עדות המזרח

אם יש לו ציצית ואין לו טלית אין הטלית לעיכובא אע”פ שלכתחילה יש לו להתעטף בטלית על ראשו בתפילה והזהיר ע”ז המשנ”ב מאוד בשם החי”א בסי’ כד סק”ג כנגד האנשים המתרשלים בדרך מטלית גדול וגם דהרבה פעמים הט”ק אינו עשוי כדין (עכ”פ בזמן החי”א והמשנ”ב), מ”מ בדיעבד היכא דלא אפשר אם יש לו ציצית יתפלל אף שאינו עטוף בטלית גדול, כמו מי שאינו נשוי דאין מכסה ראשו בטלית, כמ”ש המשנ”ב סי’ ח סק”ד בשם המג”א ע”פ הגמ’ בפ”ק דקידושין, וא”כ גם לנשוי אינו כ”כ לעיכובא בדלא אפשר.

ובסי’ קי סק”כ כתב המשנ”ב שנכון לכל יר”ש בעת יציאתו לדרך שייקח עמו הטלית והתפילין שלו, ומסתמא מיירי גם במי שלובש ט”ק, ואעפ”כ לכתחילה אדם נשוי  צריך להשתדל ליקח גם טלית גדו.

(ולמנהג בני עדות המזרח גם רווקים, ואילו למנהג יוצאי גרמניה שנוהגים שהרווקים מתעטפים בציצית על גופם ולא על ראשם תלוי בטעמים, דלטעם שמביא ירא”ש כאן לא שייך, ולטעם שמצוי שט”ק אינו עשוי כדין כאן שייך, אבל אם יודע שהט”ק עשוי כדין סגי בזה במקום הצורך בנידון כזה).

ואף שהזהיר המשנ”ב בספרו מחנה ישראל פ”ז בשם הספרים ליקח התפילין אפי’ לדרך קרובה, ושם לא הזכיר טלית, אפשר לומר כמה טעמים למה לא נזכר שם טלית, הא’ כיון שעיקר הספר מחנה ישראל נכתב לרווקים בני צבא שבלאו הכי אין להם טלית, הב’ לפי שהביא בשם הספרים דאזלי בדרך הגמ’ (או דדוקא נקטו לזה דס”ל כשיטת התוס’ בברכות יד ע”ב ד”ה ומנח ואבודרהם בדיני ק”ש) שנזכר רק תפילין ולא נזכר ציצית, והג’ כיון שהחמיר הרבה מאוד אפי’ בדרך קרובה בזה לא החמיר לענין ציצית כיון שאפשר למצוא משא”כ תפילין כמו שתיר.
  במשנה אחרונה על המשנ”ב בסי’ כ”ד שם שפעמים אינה מכוונת למידת ראשו וכמ”ש המשנ”ב סי’ קי סק”כ וסי’ כה סק”ב בהגהה שמחמת זה לא יהיה רגיל לשאול תפילין.

אבל אם מתפלל בלא טלית קטן ג”כ עובר בזה איסור שמעיד עדות שקר בעצמו כמ”ש המשנ”ב והאחרונים בסי’ כד סק”ג בשם הזוהר שלח קעד ע”א, וכן דעת רבינו יונה באגרת המוסר אות ו וכ”כ הב”י סי’ סו בשם שבה”ל ועי’ מאירי בברכות שם.

ובשו”ת שאלת יעב”ץ התיר מחמת זה איזה דבר כדי שלא יתפלל בלא ציצית, כמו שציינתי בתשובה לענין כיבוס ציצית בתשעת הימים, ואמנם היעב”ץ שם הזכיר גם התפילה כמו שגם שאר הפוסקים הזכירו, אבל העיקר הוא פרשת ציצית כמ”ש בפוסקים בשם הזוהר, אלא שמשאיר הטלית גם לתפילה וכן תפילין שנזכר בגמ’ ברכות יד ע”ב שהקורא ק”ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, העדות שקר הוא אם קורא ק”ש בלא תפילין ומחמת שהוא סמוך לתפילה הזכירו הפוסקים (שו”ע או”ח סי’ כה ס”ד) שיניח תפילין גם בתפילה.

ויתכן לומר דאחר שהק”ש סמוך לתפילה ונאמר יחד עמו במעמד אחד ממילא כשאמר וקשרתם וכו’ (ע”פ פרש”י והתוס’ בברכות שם וראה משנ”ב סי’ כה סקי”ד) ואינו קושר תפילין אין רק אמירת וקשרתם כמעיד עדות שקר בעצמו אלא כל דברי השבח שאומר נראה כמחרף ומגדף (ע”ע שבת קיח ע”ב) כיון שאינו מקיים מה שאמר אז, הלכך לא לחינם הזכירו הפוסקים לומר שיהיו התפילין עליו גם בתפילה, ולכן גם בציצית הזכירו הפוסקים שיהיה עליו בזמן ק”ש ותפילה.

ועל כן כמ”ש המשנ”ב סי’ נח סק”ה שאם יכול להמתין עד שיביאו לו תפילין יש לו להמתין א”כ ה”ה לגבי ציצית מי שאין לו ציצית, והוא פשוט לדינא דאע”ג שכתב שם השו”ע דיש להקדים לקרותה כל מה שיוכל מ”מ אם מאחר קריאתה בתוך הזמן אינו עובר שום איסור מעיקר הדין משא”כ אם קורא בלא תפילין או בלא ציצית, ואם זמן ק”ש או תפילה עובר יתפלל בלא ציצית ולא יאחר מחמת זה זמן ק”ש או זמן תפילה או תפילה בציבור מכל שכן ממ”ש המשנ”ב שם לענין תפילין, ואם משער שלא ימצא ציצית היום יש ללמוד מדברי הגמ’ והפוסקים לענין הבדלה עי”ש, ואם יכול לכה”פ בזמן קריאת פרשת ציצית ללבוש ציצית צריך לעשות כן, דכמו שנתבאר שאז הוא עיקר זמן חיוב לבישת ציצית לדברי הזוהר.

ואם התפלל בלא ציצית ונזדמן לו ציצית אחר כך, ילבש הציצית אחר כך, דאמנם אינו דומה לתפילין שבזה כתב הלבוש והפמ”ג ובה”ל בר”ס לז שיש מצוה להניח בכל יום, אבל דומה לתפילין בזה שלפי חלק מהדעות יכול להשלים הנחת תפילין אחר הקריאה כמ”ש באמרי נועם לתלמיד הגר”א בברכות, וא”כ ה”ה בענייננו לענין ציצית.

ולגבי השאלה אם אפשר לקרוא ק”ש ולהתפלל בלא טלית במקום צורך גדול שאינו אונס עי’ במשנ”ב סי’ כה סקי”ד בשם הלבוש מה שכתב שם לענין תפילין, ועיקר הענין הוא דעדות שקר הוא בעיקר במזלזל כעין מש”כ התוס’ והרא”ש לגבי הא דר”ה טז קרקפתא דלא מנח תפילין, וכאן לפעמים לפי הענין יהיה אפשר לצרף גם דעות הראשונים שסוברים דבציצית אין עדות שקר כיון דאינו חובת גברא.

ותמצית הדעות בזה, דהנה דעת התוס’ ואבודרהם שהובאו לעיל דאין מעיד עדות שקר בעצמו לגבי קורא בלא ציצית, דאינו חובת גברא (וגם יש להזכיר בזה סברא דפרשת ציצית אינה מדאורייתא, דהקורא שנים מקרא וקשרתם בלא תפילין כמדומה שלא שמענו להזהר בזה (וכן מוכח במשנ”ב סי’ סה סק”ח וכ”כ שם להדיא בכה”ח סקכ”ז משו”ת בנין עולם סי’ ל, וכן מתבאר עוד מדברי המשנ”ב סי’ מו סקל”ג בשם הדגמ”ר ורע”א, ובשם החת”ס הובא שהקפיד בשנים מקרא [עי’ באריכות מ”מ וביאורים בזה על המשנ”ב סי’ סה שם], ואפשר דהוא חומרא בעלמא ממידת חסידות מחיבובי מצוה, כמו שנזכר בוסקים חיבובי מצוה בפרשת ציצית בסי’ כד וכעי”ז בנישוק תפילין בהל’ תפילין בשעת אמירת וקשרתם), וא”כ גם החובה גורמת לזה ואם מעיד עדות שקר הוא סברא דאורייתא א”כ הסברא דאורייתא יהיה רק כשקורא דבר שהוא חובה דאורייתא וצל”ע טובא בכ”ז), וגם הזוהר אמנם מסתימת דברי המשנ”ב והנו”כ בסי’ כד נראה שנקטו שצריך שיהיה עליו דוקא בגד ציצית, וכן להדיא דעת המהרש”א ע”ז ד ע”ב ורעק”א בהגהות השו”ע סי’ יח מג”א סק”א ושפ”א שבת לב ע”ב וכן דעת הפמ”ג סי’ סו א”א סק”ד בדעת הזוהר, מ”מ מהר”ש קלוגר (ובחרת בחיים סי’ כח) וערוה”ש סי’ ח ס”א דאין הזוהר מיירי אלא בעובר על מצוות ציצית שלובש בגד ד’ כנפות בלא ציצית.

והנה בפמ”ג שם כתב על דברי הרמ”א שם דמדבריו משמע דלא מיירי כהזוהר אמנם המשנ”ב כאן בסי’ כד שפסק את דברי הזוהר נראה שלא קיבל דבריו של הפמ”ג בזה, למרות שבסי’ סו שם ביאר דברי הרמ”א לחלק לענין להפסיק לברכה בין דין טלית לדין תפילין, ונראה שהטעם פשוט לזה דהרי לא קבלנו דברי הזוהר אלא רק לחומרא ולא לקולא עי’ במשנ”ב סי’ כה, א”כ לגבי הפסק דמיירי הרמ”א שם להפסיק לברכת הטלית לא סמכי’ על הזוהר כנגד התוס’ להקל בפרט דאינו לעיכובא לברך אחר כך, משא”כ לענייננו לחייבו בטלית שהוא לחומרא אה”נ, וממילא במקום שיש צירוף חומרא דזוהר כנגד התוס’ הוא קל יותר וק”ל.

שאלה: מה הדין במקום שנהגו אנשים גוים לגלח בית השחי ובית הערו’ או מנהג שהתחיל באיסור שאנשים יגלחו שם עד שנתפשט ונקבע האם נחשב כמקום שנהגו האנשים כן.

תשובה: יש בזה דעות שונות לענין גוים ולענין מנהג שהונהג באיסור או על ידי פורקי עול, והסברא הרווחת שגם מנהג גוים וחילונים נחשב מנהג לענין זה, ויש חולקים.

מקורות:
יעוי’ באוצר הגאונים בנזיר נח ע”ב בשם תשובת רב שרירא גאון ורב האי גאון שכל דבר שאנשים נכריים של אותו המקום עושין מותר גם לישראל הדרים שם לעשות כמותם גם אם במקום אחר הוא תיקוני נשים.

ויעוי’ בתשובת הרשב”א ח”ד סי’ צ’ שהביא שיטת הסוברים שבמקום שנהגו האנשים לגלח מותר, וחלק עליהם ובסיום דבריו הזכיר שגם במקום שהתחיל המנהג באיסור ונתפשט עדיין הוא אסור, ולפו”ר משמע מדבריו דזה האופן שהמתירים סוברים להתיר דהיינו אפי’ אם התחיל באיסור, ובזה גופא חולק עליהם הרשב”א וסובר שהוא אסור, אבל עכ”פ נשמע מזה שלפי המתירים (דהיינו לפי הכרעת הרמ”א ומנהג חלק מבני עדות המזרח כמו שנתבאר בתשובות אחרות) יהיה מותר אפילו אם התחיל באיסור.

יעוי’ בלשון הרע”א ריש סי’ קפב בשם הפרישה שם אות ה’ שהביא ב’ אופנים לבאר דברי השו”ע על מקום שנהגו האנשים לגלח, אופן א’ שמדובר במקום שנהגו גוים לגלח, וממילא סגי בזה לענין שלא נחשב מלבוש של אשה, ואופן ב’ שמדובר באופן שנהגו ישראל כולם לגלח.

ויש להבין מה נתקשה בזה שהוצרך לבארו, ונראה שהקושי היה איך הותר להנהיג מנהג כזה, דהרי הראשונים שהתחילו במנהג עשו באיסור, ועל זה אמר ב’ תירוצים, או דמיירי באופן שהגוים נהגו כן שאינם מצווים בזה, או דמיירי במנהג שכל הישראלים נהגו בו וכיון שכולם עושים כן מותר.

ונשאלת השאלה על התירוץ השני מה נשתנה בין הקושי’ לתירוץ דחוזרת השאלה הרי הוא מנהג שנעשה באיסור, אלא אפשר שהתירוץ בזה הוא שאע”פ שנעשה באיסור מ”מ מכיון שעכשיו כולם נהגו בזה עכשיו הוא מנהג היתר.

ומאידך גיסא יש לפרש יש לומר, שנתקשה דאטו ברשיעי עסקי’ דהרי הותר להתחיל מתחילה במנהג זה, ובתירוץ הראשון כ’ דמיירי במנהג שהונהג על ידי גוים, ובתי’ השני תי’ שהמנהג נעשה על ידי ישראל באופן המותר, כגון שנתפשט בבת אחת, או שמעולם לא היה מנהג המיוחד לנשים לגלח בעיר זו מאז שדרו כאן ישראל, ולפי ביאור זה אין ראי’ שמנהג שנתפשט באיסור יהיה מותר.

ומ”מ נראה מלשונו שהתי’ השני חולק על התי’ הראשון וסובר שמנהג גוים לא מועיל לענין זה, ובאמת צל”ע למה, דהרי לפי דעה זו אזלי’ בתר מנהג האנשים והרי הוא מנהג אנשים, ואולי מאחר שאין מנהג ישראל כן באנשים אלא נשים בלבד, והוא עושה כן הרי הוא עושה דרך נשים, ויותר משמע דהוא משום דלא אלימי גוים לקבוע מנהג בזה, ויל”ע.

ומ”מ למעשה רוב הצדדים שמנהג שהתחיל באיסור יועיל, דהרי לתירוץ הראשון בדבריהם אין הכונה לזה, וגם לתירוץ השני כתבתי ב’ ביאורים לבאר דבריהם, ואפי’ לביאור השני שלא מיירי במנהג שהתחיל באיסור, מ”מ עדיין אין הכרח שלא מיירי בזה משום שמנהג כזה לא מועיל, דשמא לא מיירי בזה משום דלא עסקי’ ברשיעי אבל לא שלא יועיל.

לגוף הנידון על מנהג באיסור יש לציין שהסברא הפשוטה שיועיל, דהרי למעשה כעת אינו מנהג נשים, וכל מנהג שהשתנה במשך הדורות והמקומות תחילת השינוי של המנהג מחומרא לקולא היה באיסור עד שהוא התפשט, וכ”ש בניד”ד שאין כאן קבלת נדר לאסור את זה ולדעת הרמ”א לא תליא אלא במנהג אנשים, ואמנם היה מקום לומר דקמא קמא בטיל ועושה באיסור ולצרף את הצד שמנהג שמנהג באיסור לא נחשב מנהג וממילא לעולם לא ייחשב מנהג, אבל כל הרואה יראה שהוא דחוק מאוד לחדש כן.

עוד יש לדון האם מקום שנהגו שם רק פורקי העול לגלח והכשרים לא נהגו האנשים שבהם לגלח אלא נשים בלבד האם חשיב שהוא מנהג אנשים או לא, והיינו באופן שרוב האנשים שם פורקי עול.

ויש לדון אם יהיה תלוי בב’ התירוצים שהובאו בפרישה וברעק”א, או דילמא שכאן גם לפי הצד שבגוים לא יועיל אבל כאן יועיל טוב מאחר שהם ישראל יש בידם כח לקבוע מנהג, אבל יותר נראה דאין ביד ישראל גוי כח לקבוע מנהג דממ”נ אם אין כח לגוי לקבוע מנהג בזה למה שיהיה כח לישראל גוי לקבוע מנהג.

ומאידך גיסא דילמא גם לפי הצד שבגוים מועיל מנהג בזה אבל בזה לא, דכל מה שיכולים לקבוע מנהג בזה הוא רק גוים שעושים כדין כיון שאינם מצווים בזה אבל ישראל פורקי עול שלא עושים כדין לא, (דהרי אין עוד ישראל כשרים שנוהגים בזה שיחשב שהם עושים כדין, ומ”מ פורקי העול עצמם יש מקום לדון דשמא שלא ייענשו על זה מאחר שאצלם הוא מנהג אנשים, ויהיה תלוי בחקירה דלעיל מה הצד שמנהג גוים לא יועיל לישראל, דלפי הצד שמנהג גוים לא מועיל בישראל מחמת שבישראל אינו מנהג אנשים, א”כ פורקי העול עצמם לא יענשו על זה אם אצלם הוא מנהג כן ואף יתכן שיהיה מותר לאדם כשר לגלחם אבל לא את עצמו, ומאידך גיסא לפי הצד שמנהג איסור אינו קובע א”כ לא יקבע המנהג שלהם לעצמם, ויל”ע בזה), וכן יש מקום לומר לפי מה שנתבאר הקושי שהי’ להפרישה והרעק”א לומר שמדובר במנהג ישראל, שהרי יש בזה איסור, יתכן שסבר שמנהג איסור לא קובע בזה, אם נאמר (לפי הביאור השני דלעיל בתירוץ השני בדברי הפרישה והרעק”א) שמנהג שהתחיל באיסור לא מועיל, אבל כבר נתבאר לעיל דרוב צדדים שאין הדין כך.

ובאמת כל ההגדרה של העיקרון שמנהג איסור לא קובע את הדין לענין לא ילבש הוא מאוד דחוק ואינו מובן ולכן קשה מאוד להגיע להגדרות דינים לפי עיקרון זה.

ולמעשה הפשטות בזה דיהיה תלוי בב’ התירוצים של הפרישה והנידונים דלעיל, דלהסוברים שמועיל מנהג של לא ילבש בגויים יועיל גם בחילונים ולהסוברים שאין מועיל מנהג בגויים לא יועיל בחילונים דכיון שפרקו עול אינם קובעים מנהג ישראל כלל.

ויעוי’ בדברי בעל שו”ת ערוגת הבשם [קונטרס הכנה דרבה אות יג, ואינו ערוגת הבשם הקדמון] שדן שם לגבי בושם שיש בחורים המשתמשים בו ונקט שם שכיון שהם בני שחץ אינו נחשב דרך אנשים, וחזי’ מדבריו דצריך שיהיו מנהג בהיתר, ובדבריו נתחדש חידוש נוסף שכיון שעושים כן באיסור מחמת דרך שחץ ממילא אינו קובע המנהג, ויל”ע על איזה בני שחץ מדבר דבפשטות לפי ההזהרה המבוארת בדבריו מדבר לשומרי תורה למנהג שחדר אצלם להשתמש בבושם וזה צ”ע מאוד דהרי גם לענין תגלחת מבואר שלא היה מנהג החברים לגלח (וזה לכאורה דלא כהתי’ הראשון ברעק”א דהרי גם גוים הם ודאי בני שחץ), וחזי’ לכאורה מדבריו עוד דאין צריך דוקא רוב בני אדם, דלולא שיש כאן בני שחץ סגי במה שיש ריבוי בני אדם שעושים כן, ולא משמע מדבריו שרוב בני האדם היו עושין כן בזמנו.

(ולגוף דבריו יעוי’ בברכות מג ע”ב, וצ”ע, ויתכן דלמגדר מילתא אמר כן כיון שהוא מביא לידי איסורים כמבואר שם ועי’ שבת קטו ע”א וברש”י שם, אבל גוף הראי’ מברכות יש לדחות דהגמ’ לא מיירי היכא דמוכחא מילתא שהבושם ניתן להדיא לא רק למטרת עבורי זיעא).

ויעוי’ בשו”ת מהרש”ם ח”ב סי’ רמג כ’ דאין להקל אם רק הגוים עושין כן, ואולי סובר כתי’ השני של הפרישה.

ויעוי’ במה שהובא בשם הגריש”א (תל תלפיות תשרי שתע”ג) הובא, הסרת ריבוי שערות על ידי קרני לייזר מותר כיון שכהיום החילונים מסירים בתער כבר לא הוי בכלל לא ילבש דהוי בכלל אנשים נוהגים כן כמו לענין מראה ואף שאין מסירים על ידי לייזר מאחר ואינו ניכר אופן ההסרה אם הוא בתער או בלייזר לכן לא הוי בכלל תיקוני אשה ומותר עכ”ד, ויש לציין דזהו לפי הצד שמנהג החילונים ג”כ נחשב מנהג לענין זה.