פסח

שאלה

{בס”ד
מועדים לשמחה לכב’ הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
לימוד פרקי אבות לאחר מועד פסח עד לשבועות השנה קיים שינוי יש המתחילים כבר בשבת הקרובה ויש המתחילים בשבוע האב יש הלומדים ויש עוד מנהגים.

}

תשובה

יום שני י”ז ניסן תשע”ו

לכבוד ידידי הרב אהרן נ”י

שלום וברכה

א.

מהם המנהגים?

המנהג כבר מובא באבודרהם סדר ימי העומר עמוד רמה; ארחות חיים ח”א הלכות שבת סו; כלבו סוס”י מ וכן בטור בסי’ רצ”ד כ’ שבספרד אומרים פרקי אבות בשחרית בשבת [וע”ש סי’ רפ”ו ומש”כ עליו הב”ח והט”ז שם בריש הסימן].

וכתב בעל המדרש שמואל בהקדמה הטעם, שבאותם הימים שבין פסח לשבועות מתחיל האדם לאכול ולשתות ולעסוק ברפואות כדי שיהיה בריא כל השנה, ורומזים לו: כשם שאדם חש לתקן את גופו ובריאותו, כך יחוש לתקן את נפשו על ידי מצוות ומעשים טובים, שהם התרופה האמיתית לנפש, שעל ידם יזכה לחיי העולם הבא.

ועוד טעם נוסף כתב במדרש שמואל שם שכן מצא כתוב: שבעצרת ניתנה התורה, והלומד תורה צריך קודם לדעת את דרך לימודה ואיך יתנהג בה אחר לימודה, לכן תיקנו ללמוד מסכת אבות קודם עצרת כדי שיהיה כל אחד מישראל מוכן לקבל את התורה בלב שלם ולהתנהג בה כדת וכשורה.

ועוד הביא טעם נוסף, ימי הספירה הם כימי אבלות, שאין נושאים בהם נשים ולא מסתפרים, ולכן יכנסו ללבו דברי המוסר, ועוד הביא טעם נוסף, ימי הספירה הם ימי דין, כי בהם מתו תלמידי רבי עקיבא, ולכן ראוי לו לאדם לרעוד בימים אלה.

ומפני שלב האדם שבור באותם הימים, אם יקרא דברי מוסר יכנסו הדברים בלבו אז יותר מאשר בשאר הימים עכ”ד.

טעם נוסף, בעת ההיא זמן תענוגות בני אדם, לזאת תיקנו לומר דברי מוסר ויראת ה’, להשיב לב האדם לעבודת הבורא יתברך (אר”ח סימן רצב ס”ק ה; הובא בכה”ח שם ס”ק כב, עיין ילקוט מעם לועז, ויקרא, עמוד רעז ורעח שהביא עוד טעמים בזה).

כתב בעל שו”ע הגר”ז בפסקי הסידור וז”ל, נוהגין לומר פרקי אבות פרק אחד בכל שבת שבין פסח לעצרת במנחה ואומרים לפניו משנת כל ישראל ואחריו משנת רבי חנניא בן עקשיא ויש נוהגין כך כל שבתות הקיץ ע”כ.

וע”ע בנו”כ על הרמ”א בסי’ רצ”ב איזה קדיש צריך לומר.

והמנהג לומר אחר מנחה כ”כ במחז”ו סימן קמא בשם רב שלום שר גאון, הפרדס לרש”י סימן ד, ובסידור רב עמרם גאון.

הטעם: לפי שמשה רבינו נפטר בשבת אחרי מנחה, ופרקי אבות פותחים ב”משה קיבל תורה מסיני”; כלומר: הרי אנו מספרים בכבודו ובשבחו, שכן אחר שמת אדם נוהגים לספר בכבודו ובמעשיו, ובכך תהיה לו מנוחה טובה (פרדס לרש”י שם; סידור רב עמרם גאון).

ובמחז”ו סי’ תכ”ד כתב הטעם, לפי שעמי הארץ נאספים לקרוא בתורה במנחה, ומשמיעים להם מידות תרומיות השנויות במסכת זו, והמקיים מילי דאבות נקרא חסיד.

בסידור יעב”ץ, מנהגי פיורדא, ח”ס שבת סל”ו ועוד לומר לפני עלינו, וכ”כ ארחות חיים מלוניל סדר תפילת מנחה של שבת ס”ז, וכך נהגו ברוב בתי הכנסת הותיקים בירושלים.

ובמקצתם אמרו אחר עלינו, וכ”כ בסידור עבוד”י עמ’ 265.

ועיין קובץ בית אהרן וישראל קובץ קמ”ד עמ’ קי”ז.

ועיין עשרה מאמרות להרמ”ע מפאנו חיקור דין א יט מה שכתב דבר חידוש שם בענין אלו פרקים אומרים.

אכן ראיתי במנהגי ק”ק האג (זכור לאברהם תשנ”א, אות ו’) וז”ל, בתפילת מנחה אמרו ברכי נפשי או פרקי אבות לפני אמירת ובא לציון.

ובמנהגי ברלין (זכור לאברהם תשס”ב תשס”ג, אות שעא), בשבת אחר הפסח במנחה אומרים פרקי אבות ואומרים עד ר”ה.

וכתב במנהגי מהרי”ל [ימים שבין פסח לשבועות, ממנהגי מהרא”ק, אות א], בשבת שלאחר פסח אומרים אב הרחמים לאחר ברכת החודש.

ובמנחה מתחילין לומר פרקים.

פרקים מתחילין לעולם במנחה שבת הראשון דלאחר פסח.

ובכל שבת אומרים אחד.

ובסיומם חוזרים לומר שנים יחד.

וחוזרין ומשלשין עוד שנים יחד ומסיימין קודם י”ז בתמוז.

ויש מקומות סימן אב”ג דבשלישית אומר ג’ יחד.

ויש ארצות כמו באושטרייך אומר פרקים רוב ימי הקיץ וסימן שלהן נפ”ש ר”ל פ’ נשא סיום ראשון.

פנחס סיום שני.

שופטים סיום שלישי.

ואומר פרקים בשבת ערב שבועות אכן שבועות בשבת הנהיג מהר”י סג”ל במגנצא שלא לומר פרקים, ולא חש אם מסיים אחר י”ז בתמוז.

ואמר בפעם שלישית ג’ יחד.

ואומר יש מקומות שאומר ג”כ בשבת שחל בו שבועות.

ובכל שבתות שבין פסח לשבועות אומרים אב הרחמים.

וברכי נפשי מתחילין מיד בשבת שאחר סוכות ואפילו קודם ר”ח עכ”ל.

ב.

מהו המנהג המקובל כיום לעשות למעשה?

כמדומה שרוב הקהל לא נוהגים כיום לומר פרקי אבות, ואכן אין בזה חיוב מעיקר הדין, ברם הנוהגים לומר אומרים בכפוף למובא בלוחות השנה המצויים מידי שבוע [לוח א”י, עתים לבינה וכדו’].

וכבר כתב הרמ”א סימן רצב ס”ב, אבל אומרים פרקי אבות בקיץ ושיר המעלות בחורף, וכל מקום לפי מנהגו עכ”ל וכעי”ז בלבוש שם.

בלוחות המצויות המנהג להתחיל פרקי אבות כבר בשבוע זה בשבת הסמוכה לשביעי של פסח מאחריה, והראוני עוד שבלוח דבר בעתו האריך מאוד בזה.

עוד בענין מנהג אמירת פרקי אבות בשנת תשע”ו

שאלה

 {עש”ק פ’ נשא ד’ סיון ע”ו
בס”ד
שלו’ רב לכב’ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
מה המנהגים ומה המנהג הרצוי בלימוד פרקי אבות בשבת זו פרשת נשא,שהיא השבת השביעית לפני חג מתן תורתנו? (פרק א’ ללומדים עד רה”ש, ושוב פעם פרק ו’ – קנייני התורה, מסכת דרך ארץ זוטא פ”א ואולי עוד אפשרויות)
לתשובת מע”כ הרב אודה מקרב ליבי,
בברכת התורה ובברכת הכהנים.

הקט’ אהרון}

תשובה

בס”ד

‏יום שישי ד’ סיון תשע”ו

לכבוד הרב אהרן נ”י

שלו’ רב

הנה ראשית כל כפי שהראת דבר זה תלוי במנהגים, וכמו שהביאו המלקטים בכל שנה שיוצא כך בא”י שבת ראשונה שאחר הפסח ביום שחל אחרון של פסח בחו”ל, דהנה סדר הפרקים נקבע לפי בני חו”ל, ולכן כאן בא”י אין מדוקדק לגמרי החשבון בזה, אכן בפועל כמדומה שהמנהג הרווח כאן בא”י [ללומדים פרקי אבות] הוא לקרוא פרק א’ לפי הסדר, וכמו שהוא בלוח עתים לבינה, ולכאורה היה מסתבר שעל אף שיש ענין ללמוד מעניני מתן תורה לפני שבועות כהכנה לקבל קדושת החג, מ”מ מנהג זה של אמירת פרקי אבות הוא קבוע ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ובלאו הכי א”א לבטל את המנהג מחמת ענין.

אכן ראיתי בלוח דבר בעתו (תשנ”ה), שהאריך בזה שם, והביא בזה מראי מקומות דבאמת יתכן שהמנהג הוא לקרוא פרק אחר וכפי שהזכרתם, וז”ל שם, עמא דבר לקרוא בא”י פרק א’, (ומוותרים על הסימן “נפש”, ר”ת “נשא, פינחס, שופטים (המובא כבר במחז”ו), שבשבתות אלו מתחיל מחזור קריאה חדש, ומסתפקים בכך שברוב השנים אכן נשמר סדר זה (וראה “שבת בשבתו” גליון 319), ברם לדעת רבים (בסדר רב עמרם, עבור שנים, תיקון יששכר, הובא בכנה”ג או”ח תצ”ב וכו’, ע”ש בדבר בעתו), יש לקרוא בשבת זו פרק ראשון ממס’ דרך ארץ זוטא לפי שדבריו מעין פרקי אבות], ויש לכך הד בשם “שבת דרך ארץ” שכינוה לשבת זו, ע”ש “דרך ארץ קדמה לתורה”].

בזה”ש (ח”א וצב) העיר שהשיטה הנ”ל אינה אלא למ”ס שא”א פרקי אבות אלא עד חג-השבועות, אבל למנהגנו, האומרים אותם עד ר”ה, אפשר להתחיל היום את המחזור השני של פרקי אבות.

ברם בבפל”ש (ה, לג) מנמק שהטעם הוא שבני א”י ישתוו בשבוע הבא עם בני חו”ל וכו’, עכ”ד, וע”ש עוד דעות ומנהגים מה שהביא בזה בדבר בעתו שם.

וכמדומה שדי בזה לע”ע.

ומ”מ המנהג הוא לקרוא פ”א דאבות, ובודאי שהרוצה להוסיף פ”א דמס’ דר”א זוטא תבוא עליו ברכה.

קרא פחות

שאלה

{על שאלה ששאל אחי היקר יניק וחכים אהרן שלמה הכהן נ”י,
בקריעת ים סוף כתיב ויאמינו בה’ ובמשה עבדו, ידוע דברי הרמב”ן שחלק מאמונה ביציאת מצרים הוא אמונה בנבואה.

ייש”כ על תשובתך
[מהג”ר מתתיהו הלברשטט שליט”א]}

‏תשובה

יום ראשון כ”ג ניסן תשע”ו

לכבוד הג”ר מתתיהו הלברשטט שליט”א

שלום רב

הנה במדרשים מבואר שהיה קולו של משה מהלך בכל ארץ מצרים לפני המכות, אע”פ שהיתה ההתראה לפרעה, והטעם היה בין למצרים ובין לישראל, למצרים היה כדי שירצו הם לשלח את ישראל, ע”ד מה שנאמר ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים וגו’, וביותר כמ”ש בפסיקתא [פ’ ויהי בחצי הלילה, פיסקא ז אות ז] שהרגו בכורי מצרים את מצרים כששמעו את התראת משה, וזה לבד ראיה שלא רק פרעה היה שומע ההתראה, וז”ל הבעל הטורים שמות ג’ י”ח, ושמעו לקלך.

לקלך.

חסר, לומר שאינך צריך להרבות בקול כי מיד בקל ישמעו לך (שמו”ר ג יא).

ושמעו.

ב’ במסורה.

ושמעו לקלך.

ושמעו מצרים כי העלית בכחך (במדבר יד יג).

כשדיבר משה עם פרעה שמעו אותו בכל מצרים (ירושלמי פסחים פ”ה ה”ה).

ועל כן לקולך ב’ במסורת.

ושמעו לקולך.

ולא ישמעון לקולך (ד ט).

אף על פי שקולו היה נמוך היה נשמע בכל ארץ מצרים.

ולפי שקול בני אדם נמוך לכך הוא חסר עכ”ל.

[ומה שציינו ירשלמי אינו ממש שם, ומיהו על איזה דברים אחרים כתוב ג”כ שהיה קולו של משה מהלך ת’ פרסה כמהלך כל ארץ מצרים, עמ”ש בזה בחידושי על המכילתא דרשב”י].

ולישראל על מנת שירבה כבוד ה’ בעיניהם עי”ז.

ומש”כ כת”ר שליט”א לצדד דהיה אסור למשה רבינו לספר לישראל את הנבואות לכאורה יש להעיר ע”ז מדכתיב בר”פ בא, וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ, וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’, א”כ מתחילת נבואתו היה עיקר הציווי על מנת שידעו ישראל מזה, ודוחק לומר שהיה בפיקדון לבינתים ורק אחר שנצטוו בקרבן פסח וכו’.

ובאמת ידוע שכבר היה קודם לכן הצוואה להקריב קרבן פסח והיה לישראל בעצמן, וכן היה עליהם ציווי להשאיל ממצרים וזה היה ממש נס שניתן עליהם חן עליון שרצו מצרים לתת להם את כספם וזהבם, ומיהו גם ע”ז י”ל שלא היה כאן ראיות ליסודות ההשגחה וכו’ כמ”ש לפנ”ז, הגם שהיו הרבה ניסים כמ”ש חז”ל שהיו שיניהם של מצרים קהות עליהן, וכמ”ש חז”ל שניתן כח בקולו של משה והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים ממקום פלוני ועד מקום פלוני כת אחת, ממקום פלוני ועד מקום פלוני כת שניה וכו’ מ”מ אולי לא היה אות.

אך מ”מ קשה כנ”ל מדכתיב למען תספר.

אכן ראיתי במדרש לקח טוב שכתב, ולמען תספר באזני בנך.

פסוק זה למשה אמרו, למען תספר בתורה להודיע לדורות עכ”ל, וכן במדרש שכל טוב כתב, ולמען תספר.

חזר ואמר דבר הקודש למשה ולמען תספר בתורה ע”כ, א”כ י”ל דבאמת לא היה ציווי לעתה לספר.

אכן האור החיים שם כתב וז”ל, כוונת הכתוב הוא כי בא ה’ להודיע כי אין תכלית הכוונה בהבאת האותות בקרבו לעשות נקמה בפרעה אלא לחזק האותו’ שבהם עיקר האמונה בלב ישראל כדי שיהיה רשום בל ישכח לנצח כי כשיהי’ בקרבו של פרעה יהי’ בזכרון בני ישראל לעולם ועד והכוונה ע”ד אומרם ז”ל במס’ חולין (עה ב) בדין בן פקועה כ”א יהיו בו ב’ דברים המופלאים יהי’ מוזכר תמיד וכשיראו שאוכלו בלא שחיטה לא יחשדוהו כי מוזכר הוא ביניהם כי תרי תמיהי מדכר דכירי אינשי והנה באמצעות הפלא שיפליא ה’ להודיעם כי הוא שולט ברוח ובמים ובעפר ובבעלי חיים ובאש ובאויר וכדומה אין זה מספיק שיזכר הדבר בתמידות לעולם לחקק האמונה אלא באמצעות היות הפלאה ב’ כי יפליא ה’ להרע את פרעה ועבדיו להשקותם כוסות לענה מה שלא הי’ כן לכל גוי וזה לך נעימות אמרי נועם ולמען תספר באזני בנך ענין זה והסיפור מן הנמנע שיהיה הדבר תמיד בזכרונך זולת באמצעות ב’ תמיהות, הא’ את אשר התעללתי במצרים הרי תמיה אחת הגם שהי’ ה’ עושה להם צרות שאין בהם שדוד המערכות והטבעיות אעפ”כ לצד רוב הצרות והמכות עשר מכות וכל מכה היתה של ארבע וה’ מכות לא עשה כן לכל גוי הנה הדבר תמוה ותמיה זו לבד לא דכירי אינשי ולא יספרו מעשה ה’ ואמר ואת אותותי פי’ האותות שעשה ה’ תמיה’ שנית שגם בלא ענין מצרים האות מעצמו הוא דבר פלא ובאמצעות ב’ פלאות תספר באזני בנך ובן בנך וגו’ ותכלית המכוון בסיפור הוא וידעתם כי אני ה’ ואין עוד ותכזיבו האמונות זולת זה וכן תמצא כשדבר אתנו ה’ ב”ה בהר סיני פתח דבריו ית’ אמר אנכי ה’ אלהיך וזה לך האות אשר הוצאתיך מארץ מצרים והוא שהקדים דבריו כאן ואמר וידעתם כי אני ה’ כי יכירו בזה בחוש הראות צדק האמונה מה שלא השיג אדם מהעולם עד העולם ברוך אשר כן עשה לנו עכ”ל האור החיים, וכ”כ בעל ההפלאה בספרו פנים יפות שם, ולמען תספר באזני בנך.

לפי פשוטו עיקר הנסים היה בשביל הסיפור לדורי דורות, כמו שיבואר בסוף הפ’ בפסוק [יג, ח] בעבור זה עשה ה’ לי וגו’ שכל הניסים היו בשביל הסיפור עכ”ל, א”כ י”ל דעכ”פ לדעת האור החיים ובעל ההפלאה נראה שכל ההתראות והמכות היו עבור ישראל, אכן גם ע”ז אולי יש לדחות כנ”ל, דמ”מ לא ידעו שהיה כאן נבואה, ורק שידעו שיש כאן השגחה לשלם לעוברי רצונו.

אבל בספורנו פירש פסוק זה וז”ל, אמר שבהיות שהאל יתברך אמר אל משה שטעם הכבדת הלב שהיתה לפרעה כי הקשה ה’ את רוחו היה כדי להרבות מופתיו, כדי שבהם יכירו המצרים וישראל את גדלו וטובו, כאמרו וידעתם כי אני ה’ (לעיל י, ב) והנה להשלים כונתו זאת משה ואהרן יחדיו התעסקו לעשות המופתים, לכן עתה כאשר גזר האל יתברך להעניש את המצרים ולהציל את ישראל מאותו העונש, עם היות קצתם ראוים לו בצד מה, ולהפיל את אלהי מצרים, כדי שיחול העונש, וכל זה בזבח הפסח, כאמרו ועברתי והכיתי אעשה שפטים ופסחתי (להלן יב, יב – יג) וכו’ עכ”ל.

ומ”מ גם אם הספורנו פירש כך, ואפילו אם בחז”ל כבר פירשו כך, אך אכתי י”ל דהרמב”ן לא פירש כך, ואגב כתב הרמב”ן בפרשת וארא, ואמר במקצת המכות השכם בבקר הנה יוצא המימה, ועל דרך הפשט היה בעת צאת המלכים בבקר להשתעשע על המים, וצוה הקדוש ברוך הוא למשה שילך שם.

והטעם, כי בדם בעבור היותה המכה הראשונה רצה שיעשנה לעיניו ובלי יראה ממנו.

וזה טעם ונצבת לקראתו (לעיל ז טו), והתיצב לפני פרעה (פסוק טז), שיעמוד כנגדו ביד רמה.

וכן במכת הערוב נאמר השכם בבקר והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה.

ובברד (להלן ט יג) השכם בבקר והתיצב לפני פרעה, והוא גם כן בצאתו המימה, כי הערוב והברד אשר בהן המיתה והעונש לבני אדם רצה הקדוש ברוך הוא שיהיה לעיני כל העם, כי בצאת המלך המימה ילכו מרבית העם אחריו, והנה יתרה אותו לעיניהם אולי יצעקו אל אדוניהם לשוב מדרכו הרעה, ואם לא יעשו כן יהיו חייבין להענש.

אבל בשאר המכות די בהתראת המלך, ועל כן נאמר בהן בא אל פרעה (לעיל ז כו, להלן ט א, י א), שיבא אל היכלו, ולא הזכיר בכנים ובשחין כן, בעבור שהוצרך אהרן להכות בעפר, והיכל המלך אין שם עפר כי היא רצפת בהט ושש, וכן הוצרך משה לזרוק הפיח השמימה.

והנה עשו אלו השתים בפני פרעה בהיותו בחצר גינת ביתן המלך או כיוצא בו עכ”ל.

ומשמע דגם המכות שהיתה ההתראה בפני עבדי פרעה, מ”מ לא היה דוקא בפרסום ובקול גדול, וגם לא נזכר שהיה בפני ישראל.

והנה על עצם הקושיא לכאורה י”ל עוד שמה שכעת ראו ישראל את אמיתת הנבואה הוא ע”י שכעת נשלם הנס, ודרך ראיית האדם להתפעל מן הדברים בעיקר אחר שהדברים נשלמו, והאמונה נובעת גם ע”י ההתפעלות, בפרט שעיקר האמונה שהקב”ה אכן שלח את משה הוא רק אם משה אכן הצליח בשליחותו, אך כל עוד לא טבעו מצרים בים עדיין לא נסתיימה השליחות של מ”ר, שהרי פרעה שלח עמהם שליחים מתחילה לשומרם שלא יברחו וזה היה התנאי שיחזרו תוך ג’ כמבואר בקראי בר”פ בשלח ובמכילתא שם.

עד שכעת באו לידי הגאולה השלמה אפילו שלא היו אומרים כדרך שעלינו אנו מצד זה, כך עלו מצרים מצד זה וכו’.

וכמו שאמרו חז”ל על המצב שלפני כן, כשרדפו מצרים אחריהם והשיגום חונים על שפת הים והים סוגר לפניהם, ואין דרך להם לנוס, נמצא מסורין ביד מצרים כציפור שהיא נתונה ביד בן אדם, שאם יכבוש ידו עליה מעט, מיד היא נחנקת, כך ניצולו ישראל מיד מצרים, וכה”א נפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים הפח נשבר ואנחנו נמלטנו עזרינו בשם ה’ עושה שמים וארץ (תהלים קכד ז ח) (שכל טוב שמות יד ל מהמכילתא).

והנה באמת גם לולי דברי הרמב”ן אנו זקוקים לידע הביאור בפסוק מ”ט רק עכשיו האמינו בה’ דגם אם לא היתה כאן אמונה בנבואה אך מ”מ מ”ט לא האמינו בה’ עד אז, דהרי ראו המכות במצרים שהם מעל דרך הטבע וג”כ עשו קרבן פסח, ולשה”פ כאן הוא ויאמינו בה’ ובמשה עבדו, א”כ מ”ט עד הנה לא האמינו בה’ כראוי, אלא ע”כ כדאמרן.

וראיתי במדרש שכל טוב שכתב איזה ביאור נחמד על הפסוק, ויוכל ג”כ לתרץ הקושיא על הרמב”ן, וז”ל, אשר עשה ה’ במצרים.

פשטיה דקרא הכי משמע שהיו רואין בבינת לבבם ובראיית נשמה יד הימנית הנוראה והנאדרית המחצבת שר של ים הנקרא רהב והמרעצת אויב, שנא’ ימינך ה’ נאדרי בכח ימינך ה’ תרעץ אויב (שמות טו ו), ודומה להם כאילו ראו אותה בעיניהם האיך היא נלחמת במצרים ומכה אותם במיתה משונות, ושיערו אותה בבינת לבם ששים אלף רבוא, ומתוך המראה הגדול הזה שראו הקדוש ברוך הוא נלחם בעצמו עם מצרים, לפיכך וייראו העם את ה’, כי לשעבר לא ראו את כבודו, ולא היו יריאין אותו, ועכשו שראו ויאמינו בה’ ובמשה עבדו, עכ”ל.

א”כ מבואר שכעת היתה אמונה יותר גבוהה מכיון שהם נתנבאו בעצמן [גם אם קודם שמעו דברי נבואה מ”מ כאן נתחזקה אמונתן מכיון שנתנבאו בעצמם].

וגם בחז”ל [במכילתא מס’ דשירתא פ”ג ובזוהר] איתא עה”פ זה אלי שראתה שפחה על הים וכו’.

שאלה

{בענין תפילת השל”ה לער”ח ניסן הנה בספר השל”ה עצמו כתוב לפני התפילה בזה הלשון, ”ויהיה זה התענית יום קודם ערב ראש חודש ניסן”.

}

תשובה

לכבוד .

.

.

קבלתי את השאלה, אין לי הרבה מה להוסיף, אך העיקר נראה לי כדברי המפרש יום קודם דאזיל על חודש ניסן גופיה שע”ז כתב השל”ה שהוא מסוגל לפרנסה, ומש”כ יום קודם – ער”ח ניסן הוא כפל לשון, כלומר יום קודם, שהוא בעצמו ג”כ ער”ח ניסן, והנה זה ידוע שבהרבה מקומות נזכר ענין התפילה בער”ח של סתם חדשים באופן כללי כדבר מסוגל, ומעולם לא נודע לנו באיזה מקום שיהיה נזכר על תפילה מסוגלת ביום כ”ח לחודש דוקא, וכן התפילה שהזכיר השל”ה גופיה על ער”ח סיון אין הכונה על יום קודם, ובפרט שכאן הטעם שנזכרה מעלת התפילה ביום זה הוא משום שחודש ניסן גופיה הוא חודש המסוגל לפרנסה, ולכן יש להכין עצמו בתפילה יום קודם שתהא עת רצון ורחמים לפני ה’.

[אכן לגבי סתם תענית של ער”ח לנוהגין כן, ראיתי מובא שאם ירצה להקדים להתענות יום קודם ערב ראש חודש, ראה בשו”ת בית יהודה חלק ב’ סימן צז].

הספר חמדת ימים הוא ספר חשוד, ומי לנו גדול מן היעב”ץ שפסל את הספר מכל וכל, ומרן הסטייפלר לא הסכים להכניסו לבית כפי ששמעתי מאחד מצאצאיו, וראה מה שהובא בחריפות ממנו בס’ ארחות רבינו ח”א על החמדת ימים, וכן במנחת יהודה להמקובל רבי יהודה פתייה הובא שהוא לנתן העזתי ממש, והטעם שהוא כתב הספר היה רק כדי להשפיע יותר את רוח הצבי שבור, וגם מרן הגרח”ק מחק לגמרי בכתב ידו את המובא מהחמדת ימים בספר אוצר מדרשים, בספר אוצר מדרשים שמשתמש בו, ובעל האוצר מדרשים ג”כ ציין שהחמדת ימים הוא לנתן העזתי [אם כי אין בעל האוצמ”ד בר סמכא.

הכונה שמידי ספק לא יצאנו ולא להחליט גורלו של הספר].

אכן גם לא הבנתי מה נזכר בספר חמדת ימים יותר ממה שנזכר בדברי השל”ה עצמם.

אכן מצד עצם דברי השל”ה אין ראיה כגד המפרשים שהוא יום קודם ער”ח ניסן, ולשון השל”ה הוא, ראוי לצום שלא יאכילנו הקדוש ברוך הוא זכיותיו בעולם הזה.

ויהיה זה התענית יום קודם ערב ראש חודש ניסן.

כי בניסן, טללים שהם לברכה, נפתחים ע”כ.

ויהיה הפירוש לפ”ז, שמכיון שניסן הוא חודש של ברכה, א”כ אפילו בער”ח לא יתענה, אלא רק יום קודם.

אכן יתכן שזהו דוחק.

בפרט שכבר בפוסקים נזכר ענין של זה תענית בער”ח ניסן, (כה”ח לר”ח פלאג’י ל”ב ט”ז).

וראיתי ביד רמ”ה על השל”ה שם עמ’ תתנ”א ס”ק קס”ג ג”כ שנתחבט בזה, וז”ל, צ”ע הכונה יום קודם ערב ר”ח, אמאי לא בערב ראש חודש, דומיא דמ”ש (אות קלב) לגבי ער”ח סיון, ואולי נתכוין לומר יום קודם ר”ח, דהיינו ערב ראש חודש, ודרך אגב יצויין שבסידור של”ה דפו”ר ליתא יום אלא קודם ער”ח.

א”כ עכ”פ יש לנו את בעל הסידור של”ה שקדם לנו בהרבה דורות, והבין את כונת דברי השל”ה לער”ח ניסן ממש.

ובספר מקור חיים לבעל החוות יאיר סי’ א’ ס”ה עמ’ ה’ כתב ג”כ בשם השל”ה שהתפילה היא לערב ראש חדש ניסן ולא ביום קודם.

וראה לוח דבר בעתו (יום כ”ח אדר ב’) שכתב, מלשון השלה”ק נראה שהיום היא העת לתפילה שלא תיאכלנה הזכויות בעוה”ז, אך רגלים לדבר שנתכוין למחר, ואך שיבוש לשון (“יום שלפני ער”ח ניסן”) נדפס לפנינו { אכן גם במקור של השל”ה [בסידור רש”ס] ישנה את אותה הגירסא.

}עכ”ל, ואח”כ הביא ביאורים לבאר את הגירסא שלפנינו.

רציתי עוד להעיר ג”כ כי יש נידון גם על השנה הזו, שחל ער”ח בעש”ק, כמבואר בתשובת הגרח”ק שהביא הרב א.

ש.

וכך יש לנהוג הרוצה לקיים כונת השל”ה.

[כ”ז כתבתי מתחילה לפו”ר, אך ראה לקמן בהערה מה שכתב במכתב אח”כ הרב א.

ש.

הנ”ל בדעת הגרח”ק].

עוד בענין הנ”ל

שאלה

בס”ד

שלו’ רב לכבוד הרב הח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א

ע”פ הדברים יש צורך לומר את תפילת השלה”ק לחודש ניסן היום-יום ששי שהוא ערב ר”ח ממש.

(נראה שע”פ הנכתב בתכתובת אומר שוב פעם היום את התפילה).

האם סביר להניח שהקדימו את קריאת התפילה ליום חמישי מאחר ובה התקיימה תענית יו”כ קטן והיא הוקדמה, וע”פ הכתוב שעדיף לאומרה כשהאדם בתענית לכן הוקדמה אמירתה ליום חמישי?

לתשובת הרב אודה מקרב ליבי

הקטן אהרן

תשובה

הנה מה שכתבתי בענין אמירת השל”ה בער”ח ניסן, כך משמע מכמה פוסקים, אך בודאי ששייך וראוי לומר תפילה זו בכל עת, ולכן האומר תפילה זו בשני הימים המסופקים יתברך בפרנסה בשפע בע”ה.

אכן מה שהובא בשם הגרח”ק שליט”א בשם הרב א.

ש.

שליט”א, ראה בהערה מכתב שהתקבל ממנו אח”כ שאין הדבר ברור { אחר כ”ז כתב הרב א.

ואח”כ כתב עוד: למרות הקושי שבדבר מנין להתפלל יום לפני ערב ר”ח, יש לכאורה ראיה מהשל”ה דאין זה דיוק נכון שכן בקטע הקודם [שם] בנוגע לתפילת ערב ר”ח סיון [שהתפרסמה בכלל ישראל] כתב להדיא בנוסח ברור וז”ל ואגב, כל צרכיהם וזיווגם, מה’ יצא הדבר.

שוב מצאתי מקור מפורש לכך שלדעת השל”ה אין להתענות ערב ראש חודש ניסן ולכן הקדים תענית זו עם בקשתה ליום שלפני ערב ר”ח ולכאורה אם אינו מתענה ודאי שיכול לומר בערב ר”ח ורק בגלל שמקדים התענית מקדים גם הבקשה ליום התענית וז”ל של”ה מסכת פסחים פרק נר מצוה אות י.

}.

אבל לעצם הענין אם יש חילוק גבי תפילת השל”ה השנה שער”ח חל ביום ו’, כבר הורה זקן מרן הגרח”ק שליט”א שאין חילוק, ואע”ג שיוכ”ק הוקדם היינו משום שזהו הרבה תחנונים בציבור משא”כ תפילה זו, ובאופן כללי אם עיקר זמן אמירת התפילה הוא בער”ח ממש.

קרא פחות

{בע”ה כ”ח שבט תשע”ו
מודיעין עילית}

היאך ראו מצרים את ישראל בשבת הגדול שהיה מכת חשך

א) מה שהקשה שלפי חשבונו זמן שבת הגדול היה במכת חשך, א”כ אינו מובן מה שארז”ל שהיו מצריים רואין השה לקרבן פסח ומעיהן מתחתכות, שהרי לא ראו איש את אחיו במכת חשך.

תשובה לא ראו איש את אחיו, אבל את ישראל ראו.

ואם יתפלא השואל עלי מהיכן אני ממציא חידושי אגדות האלו, אביא בזה מה שארז”ל כן להדיא, וז”ל (מכילתא דרשב”י שמות י”ד), ויהי הענן והחושך ענן לישר’ וחושך למצ’ את מוצא שכל מי שנתון באפילה רואה מי ששרוי באורה והיו מצ’ שרויין באפילה וישר’ שרויין באורה כענין שנא’ לא ראו איש את אחיו וגומ’ (שמ’ י כג) מיכן את מוצא לעתיד לבוא אומ’ קומי אורי כי בא אורך וגומ’ ואומ’ כי הנה החושך וגומ’ (ישע’ ס ב) ולא עוד אלא שהיו המצריים שרויין באפילה ורואין את יש’ שהן שרויין באורה ואוכלין ושותין ושמחין והיו מזרקין בהן חצים ואבני בלסטא והיה מלאך וענן מקבלן כענין שנא’ אל תירא אברם אנכי מגן לך וגומ’ (בר’ טו א) ואומ’ אלקי צורי אחסה בו וגומ’ (ש”ב כב ג) ואומ’ כל אמרת אלוה צרופה וגומ’ שם לא ולא קרב זה אל זה כל הלילה היה מצרי עומד אין יכול לישב יושב אין יכול לעמוד טעון אין יכול לפרוק פרוק אין יכול לטעון והיה ממשש באפילה שנא’ וימש חושך (שמ’ י כא) עכ”ל, והנה מכת חשך שעל הים היתה חמורה מזו שהיתה בארץ מצרים, ואם בה ראו את ישראל ה”ה שראו גם בראשונה, ובפרט דבמדרש עצמו הרי משוה ביניהם כמבואר מתוכו, וא”כ היו שוין זל”ז.

הנחת תפילין בחול – מ”ט לא סגי באות דמילה

ב) מה שהקשה הג”ר דוד פאלק מדברי הרוקח ריש הל’ שבת, שכתב דבשבת אין מניחין תפילין משום שהשבת אות ליציא”מ משא”כ בחול שאין אות ליציא”מ דמילה אינה אות ליציא”מ ולכך מניחין תפילין שהן אות ליציא”מ, וקשה הרי גם מילה מלו ישראל כדי שיגאלו.

תשובה מ”מ עיקרו לא נתקן בשביל זה, ואי”ז טעם המצוה ולא דמי לתפילין ושבת שהם זכר ליציאת מצרים.

לכבוד הרב עקיבא שליט”א שלום וברכה

א) במתני’ שמעון אחי עזריה אומר שחטן לשם גבוה מהן “כשרין” לשם נמוך מהן “פסולין” כיצד קדשי קדשים ששחטן לשם קדשים קלים “פסולין” קדשים קלים ששחטן לשם קדשי קדשים “כשרין” הבכור והמעשר ששחטן לשם שלמים “כשרין” שלמים ששחטן לשם בכור ולשם מעשר “פסולין”.

יש לדקדק מדוע בתחילה הקדים שמעון אחי עזריה דין כשרין קודם דין פסולין ואח”כ כשאמר כיצד כו’ הקדים ציור של פסולין לציור של כשרין ולבסוף חזר ואמר ציור של כשרין קודם ציור של פסולין.

ב) רש”י ד”ה הנשחטין לשם פסח – כל שאר זבחים שנזבחו בי”ד בניסן לשם פסח או שנזבחו לשם חטאת בכל זמן פסולין כי היכי דאינהו פסולין לשם אחרים “ובגמרא יליף טעמא דאחרים לשם פסח בברייתא.

החותם בכבוד רב,

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

שלו’ רב

א.

עיין ברפ”ק דברכות ב ע”א דכיון דקאי במילתא דשחרית מפרש מילי דשחרית והדר וכו’.

ב.

נקט להא והוא הדין להא ורישא דמתני’ נקט, ועי’ תוי”ט, ומיהו אפשר דכוונת רש”י דבפסח מפורש הטעם בגמ’ יותר, והסיבה לדבר זה משום דאשמעינן מחלוקת ר”א ור”י בגמ’ עי”ש.

בכבוד רב

ובברכה”ת

ובהצלחה במסכתא חדתא

עקיבא משה

***