קובץ חנוכה

מה ששאל כת”ר לדעת היעב”ץ אם אפשר להדליק בבהכנ”ס כשיש מנין מצומצם ואחד מהמנין באמצע שמונ”ע.

לענ”ד מותר גם לשי’ היעב”ץ דמש”כ היעב”ץ בסי’ תרעב שהדלקה בבהכנ”ס בלא ברכה אינה הדלקה דהרואה אומר לצרכו הוא דאדליק מקורו הוא מדינא דפ”ב דשבת דהדליקה בפנים והוציאה לחוץ דאמנם נקטו הפוסקים דהוא גם בזמן שמדליקים בפנים כיון שהרואה אומר לצרכו הוא דאדליק כיון שהוציאה אח”כ לחוץ וכמו שהביא המשנ”ב, מ”מ היעב”ץ למד כנראה מעצם ההדלקה בפנים שמדליק כמו בשאר ימות השנה שאינו משנה ממנהגו דהרואה אומר לצרכו הדליקה, דבה לא יועיל שיוציא אח”כ גם לפי הצד שהנחה עושה מצוה כיון שהרואה אומר שכיון שהדליק בפנים לא הדליק לשם מצוות חנוכה, ולכן סבר היעב”ץ שבבהכנ”ס שבלאו הכי מדליקין שם נרות לכבוד בהכנ”ס בכל השנה כולה כדכתיב באורים כבדו ה’ ואמרי’ באילין פנסיא (פסדר”כ פכ”א והובא בפוסקים), ולכן כדי שיהיה ניכר שמדליק לנר חנוכה סבר היעב”ץ שמועיל הברכה לזה ועי’ גם במשנ”ב בס”ס מו לגבי ברוך שם לדעת הרמ”א מה שמועיל להכיר שאומר פסוק ראשון כקורא ק”ש ולא רק כקורא בתורה, וממילא בניד”ד שיש כאן עשר ששומעים הברכה א”צ דוקא שכולם יכוונו לצאת בברכה, אלא דסגי שיש כאן ברכה ושיש עשרה שנוכחים ושומעים הברכה.

ולא דמי למש”כ הפמ”ג בסי’ נה א”א סק”ח דלענין קריאת מגילה לפרסומי ניסא ישן לא מצטרף דכאן המתפלל נוכח והברכה נשמעת לאזניו ועכ”פ כאן שאין דין לשמוע הברכה בלא לדבר אז אלא רק מצד שישמע שהיתה כאן ברכה וגם אין כאן דיני שמיעה לשמוע כל הברכה או לענות אמן להמצריכין עניית אמן בשומע כעונה ואפשר דגם סגי לשמוע כל הברכה והיכר גמור כמש”כ כת”ר אם מדליק במנורה שעשויה רק לחנוכה שאין מדליקין בה כל השנה אפשר דג”כ הו”ל היכר המועיל להיעב”ץ כיון שהיעב”ץ לאו סברא דנפשיה קאמר אלא מכח דברי הגמ’ הנ”ל.

וששאלתם אם מותר להיות שומע כעונה באמצע הברכה קי”ל לעיקר הדין שמותר כמ”ש הרע”א בעין הגליון על השו”ע או”ח ס”ס קד בשם הצל”ח ע”פ השו”ע שם, אם כי שם הוא באופן שיש שייכות בין הקדושה לתפילה אבל לגבי סתם הפסקים כגון תקיעת שופר באלול וכיו”ב דנו הפוסקים, ועי’ בביאורים ומוספים על המשנ”ב סי’ תקפא סק”ג מה שהביאו פלוגתת פוסקי זמנינו בזה, וכ”ש בניד”ד מאחר שאין השמיעה בלא דיבור לעיכובא אינו כדאי להפסיק וכ”ש דלא שייכא כלל, גם אם יש לטעון דתקיעה שייכא כיון שהוא מסדר תיקון תפילה כמו משנת איזהו מקומן דמהי ליושב לפני המתפלל למאן דס”ל הכי בסי’ קב, וגם יש לטעון דתקיעה לא הוה חשיב הפסק גם אם תוקע בעצמו הלכך קיל יותר כיון דגם להסוברים שומע כעונה הפסק שלא נפסקו להלכה מ”מ כאן אינו הפסק וגם לדידן אפשר דקיל יותר, וכן מצינו גבי הבדלה שכ’ השלמת חיים סי’ רסה שלא יפסיק וכן בשו”ת הרב צבי ח”א סי’ נט (ועיקר הנימוק שם מטעם שומע כעונה צ”ב לדידן בס”ס קד אבל י”ל דכאן חמור כיון שהוא הפסק שלא מענין התפילה) ועי’ להגרשז”א בשש”כ פ”ס הערה מו שהסתפק לחלק בין ברכה לברכה לבאמצע ברכה (ומה שטען שכאן חמיר מקדיש וקדושה צ”ב דהרי להבדיל בעצמו מודה שא”א ואילו לשתוק ולשמוע קדושה קי”ל בס”ס קד דשרי ויש שנקטו דלדידן הוא חובה), אבל אם היה לעיכובא היה להפסיק כדי שלא תהא ברכתו של המברך לבטלה דקי”ל דשהיה גרידא אינו הפסק בדיעבד ועכ”פ שהיה קטנה פחות משיעור מהלך כ”ב אמה וכל שעה”ד כדיעבד דמי.

וכ”ז אינו צריך לשי’ המג”א והבה”ל שאפשר לברך בבהכנ”ס גם קודם שבאו עשרה אלא רק לשי’ היעב”ץ שם ובסי’ תרעא.

ששאלתם אם יכול להסתכל בעיניו בשמונ”ע במנורה הנה ידוע שהזוהר והמקובלים החמירו מאוד בהבטה בשעת תפילה ואמנם הבה”ל בשם החי”א קצת הקיל אם עיניו למטה אבל לא במסיח דעתו מן התפילה או במסתכל בדבר אחר באמצע תפילתו ובשם הגר”א הובא בהקדמה המיוחסת להגרח”ו לסד”צ שנענש מן השמים על שהרהר בד”ת בשמונ”ע.

ידוע שיש מהפוסקים שנקטו דדין הדלקה בחלון הוא רק כשא”א להדליק בפתח ביתו (עי’ הליכ”ש חנוכה פי”ד דבר הלכה אות ה ו חוט שני חנוכה עמ’ שו שז ופניני חנוכה עמ’ נג בשם הגריש”א), ולפי דעה זו יש לדון אם מוטב להדליק בחלון או בפתח כזה, דמחד גיסא היה מקום לטעון שהרי יש כאן פתח לפנינו, ומאידך גיסא יש לטעון דכיון שאינו משמש כפתח דנעול וגם אינו פונה יציאה לרה”ר א”כ אין כאן חשיבות של פתח של היכר פרסומי ניסא שיש בפתח ולא עדיף מחלון בעלמא.

ויש לדון הטעם שיש עדיפות דוקא בפתח אם הוא מצד שעוברין בו מהבית לרה”ר או מטעם שהוא דבר העומד על קרקע שעוברין בו רה”ר ויש בו היכרא טפי מחלון או משום שהוא פתח בעל צוה”פ או רק משום שיש בו מזוזה [ולפי צד זה האחרון א”כ הדין להעדיף פתח על חלון הוא רק בפתח שיש בו מזוזה וזה לא מסתבר דה המעליותא של הפתח רק כשיש בו מזוזה ובלא זה יכול להדליק לכתחילה בחלון].

והנה פוסקי זמנינו האריכו בדין חצר הנזכרת בגמ’ ובראשונים לענין נר חנוכה מה גדר חצר שאפשר להדליק בפתחו נר חנוכה (עי’ ביאורים ומוספים על המשנ”ב סי’ תרעא סקכ”ב), והסוברים שחדר מדרגות וכיו”ב אינו בכלל חצר א”כ צריך להדליק בפתח הבית אבל כשהמקום אינו משמש ליציאה כלל בזה הורה הגרשז”א לענין חניה (הליכ”ש חנוכה פי”ד ארחות הלכה טו) שלא ידליק בפתח החניה, ובשם הגריש”א הובא (פניני חנוכה פ”ד עמ’ ס) להדליק ומ”מ גם הגריש”א אפשר שסובר כן רק מחמת שיש שם מקום למכוניות להכנס שם א”כ יש בזה איזה שימוש אבל בלאו הכי לא.

ואמנם לעיל מינה (עמ’ נט) הובא שגינה שאינה משמשת כלום ג”כ סבר שיש לה דין חצר ומדליק בפתחה, אבל מהערת השואל שם נראה דהיה מדובר בגינה שעכ”פ יש לה מעבר להכנס ולצאת לבית דרכה משא”כ כאן שהמקום סגור ואינו משמש לכלום ואין משם פתח לרה”ר א”כ לכאורה לא שייך בזה אלא משום חלון בלבד ולא משום פתח לרה”ר (ושם בעמ’ פא ואילך מבואר דבשביל מרה”ר לבנין שאינו משמש כלום או מדרגות שמשמשות למעבר בלבד [מסתמא כגון צרות ואינן מקורות], בזה מודה שאין דינן כחצר כלל [ועי’ בביאורים ומוספים על שעה”צ סקכ”ז דעת הגרשז”א בזה], ומבואר מדבריו שבזה מדליק בפתח הבית, אבל יש לדון דשם מכיון שיש רשות לרבים לדרוס שם א”כ ברגע שאין בזה דין חצר שמא יש בזה דין פתח לרה”ר, ואף אם אין בזה דין פתח הפתוח לרה”ר ממש מ”מ הוא פתח המשמש כניסה ויציאה מהבית אל עבר רה”ר, אבל במקום שאינו פתח לרה”ר ואינו משמש כניסה ויציאה כלל שמא בזה סובר דאין בזה שם פתח לענייננו כלל אלא כשאין לו פתח ידליק שם מדין חלון).

[עכ”פ להסוברים דיש חצר בזמנינו עכ”פ לענין חנוכה, שזהו דעת הגריש”א והגרשז”א וכ”ד הגריי”ק, ראה ארחות רבינו ח”ג עמ’ י, וכ”ד הגרי”ז מבריסק כמו שהביא בשבות יצחק חנוכה פ”א סק”ב, ולדידהו כיון שיש כאן חצר ואין יכול להדליק בפתחו הו”ל כחצר בלא פתח דלא הוה אלא כחלון בעלמא, ואפילו להסוברים שאין חצר בזמנינו (עי’ ארחות רבינו שם בשם החזו”א ועוד בשמו) ג”כ י”ל דמקום כזה לא חשיב חצר ולא בית וכל הנידון אם יש ענין בפתח שפתוח למקום שאינו חצר ולא רה”ר והרי דינא הוא דבעי’ פתח פתוח לרה”ר כדאמרי’ דמי שדר בעליה מדליק בחלון כיון שאין לו פתח פתוח לרה”ר ודוחק להעמיד דהעיקר הוא פתח כל דהוא שיהא נראה לבני רה”ר דהא מהיכי תיתי לה].

ובב”י סי’ תרעג ס”ה כתב בביאור דברי הטור דאם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים בשאין לו פתח פתוח לרשות הרבים מיירי דבכה”ג מדליק בפתח לרה”ר אלא מיירי כשהעלייה פתוחה לבית דהשתא כי מנח לה על פתח הבית או על פתח החצר לא מינכרא מילתא דמשום עלייה הם הנרות ולפיכך מניחה בחלון הסמוך לרשות הרבים עכת”ד בקיצור, ומשמע דאף שאם ידליק בפתח שפתוח ממנו לבית יהיה נראה לבני רה”ר מ”מ מאחר שאינו ניכר שמדליק משום העליה צריך להדליק בחלון ומשמע דאין לזה שום מעלה של פתח כשאינו פתוח לרה”ר.

אבל יש לדחות הראיה מהב”י דשאני התם שהעליה פתוחה לבית שהוא מקום חיובא ויאמרו שנרות הללו משום הבית הודלקו ובעל העליה לא הדליק משא”כ בניד”ד ותדע דהתם גריעא מחלון וכאן בפתח זה אפשר דלא גרוע מחלון כיון שניכר שמדליק משום המקום שדר שם.

ובדינים והנהגות פכ”ג ס”א כתב בדעת החזו”א מה שפתח בית [שבתוך החדר מדרגות] נקרא הפתח מכיון שנראה גם מרה”ר וצל”ע אם טעם זה מספיק דא”כ מה עדיף פתח מחלון, ומ”מ אה”נ יש שכתבו בשם החזו”א שלא הקפיד להעדיף פתח מחלון (עי’ תורת המועדים סי’ תרעא סקי”ג בשם הגרח”ק), ומ”מ לטעם זה גופא צ”ב דא”כ גם בזמנם א”צ להדליק דוקא בפתח החצר כיון שנראה מבחוץ ובתוס’ כתבו להדליק בפתח החצר, ואה”נ יש שכתבו (ראה ארחות רבינו שם בשם הגריי”ק) דהחזו”א אפשר שחשש לדעת רש”י ובאמת זוהי גופא דעת רש”י דמש”כ מבחוץ היינו נראה מבחוץ וא”צ שיהיה ממש קרוב לבחוץ כמו שיתבאר, וגם בערוה”ש הביא כמה ראשונים דס”ל כרש”י [ויש להעיר דמהרמב”ם לכאו’ אין ראיה ברורה שסובר כפרש”י דגם התוס’ העמידו לשון הגמ’ לשיטתם אע”ג דהרמב”ם מפרש יותר] ותמה שלא הביא דעתם בשו”ע ובבה”ל הזכיר ג”כ דיש ראשונים דס”ל כפרש”י [ומ”מ השו”ע פסק כהתוס’ ובבה”ל לא הכריע דלא כוותיה], אבל עכ”פ הסוברים כהתוס’ והטוש”ע שיש להדליק בפתח החצר (עי’ להלן בסמוך) וחוששים להדעות שיש להעדיף להדליק בפתח מלהדליק בחלון א”כ בעי’ שיהיה לזה דין מסויים של פתח וצל”ע מה הגורם לפתח וכמו שנתבאר.

ובאחרונים יש שדייקו מלשון הגמ’ (שבת כא ע”ב) וכעי”ז השו”ע (סי’ תרעא ס”ה) נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ דהיינו בחוץ ממש ויש שחלקו ע”ז (עי’ ביאורים ומוספים על המשנ”ב שם סקכ”א), ולכאורה לפשטות הדין דדין נר חנוכה הוא בחוץ א”כ א”א להדליק בפתח ביתו לחצר לאפוקי מפרש”י [עי’ בתוס’ שבת שם ובב”י שם ובבה”ל שם ד”ה פתח דייק שכך פסק השו”ע דלא כרש”י ממה ששינה הלשון פתח החצר במקום הלשון פתח ביתו שבגמ’], ואם נימא דלדידן דקי”ל כהתוס’ מבחוץ בא ללמד דבר זה א”כ ה”ה שאין מעלת פתח כשמדליק בפנים סמוך לפתח ויש הפסק בינו לבין רה”ר, [אבל רש”י גופיה ס”ל דבחוץ לאו דוקא שיהיה קרוב לחוץ או בחוץ ממש אלא ר”ל נראה מבחוץ דהרי סובר שמדליק בפתח ביתו אע”ג שהחצר מפסיק], אבל בלשון התוס’ שם לא נראה שדייקו באופן זה אלא אדרבה נתקשו מהלשון פתח ביתו דמשמע אף דאיכא חצר ומ”מ י”ל דאחר שנתבאר דמיירי בדליכא חצר א”כ הדר דינא דמפרשי’ מבחוץ לענין שיהיה מונח בחוץ ממש או עכ”פ קרוב להחוץ בלא דבר מפסיק.

ונחזור לענייננו דיש לדון מה הגורם למעליותא של פתח ובאחרונים יש שכתבו דבעי’ פתח שיש בו דיני פתח החייב במזוזה (תשוה”נ ח”ב סי’ שמב סק”ב בשם הגרי”ז), ולשי’ הגרי”ז אפשר דצוה”פ הוא גם לאידך גיסא דכשעושה צוה”פ חשיב פתח אף כשאינו משמש לכניסה ויציאה דרך קבע עכ”פ כשהוא פתח של הבית, אבל יש שכתבו דהיינו מה שנכנסים ויוצאים בו וא”צ דוקא החייב במזוזה (עי’ ביאורים ומוספים על המשנ”ב סקכ”ז בשם הגרשז”א והגריש”א וכן הובא בפניני חנוכה עמ’ פ גם בשם הגאון מטשעבין ועוד), ויש לדון בניד”ד שאינו פתח שיוצאים בו, ולא ראיתי דבר ברור בזה והסברא דלרש”י שא”צ דוקא בפתח אלא נראה לבני רה”ר א”כ א”צ יותר מזה וא”כ בפשוטו רש”י יסבור דא”צ פתח דוקא יותר מחלון.

[ושו”ר שעיקר הדבר דלדעת רש”י א”צ בחוץ ממש כן מבואר בהריטב”א בשבת שם וז”ל, ומה שפירש”י ז”ל לא מבחוץ ברשות הרבים אלא מבפנים סמוך לרשות הרבים, לאו למיסר בחוץ ממש אתא, כי מנהגם היה להדליק מבחוץ ממש וכו’, אלא הכי בעי למימר דלא סוף דבר מצותו בחוץ ממש, אלא ה”ה סמוך לחוץ מבפנים בענין שיכירו בני רשות הרבים עכ”ל, ויש להוסיף דהריטב”א לשיטתו שפירש דבעליה מניחה בחלון אע”ג דהוי למעלה מ’ אמה והוצרך לזה משום דס”ל דבחלון למטה מעשרים אמה אפי’ בעה”ב שרי דהעיקר שיראו בני רה”ר, ויש להוסיף דלעיל נתבאר בשם הבה”ל והערוה”ש שיש בראשונים דס”ל כרש”י ועכשיו שנדפסו חי’ הריטב”א מבואר דס”ל ג”כ כרש”י, ויש להוסיף עוד דלעיל נתבאר שפשטות דעת התוס’ שלא יפסיק דבר בין הנר לרה”ר ועכשיו נתבאר בריטב”א דאכן זהו עיקר החידוש בפרש”י שא”צ להקפיד שיהיה מבחוץ ממש א”כ שמא על נקודה זו פליגי התוס’ וכמשנ”ת].

וה”ה להאחרונים הסוברים שאין חיוב להעדיף פתח מחלון [ועי’ לעיל דאפשר דס”ל להנך אחרונים כרש”י] ה”ה י”ל דא”צ יותר מזה ולהסוברים דבעי’ דוקא פתח ובעי’ להניח בסמוך לרה”ר א”כ סברא דאין כאן מעליותא יותר מחלון דפתח היינו מקום שיוצאין בו לרה”ר שיש בזה היכר יותר שהוא שייך לבית, ואדרבה עדיף חלון מפתח כזה דהחלון סמוך לרה”ר וזה אינו סמוך לרה”ר והרי התוס’ הקפידו שיהיה סמוך לרה”ר אפי’ בחצר שאין דבר מפסיק בין רשותו לרה”ר, וכ”ש בדבר כזה שאין בו שום שימושים שמפסיק בין רשותו לרה”ר, ומה שיש שהורו כדלעיל דכשהחצר אינו משמש שום שימושים יש להדליק בפתח הבית לחצר היינו דשוב חצר זו דינה כדין רה”ר ועכ”פ יש להעדיף פתח שיוצאים ממנו מחלון שאין יוצאין ממנו אבל כאן דהוא תרתי לריעותא שגם אינו פתח לרה”ר וגם אין יוצאין ממנו אפשר דמודו.

היוצא מכ”ז דהסוברים שא”צ בחוץ ממש או שא”צ פתח ממש א”כ אין צורך דוקא בפתח זה ולהסוברים דבעי’ פתח ממש יש כמה צדדים בטעם מה דבעי’ פתח, והמסתבר שלדעת התוס’ והטוש”ע פתח כזה אינו בכלל פתח כיון דאינו עומד ברה”ר וא”א לבוא ממנו לרה”ר וגם אינו בגובה של רה”ר וגם אינו משמש כניסה ויציאה (ויש צד לומר דחלון שאין דבר מפסיק בינו לבין רה”ר עדיף לפשטות דעת התוס’ שלא יפסיק דבר בין הנר לרה”ר), ולהדעה דפתח תליא בצוה”פ אם נימא דתליא רק בזה א”כ יש עדיפות בפתח זה רק דדעה זו לכאו’ יחידאה ולא מצינו לה חבר בפוסקים האחרונים (ויש להוסיף דמה דלכתחילה בעי’ מסובב במצוות אה”נ שיש לחשוש לזה אם לא היה חשש אחר, אבל אם אינו עובר שם כלל אפשר דלא מהני מה שאם יעבור שם יהיה מסובב במצוות דהעיקר שיהיה האדם מסובב לבלתי יחטא, עי’ מנחות מד).

בשעה”צ סי’ תרעו סק”י כתב דמי שהשתתף עם בעה”ב בפריטי ושמע ממנו שהחיינו הו”ל שומע כעונה ואינו מברך אח”כ שוב שהחיינו ולפו”ר משמע דטעם מה שאינו מברך שוב שהחיינו הוא משום שומע כעונה אבל אם לא שמע מבעה”ב הברכה לא יצא בברכת השהחיינו של בעה”ב.

ובמשנ”ב שם סק”ו הביא פלוגתת הפוסקים במי שמדליקין בתוך ביתו אם מברך ברכות הראיה ושהחיינו באותו הלילה.

והיה מקום ללמוד דכל הנידון רק על אותו הלילה אבל עצם מה שמדליקין בביתו לברך בלילה אחת אינו מפקיע ממנו ברכת שהחיינו שיוכל לברך כשידליק בעצמו בלילה אחרת דהרי אפי’ אם הדליק בעצמו בלילה ראשונה ולא בירך שהחיינו יכול לחזור ולברך שהחיינו ביום אחר (עי’ משנ”ב לעיל סק”ב ע”פ השו”ע לעיל ס”א והלבוש שם), כ”ש שהדליקה עליו אשתו בביתו.

והי’ מקום לבאר דעצם מה שהאשה בירכה בביתה שהחיינו על הדלקתה אינו פוטרו כמו שאין בעה”ב פוטרו בשהחיינו אפי’ נשתתף בפריטי עם בעה”ב אם לא שמע השהחיינו מבעה”ב.

[ויש להוסיף דיש צד במשנ”ב סק”ב שאם לא בירך וכבר עברו כל ח’ ההדלקות יכול לברך זמן אפי’ בשוק על היום והיינו משום שיש צד שיש שהחיינו על החנוכה עצמה שהוא יו”ט (שהוא מימים טובים שבמגילת תענית ואע”פ שבטלה מגילת תענית חנוכה ופורים לא בטלו עי’ ר”ה יח), ואע”ג דלמעשה א”א לעשות כן (וגם מה שהקיל המשנ”ב בסק”ד היינו רק כשעומד ממש אחר ההדלקה והנרות דלוקות) מ”מ באופן שהוא בעצמו מדליק שוב נרות הי’ מקום לומר דלא נפטר בשהחיינו של אשתו ושצריך לברך שוב וכנ”ל].

אבל להאמת דעת המשנ”ב שכ”ז תליא בפלוגתת הפוסקים, די”א שצריך לברך ברכות הרואה ביום הראשון ואז יברך שהחיינו (דעות שהובאו במשנ”ב סק”ו) רק דאם לא בירך שהחיינו ביום הראשון ועתיד להדליק ביום השני יש לברך כשידליק ביום השני, אבל להלכה פסק המשנ”ב לחוש להמקילים בספק ברכות ושאין כדאי לברך ברכות הראיה כשמדליקים עליו בביתו וגם שאין מברך שוב שהחיינו ביום השני.

ונקט המשנ”ב דכל מה שיכול לברך שוב שהחיינו ביום השני כשאשתו הדליקה עליו בביתו הוא רק להסוברים שביום הראשון היה יכול לברך שהחיינו בברכת הרואה נר חנוכה אבל לדידן דחיישי’ להסוברים שביום הראשון אינו יכול לברך שהחיינו כשרואה נר חנוכה ה”ה שביום השני אינו יכול לברך שהחיינו אחר שכבר אשתו בירכה עליו בביתו (עי”ש בסק”ו ובשעה”צ סקי”ב ובביאורים ומוספים שם ומקור דבר זה מהמג”א סק”ב שדימה דין שהחיינו של יום אח”כ כשהדליקו עליו אתמול בביתו לדין ברכת הרואה כשמדליקין עליו בביתו.

ובמג”א משמע שבא להשיג על הב”ח והשעה”צ הביא שהא”ר כתב דהב”ח מודה להמג”א בעיקר דבריו דלהמקילים בברכת הראיה כנ”ל יקלו בשהחיינו שלמחר כנ”ל רק דהב”ח סובר כהמחמירים בראיה.

והואיל דאתאן לזה יש להתיישב עוד דהמג”א שם כתב וז”ל ל”נ פשוט דלהפוסקים כשאשתו מדלקת עליו א”צ לברך על הראיה א”כ ה”ה דא”צ לברך שהחיינו כשמדליק וכ”מ בר’ זירא דסמך על אשתו ואי ס”ד לא לפטר גופו אם כן ה”ל להשתתף ליפטור גופו אלא ע”כ נפטר לגמרי וכו’ עכ”ל, ולכאו’ דבריו צריכין ביאור דנהי דפוטר גופו לגמרי מ”מ עדיין לא מצינו ראיה דפוטר גם מברכה דחיוב ברכת הראיה לא מיירי ביה ר’ זירא שנפטר אלא רק שנפטר מלהשתתף בפריטי, ועוד יל”ע דאפי’ המחייבים בברכת הראיה ממש כשמדליקין עליו בביתו [אם נימא דהמג”א מסכים להבנת האחרונים בב”ח שהמחמירים בברכת הראיה כנ”ל יחמירו בהדליקו עליו בביתו כנ”ל וכפשטות השעה”צ בשם הא”ר בביאור השוואת שי’ הב”ח להמג”א] מ”מ לא אמרו שגופו נתחייב בברכה, אבל האמת דהמג”א קאי על דברי הב”ח שכתב בל אם אשתו הדליקה עליו בראשון צריך לברך בליל שני שהחיינו דאשתו אינה פוטרת גופו אלא ביתו עכ”ל והביא המג”א דבריו קודם לכן, אבל אולי יש להשוות הב”ח להמג”א דבאמת גם הב”ח לא נתכוון שפטר ביתו ולא גופו דאטו בחיוב בית מפני החשד מיירי’ הכא דחיוב ביתו ר”ל חיוב הדלקה דרמיא על מקום דירה וביתו לאו דוקא אלא ר”ל פוטר מקום דירתו ונפטר גם מקום שדר עכשיו והדבר שלא נפטר הוא רק חיוב הברכות המוטל על הגברא שבה עדיין הגברא מחוייב, וזש”כ הב”ח אינה פוטרת גופו ולכך כ’ האחרונים דע”כ הב”ח קאי כהסוברים דגם מברכת הראיה לא נפטר דכיון שהוא עצמו לא נפטר מברכות א”כ לגבי ברכת הראיה דינו כמי שלא הדליק כלל דכיון דחיוב ברכות הראיה הם חיוב ברכות בלבד א”כ לגבי זה חשיב כאדם שלא קיים כלום שהרי מחיוב הברכות עדיין לא נפטר).

ולפ”ז כל מה שכתב השעה”צ סק”י דכשמשתתף עם בעה”ב בפריטי אינו מברך שהחיינו כששומע ממנו הברכות דשומע כעונה כ”ז הוא להדעות ששהחיינו של אשתו בביתו אינה פוטרת אבל למ”ד שהשהחיינו של אשתו פוטרת את בעלה כשם שהדלקתה פוטרת א”כ גם ההדלקה של הבעה”ב שפוטרת את האורח פוטרת גם חיוב השהחיינו מהאורח ודוחק לחלק בין אשתו לבעה”ב כיון שהוא מוציאו בהדלקה.

ובאמת המעי’ בשעה”צ יראה דקאי על הפוסקים המחייבים לברך ברכת הראיה כשאשתו מדלקת עליו בביתו וע”ז קאמר דהוא רק אם אינו משתתף עם אחרים דאם משתתף הרי הבעה”ב מוציאו בברכות ושומע כעונה אבל לא קאי שם המשנ”ב על הפוסקים שפסק כמותם דהאשה המדלקת מוציאה את בעלה גם בשהחיינו דלדעתם אפשר דגם בעה”ב מוציא גם בשהחיינו גם כשהאורח לא שמע הברכות אם נשתתף עמו האורח בפריטי.

תמצית הדברים להלכה לדעת המשנ”ב גם שהחיינו אין ביום השני באופן שכבר בירכו עליו שהחיינו בביתו או ע”י בעה”ב ואע”ג דיש בזה פלוגתא מ”מ פסק המשנ”ב בספק ברכות להקל.

עי’ באחרונים מש”כ לענין שמן שתחת המיטה (עי’ כה”ח סי’ תרעג סקי”א בשם הבא”ח ש”א פ’ וישב סי”ב, תורה לשמה סי’ קח, וכעי”ז הובא בשם הגרח”ק שנמאס למצוה, ועי’ בהרחבה שערי יוסף חנוכה סי’ לט), ואע”פ שאינו מוסכם שצריך דוקא הראוי לאכילה (וגם אינו מוסכם שהוא אסור באכילה) מ”מ משמע דהמחמירים בזה ס”ל שהוא דבר שאסור לעשותו עכ”פ לכתחילה משום הקריבהו נא לפחתך, ואפשר דס”ל שהוא איסור מדברי קבלה (מלאכי א’ ח’ הקריבהו נא לפחתך ואע”ג דכבר בתורה כתיב מבחר נדריך וכתיב כל חלב לה’ מ”מ באינו מביא מן המשובח ביותר מצוה מן המובחר ליכא איסורא נמי ליכא אבל במביא גרוע איסורא נמי איכא), אף שנר חנוכה היא חיוב דרבנן מ”מ מה שמביא למצוה אסור להביא מן הגרוע, דהקריבהו נא לפחתך עיקרו נאמר בהבאת בעל מום לקרבן שאינו חובה, ומזה למדנו לכל מילי (עי’ סוכה נ ע”א), וכאן עושה פרסומי ניסא בגרוע, ואפי’ אם נחלק בין קרבן לבין דבר שאין בו חלות מה”ת דכאן אינו עובר מה”ת כפשטות הדברים, מ”מ חובה מיהא איכא שלא להביא שמן כזה, והלכך כשיש מקום להדר בשמן זית וכיו”ב ומצד שני הוא על חשבון מה שהיה תחת המיטה משמע דהידור שלא יהא תחת המיטה הוא עדיף דבזה מפריש עצמו מאיסורא.

ואע”ג דיש חולקין ע”ז כדלקמן מ”מ מה שיכול לחשוש להאוסרים הוא ג”כ הידור שחושש לעוד דעה (עי’ ביאה”ל סי’ תרנו) וזה עדיף מלהחמיר בהידור שיוצא יד”ח לכו”ע בלא הידור זה (כעי”ז שמעתי מהגרמ”מ לובין בנידון אחר).

אולם מה ששאל כת”ר באופן שהוא רק ספק אם היה תחת המיטה הנה אמנם היה מקום לצדד דאין להעדיף הידור זה על פני הידור אחר (כגון שמן זית שספק היה תחת המיטה על פני נר שעוה) משום שיש מן המורים הסכימו להתיר להדליק בשמן שהי’ תחת המיטה (עי’ בשערי יוסף הנ”ל מה שהביא בזה), והבו דלא לוסיף עלה לחשוש לזה רק בזמן ודאי או עכ”פ כשאין מפסיד הידור אחר, אבל באופן שהוא רק חשש ספק ספקא על פני הידור ודאי, נהי דיש הידור להדר גם בספק ספקא (עי’ פרי תואר ושיו”ב ביו”ד ריש סי’ לט) אבל לא תחת הידור ודאי.

אבל למעשה קצת דוחק לומר דיש כאן ספק ספקא, דמה דאמרי’ ספק ספקא הוא בעצם ספק אם היה תחת המיטה וספק אם יש מקום להדר או לחייב להביא שמן שלא היה תחת המיטה, ובאמת מסברא הוא דחוק לומר דיש צד שאין כאן מקום להדר בזה כלל, דהרי סו”ס הוא שמן מאוס שיש בו רוח רעה וגם הוא שמן שלמעשה לכתחילה עכ”פ משתדלים שלא לאכול ממנו [וי”א דבעי ראוי לאכילה], וגם במנורה גופא הקפידו להביא שמן טוב אע”פ שהוא להדלקה, וגם אמרי’ ששמן שנפל בו עכבר גם באופן שמותר באכילה פסול לקדושה משום הקריבהו נא לפחתך (עי’ רבנו בחיי פ’ פנחס סוף פכ”ח, ועי’ שו”ע סי’ קנד סי”ב ומ”מ משמע שם במשנ”ב דעיקר הפסול כשהוא מאוס לו אבל יש מקום לומר דכשמאוס לו מטעם רוח רעה ג”כ חשיב מאוס הגם שיש מתירין לאכלו מ”מ לכו”ע אם יש גוי לפנינו שמסכים להחליף טוב להחליף דסו”ס יש בזה רוח רעה), וא”כ אמנם אפשר דאין בזה חיוב להדר בזה אבל לומר דאין בזה הידור כלל קצת דחוק לומר שיש צד כזה.

ואם הו”א דשמן שהי’ תחת המיטה יש בזה ודאי איסור מדברי קבלה א”כ יש מקום לתלות הספק בזה כספק דברי קבלה כנגד ודאי דרבנן, דבדאורייתא כה”ג קי”ל דחשש ספק דאורייתא דוחה ודאי מצוה דרבנן (בברכות ותקיעות בשלהי ר”ה), ולגבי דברי קבלה יש מקום לתלות הנידון בפלוגתת הפוסקים אם דברי קבלה כדאורייתא או כדרבנן [עי’ משנ”ב בשם הפמ”ג לגבי ספק קרא מגילה ובשעה”צ בשם הגר”א לענין מקום מסופק בזמן קריאת המגילה וברש”י ביצה מצינו לכאו’ סתירה בזה].

ואמנם לפי מה שנתבאר א”כ לכשנשווה דבר זה כנגד הך דברכות ותקיעות נמצא דלא דמי מכמה אנפין, דחדא התם דאורייתא והכא דברי קבלה, ועוד דאע”ג דלא כ”כ מסתבר שאין כאן הידור בזה מ”מ אינו מוסכם שיש בזה איסור [ומאידך גיסא לא מיירי’ בספק איסור כזה כנגד ביטול מצוה דרבנן אלא כנגד הידור דרבנן].

וא”כ הספק הוא כדלהלן, דאם נימא דענין שמן שלא היה תחת המיטה הוא הידור בלבד א”כ יש כאן ספק הידור בלבד כנגד ודאי הידור ובזה ודאי הידור עדיף מספק הידור, ואם נימא דהוא מידי דאיסורא א”כ יש כאן ספק איסור כנגד ודאי הידור, ואם נימא דיש כאן דדבר שהוא ספק איסור וודאי הידור א”כ יש לנו בזה ספק ספקא דאיסור כנגד הידור וכן ספק הידור כנגד ודאי הידור.

והנה יש מהאחרונים שנקטו דבכל מידי שהוא פלוגתא אם הוא חיוב דאורייתא או חיוב דרבנן דין ספקו כדין ספק דרבנן כיון שלפי הצד שהוא דאורייתא הרי הוא רק ספק דאורייתא וא”כ לא עדיף מדרבנן דהרי ספק ספקא בדאורייתא דינו כספק אחד בדרבנן, ולפי דבריהם לכאורה אין כאן עדיפות בדבר שהוא ספק ספקא אפי’ דאורייתא (וכ”ש מדברי קבלה) על פני הידור דרבנן.

ומאידך גיסא יש לטעון דכ”ז בדיני התרת ספק אבל בדיני קדימה שמא לא אמרי’ לה דהא אע”ג דבדיני ספקות ספק דאורייתא שוה לודאי דרבנן מ”מ בדיני קדימה חיוב ספק דאורייתא קודם לודאי דרבנן וכמו שנתבאר, ומאידך גיסא יש לדחות דכ”ז בדברים שהם חיובים דספק דאורייתא וודאי דרבנן שניהם בדרגת חיוב (וכ”ש די”א שספק דאורייתא חיובו מה”ת וודאי דרבנן חיובו רק מדרבנן) אבל כשהדאורייתא רק בדרגת ספק ספקא שאינו חיוב לא.

ובעיקר הך דינא דספק דאורייתא קודם לודאי דרבנן אינו בס”ס דאורייתא, יעו’ במחה”ש ובמט”א וקצה המטה שם בסי’ תקצה דמדברי כולם נלמוד דאכן הך דינא דברכות ותקיעות הוא רק בספק דאורייתא כנגד ודאי דרבנן אבל בספק ספקא דאורייתא אינו נדחה מפני דרבנן, דלפי המבואר שם אם יש מי שבקי רק בתש”ת וספק אם יתקע דהו”ל ס”ס ילך לשמוע הברכות ולא התקיעות.

ובאמת הוא פשוט דס”ס דאורייתא לקולא [עי’ מחה”ש שם] וודאי דרבנן לחומרא וא”כ אף אם ירצה להחמיר ולקיים הס”ס דאורייתא לאו כל כמיניה לדחות חיוב דרבנן מחמת זה.

אבל עדיין יש לדון ולהסתפק בס”ס דאורייתא כנגד ספק דרבנן דכמו שנתבאר יש מקום להדר גם בס”ס דאורייתא ובזה יש לדון האם ס”ס דאורייתא דחי ספק דרבנן משום שהוא ספק חיוב דאורייתא [דהרי בספק אחד דאורייתא חייב מה”ת כהרשב”א] משא”כ ספק דרבנן הוא ספק חיוב דרבנן.

ועכ”פ הספק כאן הוא דמחד גיסא יש כאן ודאי מצוה (היינו ההידור הודאי) ומאידך גיסא יש כאן ספק ספקא דמניעת איסור שבזה אינו מחוייב כלל אם לא מטעם מעלה בעלמא ממידת חסידות כנ”ל בשם הפרי תואר ביו”ד ר”ס לט עי”ש, וכן הידור גמור כנגד ספק הידור דבזה אין ספק מוציא מידי ודאי ואע”ג דהוא הידור חמור יותר להציל מגריעותא מ”מ אין ספק מוציא מידי ודאי ולכן במקרה שלך לענ”ד הדברים נוטים שיש להעדיף את השמן המהודר יותר שהיה בספק תחת המיטה, ויל”ע בכ”ז.