רופא

הנה קי”ל דהחובל בחבירו חייב לרפאותו, אבל אם הנחבל עבר על דברי הרופא אינו חייב לרפאותו, ועי’ רמב”ם סופ”ב דחובל ומזיק הי”ט וז”ל, עבר על דברי רופא והכביד החולי אינו חייב לרפאותו.

ויש לעיין, היכי ליהוי דינא כאשר הרופא לא הזהיר את החולה שדבר פלוני מזיקתו ואינו דבר שכל אחד יודע – וכת’ הכס”מ שחייב לרפאותו שהרי החולה לא פשע.

ואני שואל האם הרופא ישא באחריות כאן, או אינו גרמא בניזקין על כך שלא אמר ונמצא שהמזיק משלם על הגרמא של הרופא? או כיון שכל מצבו הביש הוא מחמת מכתו והתורה חידשה שהוא חייב לרפאותו דהיינו להחזירו לבריאותו הקודמת וכל זה בכלל שהרי כל ענין הרפואה אינו נמצא בשאר דיני נזקין עלות תיקון אלא כמה היא שוה וכמה היתה שוה.

בברכה ובהכרת הטוב
(נשלח מהרה”ג מתתיהו הלברשטט – בני ברק)
תשובה
הנה בעצם כל דברי הכ”מ שם הם רק לתרץ איזו גירסא דחויה ברמב”ם שכבר כתב הרב המגיד שם שט”ס היא, וכן השיגו ע”ז הראב”ד והטור חו”מ סי’ תכ”ח, וגם הכ”מ שם גופיה נכנס לדוחק גדול בשביל זה ומוחק גירסת הגמ’ לתרץ הרמב”ם, ועוד דמשבש תרתי מקמי חדא ע”ש.

וכתב בשו”ת הרדב”ז (ללשונות הרמב”ם) על הרמב”ם שם וז”ל, שאלת על לשון [הרמב”ם] עלו צמחים שלא מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו נותן לו דמי שבתו.

וכל סוגיית החובל משמע שאינו חייב לרפאותו.

תשובה כבר קדמך בעל מ”מ והעלה דטעות סופר הוא וגם הראב”ד השיג עליו.

ומה שכתב בעל מגדל עוז ליישב דברי רבינו, אינו כלום, שלא ראה הגרסא של הספרים שלנו, דגרסינן התם, אמר מר יכול אפילו שלא מחמת מכה ת”ל רק שלא מחמת מכה בעי קרא בתמיה אמרי מאי שלא מחמת מכה כדתניא הרי שעבר על דברי רופא ואכל דבש או כל מיני מתיקה מפני שכל מיני דבש או מיני מתיקה קשין והעלה מכתו גרגותני יכול יהא חייב לרפאותו ת”ל רק.

הא קמן דאפילו גרגותני שעלה מחמת מכה נתמעט מן הכתוב, ואם גירסת רבנו היא כמו שכתוב בספרים שלנו צ”ל דגירסא אחרת היתה לו בגמרא והנכון דט”ס הוא והכי מסתבר עכ”ל.

ועיין עוד בדברי המהרש”ל בב”ק פ”ח סי’ ט’ דבודאי ט”ס יש בלשון הרמב”ם, ושזהו ג”כ כונת הראב”ד לומר שרק יש ט”ס ברמב”ם, ולפי שיש הרבה השגה בדבריו עי”ש, לא הבאתי לשונו כאן.

[וע”ע בלח”מ בכל הקושיות שכתב על הכ”מ וסיים שהדברים תמוהים ודברי הרב המגיד עיקר].

אכן מ”מ לפי תירוץ הכס”מ ההוא לכאורה גם אם יש על הרופא תביעה של לא תעמוד על דם רעך [והכל לפי הענין], אבל אי”ז תביעה ממונית של גרמא, דגרמא זוהי תביעה ממונית שחייב בידי שמים, אבל כאן הרי הוא לא גרם כלום, וגם אם שכרו אותו כדי לרפאות מ”מ לא התחייב לומר לחולה כל מה שיעשה מעתה, ומעשים שבכל יום שאין הרופאים מחוייבים לומר לחולה הכל, שכן יש הרבה דברים המזיקים ומועילים וא”א ללמוד הכל על רגל אחת בעת צרה למי שלא למד כ”ז לפנ”כ, וכן היה נראה לכאורה שכל מה שאינו מחמת החובל אינו צריך לישא בהוצאות, שאומר לו היה לך ללכת עד סוף העולם לידע מה עליך לעשות, ומ”מ אין התקלה שנוצרה כעת ממני, ועי’ בגמ’ שם דקאמר שלא מחמת המכה קרא בעי, ר”ל בתמיה, [וגם אם לא מצאנו זה בשאר דיני נזיקין מ”מ אין האדם משלם יותר על מה שהזיק].

ויש עוד לציין דגם להכ”מ כל החיוב הוא רק על הריפוי אבל על שבת אין חיוב בכה”ג לשלם.

אכן באמת יש להסתפק דשמא יודו גם מוחקי הגירסא ברמב”ם לדינא דהכס”מ, ודוקא אם הוא גרם לזה ע”י דלא שמע לדברי הרופא, אבל אם לא אמר לא הרופא כלום בזה לא מיירו, ויעויין במהרש”ל שם [שהוא ממוחקי הגירסא ברמב”ם] וז”ל, ואם עבר החולה על דברי הרופא, ואכל מאכלים שהזהירו הרופא על כך.

ונסתרה המכה, או עלו בה צמחים, פטור, דהוי כמו שלא מחמת המכה, ופטור עכ”ל.

ואולי אפשר לדייק מדבריו דבאמת היכא שהרופא לא ציוה אותו ולכך אכל מאכלים שאינם טובים עברו פטור.

וכן כתב במעשה רקח שם וז”ל, עבר על דברי הרופא וכו’.

נראה דרבינו מפרש ההיא דאכל מיני מתיקה דפטור בשצוהו הרופא והזהירו על זה, אבל אם לא צווהו והוא מעצמו אכל הוי ליה כמחמת המכה, וחייב דהרופא הוא שפשע ולא הוא, וכן כתב ז”ל ופשוט עכ”ל.

אף דמסתפק קצת לפני זה אם לשבש הגירסא או לא, וכתב למעלה שאין דעתו נוחה מלקיים גירסת הרמב”ם, מ”מ בזה כתב בדעת הרמב”ם הו”ל כמחמת המכה והחובל בו חייב.

ויעוי’ בלשונו של הלחם משנה שכתב וז”ל, לכך נראה לומר דאתא לאשמועינן דלא תימא דוקא עבר על דברי רופא בדברים הפשוטים שהם מיני מתיקה שקשים למכה דאז מיקרי פושע אבל אם עבר על מילתא דלא פשיטא כולי האי לא מיקרי פושע וחייב לרפאותו קמ”ל דבכל גוונא דעבר על דברי רופא אינו חייב לרפאותו ולכך לא כתב רבינו ז”ל עבר על דברי רופא כגון שאכל מיני מתיקה כלשון הברייתא אלא עבר על דברי רופא סתמא להודיענו דבכל גוונא שעבר על דבריו אינו חייב לרפאותו עכ”ל.

וקצת משמע מלשונו ג”כ דכ”ז הוא דוקא אם הרופא אמר לו אבל אם אם אמר לא [ולא ידע מעצמו] אין החובל צריך לשלם לו, ובאמת כ”ה משמעות הסוגי’ [אולם יעוי’ בדברי הערוה”ש חו”מ סי’ ת”כ סכ”ד וסכ”ה, וצריך להתיישב בדבריו].

ויתכן שיצא לנו דבר נפלא בזה, דהנה לכל הסוברים שצריך למחוק ברמב”ם [וכן החולקין על הרמב”ם], והם הראב”ד והטור והמגיד משנה והרדב”ז והמהרש”ל והלח”מ, לכאורה אין חילוק בין שבת לבין ריפוי, וכלשון הטור סימן תכ וז”ל, עלו בו צמחים שלא מחמת מכה אינו חייב לרפאותו ולא ליתן לו דמי שבתו והרמב”ם כתב חייב לרפאותו ופטור מדמי שבתו ולא נהירא וכן השיג עליו הראב”ד עבר על דברי הרופא והכביד את חליו אינו חייב לרפאותו וצריך לשכור לו רופא עכ”ל.

וא”כ אם סבירא להו דאם הרופא לא אמר לו אינו אשם בזה החובל צריך לשלם לו כאילו הוא חבל אותו הכל ומשלם בין ריפוי בין שבת, משא”כ לדעת הכס”מ לפי מה שמיישב דברי הרמב”ם הא קאמר להדיא דהחיוב הוא רק ריפוי ולא שבת.

ועיין מה שכתב ר’ חיים פלאג’י בספרו לחיים בירושלים (ב”ק פ”ח ה”ב) וז”ל: נסתפקתי ברופאים מומחים המכחישים זה את זה, מה דינו.

דכשאין הרופא מומחה, ובא מומחה, ואמר שלא עבר על דברי רופא, כי לא ידע זה הרופא, נראה דפשיטא דהדין עם החולה.

אלא דיש צד לומר כיון דקיבל עליו רופא זה, אפילו שלא יהיה מומחה, אם עבר על דבריו הפסיד, ויש לע”בזה, עכ”ל.

ומבואר מדבריו להדיא דהוה פשיטא ליה דדוקא הרופא עצמו וכפשטות הגמ’, וראה עוד מה שכתב בחשוקי חמד בבא קמא דף פה ע”א וז”ל, ראובן קיבל עליו את רופא פלוני שיהיה רופאו האישי שלו.

והנה שמעון חבל בראובן, ורופאו האישי אמר לו שאסור לו לאכול מזון מסוים, ורופא אחר אמר לו שיכול לאכול מהמאכל ההוא.

ושמע ראובן לרופא האחר, ואכל וניזוק.

לפי דברי ר’ חיים פלאג’י יש מקום לפטור את ראובן, דכיון שקיבל עליו רופא זה ולא שמע לו הרי שהזיק לעצמו עכ”ל.

לסיכום מבואר בכמה פוסקים שאם היה מחמת הרופא שלא אמר לו ולא ידע החולה, צריך החובל שלם לו גם ע”ז, והרופא לכאורה פטור, [ובענין שֶׁבֶת ובענין הערוה”ש עי’ לעיל].

קרא פחות

לכבוד ידידי רבי אריה ליב הכהן לינטופ שליט”א
ע”ד השאלה במ”ש בתמיד רפ”ק בג’ מקומות הכהנים שומרים וכו’, ואמרי’ התם כ”ו א’, מנא ה”מ אמר אביי אמר קרא והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו שומרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל וכו’, ומסקינן אמרי הכי קאמר והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה והדר אהרן ובניו שומרי משמרת המקדש אהרן בחד מקום ובניו בשני מקומות וכו’ ע”כ.

והקשה כת”ר דאטו מי היו יכולין כל שעתא ושעתא לעמוד על פתח המשכן למשמרת בג’ מקומות, דהרי לא היו בעולם כהנים אחרים (אחר זמן רב ראיתי שנתקשה בקושיא זו גם הג”ר אביגדור נבנצל שליט”א, בקובץ עיון הפרשה גליון קלד, במדבר אות י).

תשובה
הנה זה מבואר שא”א לומר שלא היו שומרים כל הזמן, שהרי כתבו הרא”ש והמפרש שם כ”ה ב’ שהיו שומרים בין ביום בין בלילה, ובמפרש כאן מבואר שהיו שומרים כל היום וכל הלילה {וכן נראה מדברי רבינו שמואל החסיד שנביא להלן דמפסוק “על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים – כל היום וכל הלילה”, יש ללמוד שהיו שומרים בין ביום ובין בלילה, ומצד שני בדברי הימים (א’ כ”ו י”ז) נאמר: למזרח הלוים ששה, לצפונה ליום ארבעה, לנגבה ליום ארבעה, וכתב דבמקומות אלו צפונה ונגבה, היו שומרים רק ביום ולא בלילה, אבל בשאר מקומות היו שומרים בין ביום ובין בלילה עכ”ד.

א”כ מבואר שהיו שומרים ממש כל הזמן.

וכן ממש”כ התפא”י דכן משמע מלשון הקרא דמינה ילפינן חובת השמירה (לקמן כ”ו ע”א), דכתיב: “והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה אהרן ובניו שומרים משמרת הקודש”, ולא נזכר שם שהשמירה היתה רק בלילה עכ”ד.

חזינן דס”ל שהיו שומרים ממש כל הזמן בלא הפסק.

וראיתי עוד שהביאו מל’ הסה”מ לרמב”ם (מ”ע כ”ב) שכתב: שצונו לשמור המקדש וללכת סביבו תמיד לכבודו וכו’.

והנה כתב “תמיד” ומשמע ג”כ ביום ובלילה ולא כדבריו לעיל בהל’ בית הבחירה שכתב כל הלילה.

אכן הגר”ח הלר ז”ל הביא בהקדמתו לסה”מ שהוציא (עמ’ י”ד) שהנוסחא המדויקת בסה”מ היא: וללכת סביבו תמיד בכל לילה כל הלילה ע”כ.

וכן הביא בחינוך (מצוה שפ”ח) ע”ש.

אכן לכאורה יש אכתי להוכיח מל’ הסה”מ ‘שלא להשבית שמירתו’ דמשמע תמיד ממש וצ”ע.

} .

וגם לפמ”ש הרמב”ם (הל’ ביה”ב פ”ה ה”ב) וסמ”ג (מ”ע קסה) ור”ש ורבינו עובדיה מברטנורה ז”ל בריש מדות ותוס’ יומא י’ ב’ ד”ה ורבנן והחינוך מצוה שפ”ח שהשמירה היא רק בלילה, הרי בלילה מיהא היו צריכין לעמוד על משמרתן תדיר.

ועכ”פ כל הלילה כדברי הר”מ במשנה תורה שם.

ואגב אורחן כתב הבאר שבע שם וז”ל, ועוד פירש המפרש, שצריך לבית המקדש שיהיו שומרים יום ולילה.

וגם זה לא היה ולא נברא, לפי שאין מצות שמירה זו אלא דוקא בלילה אבל לא ביום, וכן כתבו בהדיא הרמב”ם (הל’ ביה”ב פ”ח ה”ב) וסמ”ג (מ”ע קסה) ור”ש ורבינו עובדיה מברטנורה ז”ל בריש מדות עכ”ל, ויש להעיר על השגת הב”ש שהרי כבר כתב כן גם ברא”ש כפי’ המפרש בהדיא.

וכ”כ הרש”ש ריש מידות מהגהות ה”ר בצלאל אשכנזי בשם רבינו שמואל החסיד.

והנה אם היו עוד כהנים בעולם הוה ניחא קצת, דמ”ש בקרא משה אהרן ובניו היינו כשהיו הם שומרים, וה”ה דגם שאר כהנים היו עשויין לשמור, אבל הרי לא היו עוד כהנים בעולם, מיהו להסוברין שגם כהנים קטנים כשרים לזה אפשר דהיו שם כהנים קטנים עכ”פ כשלא היו הגדולים שומרים, וצל”ע אם היו אז כהנים קטנים היודעין לשמור.

והנה אם הי’ שייך לומר דיש מצות שמירה גם בשעה שהיו ישנים, וכפשטות המקראות דכתיב חונים דהיינו דירה בלבד, וכמו כל שאר החניות שנזכרו שם, (ומיהו עיין תוס’ עירובין כ”ג א’ ד”ה שהוא, ובב”ח או”ח ר”ס שנ”ח), אי הוה אמרינן הכי הוה ניחא, ויתכן שיש להוכיח כן מדברי המלבי”ם שכתב, והחונים קדמה, כי בני קהת חנו אלף אמה רחוק מן המשכן אבל משה ואהרן ובניו מלבד שחנו קדמה חנו לפני אהל מועד מזרחה, ר”ל סמוך לאהל מועד, כי הם שומרים משמרת המקדש שלא יקרב שם זר שחייב מיתה, וע”כ חנו סמוך למשכן כמ”ש במשנה פ”א דתמיד בג’ מקומות הכהנים שומרים עכ”ל.

א”כ כונתו שהיתה חנייתן ממש שם, וע”ז אמרינן שקיימו במה שחנו קרוב למקדש את מצות השמירה.

ובאמת החלקת יואב בתשובתו ח”ב סי’ מ”ג (ונד’ בקובץ אהל מועד שנה א’ קו’ א’ סי’ ז’) רצה ללמוד כך מדברי הרמב”ם בפ”ח מבה”ב ה”ו שכתב, לא היו הכהנים השומרים ישנים בבגדי כהונה אלא מקפלין אותן ומניחין אותן כנגד ראשיהן ולובשין בגדי עצמן וישנים על הארץ, כדרך כל שומרי חצירות המלכים שלא יישנו על המטות.

והביא דבריו בספר פסקי תשובה (סי’ קפ”ב) אבל העיר שם בהגהות הגרש”מ זילברמן מווירשוב זצ”ל בראש הספר שא”א לומר כן דהא תנן במידות פ”א מ”ב, ומייתי לה בפ”ק דתמיד כ”ח א’, שלא היה להן רשות לישן, ובלוים השומרים עסקינן, ומסתמא ה”ה לשומרים הכהנים.

ומה שהביא מדברי הר”מ תי’ בס’ מעשה רקח שם וז”ל, תימה לכאורה דכיון שהיו צריכים לשמור איך היו רשאים לישן והדבר מבואר דא”א להיות שומר כל הלילה כולה אלא היו מחליפין משמר כל אחד בשעתו זה ניעור וזה ישן ואף בשעת שינה לא היו רשאין לישן בקביעות אלא דרך עראי וכו’ וזה רמזו רבינו במ”ש כדרך כל שומרי חצרות המלכים וכו’ שכן המנהג באמת עכ”ל.

וכתב המל”מ פ”ח ה”ו מבה”ב, ומסתמיות דברי רבינו שכתב ומעמידין ממונה אחד על כל משמרות השומרים כו’ נראה דזה הממונה היה מחזר אף על משמרות הכהנים.

ומיהו עדיין אפשר לומר דנהי שהיה מחזר אך לא היה מלקה כי אם ללוים אבל לא לכהנים.

ובאמת ברע”ב בפ”ה דשקלים כתב, על הפקיע להלקות כהנים והלוים שנמצאו ישנים על משמרותיהם שהיו שומרים את המקדש בלילה כדאמרינן במסכת מדות מי שהיו מוצאין אותו ישן היו חובטין אותו ע”כ.

והנראה מדבריו הוא שגם לכהנים היו מלקין אם היו מוצאין אותו ישן, תיו”ט בפ”ק דמדות דקדק מתוך דברי המפרש שאיש הר הבית לא היה מחזר כי אם על משמרות הלוים ולא על משמרות הכהנים וכתב בשם החכם הר”ר אברהם רופא שהשיג על רבנו עובדיה במ”ש שגם הכהנים לוקין שלא מצינו כהנים לוקין {ובפסקי תוספות ריש תמיד כתבו וז”ל, כהנים ולוים נחלקו למשמרות וזמן קבוע היה להם לישן ואם מצאו ממונה שישן יותר חובטו במקל ושורף בגדיו אם לא שעומד תחלה ואומר שלום עליך גם במשמר אחד ישן משמר שני נעור ושומר ע”כ.

ויעויין במל”מ מה שכתב על דבריהם.

} .

עכ”ד המל”מ.

והנה לפי הדעות שהכהנים היו שומרים גם בשעת השינה ניחא, די”ל שהיו ישנים ושומרים, ומ”מ צריך אכתי לדעות שלא היו שומרים ביום.

ויתכן שלכן תמהו המל”מ רפ”ח דבה”ב והב”ש והתי”ט ריש תמיד על הדעות שצריך לשמור ביום.

ויעויין ברש”ש שכתב על דברי התי”ט שם בזה”ל, ולי קשה עליו דהרי ג’ מקומות דכהנים ילפינן מקרא דאהרן ובניו שומרים כו’.

וא”כ היאך אפשר שיהיו שומרים ביום הלא היו צריכים לעבוד עבודה.

וזולתם לא היו כהנים.

עי’ זבחים (קא ב) עכ”ל.

אבל צ”ע וכי לא היו צריכין לנקביהן ולא היו טמאין לעולם ולתה”מ, שלעולם יהיו ג’ משמרות בבהמ”ק (עי’ שו”ת תשב”ץ ח”ג סי’ קל”ז), וגם יעויין בתפא”י כאן בועז סי’ א’ דמשמרות היו מתחלפות, ומשמע דמתחילתן כך היה דינם, ותימה הרי לא היו אלא ג’ בני אדם.

וכעת ראיתי שעמד על קושיא זו בספר מתת אלהים וכתב שקושיא זו אפשר להקשות גם למ”ד שמצות שמירה היא גם בלילה, שאם ביום היו עובדים ובלילה היו ישנים אימתי היו עובדים, ותירץ שלא היה להם לעבוד עבודה במשכן כל היום, והביא שבמס’ חגיגה ו’ א’ נחלקו תנאי אי קרבן התמיד קרב במשכן, ובזמן שלא היו עובדים היו ישנים, עוד כתב שלכאורה איך היו ישנים, אלא דכיון שא”א בלא זה היו יכולים לישן עכ”ד.

וגם חכ”א שליט”א הסכים דכיון שא”א ממילא הותר להם להפסיק מן השמירה, ודימה זה לתפילין דאע”ג שחיובן כל היום מ”מ כיון דלא אפשר לא מנחינן והכא נמי גבי שמירה כיון דלא אפשר לא עבדינן.

קרא פחות