נשלח להרב רן אביחצירא

יש בזה מחלוקת הפוסקים (עי’ שו”ת מהר”ם לובלין סי’ סח, שו”ת מהר”י אסאד יו”ד סי’ רפא, שהקילו בזה עכ”פ בדיעבד, וציינו שכן מבואר בקינת הרוקח על אשתו שתפרה ארבעים ספרי תורה, ועי’ גם בערוה”ש יו”ד סי’ רעח סי”א, ואו”ח סי’ לט סי”ב, ואילו בנחלת צבי על יו”ד סי’ רפא ס”ג מחמיר בזה, וכן במגן האלף סוף קונטרס עשרים גרה, ועי’ עוד לענין תפירת תפילין במחה”ש או”ח סי’ לט על המג”א שם סק”ו ועי’ בתהלה לדוד שם מה שחילק בין ס”ת לתפילין, וע”ע בפמ”ג משב”ז סי’ תקמה סק”א), ולכן אין להקל בזה עכ”פ לכתחילה ובדיעבד יש לעשות שאלת חכם, ויש מקום לומר דבדיעבד בשעת הדחק אפשר לברך על ס”ת כזה מאחר שרוב הפוסקים מקילין בזה.

(ולגבי תפירת היריעות לעמודים הוא יותר קל כמו שהרחבתי בתשובה אחרת ד”ה לפי השיטות שיש לחבר עמוד במגילה האם מגילה בלי עמוד פסולה).

לגבי מנהג שהזכרת שראית שנותנים לנשים לתפור יריעה אחרונה, יתכן שהשתרבב ממה שיש מהפוסקים שהזכירו שבתפירת יריעה אחרונה מקיים מצוות כתיבת ס”ת ואע”ג שהיא מצוה לאנשים לדעת הרמב”ם והחינוך סוף מצוה תריג [עי’ שאגת אריה סי’ לה והוא עצמו תמה עליהם, ועי’ מנ”ח שם], מ”מ רצו לזכותן עכ”פ כאינן מצוות ועושות, מאחר שאינן במצוות תלמוד תורה ורצו שיהיה להן חלק בתורה [וע”ע סוטה כא ע”א], ומסתבר שהדבר הגיע במקורו מנשים שנדבו ספר תורה ורצו להפיס דעתן כלשון הגמ’ [חגיגה טז ע”ב] לעשות נחת רוח לנשים, ולכן כנראה חכם הורה להם לתת להן לתפור באופן של תפירה שלפי סברתו מועיל באופן זה שאינו מגרע בספר כיון שכבר נתפר בכשרות על ידי כשר וס”ל שאין הספר נפסל על ידי תפירה שניה זו.

(ומ”מ גם אם נקבל דבריו לענ”ד אינו כדאי לפי הצד שתפירת אשה פסולה, כדי שלא יבואו לסמוך על תפירתה בלבד כעין מה שמצינו במים שאובין בפ”ק דשבת וכמדומה בעוד דוכתי, וכן שלא יבואו להכשיר אחר שייפסק התפירה הכשרה וישאר תפירת האשה בלבד, חשש הנזכר בגמ’ דגיטין לגבי גט קרח).

ובאופן כללי לגבי נידונים על מנהגים ראשית כל צריך לברר שהמנהג הוא מבוסס והונהג ע”י ת”ח ואז יש לברר מה המקור למנהג.

לא.

מקורות:

לגבי דין הטלת מים מעומד בזמנינו שיש מחיצה המספיקה חשיב כמו מקום מדרון, דענין מקום מדרון הנזכר בברכות מ ונדה יג ואו”ח ס”ס ג, הוא גופא שהמים מקלחין לרשות אחרת, ואין המים מלכלכים אותו, (ועי”ז אין חושש לכלות המים אלא מכלה המים ביישוב הדעת כמ”ש ברש”י ברכות שם), וא”צ שיהיה מחיצה לכל הגובה, דגם מקום מדרון אין הכונה שיש מחיצה בכל הגובה, וכאן הוא מהודר יותר שגם יש מחיצה המספקת וגם יש מערכת ניקוז למים ובודאי שמי רגליים כלין, וגם הוא מהודר יותר דמקום מדרון עדיין יש ביעתותא מלהתקרב שלא ליפול משא”כ כאן שהרבה יותר קל להזהר בקלות ובודאי מי רגלים כלין בשופי, וממילא אם הבהכ”ס באופן המועיל אין צריך יותר מזה, ואפי’ במשתנה לפי המבואר נראה שמצד זה אין חיוב להחמיר (ולא נכנסתי בזה לדיני צניעות ועי’ באג”מ).

לתשלום הדברים יש לציין דבט”ז ס”ס ג נקט דדין זה של מ”ר בעמידה אינו חיוב מעיקר הדין, והדברים לכשלעצמם ברורים משום שלא שמענו שנהגו איסור בדבר גם בשדות, אבל מש”כ שם לענין שלא יכלו וכו’ צע”ק דסילון החוזר וכו’ עי’ ברכות כה ע”א ואכמ”ל וקיצרתי.

היינו הך ואין חילוק בדבר וכמבואר בדברי החת”ס סי’ שמו שאף יש מקום להזהר למאן דקפיד גם בעיון בדינים אלו, ופשוט דגם מס’ שמחות הוא בכלל זה, דאפי’ בבירור תשובה בענין אבלות נזכר שם בחת”ס שנסתכן מחמת זה עי”ש.

מכיון ששכינתא בגלותא יעוי’ מה שביאר הנוב”י בשם המו”נ וכ”כ הרמח”ל, ובלאו הכי העולם מלא בקליפות ובפרט במקום לימוד בבמ”ד כמו שביארו המקובלים דברי הגמ’ בפ”ק דברכות גבי דוחקא דכלא וגלימי דרבנן וכו’, לכן אדם שיש לו הרבה קושיות אינו ראיה שהוא שבוי בידי הקליפות, שהרי הקליפות בלאו הכי באין לחצוץ במחיצה של ברזל, ואדרבה הוא ראיה שאדם זה הגיע עד הגדר המפריד ועדיף ממי שבתחילת הדרך, ורבים מגאוני הגאונים כל דבריהם מיוסדין על קושיות, ועל האר”י הובא שהיה ניכר עליו שמתאמץ ומתייגע מאוד מאוד לשבר הקושיות מחמת שהם הקליפות ולכך ראה בזה צורך גדול לשברן.

וגם באופן שיש יום שיש יותר קושיות אינו ראיה שהוא שבוי בידי הקליפות דיש חלקים בתורה שהם קשים יותר להבנה, אבל לפעמים יש פחות סייעתא דשמיא וחיבור לתורה לאחר שפחות למד כמ”ש במגילת חסידים בירושלמי סוף ברכות פ”ט ה”ה, ששכר מצוה מצוה ולהיפך, ואה”נ דיש מצב של תורה נתנה לו במתנה ונחלו אל כמ”ש חז”ל וכמו שזכה האר”י, ומאידך לפעמים הוא ניסיון כמבואר בספר הישר חלק המוסר המיוחס לרבינו תם.

לומר מחמאה המקובלת לומר או לענין שאלת שלום לגוי מפורש בגמ’ (גיטין סב ע”א) להתיר, והבאתי בתשובה אחרת [ד”ה האם מותר לעשות דירוג טוב לנכרי שעשה עבודה טובה]  דברי הברכ”י ע”פ הפוסקים שמותר גם לברך גויים עי”ש והוא מיוסד על הגמ’ בגיטין סב ע”א ושם נזכר גם שאלת שלום, ועי’ עוד ברכות יז ע”א לענין שאלת שלום.

ובנידון דידן כ”ש דהוא בכלל מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל ומבקרין חולי גוים עם חולי ישראל (גיטין סא ע”א) דיש לרצותם שלא ירגישו שמקפחים אותם, ושלא יהיה מזה חילול השם, וכלול בזה בסתמא עוד דברים שדרך ישראל לעזור לישראל והנכרים מרגישים שמקפחים אותם אם לא יתנו להם (וע”ע בריטב”א במגילה ו ע”א), מלבד דברים שיש טעם למה לא נאמרו (עי’ בתשובתי על פדיון שבויים בגוי).

וכמו שביארתי בתשובה הנ”ל [לענין דירוג] ע”פ נו”כ השו”ע ביו”ד סי’ קנא סי”א דבכל מה שיש צורך לישראל מזה אין בזה לא תחנם.

ויעוי’ מה שהבאתי בתשובה אחרת [לענין אם הגונב מנכרי חוזר בגלגול] דלעת הרמ”א ועוד פוסקים זה ענין השבת גזילה לגוי בזמנינו רק מצד קידוש השם ולא מצד דיני ממונות.

ואמנם רשעים אין אומרים להם שלום כמ”ש במס’ כלה רבתי פ”ג דכתיב אין שלום לרשעים, מ”מ גויים שמעשי אבותיהם בידיהם הוא קיל, ועי’ ברמ”א וש”ך ריש הל’ יי”נ, ובלאו הכי במקום איבה הוא דין אחר.

ואע”ג דלהשיא עצה לגוי רשע אסור כמו שנתבאר בתשובה הנ”ל לענין דירוג ע”פ ב”ב ד ע”א ורמב”ם פי”ב מהל’ רוצח הט”ו, שאני התם שלא יהיה לו איבה מזה וק”ל.

וכן בספר חסידים סי’ נא מבואר דהותר שאלת שלום לגוי רשע משום איבה וכמה דאפשר למעט עדיף.

מה שכתבת באות יט על דברי רבנו יונה בספר היראה, שכתב וז”ל, ולא תשבע כלל, ואף לא בכנויים, ואף לא במדותיו ובמעשיו, כגון שמשיו ומשרתיו מלאכי מעלה, וכן לא ישבע בתורה ולא באמת כי השם נקרא אמת “וה’ אלהים אמת” (ירמיה י) ע”כ, ושאלת האם כוונתו על מלאכים של קדושה או שדים.

הנה ראשית כל רבינו יונה סובר שיש איסור עכ”פ מצד המוסר להישבע שום שבועה, ויש בזה פלוגתא דקמאי בדין זה, עי’ רמב”ם בסה”מ מ”ע ז’ וברמב”ן וראב”ד בהשגותיהם לספר המצוות שם.

אם כי לענין כוונת רבינו יונה מלאכי מעלה ודאי הכונה למלאכים של קדושה שבזה אין להשבע (ולהלן במסקנת הדברים תתבאר כוונתו בזה).

אלא שגוף דברי רבינו יונה צריכים תלמוד, דמתחילה קאמר ולא תשבע כלל משמע אפי’ בלא הזכרת שם כלל, דהרי שבועה חלה גם בלא הזכרת שם או כינוי כמ”ש ביו”ד ריש סי’ רלז, ושוב קאמר רבינו יונה ולא באמת כי השם נקרא אמת, משמע דכל מה שאסר רבינו יונה זה דוקא אם מזכיר שם שמים שאז מזכיר שם שמים לבטלה או שמזכיר דבר הקשור לשם שמים שאז הוא כמבזה את השם.

והיה מקום לבאר כוונת רבינו יונה דלרבותא נקט שאף שבועה בשם שמים שיש דעה בראשונים שמקיים בזה מצוות ובשמו תשבע (וכן אם מזכיר מלאכי השרת על שבועת אמת ס”ד דחשיב כבוד להקב”ה) אעפ”כ אינו כדאי להשבע, כמו שהביא הרמב”ן שם ממדרש תנחומא ר”פ מטות, וכ”ש שבועה שאין בה שם שמים כלל, כך היה מקום לבאר.

אבל להאמת גם זה א”א לבאר, דהרי מסיים ולא באמת כי השם נקרא אמת, א”כ רבינו יונה מיירי במי שנשבע בלשון אמת שאינו מכוון לש”ש ואעפ”כ מזהיר רבינו יונה שלא להישבע בלשון זו כי אמת מכוון להקב”ה.

ומחומר הקושיא אולי צריך לדחוק דכוונת רבינו יונה במש”כ ולא תישבע כלל הכונה באופנים שמפרש אח”כ שמזכיר שם שמים בשבועתו או אחד מן הדברים הקשורים ומרמזים לשם שמים.

אבל יתכן ליישב בטוב יותר, דהנה אי’ בשו”ע יו”ד סי’ רלז ס”ו דמי שנשבע בשמים ובארץ וכיו”ב אינה שבועה, וכתב הפת”ש שם בשם החיי”א דאין הכונה שאמר הריני נשבע אלא שלא אמר אלא רק בשמים וארץ כך וכך, ובזה לא חלה שבועה, משא”כ אם אמר השם או הכינוי חלה שבועה, ולפ”ז מה שכתב כאן רבינו יונה לא ישבע כלל יתכן לבאר דהיינו בכל אופן שחלה שבועה בלשון שבועה בין באומר הריני נשבע כמ”ש בריש סי’ רלז שחלה שבועה, ובין במזכיר שם שמים או כינוי או שרף או מלאך שגם בזה ס”ל לרבינו יונה שחלה השבועה.

וע”ז הוסיף הר”י דאפי’ בלשון אמת בלבד כיון שהוא כינוי להקב”ה ממילא האומר אמת כך וכך יכול להחיל שבועה בזה ולכן צריך להיזהר שלא להישבע גם בלשון זו, אבל האומר שבועה אמת כך וכך בלאו הכי כבר חלה שבועה עליו, ופשיטא דרבינו יונה לגודל חסידותו ופרישותו ובהנהגות שכתב בספר היראה אין בכוונתו להתיר להשבע בשופי שבועות שאין בהם שם שמים אלא כמו שנתבאר.

מעיקר הדין מותר מכמה טעמים, ובעל נפש יחמיר עכ”פ בכומר, ובאופן שידוע שישתמש בזה לכתיבת דברי איסור יש אומרים שאסור מן הדין כמו שיתבאר, ולכן בכלי כתיבה שישמשו באופן קבוע באופן שבלי ספק ישמשו גם לדבר איסור יש לדון בזה כמו שיתבאר.

מקורות:

א) ראשית כל אבוא לדון בזה אם שייך איסור מסייע או לא.

הנה אי’ יו”ד סי’ קנא ס”א בהג”ה דיש פלוגתא אם מותר למכור להם דברים המיוחדים לע”ז באופן שהגוי יוכל למצוא גם במקום אחר, וסיים שנהגו להקל אבל בעל נפש יחמיר לעצמו.

ושורש הנידון בזה אם מותר לסייע לגוי באופן שאינו לפני עיור (ולפני עיור אין באופן שימצא במקום אחר, דקי”ל בפ”ק דע”ז שלפני עיור דאורייתא הוא רק כגון בתרי עברי דנהרא דהיינו שלולא הישראל לא יוכל למצוא הרשע דבר האיסור במקום אחר), והש”ך שם סק”ו סבר דבין בגוי ובין במשומד ליכא איסור מסייע, והמג”א סי’ שמז סק”ד חילק בין משומד לגוי, דבמשומד יש איסור מסייע אבל לא בגוי, והמשנ”ב שם סק”ז הביא דעת המג”א בזה שכך דעת רוב הפוסקים להקל במסייע בגוי, אבל הביא מהגר”א ומכמה אחרונים שהחמירו בזה להלכה, ומשמע קצת שהחמיר בזה להלכה, ובתשובה אחרת [ד”ה קראי שמבקש שירקמו לו את שמו על הטלית שלו האם מותר לסייע לו בזה] הרחבתי בביאור הסוגיות בנידון זה.

ב) ועכשיו אבוא לדון בזה אם יש איסור בגויים שלנו, או לא.

דהנה בש”ך שם סק”ז מבואר בשם הד”מ דהאידנא (בנוצרים שהיו בזמנם באירופא) יש להקל מעיקר הדין, ומשמע מדבריו דזה קאי על מה שכתב הרמ”א שנהגו להקל, ואעפ”כ יתכן לפרש דגם בזה נקט הרמ”א דבעל נפש יחמיר, ומבואר מזה דבעל נפש יחמיר בכל דבר שלא יעבדו ע”ז על ידו, ולכן החמיר רבינו יונה בספר היראה.

ואע”פ שעיקר דברי הרמ”א נאמרו על בעל נפש שיחמיר הוא לחשוש להשיטות שיש איסור מסייע לדבר עבירה גם בישראל לגוי, אבל משמע שפסק כן למעשה שבעל נפש יחמיר גם בגוים שלנו, וכמו בהלכות יי”נ דקאי הרמ”א שם בכ”מ להלכה לענין גוים שלנו וכמו באו”ח סי’ קנו שציין הש”ך שם.

ואם נפרש כן דלכך בעל נפש יחמיר, יתכן לפרש דלכך דייק הרמ”א לכתוב ובעל נפש יחמיר לעצמו, דהיינו שלא יורה לאחרים להחמיר, משום דחומרא זו של בעל נפש אינה מצד הלכה בגוים שלנו, אלא מצד דברי רבינו יונה, וילע”ע בזה.

ומיהו יתכן דאינו מוכרח להעמיס כ”ז בכוונת הרמ”א שגם בגוים שלנו יש לבעל נפש להחמיר, דהרי הרמ”א שם בתחילת ההג”ה פירש דלא מיירי האיסור אלא למכור לכהן ע”ז או לגוי שודאי ישתמש בדבר לע”ז, וע”ז קאמר דבעל נפש יחמיר, וא”כ שמא לא מיירי באותו אופן שהביא הש”ך מדרכי משה, דהדרכי משה הרי קאמר דנכרים שלנו משתפים שם שמים ודבר אחר, וא”כ שמא בכל זאת לא מיירי הרמ”א בהג”ה על האיסור באופן שהזכיר הוא בדרכי משה.

ואע”פ שהוא דחוק לומר דלא מיירי על גוים שלנו להלכה שלא כדרכו מ”מ שמא נימא דשבקיה דדחיק ומוקי אנפשיה ויל”ע.

אבל מ”מ דוחק לומר דהיא גופא כוונתו דהאיסור הנזכר בשו”ע לא קאי על הנכרים שלנו, דהרי לשונו שם שבגוי שחזקתו יקטיר לע”ז יש להחמיר, והרי גוים שלנו בכלל זה ואין היתר למכור להם אלא משום שעובדין בשיתוף.

ולהלן יתבאר דגם אם מרמ”א כאן אין ראיה שבעל נפש יחמיר בכל גווני מכל מקום יתכן שיש לזה ראיות אחרות כמו שיתבאר.

ג) ולגוף ענין השיתוף אם לא חשיב כע”ז ואם מותר לסייע להם יש בזה פלוגתא רבתי, יעוי’ ברמ”א הנ”ל באו”ח שם, ורשב”א בביאורי אגדות סוף ברכות, ובעולת תמיד שם וישועות יעקב, ובפת”ש יו”ד סי’ קמז סק”ב וחוו”י סי’ קפה, ונובי”ת סי’ קמח, והוא נושא בפני עצמו.

ורק יש לציין בזה דיש ב’ מיני איסורי שיתוף, דיש איסור שיתוף לשתף שם שמים ודבר אחר שלא דרך ע”ז שזה אסור על ישראל כמ”ש בהחליל פ”ה דסוכה, ועל גוים לא נזכר שם להדיא איסור זה, ומאידך יש הנידון של לעבוד ע”ז בדרך עבודתה בשיתוף עם ש”ש, שבזה האיסור ע”ז כדקאי קאי ורק שנוסף בזה שם שמים, ובזה הוא אכן מחודש לומר שאין בזה איסור לגוי ושאין בזה שום דיני ע”ז לאסור בהנאה (נוב”י שם לשי’ זו) ולפני עיור (רמ”א או”ח שם וש”ך יו”ד שם בשם הד”מ).

ד) ועכשיו אבוא לדון לגבי הנידון דידן האם מכירת מכשירי כתיבה לגוים מוגדר כדבר המיוחד לע”ז או לא.

הנה הבאתם דברי רבינו יונה בספר היראה שכתב ואל תתן דיו לסופרי או”ה הכותבים שמות הטומאה ופסיליהם כי אסור לסייע ידי עוברי עבירה עכ”ל.

וכן אי’ ברמ”א סי’ קלט סט”ו כעין דברי רבינו יונה שאפילו למכור להם קלפים ודיו לכתוב בהם ספרי דתן יש מחמירין לאסרן עכ”ל, והביא שם בש”ך לענין מין כלי יעה המסייע לכתיבה או לניקוי הנייר לפני או אחרי הכתיבה שהסתפק בו התה”ד ח”ב סי’ קיב אם מותר לתת להם [ועי”ש בפנים התה”ד שנראה שנטה להתיר בזה משום שכמדומה לו שבאו”ז נקט שדין זה היא חומרא בעלמא דלא כהאוסרים בזה דמשמע בפשוטו שאסרו זה מדינא (ואולי כוונתו דלמסקנא לא וצל”ע בזה ובמקור דבריו באו”ז), ויתכן דכוונתו דאפי’ אם נקבלנו כחומרא בעלמא מ”מ הבו דלא לוסיף עלה לענין היעה, ולכן לגבי המקרה של השואל שיש עוד צדדים להקל ממילא הוא “שריותא”, וזה ניחא יותר מאם נפרש שכוונתו שכל דין זה הוא חומרא בעלמא ולכן הוא “שריותא” במקרה זה וגם במקרה של השואל, דחומרא בעלמא אינו שווה ללשון של שריותא].

וכתב עוד הש”ך בשם הב”ח והמהרש”ל (על הסמ”ג לאוין סי’ מה) דאין איסור בדבר אלא נכון ליזהר (ועי’ להלן דאפשר שכל סיוע לע”ז ראוי להזהר אף כשהוא היתר גמור), ויש לציין בזה גם לדברי התה”ד בפנים שציינתי בקטע הקודם.

ועוד כתב הש”ך שם בשם הדרכי משה סי’ קנא סק”ו דכל האיסור אינו אלא בידוע שרוצה לכתוב ספר דתם אבל סתמא שרי עכ”ד הש”ך.

ויתכן דמאן דאמר הא לא אמר הא, רצוני לומר דמאן דאמר שאינו אסור מן הדין [כדעת האו”ז שהביא התה”ד שם] לא מפרש דמיירי שידוע שרוצה לכתוב ספרי דתם, ומאן דמפרש דמיירי שידוע שרוצה לכתוב ספרי דתם לא מפרש שלכו”ע אינו אסור מן הדין [אלא שאסור מן הדין כפשטות דעת הר”א מפיהם שהביא התה”ד שם ובאופן שאין להשיג דיו אחר ואז יש לפני עיור, או שאפשר להשיג ולמאן דאסר מסייע בגוי כנ”ל ברמ”א בסי’ קנו].

ויש לציין דעיקר דין זה דהדרכי משה מבואר גם בשו”ע יו”ד סי’ קנא ס”א שדברים שאין מיוחדין רק לע”ז אלא משמשים לעוד שימושים אין איסור למכור לגוי.

ורבינו יונה  שכתב בספר היראה שלא למכור להם יתכן ליישב לכו”ע, באופן שאין אדם אחר שימכור לגוי ובגוי שידוע שישתמש למטרה זו.

או לומר דרבינו יונה מיירי גם כשיש אחר שימכור לגוי מ”מ לענין לסייע לדבר עבירה לכתחילה ס”ל לרבינו יונה דאפי’ בגוי אינו ראוי, וכפשטות דברי האו”ז הנ”ל ומהרש”ל וב”ח דבעל נפש לעולם יחוש שלא תיעבד ע”ז על ידו, ולפי מה שנתבאר לעיל יתכן לבאר כן גם בדברי הרמ”א בסי’ קנא ס”א.

וכן אף שהדברים אינם מיוחדים לע”ז ס”ל שאין כדאי שיהיה שום צד סיוע לע”ז על ידי ישראל.

וכדאמרי’ בפ”ק דקידושין כ ע”ב הואיל והלך זה ונעשה כומר לע”ז וכו’ ומבואר שהוא מבוזה מאוד אע”ג דיש לומר שהיה באופן שאינו איסור גמור מעיקר הדין, וכדמשמע קצת ברש”י ב”מ עא ע”א ורש”י ערכין ל ע”ב [ויעוי’ בתשובה ד”ה מי שגזרו עליו הבג”ץ לעשות עבודת שירות לכנסיה כגון ניקיון גינה האם מותר לו לעשות כן], אעפ”כ הוא מגונה מאוד.

וכן אמרי’ בשבת נו ע”ב נוח לו לאותו צדיק שיהא שמש לדבר אחר וכו’, וממילא שמעי’ שהוא דבר מגונה ומבוזה מאוד לסייע לע”ז, ולכך בעל  נפש יימנע שלא יסתייע ע”ז על ידו בשום סיוע.

ואולי טעמו של הר”י שמחמיר שסובר דכל ההיתר בדברים שאין מיוחדין לע”ז הוא כגון בדברים ששימושם חד פעמי כלבונה הנזכרת שם, שיש לתלות שיסיים להשתמש בהם למטרה שהוא צריך ולא יבוא לידי שימוש לע”ז, אבל דברים שהם לשימוש קבוע למשך זמן רב שאין ספק שישמו גם לע”ז כמו קולמוס וחבילת דיו שמא אוסר מן הדין.

ויש לציין דרבינו יונה מיירי בסופרי או”ה דהיינו באנשים שקבועין לכתיבה וזה מה שעושים במשך היום וכשקונים דיו קונים למטרה ומה התפקיד שלהם, לכתוב שמות טומאה, כמבואר ברבינו יונה שם, הלכך אפשר דבכה”ג אסור מן הדין (עכ”פ בעובדי ע”ז בזמן חז”ל).

ורבינו יונה לא מיירי דוקא על למכור דבר לבית הע”ז (דבזה אין ענין דוקא בדיו לחוד) אלא על הסופרים המספקים שירות להע”ז או שכותבים כשפים ושמות טומאה לבני אדם באופן פרטי.

והיה מקום לומר באופן אחר דבמקומו ובזמנו של הר”י לא היה נפוץ כל כך ענין הכתיבה בין בני אדם נכריים כמו היום ולכן כשמוכר לסופר הוא בודאי לצורך תפקידו שמשמש לע”ז, אבל הוא דחוק, דהרי מאחר שסופר זה יודע קרוא וכתוב א”כ ישתמש בזה לעוד דברים, אלא כנ”ל שברור שזה ישמש לע”ז כמו שנתבאר לעיל.

אבל באופן שאין ידוע שמשתמש למטרה זו יש מקום לצדד דאין שייך להחמיר ולא למכור לו משום דחיישי’ לאיבה שהוא יותר איסור מדינא שלא לגרום לאיבה וכדמשמע בס”פ הניזקין, או דנימא שבעל נפש צריך להשתמט (על דרך מה דאי’ בע”ז וכן בתוס’ שם) באופן שלא יהיה איבה.

ולפי המבואר ברמ”א ריש סי’ קנא הנ”ל אפי’ בכומרים אין איסור אלא בדברים שחזקתן להקטיר לע”ז או בגוי שחזקתו להקטיר (או לעבוד באופן אחר כמו בענייננו) דבר זה לע”ז, דאילו סתם גוי מותר למכור לו אפילו דברים שחזקתן לע”ז כמבואר שם.

ומ”מ יש לומר דחסיד גמור יש לו ליזהר שגם ספק איסור לא יבוא על ידו ולכן החמיר הר”י אפילו בכה”ג.

לגבי מה ששאלת בדברי רבינו יונה בספר היראה שכתב לנענע כל גופו בתפילה משום כל עצמותי תאמרנה (תהלים לה, י), האם יעשה כן גם כשמפריע לו בריכוז, יעוי’ במשנ”ב בסי’ מח סק”ה בשם הפמ”ג דמבואר שם מתוך דבריו שאם מפריע לו בכוונתו לא יעשה כן.

ואגב יש לציין דיש מהפוסקים שסוברים שטוב להתנועע, וכן פסק הרמ”א באו”ח סי’ מח בשם אבודרהם, וכן נהג המהרי”ל ועוד כמבואר בנו”כ שם, ומאידך גיסא יש שחולקים וסוברים דאין להתנועע עכ”פ בתפילת שמונ”ע, עי’ במשנ”ב שם, ויש לציין דבשם הגר”א הובא בחלק מנוסחאות המעשה רב שיתפלל במיעוט תנועה, (ועי’ בספר הגאון מה שהובא שם מ”מ בזה, ועוד עי’ בספר גדולי הדורות על משמר מנהג אשכנז מה שהביא שם מ”מ בנידון זה, ולא אכפול כל הדברים שהובאו שם ושם).

אם כי רבינו יונה וסייעתו סברו דיש מצוה בזה (וגם למדו כן מעובדא דר”ע בגמ’ כמבואר באחרונים שדברו בזה), אבל כשמבטל מכוונתו לא יעשה כמבואר במשנ”ב הנ”ל, דהעיקר הוא הכונה, ואפי’ למעט בקינות עדיף כדי להרבות בכונה כמ”ש בשו”ע או”ח סי’ א, וכן אם אינו יכול לכוון בעמידה יתפלל בישיבה או בהליכה לפי פרטי הדינים המבוארים בגמ’ ופוסקים, וכ”ש שתנועה שאינה חובה מעיקר הדין שלא יעשה אם מפריע לו הכוונה בזה.

הנה הדין הוא ששבועת אמת מעיקר הדין מותרת לצורך (למרות שלכתחילה נקטו רוב הראשונים שלא לעשות וכמבואר בכמה מאמרי חז”ל) וגם שבועה שאינו מזכיר ש”ש חלה כמבואר בשו”ע יו”ד סי’ רלז ס”א, ומעיקר הדין אין איסור לתלות שבועתו בגוף כל שהוא מלבד שבועה בע”ז שאסורה מן התורה כמבואר בראשונים (עי’ במ”מ של הרמב”ן והראב”ד בהשגות על סה”מ שציינתי בתשובה הסמוכה על הערתך על ספר היראה לרבינו יונה בהערה יט, ואגב אורחן נציין דדעת המנ”ח דשבועת שקר אינה אסורה באיסור זה, וכך פשטות רש”י עה”ת פרשת מקץ, אם כי שם היה קודם מתן תורה), ולכן אם שד זה משמש כע”ז יש בזה איסור מעיקר הדין, ואם לא אין בזה איסור גמור אבל יש בזה עונש כמבואר בחז”ל (עי’ רמב”ן שציינתי בתשובה הסמוכה מה שהזכיר הענין בזה ומה שהביא גם מתנחומא ר”פ מטות).

בתשלום הדברים יש לציין לדברי הרמ”א ביו”ד סי’ קעט שהתעסקות עם השדים היא סכנה, ובספר חסידים אי’ שאם תראה אדם מדבר הרבה ממשיח (עי”ש הלשון) דע שהוא או אבותיו עסקו בשדים ולכן מבלבלים אותו להינקם ממנו.

טעם זה אינו נוהג אבל טעמים אחרים שם נוהגים ויש בזה נפק”מ כמו שיתבאר.

מקורות:

לגבי הערתך על דינא דלא יקנח בימין דלכאורה הטעם שמראה בה טעמי תורה אינו נוהג לבני אדם שאינם מראים טעמי תורה ביד ימינם, הנה גוף ענין להראות טעמי תורה עי’ ברש”י ברכות סב ע”א, ומשמע מלשונו שם שלא הכיר מנהג זה במקומו, אלא רק ראה כן בקוראים הבאים מארץ ישראל.

והנה יש לדון בתרתי, ראשית כל יש לדון במקומות שלא מכירים הנהגה זו אם צריך להקפיד שלא לקנח בימין אלא בשמאל, ואפי’ אם תמצי לומר ששם אין צריך להקפיד עדיין יש לדון במקום שכן נהגו בהנהגה זו ויש אדם שלא מראה טעמי תורה האם צריך להזהר או לא, דיש מקום לומר דהחשיבות היא ליד שרגילין להראות בה גם אם אין איש זה מראה בה.

והנה להלכה בפשוטו היה נראה דאין בכל נידון זה נפק”מ כלל כיון דמחד גיסא בלאו הכי יש כמה טעמים למה שלא יקנח בימין כמבואר בברכות שם, ומאידך גיסא איסורא אין כאן ויכוון לדברי חכמים לטעם השייך אצלינו.

אמנם יעוי’ בביאור הלכה סי’ ג’ ס”י שהביא נידון מהבכור שור וארצה”ח לגבי אדם שאינו רגיל להראות טעמי תורה האם יש לילך לפי היד שכותב בה או לפי היד שעושה בה רוב מעשיו (וע”ע בהל’ תפילין בסי’ כה מש”כ בזה לענין מקום ההנחה), ובתוך דבריו כתב דמש”כ שם רש”י על להראות טעמי תורה אינו נהוג אצלינו (ולגוף נידון זה של איטר ע”ע מה שכתבתי בתשובה נפרדת וגם בבירור דעת הבכור שור שלפנינו), ומבואר מזה דבמקום שאינו נהוג אין שייך טעם זה ואזלי’ בתר הטעם האחר, ועוד מלשונו “דאם ידו השמאלי רגיל בכתיבת דברי קדושה ואינו רגיל להראות טעמי תורה” משמע דאזלי’ בתר כל אדם ואדם דמי שאינו רגיל להראות טעמי תורה אינו נוהג אצלו דין זה (ואע”פ שציין שם אח”כ לדברי רש”י שאינו נהוג אצלינו לא בא לומר דצריך שלא יהיה נהוג כלל אלא מראה מקום הוא), וכמבואר בדבריו דכשיש נפק”מ בין הטעמים האמורים בגמ’ אין לילך אחר הטעם ד”מראה בה טעמי תורה” למי שאינו מראה טעמי תורה ביד ימינו.