה, הנה אם מה ששואל מצד תרי קלי לא משתמעי, כמ”ש בר”ה כ”ז א’, ושתי חצוצרות מן הצדדים ותרי קלי מי משתמעי והתניא זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע וכו’ עכ”ל, עיקר ענין תרי קלי לא משתמעי הוא באופן שיש ב’ קולות שיכול או שצריך לצאת משניהם יחדיו, אבל באופן שרק בקול אחד צריך לצאת והאחד אינו מן הענין כלל, יש לדון בזה [באופן שהקול המעכב אינו קול של אותו המכוון לצאת אלא קול של אדם אחר], וחזינן שמעשים שבכל יום שקורין קריאה”ת גם כשיש קול המעכב כגון ממנין אחר הסמוך, אע”ג דקי”ל בשו”ע סי’ קמ”א ס”ב ובמ”ב שם דגם בקריאה”ת אמרינן ב’ קלי לא משתמעי כמבואר בר”ה שם ומגילה כ”א ב’, ואמר לי הגרמ”מ קארפ שליט”א דבנידון דידן שהיה זה ע”י כלי זמר עם ההבדלה בודאי אמרינן שזהו להנעים הקול של ההבדלה, ואי”ז כקול נפרד מן ההבדלה, וכמו הניגון בשירת הלוים בבהמ”ק שהיה להנעים השיר של יום.

ג) בענין אם מותר למי שמקפיד על זמן ר”ת לשמוע כלי נגינה מאדם שאינו מקפיד כר”ת, הנה ז”ב שהנוהג כר”ת אינו צריך לאפרושי מאיסורא למי שאינו נוהג כן, בפרט שעיקר ההלכה הנהוגה כאן ברוב הקהילות הוא דלא כדעת ר”ת, ובפרט שניכר ממכתבך שהנך נוהג כר”ת בתורת חומרא ולא מעיקר הדין, ומותר גם לשמוע כלי נגינה אלו כל עוד שאינך מנגן בעצמך.

ולזה א”צ לומר אתה חוננתנו וגם אם לא אמר כלל אתה חוננתנו יכול לשמוע כלי שיר ממי שכבר הוציא שבת.

שתזכה להגדיל תורה ולהאדירה

מאת עקיבא משה סילבר

קרא פחות
0

שאלה {לכבוד הגרע”מ סילבר שליט”א נשאלתי ממאן דהוא איה מקום ‘ציפורי’ שהיתה בזמן חז”ל – בזמן הזה, ונפק”מ אי רוצה להוציא שבת במקום זה כדאמר ר”י יהא חלקי ממוציאי שבת בציפורי. (מהג”ר יהודה שוארץ שליט”א)} תשובה יום חמישי אור ליום ו’ עש”ק ...קרא עוד

שאלה

{לכבוד הגרע”מ סילבר שליט”א
נשאלתי ממאן דהוא איה מקום ‘ציפורי’ שהיתה בזמן חז”ל – בזמן הזה, ונפק”מ אי רוצה להוציא שבת במקום זה כדאמר ר”י יהא חלקי ממוציאי שבת בציפורי.

(מהג”ר יהודה שוארץ שליט”א)}

תשובה

יום חמישי אור ליום ו’ עש”ק פר’ אמור ה’ אייר תשע”ו

לכבוד ידידי היקר הג”ר יהודה שורץ שליט”א

שלום רב

קבלתי שאלתך [וכעת בתחילת הזמן אין בידי להשיב בכל עת כבבה”ז, ויסלח לי כת”ר על העיכוב], ומתוך הדברים יתכן כי השאלה היא היות ובכונת התלמידים הי”ו או משפחה שיחיו לצאת לשבת התאחדות, ואומרים שאם ידעו נאמנה היכן יהיה ציפורי בזמן חז”ל יוכלו לקיים דברי הגמ’ כפשטה ולשבות שם, והנה ציפורי היא בראש ההר כמ”ש במגילה ו’ א’, וטבריא היא בתחתית ההר, אכן בכאן אין צריך לעיכובא דוקא את ההרים הללו, אלא סגי להקדים לקבל שבת בכל עת ויבוא על שכרו מן השמים כדלהלן.

ראשית כל הנה בכונת מאמר זה פרש”י שם בשבת קי”ח ב’ וז”ל, ממכניסי שבת בטבריא – מפני שהיא עמוקה, ומחשכת מבעוד יום, וסבורין שחשכה, וממוציאי שבת בצפורי – שיושבת בראש ההר, ובעוד כשהחמה שוקעת נראית שם אור גדול, ומאחרין לצאת עכ”ל.

והר”י מיגאש בתשובה סימן מ”ה כ’ יהא חלקי וכו’ היינו עם אותם שבתחלת שבת המה בטבריא ובאפוקי יומא הם בציפורי כי טבריא וציפורי תוך תחום אחד ומקדמי ומאחרי שבת, (הוב”ד ברבי עקיבא איגר שם בגה”ש, ובפתח עינים להחיד”א ובשבת של מי, ועיין במגיה שם מה שהקשה ממדרש איכה בפסוק בלע ה’, וכן הקשה הרש”ש בגיטין ע”ז ב’, ואולי י”ל דבעצם מצד המרחק היה כמה מילין, כמו גם בזמנינו כמדומה, אבל בזמן רבי יוסי עכ”פ, אז היה בורגנין או כל שאר חיבור המחברן זל”ז).

וברב ניסים גאון שם ביאר הענין עוד וז”ל, אמר ר’ יוסי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא ועם מוציאי שבתות בציפורי.

לפי שטבריא היתה נמוכה והחמה שוקעת שם בעוד יומם והיו יושביה מקבלין עליהן השבת משקיעת החמה אצלם ושקיעתה לשם קודם שקיעתה במקומות הגבוהין ומי שמקבל עליו הכנסת השבת מאותה השעה הרי עשה סייג לעצמו והוא משובח ומעולה מן היושבים במקומות הגבוהין ובהרים וכנגדן מוציאי שבת בציפורי שהיא גבוהה טפי ומאחרין לשם פני המזרח להכסיף ושוהין ומאדימין והיו מקבלין עליהן שימור השבת עד שמכסיפין פני המזרח התחתון והעליון ולפיכך הן משובחים בזה הענין יותר מאנשי טבריא ובמסכת ראש השנה בפרק יום טוב של ראש השנה (דף לא) משכחת וטבריא עמוקה מכולן שנאמר (ישעיה כט) ושפלת מארץ תדברי ובמסכת מגילה בפרק מגילה נקראת (דף ו) ולמה נקראת שמה ציפורי אמר רב פפא שיושבת בראש ההר כצפור והרי נתברר לך מיכן כי טבריא נמוכה וציפורי גבוהה ע”כ.

אכן נראה דבזמנינו יהיה היכן שלפי מקומו יכול להוציא מאוחר יותר, ואין צורך לשבות בחבורה דוקא בעיר זו של ציפורי, דציפורי היתה עירו של רבי יוסי שהיה ראש ישיבה שם כמ”ש בכמה מקומות, ולא היתה זו מבחירתו אלא משום שגזרה עליו המלכות יוסי ששתק יגלה לציפורי, ואם היה בעיר אחרת היה יכול למצוא במקומו את המקום שהלילה מוקדמת ואת המקום שהלילה מאוחרת.

וכבר כתבו כמה ראשונים דיש להקדים קבלת שבת ולאחר ערבית של מוצאי שבת, עיין אבודרהם מעריב של שבת וז”ל, ומקדימין להתפלל ערבית של שבת מבעוד יום יותר משאר ימות החול כדאמרינן (שבת קיח) עיולי יומא מקדמינן ליה דאמר ר’ יוסי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא.

שהיתה יושבת בעמק ובעוד יום גדול היה נראה להם ערב עכ”ל.

ושם סדר מוצאי שבת כתב, מה שמאחרין התפלה כדי להוסיף מחול על הקדש דאמר ר’ יוסי יהי חלקי עם מוציאי שבת בצפורי שהיתה יושבת בהר והיה נראה להם יום גדול עד צאת הכוכבים ולכך היו מאחרין במוצאי שבת ומ”מ זמן יציאת השבת להיות מותר במלאכה הוא ג’ חלקי מיל וכו’ עכ”ל.

וכדברי האבודרהם הנ”ל כ”כ כבר בסדר רב עמרם גאון.

ולכך יסד הפייט דורשי ה’ זרע אברהם אוהבו המאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבוא.

וז”ל הטור סי’ רצ”ג, סדר ערבית ומאחרין אותו כדי להוסיף מחול על הקודש דאמר ר”י יהא חלקי עם מוציאי שבת בציפורי שהיא יושבת בהר והיה נראה להם יום גדול עד צאת הכוכבים ולכך היו מאחרין במ”ש ע”כ.

ובבית הבחירה למאירי בגמ’ שבת שם כתב וז”ל, לעולם יזהיר אדם בביתו להקדים בקבלת שבת ולאחר ביציאתה דרך צחות אמרו יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאיה בצפורי והוא שטבריא היתה בבקעה והיה נראה להם כחשיכה ומקדימין וההפך בצפורי עכ”ל.

[ויש להוסיף עוד שבזמנינו שרבו הדעות א”כ בודאי יש יותר מעלה להחמיר בכל כה”ג, כגון מי שבמקומו נוהגין בשקיעה וצאת השבת כמנהג הגר”א ורוצה לעשות כר”ת, ואם יוסיף עוד אשרי לו].

אחר שכתבתי כ”ז ראיתי עוד במהרש”א בחידושי אגדות שם שכתב וז”ל, וממוציאי שבת בצפורי כו’.

ר’ יוסי עיקר דירתו בצפורי היה כדאמרי’ פ’ אד”מ אחר ר’ יוסי לצפורי אלא לזרז את אחרים אמר כן שיהו מאחרים לצאת מן השבת כמ”ש לעיל וק”ל.

והנה כל מה שכתבתי הוא אף להדעות דס”ל שהיה מן הדין חילוק בין בני ציפורי לבני טבריא, אבל יש מן הפוסקים דס”ל שלדינא אין שום חילוק ביניהם, ורק משום חומרא בעלמא נהגו להחמיר, ולדידהו פשיטא שיכול להחמיר בכל מקום כנ”ל.

(בענין הזה עיין ביראו עינינו להגר”ש דבלצקי מה שהביא לשונות הראשונים בזה ומה שהכריע שם, ועיין תפא”י ספ”ק דברכות ואג”מ ח”א סי’ מ’, ובשאר אחרונים, ולדידי נראה בעניותי שיש כאן מחלוקת הראשונים).

ומ”מ יתכן שדברי האבודרהם הנ”ל הם להדעות שאין חילוק ביניהם בדין, אבל אם סבירא לן שיש חילוק ביניהם בדין יש מעלה להיות בערים הללו, שבכך יוכל להאריך אצלו את יום השבת כמצווה ועושה, ולא כשאינו מצווה ועושה, אך גם לצד זה אין ענין דוקא בהרים הללו.

ומ”מ יש בזה איזו שהיא מעלה, הואיל ונפיק מפומיה דרבי יוסי, להיות דוקא בטבריה וציפורי, וכמ”ש בפסחים דף קיד ע”ב, מאי שני תבשילין אמר רב הונא סילקא וארוזא רבא הוה מיהדר אסילקא וארוזא הואיל ונפיק מפומיה דרב הונא, וכן במסכת סוכה דף לב ע”ב, היכי דמי עבות אמר רב יהודה והוא דקיימי תלתא תלתא טרפי בקינא רב כהנא אמר אפילו תרי וחד רב אחא בריה דרבא מהדר אתרי וחד הואיל ונפיק מפומיה דרב כהנא וכו’ ע”כ, חזינן שיש ענין להדר אחר מה שיצא מפיהם.

אכן יש לדחות ראירות הללו ע”פ מ”ש הרשב”ם בפסחים קי”ד ב’ הואיל ונפק מפומיה – בשביל חיבתו להראות הלכה כמותו, וכאן לא שייך, אבל מ”מ נראה שיש בזה איזה ענין, ומיהו בר”ן שם בפסחים כ”ד ב’ מדה”ר כתב הואיל ונפק מפומיה – אע”ג דלא נקטינהו אלא לדוגמא בעלמא, וחזינן שיש ענין לעשות כפי מה שאמר הרב, ואמרינן בשבת ס”ג א’ כל העושה מצוה כמאמרה וכו’ (וע”ע סנהדרין ע”ב א’ וע”ש במאירי מש”כ ולכבודו של רב וכו’).

והגאון רבי עקיבא איגר בגהש”ס שם הביא עוד שברבינו יונה פ”ח דברכות דף מג ע”א כתב די”מ שבטבריא היו מגמרים הכלים בע”ש מפני כבוד שבת שיריחו ריח טוב ובציפורי היו מגמרים במ”ש והיו עושין כן לכבוד שבת שהיו מראין הצער שיש להם מהנפש יתירה שהיה להם בשבת ועתה בפרידת השבת צריכין למוגמר להריח ריח טוב עיין שם.

ויעויין בחידושי האגודה מסכת שבת פרק טז סימן קמג אחר שהביא פירוש שאר הראשונים כתב, ויש מפרשים דבטברי’ מכבדין שבת בבגדים בכניסתו ובציפורי מכבדין ביציאתו, לכן יש ללבוש בגדי שבת בכניסת היום עד מוצאי שבת עכ”ל.

וא”כ יש מקום לכבד השבת בבגדים נאים בכניסת היום עד מוצ”ש כמ”ש האגודה, לקיים דברי רבי יוסי הללו, וא”צ לילך לשהות דוקא בציפורי.

ובעיקר השאלה היכן היא ציפורי כיום, הנה ישנה עיר כזו כיום והיא לא הרחק מנצרת, והשמות של עיר זו כמו ערים נוספות נשמרו ע”י הערבים (אור ישראל מאנסי ד תשנ”ו עמ’ קע”ד, ע”ש עוד), ועוד נראה להביא ראיה שהיא היכן שקורין המקום ציפורי, מדברי האלשיך, במש”כ בסנהדרין דף צח ע”א דמשיח יתיב אפיתחא דרומי, ותמה האלשיך (שה”ש פ’ ראשך עליך ככרמל, והובא בסדר הדורות ערך ר’ יוסי בן קסמא) דמכיון שישב משיח אשערי רומי, האיך הלך אליו ר’ יהושע בן לוי מפתח מערת רשב”י שבגליל לרומי וחזר למחרת כמבואר כאן, הלא ללכת לעיר רומי הוא ימים רבים.

ותירץ דעינינו רואות שליד העיר ציפורי יש עיר שקורין לה “רומי”, ששם הי’ מושב אנטונינוס, וקרא שמה “רומי” על שם מלכותו, ועליה אמר שמשיח יושב על פתחה עכ”ד, והו”ד גם בסה”ד, וא”כ הכונה למה שהיום ציפורי (וע”ע פעמי יעקב לב תשנ”ה יב – כא).

היוצא מכל זה שאין צורך לילך דוקא לשם [ויש בזה ג”כ ביטול תורה], אלא במקום שהוא – שם יקבל שבת מוקדם ויוציא מאוחר, ומ”מ יתכן שיש מעלה לקבל שבת מוקדם דוקא בעיר שהשקיעה מוקדמת שם לקבל בה שבת, ולהוציא שבת מאוחר דוקא בעיר שהשקיעה מאוחרת שם, ע”מ לקיים הדבר כמצווה ועושה, ומ”מ יש איזהו ענין בכך להכניס שבת וכו’ כדברי ר’ יוסי בגמ’ לקיים מצוה כמאמרה, [וי”ל שיכול לנהוג כן באופן שלא היה עושה שום מצוה אחרת בזמן זה], וציפורי היא העיר שנקראת גם כיום כך.

והג”ר חיים איזנבך ציין שבהגהות יעב”ץ על הש”ס כתב שציפורי הוא כיום באיזור העיר צפת.

וזה מתאים לשאר המקורות בש”ס, ובפרט שידוע שהעיר ציפורי של היום אינה יושבת על ההר כלל, וגם מיקומו של ציון של רבינו הקדוש שם, אינו מתאים עם הגמ’ שבמקום קבורתו הוא בבית שערים עכ”ד.

קרא פחות
0