קובץ סוכות וארבע מינים

אם מוכר משלו אסור לקנות ממנו לד’ מינים של היום הראשון, והמיקל לקנות מבחור בר מצוה אין למחות בידו, ואם הוא שליח של אביו גם בקטן מותר.

מקורות:

הנה מאחר שד’ מינים צריכים קנין והקנאה כדי שיחשבו שלו ביום הראשון שהוא לעיכובא מדאורייתא, א”כ כאן יש בעיה שהרי קטן אינו יכול להקנות נכנסים אנו לנידון האם אפשר לסמוך על חזקה דרבא, דהיינו החזקה שמבן י”ג שנה מסתמא הביא סימנים ומסתמא הוא גדול.

ובמשנ”ב נקט לענין כמה מקומות שאין סומכין על חזקא דרבא לענינים הנוגעים לדאורייתא, עי’ בבה”ל סי’ תס ד”ה אין לשין לענין שימור מצות, ובשער הציון סי’ תקפט סק”ב בשם הפוסקים לענין שופר, אך לענין טויית ציצית כתב הביאור הלכה סי’ יא ד”ה טוואן שבדיעבד נראה שאפשר שאין להחמיר שסומכים על חזקה דרבא, אבל לענין לשמה שם הוא קל יותר מנידונים מסויימים אחרים שכן יש בזה צירופים נוספים, ועי”ש עוד סי’ לז ד”ה וי”א (לגבי דרבנן).

ולענין ד’ מינים הביא בבה”ל סי’ תרנח ס”ו ד”ה לא יתננו בשם הפמ”ג (א”א סקי”ב) דהוא ספק דאורייתא ואין לסמוך על חזקה דרבא כמו בניד”ד, אולם הביא שדעת הכתב סופר או”ח סי’ קכט להקל בזה, וע”ע שו”ת רע”א סי’ ז.

והמשנ”ב לא הכריע להדיא כהכתב סופר, (וממה שכתב הבה”ל בדבריו שכתב קודם שהביא הפמ”ג משמע שעכ”פ מתחילה לא נקט כהפמ”ג, וגם ממה דנחית לבאר שיטת הכת”ס אפשר שנטה לדעתו דהכתב סופר וגם מהלשון קצת שעל הפמ”ג כ’ ועיין ועל הכתב סופר כתב בפשיטות שדעתו וכו’, אבל אינו מוכרח כלל), אולם החזו”א והקה”י (ארחות רבינו מהדו”ח ח”ג עמ’ צו צח) נקטו לענין ד’ מינים להחמיר בזה כפמ”ג, וכן נקט במועדים וזמנים ח”ו סי’ מז.

ולכן לכתחילה יש להחמיר בזה אבל אין למחות בזה, בפרט דגם חלק מטענת הפמ”ג היא רק מצד דאין עושין ס”ס לכתחילה ולא מצד שיש כאן ודאי איסורא דאורייתא עי”ש.

ובדברי יציב או”ח ריש סי’ מה כתב שגם לענין דאורייתא סומכים על חזקה ושכן עמא דבר (ויש לציין דלא בכל מקום נהגו כך ואולי במקומו של הדברי יציב לא הקפידו לבעל תוקע וכיו”ב שלא לסמוך על חזקה דרבא), ויש לציין בזה עוד לפלוגתת המשנ”ב והחזו”א לענין זימון.

ובאופן שקטן מוכר ד’ מינים משלו מבואר בביה”ל הנ”ל ע”פ הכתב סופר שא”א עכ”פ לכתחילה (ולענין בדיעבד אם כבר בירך עי”ש מה שכתב), וגם כשמוכר משל הפקר עי’ מנח”י ח”ה סי’ סה והליכו”ש פי”א הערה 14, וארבעת המינים כהלכתם עמ’ קנא בשם הגרח”ק מה שכתבו בזה.

אבל אם קטן זה (וכ”ש בחור בר מצוה) מוכר ד’ מינים של גדול לענין אם יש להחשיב את הקונה כעושה קנין לעצמו על דעת הגדול המשלח, ואם יש להחשיב הגדול המשלח כמכוון להקנות לו, הוא תלוי בנידון נפרד, ובשם הגר”ש ואזנר (קובץ מבית לוי ח”ד עמ’ סג) והגרח”ק (תורת המועדים סי’ תרנח הערה כא) הובא שאין הקטן כאן מגרע כלל כיון שהמקנה הוא המשלח שלו והקונה הוא גדול ג”כ, ואעפ”כ יתכן שיש מדקדקים שנזהרים שלא לקנות מזה בפרט אם אין ידוע באמת ממי הקטן מקבל את הסחורה אלא על פי הקטן.

יש בזה ספק מה נכלל בגדר קינוף להיאסר בפחות מגובה י’ כשיש לה גג ישר, ולכן יש להחמיר כל אימת שיש להסתפק שמא נקרא קבוע.

מקורות: יעוי’ בחזו”א או”ח סי’ קנ סקי”ח שהסתפק בזה לגבי קביעות של קינוף, דהרי לא נתפרש שיעורו, ויש לציין דמצינו הרבה דברים לדידן שלא נתפרשו שיעורם ומחמירין בכל דהוא ממש, כמו שיעור שהייה בשחיטה ושיעור דבר שמן וכחוש בנותן טעם, ושיעור מליחה לאסור, וכן עוד דינים, אולם על אף שיש באלה שמצינו בהן שמחמירים אף דברים שודאי אינן בכלל הספק כדמוכח ברמ”א הל’ שחיטה וכמו שביאר שם בביהגר”א, מ”מ לעניננו שלא נודע מנהג להחמיר בזה א”כ אין להחמיר אלא במה שמצד הסברא נכנס בכלל הספק, ומ”מ בספק בדין יש להחמיר עי’ כללי ספקות להש”ך ועי’ חזו”א בקוב”א מ”ש בזה.

ויעוי’ בלשון המשנ”ב שכ’ דקינופות הוא קבוע מאוד, ואולי יש ללמוד מדבריו דרק בקביעות גמור שכך קבע עצמו לישן אסור בזה, ויל”ע, ובמקום שיש ס”ס יש לדון אם לפעמים יצרפו גם דעת הרי”ף (חלק מהפוסקים בדעתו) והרמב”ם שלא פסקו כלל דין זה של קינופות קביעי והם דעה האחרונה בשו”ע, אף שהכריע הבה”ל באופן רגיל כדעה ראשונה להחמיר, והכל לפי ראות עיני המורה.

ולענין דבר שאינו קבוע כ”כ אלא רק קבוע קצת אך יש בו גובה י’ בזה אסרי’ חדא לריעותא מדין נקליטין (וחדא לריעותא היינו שאין שם גג ישר אלא רק גבוה י’), אבל דבר שקבוע קצת ויש לו גג ואין בו גובה י’ צ”ע דמחד גיסא נזכר הלשון במשנ”ב שנקליטין הואיל וקבוע יותר מכילה הלכך נאסר אפי’ בחדא לריעותא, ולפ”ז לכאורה היה צריך להיות דה”ה בקבוע יותר מכילה ויש גג פחות מי’ ג”כ הגג הו”ל חדא לריעותא ואסור, אבל אולי משמע במשנ”ב בתחילת דבריו שלענין יש לה גג ואין לה גובה י’ מחמירין רק באופן שיש לו קביעות מאוד כקינופות, ולכאורה סותר דידיה אדידיה, אבל נראה לומר דאין זו כוונתו בתחילה, אלא יש לפרש אדרבה, שאם יש לו גג ויש לו קצת קביעות הגג עושה לו קביעות טובא וחמור יותר, ועדיין צ”ע לפ”ז למה חילקן לג’ חילוקי דינים.

ולמה לא אמר דבאין קבוע כלל ככילה נאסר רק בתרתי לריעותא ובקביעי יותר מכילה נאסר בחדא לריעותא כגון בקינופות שיש להן גג ובנקליטין שגבוהין י’.

והנה מקור דברי המשנ”ב מהגמ’ דאמרי’ קינופות לגבי נקליטין קביעי,  ומבואר דקביעות נקליטין הוא יותר מקינופות, אבל דברי הגמ’ גופא צ”ב למה לא תירצו שם כמ”ש המ”ב דחדא לריעותא סגי ולכך דין הקינופות שאין גבוהין י’ שוה ממש לנקליטין גבוהין י’, דבשניהם תרתי לריעותא, ונראה ליישב דזהו גופא תי’ הגמ’ דמאחר שקינופות יש להן גג א”כ יש להן כבר צד קביעות אף בלא גובה י’, משא”כ נקליטין שאין להן צד קביעות זה אינם נאסרין אלא בגבוהין י’, ומ”מ האמת קאמר דביש לה גג חשיב קביעות טפי בעצם צורת הדבר יותר מגובה י’ והיינו דברי הגמ’ קינופות לגבי נקליטין קביעי והיינו דברי המשנ”ב הנ”ל.

ואם נימא שאכן זו כוונתו יש לפרש דעצם גובה י’ משוי ליה קביעות מצד צורתו, בתנאי שאינו ארעי ככילה.

ואמנם זה דחוק במשנ”ב (וכ”ש שהוא דחוק בכוונת הגמ’) אבל אם נפרש כן נמצא שאין שום מקור לומר שצריך קביעות רבה לקינופות, אולם כמו שכתבתי שזה דחוק, ויש קצת משמעות במשנ”ב אף שבחשבון קשה להולמו מ”מ מצד הלשון יש קצת משמעות דקינופות קביעי טובא.

אבל מאידך אם אכן נפרש כלשון המשנ”ב (היינו כפשטות לשונו ולא כמו שכתבתי לפרש בדבריו) להלכה יצא דוחק עצום למה לא נתפרש דין דבר שיש לו קביעות מעט כשצורתו כקינופות, אלא ע”כ כמ”ש שהצורה היא עושה את הקביעות טובא, וממילא אין כאן שום לשון הכרעה מהמשנ”ב לספקו של החזו”א.

ואגב שהבאתי דברי החזו”א נפרש סוף דבריו שם כי המדפיסים לא פיסקוהו נכון, דכוונת החזו”א שם הוא דלגבי נקליטין אם אינו רחב ד’ על ד’ אינו פוסל, ואילו לגבי קינוף יש להסתפק אם פסולו הוא רק ברחב ד’ או גם בפחות מזה.

ולענין אם חולק החזו”א על מה שכתב המשנ”ב סי’ תרכז סק”ז דפוסל גם בלא גג, אינו מוכרח שחולק די”ל דמ”מ בעינן שיעור מקום לפסול עכ”פ בגג כל דהוא אפי’ משופע אף שאין שם גג ישר.

הוספה מלאחר זמן

עוד יתכן לומר באופן אחר החילוק בין כילה לעמודים הקבועים במיטה, דכילה היינו דבר שאינו שייך למיטה, אבל עמודים מכיון שהם קבועים ומחוברים במיטה (כמבואר במשנ”ב סי’ תרכז סק”ח, אבל זה אינו חילוק בין נקליטין לקינופות), הלכך חמירי.

הסוכה כשרה בתנאים דלהלן:

צריך שהדלתות תהיינה יציבות ועומדות ברוח מצויה (דהיינו שלא יזוזו הדלתות ממקומם על ידי רוח, דאל”כ גם כשאינן זזות אינן כשרות, אלא אם כן יתפוס את הדלתות בדבר שיחזיק אותם כנגד הרוח, וה”ה שהסכך יהיה מונח כהוגן באופן שלא יזוז על ידי הרוח.

וכן צריך שיהיה שטח יותר מז’ טפחים על יותר מז’ טפחים תחת סכך כשר.

וכן צריך שיהיה פחות מג’ טפחים (דהיינו שלא יהיה רווח ג’ טפחים או יותר) מהדלתות עד הקרקע, וכן צריך שגג הרכב שבין הסוכה לבין הדופן האחורית (דהיינו שמאחוריה יש דלת סגורה מעבר האחורי של הרכב היא מצטרפת להיותה דופן השלישית האמצעית של הסוכה) לא יהיה יותר מד’ אמות, כדי שיהיה אפשר לומר דופן עקומה, וה”ה גם הדופן האחורי צריך להיות תוך ג’ טפחים לקרקע.

וכן יש לשים לב שלא יהיה פער של חור באיזה מקום של ג’ טפחים בשטח הגג או הדופן המכשיר.

וכן שיהיה לפחות גובה י’ טפחים מקרקע העולם עד לסכך.

ומכיון שמדובר בנידון דאורייתא רגילים בד”כ להתאים את כל מידות הסוכה שיתאימו גם למידת טפחים הגדולים (מידת החזו”א) וגם למידת הטפחים הקטנים (מידת הר”ח נאה ואף קטנים ממידתו).
 

כמו כן צריך להזהר להניח את הסכך לשם צל (ובמקרה שמניח את הסכך לשם מצוות סוכה יש אומרים שדי בזה, אבל אם מניח את הסכך לשם נוחות אחרת כמו למטרת הסתרה וכיו”ב לכו”ע פסול וכשהניח לשני כוונות הוא נידון בפני עצמו).

לגבי האיש צריך ליזהר לשבת בתוך הסוכה ושגם מאכלו יהיה בתוך הסוכה.

ובמקרה שאינו עונה לחלק מהתנאים הנ”ל יש לעשות שאלת חכם דלפעמים יש סיבות וטעמים להכשיר את הסוכה גם באופן שאינו עונה לכל התנאים הנ”ל.

צריך שהשטח תחת כיפת השמים יכלול לכל הפחות [למדידה המחמירה] בערך 70 על 70 ס”מ, וכן ששטח זה הכשר לא יהיה רחוק מהדופן המקורי לפי השיטה העיקרית ד’ טפחים שהוא [למדידה המחמירה] בערך 30 ס”מ, ויש אומרים ד’ אמות שהוא [למדידה המחמירה] בערך 190 ס”מ.

במקרה שחלק מהדופן מרוחק וחלק לא יש לעשות שאלות חכם, וכן במקרה שהשיעורים אינם אפשריים לנהוג לפי המדידות המחמירות יש לעשות שאלת חכם.

מקורות:
צריך שיהיה שבעה על שבעה טפחים מתחת השמים, שהם בערך שבעים על שבעים ס”מ לדעת החזו”א המגדיל בשיעורים, ובדאורייתא נוהגים לחשוש לשיטתו (ואם מדאורייתא צריך ז’ טפחים הוא נידון בפני עצמו, ועי’ בשעה”צ סי’ תרלד סק”ז שהביא מחלוקת ראשונים בזה, דלהרמב”ן פסולו מדאורייתא, וכן משמע דעת הר”ן יג ע”א שהביא שם בשעה”צ סק”א, ואילו לדעת הרי”ף משמע שהוא מדרבנן, ועי’ ביאור הלכה שם ס”א ד”ה פסולה).

ומלבד זה צריך שיהיו ג’ דפנות כשרות, ולכן אם כל השטח של הסוכה (כולל מה שמתחת מבנה) מכוסה בסכך, כך שיש סכך שמחבר מהחלק הכשר של הסוכה על הדפנות, אז צריך שיהיו פחות מארבע אמות מהדפנות עד האזור שתחת כיפת השמים ששם הסכך כשר, ושיעור זה לפי השיעור הקטן (שגם החזו”א מודה שיש לחשוש לזה מדאורייתא, ראה חזו”א או”ח סי’ לט סקט”ו ד”ה כל) הוא כ196 ס”מ, וראוי להחמיר גם בהפרש של מעט פחות מזה (בשם הגרשז”א ובעל יבי”א ע”פ המדידות האחרונות).

אבל כל זה לפי השיטה האחרונה במשנ”ב סי’ תרלב סק”ד שאומרים גוד אסיק בצירוף עם דופן עקומה, אבל לפי הדעה הראשונה שם, שהיא הדעה העיקרית, (שגם בביאור הלכה שם פסק שצריך ליזהר בזה, וכן נקט בפשיטות בסי’ תרלג משנ”ב סק”כ בסתמא, וכן דעת החזו”א או”ח סי’ עז סק”ז כדעה זו, וכן כתב החוט שני סוכות עמ’ ריט שכך יוצא לדעת רע”א מהדו”ק סי’ יב) אין אומרים דופן עקומה עם גוד אסיק והמשמעות של זה שבמקרה דידן אם אין דפנות הסוכה מגיעים עד התקרה הפסולה שמעליה צריך שלא יהיה ד’ טפחים מהדופן של הסוכה עד השטח הכשר של הסוכה, (שהוא 32 ס”מ לדעה המקטינה, וראוי לחשוש פחות מזה כדלעיל), אבל אם הדפנות של הסוכה צמודות לקיר שממשיך עד הגג הפסול, לכל הדעות השיעור הוא ד’ אמות וכנ”ל.

ואמנם יש לדון כאן בדיני ד’ טפחים וד’ אמות האם הוא גם בסכך העומד בפני עצמו או רק בסכך פסול העומד בצמוד לסכך הכשר, כלומר יש לדון לגבי סכך פסול העומד מעל הסכך הכשר בהפרש ביניהם האם השיעור הוא עדיין ד’ טפחים (כשאין נוגע בדפנות) וד’ אמות (כשנוגע בדפנות), או דכאן מכיון שיש כאן פסול ב’ סככין הפסול הוא שיעור אחר (ואין להביא ראיה ממתני’ על סוכה גדולה שהקיפוה וכוש דאפי’ אם נפרש שהסכך הפסול מונח על הסכך הכשר מ”מ שם מיירי שהונח ממש מעל), ויעוי’ בסוף סי’ תרכז במשנ”ב סקי”ב דמבואר שם לענין סדין שתחת הסכך שמרוחק מהסכך ג’ ד’ טפחים שהפסול שבו הוא בד’ טפחים, וכתב שם המשנ”ב שאם היא באמצע הסוכה היא פוסלת את כל הסוכה, ומשמע שאם היא בצד הסוכה פוסלת רק תחתיה כדין דופן עקומה שאין בה ד’ אמות, ולפי מה שנתבאר יהיה רק אם נוגע הסדין בדופן (וכך מיירי מסתמא מאחר שהסדין תחת הסכך במקביל לדופן בצד הסוכה ולא מעל הסכך), אבל אם הסדין מעל הסכך באופן שאינו נוגע בדופן ואינו סמוך אליו (עכ”פ שמרוחק ג’ טפחים בגובה מן הדין דבפחות מזה נכנסים כאן לנידון המשנ”ב והחזו”א האם אומרים לבוד עם דופן עקומה או לא, עי’ חוט שני סוכות עמ’ ריט וביאורים ומוספים על המשנ”ב סי’ תרלב על המשנ”ב סק”ד, ופשטות גמ’ דשבת שא”א ללקט רה”ר וכו’ שלבוד אינו דין, אבל אפשר דרק ברה”ר נאמר, דאל”כ איך ניישב דעת התוס’ דלא אמרי’ לבוד להחמיר), לא אומרים בזה דופן עקומה לפי מה שהתבאר לעיל בהכרעת המשנ”ב.

השלמה לתשובה על סוכה שבנויה בחלקה תחת גג ואין ג' דפנות תחת כיפת השמים מה דינה

בעיקר הדברים יש להוסיף דהנה בפוסקים נזכר דבדופן עקומה ולבוד או בדופן עקומה וגוד אסיק דנו הפוסקים אם אפשר לצרף או לא (כמו שנזכר בפנים), אבל בנידון שהסכך הפסול עצמו אינו מגיע לדופן רק שיש סכך כשר אחר שמגיע לדופן, בזה הדין הוא ודאי שיש בזה דופן עקומה וא”צ שהסכך הפסול יהיה נוגע בדופן מאחר שיש חיבור משם עד הדופן בסכך כשר, וכן מתבאר בסי’ תרלב במשנ”ב סקט”ו, והוא פשוט דלא יהא אלא סכך פסול שמחבר בין הסכך הפסול לדופן, ולא שייך להחמיר בסכך כשר יותר מסכך פסול לענין זה, ובתוספת חידוד יש לבאר דבעצם א”צ להגיע כאן לשום “דין” של הלכה למשה מסיני כדי לחבר בין הסכך הפסול לדופן דהרי יש כאן דבר בעין המחבר ביניהם.

עוד יש להוסיף דבגוף הנידון על ב’ סככים אמנם אין להביא ראיה מדין סכך פסול דאמרי’ ביה דופן עקומה, דשם לא מיירי באופן שיש ב’ סככים שעיקר דינו נאמר כשיש אוהל ע”ג הסוכה או בתוך הסוכה מתחת הסכך [דלכמה ראשונים הוא מדין אוהל בתוך אוהל עי’ רי”ף ורא”ש ועי’ משנ”ב סי’ תרכז], אבל היה מקום להביא ראיה מדין נוי סוכה דבמופלגין ד’ שהם פסולין מ”מ אמרי’ בהו דופן עקומה כדמוכח במשנ”ב סי’ תרכז סקי”ב, והיינו אף בגבוהה י’ מן הקרקע [דבלאו הכי אם נדמה לה לכילה ולא לקינוף א”כ אין פסול כלל ואכה”מ] ומשמע דגם אין חילוק בין מופלגת י’ מן הגג לאין מופלגת, ואמנם עי’ בקה”י סוכה סי’ ח דסכך פסול למטה גרוע מלמעלה, מ”מ לומר דלמעלה גרוע מלמטה לא שמענו, ומאחר דלמטה לא אמרי’ דגרוע מסכך פסול לענין דלא אמרי’ בסכך כזה דופן עקומה אף אם יש בזה ב’ סככין, א”כ ה”ה למעלה אף שיש כאן ב’ סככין עדיין אמרי’ דופן עקומה.

במשנ”ב הובא במקום אחד [סי’ רפה סקי”ח ע”פ השע”ת ששם הוא בשם האר”י] לקרוא בהושע”ר ומשמע שם שיש בו עדיפות על פני יום שמנ”ע (שכתב שם שהקורא ביום שמנ”ע לא הפסיד ומשמע שם שאינו באותה רמת ההידור כמו הושע”ר), ובמקום אחד [סי’ תרסט סק”ד ע”פ הפוסקים שהם הכלבו וא”ח] הובא לקרוא בשמחת תורה.

וע”פ מה שהוסיפו פוסקי זמנינו בביאור דבריו [עי’ שיעורי הגריש”א ברכות ח ע”א ושלמי תודה סוכות סי’ צ סק”א] יתכן למעשה לומר דיש בזה ג’ עניינים, וכדלהלן:

דיש מה שמצד הדין צורך לקרוא שנים מקרא קודם קריאת פרשת בראשית, ולכן בהו”ר יוצא בזה לכתחילה בלא פקפוק.

ומאידך גיסא יש ענין לקרוא בליל שמח”ת שיהיה סמוך לקריאה”ת של דברים שיוכל להבין יותר הקריאה”ת (והיינו להנוהגים לקרוא בליל שישי).

ומצד שלישי יתכן שבדיעבד יצא גם לאחר ששמע בציבור קריאת פרשת בראשית כל עוד שיום זה הוא גם זמן קריאת וזאת הברכה [ונחלקו בזה האחרונים, דהכה”ח מחמיר בזה והגרח”ק והגרנ”ק הקילו בזה, ואפשר דלזה כיון המשנ”ב שהקורא ביום שמנ”ע לא הפסיד].

ולכן מצוה מן המובחר יכול לקרוא בליל שמח”ת קודם קריאה”ת, ולכתחילה יכול לקרוא בהושע”ר, ובדיעבד גם לאחר קריאה”ת של יום שמיני עצרת.

יש לדון במה שגזרו (סוכה ג ע”א ושו”ע או”ח סי’ תרלד ס”ד) במי שאוכל בסוכה גדולה ושלחנו בתוך הבית, דלא יצא יד”ח דגזרי’ שמא ימשך אחר שלחנו, ולפ”ז יש לדון במי שאוכל בסוכה גדולה שיש בה כשיעור ושלחנו בתוך הבית, אלא שאינו משתמש בשלחן, אלא מחזיק מאכלו בידו, ובמשנ”ב [שעה”צ שם סק”ז] משמע שנקט להלכה שבזה לא גזרי’ שמא ימשך אחר שלחנו (עי’ סוכה שם), דתיפוק ליה כאילו אין לו קשר כלל לשלחן זה, שאינו מסתבר שהוא מחיובי סוכה לאכול על השלחן דוקא, ומה דאמרי’ דהיו לו כלים נאים ומצעות נאות מעלן לסוכה (סוכה כח ע”ב) אינו מחיובי סוכה לעיכובא, וה”ה שלחן ממש אינו לעיכובא שיהיה שלחן בסוכה בשעת אכילה, אע”ג דמצד שיעורא דסוכה קי”ל (עי’ רש”י סוכה ב’ ושעה”צ ריש סי’ תרלד סק”א) דראוי לשלחן בעינן, מ”מ הוא גדרי ישיבת סוכה דבעי’ ראוי לדירה והוא ידור היאך שירצה, דפחות מזה דירה סרוחה היא כמבואר בשעה”צ שם בשם הר”ן יג ע”א, ומעין זה אמרי’ (ב’ א’) לענין מחיצות של ברזל שאינו פוסל הסוכה אע”ג דאינה דירת עראי, דראוי לעראי בעינן.

וכן נראה בשער הציון סק”ז הנ”ל שנקט לעיקר שאינו מעכב אם מחזיק מאכלו בידו בסוכה גדולה, ושדברי הרמב”ן דמחמיר בזה לא מיירי בכה”ג אלא מיירי בסוכה שאין בה שיעור להכניס בה שלחן (דהיינו ו”ט).

(ואע”ג דנזכר במשנ”ב להכניס טפח בשלחן לסוכה אפי’ בשעת שינה אבל יסודו מדינא לא ברירא כלל, ואף להמשנ”ב אינו לעיכובא, ואכ”מ).

אבל יש לעיין במי שמאכלו בידו אבל קורא ומעיין בספר בשעת האכילה, והספר מונח על השלחן, האם בכה”ג אמרי’ שמא ימשך אחר שלחנו או לא.

ולכאורה שמא ימשך הוא סברא בסעודה, כדאמרי’ כה”ג שמא ימשך לגבי סעודה קטנה קודם המנחה, ולגבי קריאה בספר אע”ג דלגבי קודם תפילת מעריב מצינו בפוסקים שאסרו שמא ימשך, דהיינו מצד הזמן שמא ימשך בלימודו ולא יפסיק מלימודו, היינו להימשך לזמן נוסף במצב קיים, אך לענייננו לא שמענו דגזרי’ שמא ימשך על קריאת ספר, ואע”ג דלמעשה הוא באמצע סעודה ומחוייב מצד זה בסוכה, מ”מ לענין קריאת הספר כיון דאינו מחוייב שיהיה דוקא בסוכה לסוגיין דעלמא [ובפשוטו הוא דלא כפשטות דעת היסוד ושורש העבודה שכל רגע מחוייב בסוכה, ובכמה מקומות משמע לא כך, אלא רק אם נדרש ממנו מצד הנהגה לפנים משורת הדין], ממילא לענין הסעודה אפשר דלא גזרו שמא ימשך כיון שאין השלחן משמש לו למאכל.

ומיהו שמא יש מקום לומר דלא פלוג וכל עוד שהשלחן משמש לו לצרכו בשעת האכילה כבר גזרו שמא ישתמש בשלחן למאכלו ואחר כך ימשך אחר שלחנו עוד חוץ לסוכה, ויל”ע בזה.

דין סכך זה כסכך פסול וכל מה שפוסל בסכך פסול פוסל בסכך זה, ואמנם יש דעה שהוא קל יותר בצירופים נוספים, אבל בפוסקים מבואר דלא כדעה זו.

מקורות:
עי’ שו”ת שבט הלוי ח”י סי’ ק סק”ב שכתב דפסול זה של סכך שלא הונח לשם סוכה אינו מוגדר כסכך פסול לענין לפסול את הסוכה אם יש שם גם סכך כשר, ונקט שם דבשעת הדחק יש לסמוך על זה, ולפי דבריו גם בסכך שהונח לשם בית יהיה הדין כן, לפי שהתבאר בתשובה אחרת, שהפסול בסכך כזה הוא שלא הונח לשם צל, וא”כ אם יניח סכך נוסך מעל סכך זה יהיה כשר בשעת הדחק, אמנם צ”ע מסי’ תרכו ס”ג לגבי הלאט”ש דמבואר שם בשו”ע ומשנ”ב שאינם כשרים אם לא עשה בהם מעשה אף דמבואר שם שיש עוד סכך אחר מלבדם.

דהנה מבואר שם שאם עשה בהם מעשה על ידי שהסיר הרעפים אין הלאט”ש (עצים דקים) שתחתיהם פסול, ונחלקו הטור ובעל העיטור אם הלאט”ש הנשארים נחשבים עכשיו סכך כשר להצטרף עם הסכך החדש להכשיר או שצריך שיעור צילתה מרובה בסכך החדש, והמג”א פסק להקל כהעיטור, וכמה אחרונים פסקו להחמיר כהטור, אבל לכו”ע אם הלאט”ש היו כך בלא רעפים שלא נעשה בהם מעשה הסרת רעפים אין הסכך שתחתיהם כשר, ולא מיירי שיש הפרש של י’ טפחים ביניהם כדמוכח שם במשנ”ב סקי”ז שכתב שאם לא הסיר הרעפים דינו כמו בס”א גבי אילן, ושם הפסול אפי’ האילן מונח ע”ג הסכך ממש, בכפוף לפרטים ולשיטות שנזכרו שם.

ואולי השה”ל מסכים שביתו של כל ימות השנה חמור יותר מסתם סכך שלא הונח לצל, דבביתו של כל ימות השנה יש בזה פסולה דסוכה אמר רחמנא וכו’ אבל בר”ן בסוכה ח ע”ב משמע דהוא אותו הפסול שלא נעשה לשם סוכה, ומ”מ אם נימא חילוק זה נמצא דבענייננו עכ”פ השה”ל מודה כיון שהוא ביתו של כל ימות השנה (על הצד שפרגולה חשיבא בית, והוא נידון בפני עצמו, ויתבאר בתשובה אחרת).

וגם דברי השה”ל אינם כדברי השעה”צ סי’ תרכח סק”ח בשם הרע”א דמשמע לענ”ד שפוסלים באופן זה, אלא ע”פ דברי החזו”א שעליו בעיקר נסמך השה”ל שם (היינו על סברתו אבל החזו”א גופיה אין ראיה שסבר כהשה”ל בזה) והוסיף וטען ג”כ דהרע”א ושעה”צ לא פסלו להדיא, עי”ש.

ולענ”ד הלשון שהזכירו גרע טפי משמע שהוא פסול, וגם מה שהביא השה”ל מהחזו”א הוא רק דחיה שאין ללמוד לפסול אבל עדיין אין ראיה מהחזו”א להכשיר לחלוק על הרע”א ושעה”צ כדי להקל בדאורייתא, אלא רק שהחוטט בגדיש הוא חמור יותר מסכך שלא הונח לצל.

אם כי כל ההיתר של השה”ל בשעת הדחק הוא רק כשאין י’ טפחים בין סככים (בנידון דידן שהסכך העליון יציב, דאל”כ עי’ שו”ע ריש סי’ תרכח).

ושוב עיינתי בפנים השה”ל (עד כה ראיתי רק ציטוט מדבריו) והההכשר שהכשיר שם הוא רק באופן שרוב הסכך הוא כשר, וסברא הנ”ל הביא מדברי הרב השואל רק בצירוף, ואילו עיקר דין להכשיר כשהרוב הוא סכך כשר בסכך כזה יש אופנים שאומרים כן לפי חלק מהשיטות עי’ בריש סי’ תרכו, וממילא בנידון דידן אין להקל כלל, אף דבאמת צ”ע הצד לומר סברא הנ”ל אפי’ בצירוף, והמשנ”ב בסי’ תרכו ס”ג שם לא הזכיר סברא זו כלל, ואפי’ לישן תחת סכך פסול פחות מד’ שהוא מחלוקת במשנ”ב ריש סי’ תרלב הקיל המשנ”ב בניד”ד רק אחר המעשה של נטילת הרעפים בצירוף שי’ המג”א הנ”ל, אבל בלא זה לא הקיל אפי’ בפלוגתא זו.