עונש

התשובה לזה דלהבטל מן התורה הוא חמור יותר, דהמפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו, וכן אמרי’ דשאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הקב”ה בוכה עליו ואמרי’ שהוא בדבר ה’ בזה, ובשבת י ע”א אמרי’ דרבא חזא למאן דמאריך בצלותיה ואמר שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה ועד כאן לא פליגי אלא בתפילה אבל לא בדברי חול דבזה ודאי מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה כדאי’ בשבת לג בעובדא דרשב”י, ואמרי’ כל המתרפה מד”ת אין בו כח לעמוד ביום צרה.

ויש לציין דביוסף אומץ למה”ר יוזפא הביא בשם הסדר היום שענין זה של גחלי רתמים הוא רק במפסיק בעת הקבוע לו ללמוד, ולפי דבריו בניד”ד אין חשש כלל.

ויתכן שמה שהוקשה להסדר היום דבאמת אין להחמיר על מי שהתחיל והפסיק יותר ממי שלא התחיל כלל, כגון במקרה שחושש להתחיל שמא יפסיק, ולכן נקט מכח ההכרח דדין זה מיירי במי שמפסיק מעת הקבוע לו (ועי’ שו”ע שיקבע עת הקבוע לו שלא ישנהו וכו’).

ומיהו אם משום הא היה אפשר לדחות דבמפסיק הוא ביזיון יותר.

ויש להעיר ג”כ דאמנם בחגיגה לא נזכר אלא הפוסק וכו’, אבל באבות תנן דהמהלך בדרך ושונה ואומר מה נאה אילן זה וכו’ הרי זה מתחייב בנפשו, ולשון זו משמע אפי’ בלימוד אקראי, ועוד דהרי האומר מה נאה וכו’ אינו מתחייב בנפשו, וע”כ דכשאמר באמצע משנתו הוא חמור יותר, בפרט להיוסף אומץ שם שנקט שאומר כן כדי לברך ברוך שככה לו בעולמו, שביאורו תמוה מצד עצמו, דלמה יענש על הפסקה לצורך ברכה שא”א על ידי אחרים (עי’ מו”ק ט), אבל יש לפרש שמדבר בשבח מעשי ה’ ואעפ”כ אם הוא באמצע משנתו הוא מתחייב בנפשו.

וגם ביוסף אומץ שם לא נראה שקיבל סברא זו בפשיטות, דעי”ש שתמה על העולם שאין נזהרין בזה וכתב כמה צדדים שאולי מחמת זה מקילין בזה ובסוף דבריו כתב דברי הסדה”י.

ובשם הקה”י שמעתי שעשה תנאי לפני לימודו שלא ייחשב הפסק, ונראה דלרווחא דמילתא עשה כן, דבלאו הכי לא היה מדבר דברי שיחה שהם דברים בטלים (עי’ בתשובה בסמוך בענין דברי שיחה), ודברים בטלים בלאו הכי אסורים מן דין כדאי’ ביומא יט ע”ב והובא במשנ”ב ומג”א ועי’ כתר ראש למהר”ח מולוז’ין, וכן תנאי דא”א מבוטשאטש על שמות הקדושים יש לומר דהוא לרווחא דמילתא.

ואם לבו נוקפו מללמוד מחמת זה יכול לצרף הקולות הנזכרין ביוסף אומץ שם כגון הפסקה שלא באמצע ענין וכן משום כבוד חבירו וכן דברי הסדה”י ותנאי דהקה”י הנ”ל, וזה ודאי עדיף לסמוך על זה מלהתבטל שהוא חמור יותר כמשנ”ת.