משנה

בַּיִת/משנה/עַמוּד 7
נשאל: ד׳ באייר תשפ״דב:

נכנסים בזה להרבה שאלות, הנידון העיקרי הוא במה שאמרו (חלה פ”א מ”ז, שו”ע יו”ד סי’ שכו ס”ב) העושה עיסה על מנת לחלק שאינו מתחייב בחלה, ובאופן שמחלק לאחר האפייה, אם בשעת אפייה לא יתחלק אינו חשוב כעושה על מנת ...קרא עוד

נכנסים בזה להרבה שאלות, הנידון העיקרי הוא במה שאמרו (חלה פ”א מ”ז, שו”ע יו”ד סי’ שכו ס”ב) העושה עיסה על מנת לחלק שאינו מתחייב בחלה, ובאופן שמחלק לאחר האפייה, אם בשעת אפייה לא יתחלק אינו חשוב כעושה על מנת לחלק (ש”ך סק”ה).

אמנם דנו האחרונים מה הדין כשמחלק בפועל ללקוחות לאחר האפיה, אבל כבר קודם אפיה מפריד העיסה ללחמים נפרדים כדי לחלקם לאחר האפיה ללקוחות, האם חשוב על מנת לחלק או לא, עי’ בשו”ת מנח”י ח”י סי’ קי שהביא מחלוקת האחרונים בזה.

וכן נכנסים בזה לנידון נוסף של צירוף סל לאחר אפיה על מנת לחלק, דגם בזה יש צד באחרונים דכל מה שלא מועיל צירוף סל על מנת לחלק לאחר אפייה (רצוני לומר מה שלא מועיל על מנת לחלק כדי להפקיע ולפטור את חיוב צירוף הסל עפמ”ש לעיל בשך הש”ך סק”ה) הוא רק בצירוף סל קודם אפייה על מנת לחלק לאחר אפיה אבל בצירוף סל לאחר אפייה על מנת לחלק לאחר אפייה יועיל כאן על מנת לחלק כדי לפטור, משום שכל הצירוף כאן היה על מנת לחלק בלבד, וכזה שם צירוף לא מועיל כלל, (כ”כ הגר”נ גשטטנר בקובץ מבית לוי חי”ד עמ’ פג בשם הערך שי יו”ד סי’ שכו ושו”ת משנה שכיר ח”א סי’ מה, ועי’ תורת לחם סי’ ה’ סקל”ג וחדרי דעה סי’ שכו ס”א דיתכן שגם לענין דינא דהרמב”ם דלקמן שהעיסה לא תתחייב אחר כך בניד”ד לא ייחשב צירוף כלל, אולם יעוי’ תורת הארץ פ”ד אות ק’ דלא שייך על מנת לחלק לאחר אפייה כלל עי”ש טעמו וכן נקט הגרש”ו בקובץ מבית לוי ח”ה עמ’ לו הערה ח, ועי’ עוד בהרחבה במנח”י ח”ח סי מב והאחרונים שהביא שם).

ועוד לענין מצות עי’ אחיעזר ח”ב סי’ לז וציץ הקדש סי’ כא סק”ד בשם מהרי”ל דיסקין.

ואף אם יש בוודאות אדם אחד שקונה במאפיית המצות שיעור חלה עדיין אינו ברור שהקונים האחרים מה שקנו מתחייב ג”כ, דהרי האחרונים (מקדש מעט סק”ט וחלת לחם סי’ ה סי”א וסמ”א) נחלקו אם בכה”ג הקונה פחות מכשיעור מתחייב, (ואמנם הם דברו באופן שמתחלק על דעת כן, אבל באופן שאין תכנון מעיקרא כיצד לחלקו יעוי’ להלן בסמוך בדברי הגרשז”א).

מ”מ על אף שהנידונים הנ”ל קיימים במצות, מ”מ לכאורה למעשה לא מועיל להחשיב על מנת לחלק אפילו מספק, כל עוד שכל אחד יכול לקנות כמה שהוא רוצה, וכמו שנקט הגרשז”א (שש”כ ח”ב פמ”ב סי”א הערה מז) לגבי מאפיות שמכיון שאין יודעים מי יקנה וכמה יקנה לא חשיב על מנת לחלק, דעל מנת לחלק הוא רק בודאי על מנת לחלק ולא בספק על מנת לחלק, כדמוכח בשו”ע שם ס”ב לגבי נחתום, וכמו שביאר החזו”א ליקוטים סי’ ב סק”ב, דמכיון שהחלוקה מסופקת חייב בחלה בתורת ודאי.

ואמנם לגוף הראיה מהשו”ע שם היה מקום לחלק דאילו לגבי נחתום באופן המבואר בשו”ע שם יש צד שלא יחלק כלל את העיסה אם לא יצטרך כמבואר שם, משא”כ כאן שבודאי מחלק והשאלה רק אם אדם אחד יקנה הכל או אנשים רבים, אבל הגרשז”א לא נקט לחלק בזה, מכיון שאם אדם אחד יקנה הכל ממילא הרי הוא כמו שלא נתחלק.

אבל יש להעיר על זה, דממה שנקט השו”ע גבי נחתום שהחיוב הוא שאם לא תימכר השאור יאפנה הוא בפת אחת, משמע שלולא שיש צד כזה לא היינו מחייבים מחמת שאולי אדם אחד יקנה הכל, ואולי הטעם הוא דאם אדם עושה למכור בשוק ואדם אחד החליט על דעת עצמו לקנות הכל אין זה משנה את מהות העיסה מצד המכין את העיסה שהרי המטרה היתה למכור בשוק על יד על יד, ומבחינת המכין ההסתכלות כמו שהגיעו הרבה קונים בבת אחת, דהשינוי לא נעשה מחמתו, משא”כ במקרה של השו”ע שהשינוי נעשה מחמת הצד המכין, וממילא כשיש סיכוי שייעשה שינוי כזה חשיב שאינו בהכרח על מנת לחלק.

אולם בכ”ז הגרשז”א לא קיבל החילוק, דהרי כיון שאם מעיקרא הנחתום מוכר רק כמויות גדולות של שיעור חלה לא יהיה כאן פטור של חיוב חלה, ולכן הסתבר להגרשז”א שגם אם יש סיכוי שאדם יקנה שיעור גדול חשיב כספק על מנת לחלק דחייב בתורת ודאי, ולא הסתבר להגרשז”א לומר שיש כאן ב’ דינים, ומה שאדם קונה הרבה יחד יועיל לשנות הגדרה בעיסה רק אם היה כן בדעת המוכר, דממ”נ אם מועיל מועיל ואם לא מועיל לא מועיל.

מ”מ גם הגרשז”א לא מיירי במקום שהזמינו מראש כמה חלות ואין בכל אחת מהם שיעור חלה (ובמקום שהזמינו ואין לכל אחד שיעור חלה עדיין יתכן שתלוי בנידון שתלינו לעיל בפלוגתת הרמ”א והגר”א דלהגר”א אם הקמח שייך לשני אנשים הוא כעל מנת לחלק אבל להרמ”א אינו כעל מנת לחלק כיון שלא יתחלק עדיין בשעת האפייה, ובאופן שהזמינו ויש לאחד שיעור חלה יהיה תלוי בנידון המקדש מעט וחלת לחם שהזכרתי לעיל האם כשיש אחד שיש לו שיעור חלה מחייב גם האחרים או לא).

ואמנם אם אנו באים לדון שההפרשה במאפייה לא חלה מאחד מן הטעמים האלה, ונבוא לחייב הפרשת חלה בבית על מצות שכבר הפרישו עליהם במאפייה, לכאורה ממ”נ אין צריך להפריש שוב בבית, שהרי גם אם נחשיב הצירוף של המצות כצירוף על מנת לחלק שאינו מחייב בחלה, אבל הדין הוא שגם עיסה על מנת לחלק שחילקה וחזק וצירפה שלא על מנת לחלק פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה, כמ”ש בסי’ שכו ס”ד ע”פ הרמב”ם הל’ ביכורים פ”ז ה”ט.

ולפ”ז לכאורה ממ”נ אין צריך להפריש שוב בבית, דאם הצירוף אינו חשוב על מנת לחלק ומחייב בחלה, א”כ הרי כבר הפרישו במאפייה, ואם הצירוף חשוב על מנת לחלק א”כ צירוף זה פוטר והעיסה לא תחזור ותתחייב אחר כך.

אולם למעשה א”א לסמוך ע”ז, חדא שכן כתב הט”ז סי’ שכד סק”ד והמקדש מעט סי’ שכו סקי”ג דיש לחשוש לדעת הראב”ד בהשגותיו על הרמב”ם שם לחייב באופן הנ”ל אם חזר וצירף את העיסה שלא על מנת לחלק, ועוד דבפרט בניד”ד שכל הצירוף נעשה רק אחר הגלגול ואחר על מנת לחלק יש צד דלא חשיב צירוף על מנת לחלק לפטור אפי’ להרמב”ם דחשיב כאילו לא היה צירוף כלל, עי’ באחרונים הנ”ל שציינתי לגבי נידון זה לעיל.

 

קרא פחות
הפרשת חלהחלהידמשנה
0
נשאל: ב׳ באייר תשפ״דב: ,

אם נתרם על דעת ההנהלה להדיא או בסתמא במקום שיש מנהג שהוא על דעתם הם יכולים לשנות, ואם לא להרא”ש מותר מכיון שהם רואים שיש צורך בדבר, ולכו”ע יהיה מותר לכאורה אם הדבר מגיע על שם ולטובת ...קרא עוד

אם נתרם על דעת ההנהלה להדיא או בסתמא במקום שיש מנהג שהוא על דעתם הם יכולים לשנות, ואם לא להרא”ש מותר מכיון שהם רואים שיש צורך בדבר, ולכו”ע יהיה מותר לכאורה אם הדבר מגיע על שם ולטובת התלמידים שהדבר מיועד בעבורם.

וכ”ז באופן שלא נתרם להדיא עבור תלמידים אלו אבל אם נתרם להדיא עבור תלמידים אלו נכנסים לכאן לשאלה, אבל הפתרון לזה הוא שההסכמה תגיע מצד התלמידים ג”כ ובזה יוצאים ידי כל הצדדים ואפשר למכור.

מקורות:
איתא בירושלמי בשקלים פ”ב ה”ה דאין ממחין ביד פרנסין המשנים את הצדקה, ועפ”ז פסק השו”ע ביו”ד סי’ רנג ס”ו שאם נשאר לעני מה שאינו צריך לצורך מה שגבו לו יכולין הפרנסין לשנות לפי ראות עיניהם.

ועוד פסק השו”ע ביו”ד סי’ רנט ס”ד לגבי צדקה דאם נשתקע שם התורם יכולים הציבור לשנותה אפי’ לדבר הרשות ואם לא נשתקע שם בעליה יכולים הציבור לשנותה רק לדבר מצוה.

ויעוי’ בש”ך שם סקי”א שהביא דיש מהאחרונים שנקטו שיש מחלוקת הפוסקים במה שפסק השו”ע מותר לשנותה לדבר מצוה, לגבי מעות שנתנדבו לצורך תלמוד תורה אם מותר לשנותה לצורך מצוה אחרת דפחותה מיניה, דיש מהאחרונים הנ”ל שנקטו דלפי דעת מהר”ם המובאת במרדכי מותר ולדעת הרא”ש (שו”ת כלל יג סי’ יד) ועוד ראשונים אסור, אבל למעשה נראה שנקט הש”ך שעיקר הדין דלכו”ע שרי לשנותה גם למצוה פחותה ממנה.

ולענין לשנותה לדבר הרשות כתב שם השו”ע שיכולים הציבור לשנותה, וכתב שם הש”ך בסק”ט שדוקא הציבור יכולים לשנותה אבל גבאי לא, וציין שם לסי’ רנו סק”ח, ששם נתבארו בדבריו עוד חילוקי דינים שלפעמים יש אפשרות לשנות על ידי הגבאי בלא הציבור.

ובתשובה אחרת הרחבתי בפרטי הדינים בזה, ועיקרי הדברים הם שבאופן שנגבה להדיא על דעת אדם פלוני (כגון חכם ואפי’ גזבר שאינו חכם אם נגבה להדיא על דעתו) יש לו רשות לשנותה בכל גוני אפי’ לדבר הרשות, וכן באופן שיש חכם מופלג שבדור שבסתמא נגבה על דעתו, או באופן שיש מנהג שגובים על דעת הגבאי שיעשה מה שירצה, אבל בלא שיש אחד מן התנאים האלה יהיה מותר לגבאי לשנות רק לדבר מצוה ולא לדבר הרשות.

(ולענין דבר הרשות ממש שאין בו צורך עניים י”א שא”א יעוי’ בש”ך י’ רנו סק”ז, אבל אין הנידון כאן לזה).

היוצא בזה שאם יש אחד מן התנאים דלעיל מותר לגבאי להעביר הצדקה לפי דעתו בכל גוני, ואם אין אחד מן התנאים דלעיל א”כ לפי הדעות שסוברים שמותר לשנות גם למצוה פחותה ממנה יהיה מותר לשנות ממעות של תלמוד תורה למעות צדקה, ולפי הדעות החולקות אי אפשר שלשנות למצוה פחותה מהמצוה שנתדבה הצדקה לצרכה דינו כמו לשנות לדבר הרשות, וכך יש אחרונים שלמדו שיש בזה מחלוקת ראשונים ושהכרעת השו”ע החמיר בזה, והכרעת הש”ך נראה שאין בזה מחלוקת ומותר.

ובזמנינו יתכן שהתורם לישיבה נחשב שתרם על דעת ההנהלה ולפי צד זה יהיה מותר בכל גוני.

(ועי’ בבית לחם יהודה בסי’ רנג ס”ו שנראה שבזמנו המנהג היה פשוט שגבאי יש לו רשות וכן לפי מה שביאר הש”ך דברי הרמ”א בסי’ רנו ס”ד באחד מהתירוצים מבואר שכך היה המנהג פשוט אצל הרמ”א).

אבל בכל האופנים והדעות, אם התורם לא אמר שיהיה לתלמוד תורה אלא פירש שיהיה לתלמידי ישיבה פלונית, בזה יש קצת בעיה לשנות בלא הסכמת תלמידי הישיבה, יעוי’ ביו”ד סי’ רנו ס”ד ובט”ז וביהגר”א שם שאם פירש שהמעות ילכו לפלוני כבר זכו בהם וא”א לגבאי לשנות (היינו בלא דעתם), והרמ”א מיירי שם בגבאי שתרמו להדיא על דעתו או במקום שהמנהג לתרום על דעת הגבאי (תלוי בתירוצי הש”ך שם), ואעפ”כ אם אמר שיהיה לעניי עיר פלונית כבר זכו בהם וא”א לגבאי לשנות, ולכן באופן כזה יצטרכו את הסכמת תלמידי הישיבה לשנות את המצרכים למטרה אחרת.

(ולפי התירוץ בש”ך דהרמ”א מיירי רק בגבאי שכחו לשנות הצדקה בא מכח המנהג אפשר שבאופן שהתנה להדיא שיהיה על דעת הגבאי בזה יוכל הגבאי לשנות גם אם פירש לעניי אותה העיר, ויל”ע בזה, אבל יותר נראה מסתימת הדברים דלא חילקו בין התירוצים ויש לציין עוד דמשבא ליד גבאי א”א להישאל משום שכבר זכו בו עניים כמ”ש יו”ד סי’ רנח ס”ו, אע”פ ששאלה על הצדקה הוא כעין מקח טעות ועוקר הדבר מעיקרו, אעפ”כ מאחר שכבר זכו עניים א”א, וא”כ יש מקום לומר דגם לענייננו לא שייך לתלות בדעתו שמתחילה שתלה בדעת פלוני לאחר שכבר זכו עניים גם אם תלה בדעת פלוני להדיא, וע”ע בערך לחם סי’ רנג ס”ו דגם באופן של מותר עני דבזה רשות ביד גבאי לשנות אעפ”כ אם איש אחד נדר מדעתו לעני מיוחד בפירוש סבר הערך לחם שאין הגבאי ולא בני העיר יכולין לשנותו).

ובאופן שפשוט וברור באומדנא שתלמידי הישיבה מרשים למנהל להעביר את המצרכים למקום אחר, הוא כבר יותר קל, דיש אומרים שגם בממונו ממש אין בזה גזל בכה”ג, והוא נידון הש”ך והקצה”ח, ואכמ”ל.

לפי איך שאתם מתארים את המקרה יש היתכנות שהמוצרים מגיעים מבתי ייצור מזון שנתקעו עם המזון ואין בכוונתם שהמוצרים יגיעו דוקא לתלמידי הישיבה, ואם מדובר באופן זה ג”כ עדיין אינו ברור שלא נחשב שנתרם לתלמידי הישיבה.

ולענין מה שנתבאר שהציבור יכולים לשנותה, יעוי’ באו”ח סי’ קנג עוד פרטי דינים בדין זה, ויתכן שציבור בישיבה נחשבים לענין זה תלמידי הישיבה כציבור, שאם הגבאי משנה על דעת תלמידי הישיבה יחשב כמשנה על דעת הציבור ובאופן זה יתכן שיהיה מותר בכל גוני.

במקרה שהנודב התנדב להדיא לישיבה ובשעת הנדבה התנה שלא יוכלו לשנות כלל לשום מטרה אחרת יש בזה בעי’ כמבואר ברמ”א יו”ד סי’ רנו ס”ד, והפתרון הוא למכור את המוצרים במכירה ולהעביר את הרווחים לקופת הישיבה.

ואם האוכל הולך לאיבוד ואין שום אפשרות למכור אותו לטובת קופת הישיבה אם מותר לכל אחד לקחת ממנו הוא נושא נפרד.

ואמנם היה מקום לומר דמה שנקט השו”ע בסי’ רנג ס”ו שאם נותר לעני הפרנסים יכולים להעביר לפי ראות עיניהם הוא גם באופן שלפי הגדרים הרגילים גבאי אינו יכול להעביר דהגדרים שנאמרו שגבאי אינו יכול הוא רק במקום שהצדקה נצרכת, כך היה מקום לומר, אבל בערך לחם הנ”ל לא כתב כן, ומאידך גיסא בש”ך סי’ רנו סק”ז הביא בשם הרא”ש דאה”נ הדין הזה שבמותר העני הפרנסים יכולים לעשות לפי ראות עיניהם כשרואים שיש צורך בדבר גם בסתם גבאי שאינו יכול לשנות לצורך מצוה מצדקה אחת לצדקה אחרת, ועי”ש שאינו מוסכם בדרכי משה, אבל הפתרון לזה הוא כנ”ל שימכור על ידי הסכמת התלמידים שהם הציבור שזכו בזה והזוכים בצדקה ואז מותר לכאורה.

קרא פחות
ידישיבהמקח טעותמשהמשנה
0
נשאל: כ״ט בניסן תשפ״דב:

אמנם לפי חלק מהגדרות האחרונים על חמר מדינה משמע שיתכן שקולה יכול להיחשב כחמר מדינה (יעוי’ בא”ר סי’ רעב סקי”ג ע”פ הרמב”ם וכן בבה”ל שם ד”ה שמקדשין על שכר ושוע”ר שם ס”י, וקונטרס עובר אורח להאדר”ת ואג”מ ח”ב ...קרא עוד

אמנם לפי חלק מהגדרות האחרונים על חמר מדינה משמע שיתכן שקולה יכול להיחשב כחמר מדינה (יעוי’ בא”ר סי’ רעב סקי”ג ע”פ הרמב”ם וכן בבה”ל שם ד”ה שמקדשין על שכר ושוע”ר שם ס”י, וקונטרס עובר אורח להאדר”ת ואג”מ ח”ב סי’ עה).

אמנם ממה שנקט החזו”א שמשקאות של זמנינו אינם נחשבים חמר מדינה ורק לגבי מיץ טבעי (כגון מיץ תפוזים טבעי) היה לו צד לומר כן, כמו שהבאתי בתשובה אחרת (ד”ה האם אפשר לעשות הבדלה על בירה וכו’), ומסתמא שלגבי קולה לא היה נותן החשיבות כמו למיץ תפוזים שכן עיקרו מים, וכן הובא בשם הגריש”א שרק מיצים טבעיים אפשר להחשיב חמר מדינה ולא מיצים המבוססים מים (שבות יצחק פסח יא אות ד), ויש לציין דמשקה של שאר פירות כבר נזכר בב”י או”ח סי’ רעב שיכול להיחשב דינו כחמר מדינה, אף שהרבה מפוסקי זמנינו נקטו שבזמנינו כאן אי אפשר גם במיצי פירות (ראה משנה אחרונה על המשנ”ב סי’ רעב), מ”מ כשבאים להקל בזה בודאי שמיצים טבעיים עדיפים על קולה וכמו שנתבאר.

רק שיש להבהיר בזה שעצם מה שנעשה הקולה ממים אינו סיבה הכרחית שלא ייחשב מחמת זה כחמר מדינה, שהרי גם שכר נעשה ממים, אלא שמשקין שעיקרן נעשו ממים הזכירו האחרונים עליהם (ראה משנ”ב סי’ רצו סק”י) שאינם חשובים מספיק להחשיבן כחמר מדינה, וממילא מכיון שלא נתברר הגדר בזה לכן יותר טוב לסמוך על משקאות טבעיים מפירות שדרך לסוחטן ודרך לשתותן כמשקה חשוב עם המשקאות החשובים ולהגיש לפני האורחים ולשתותן גם שלא לצימאון ככל ההגדרות שהובאו בפוסקים שציינתי לעיל לענין הגדרת חמר מדינה.

ובסיום הדברים יש להבהיר שיש הרבה דעות בין פוסקי זמנינו על חמר מדינה ויש שהרחיבו הדברים ויש שצמצמו פחות, מכיון שההגדרה הפשוטה של חמר מדינה שהוא שילוב של אין יין ושילוב של משקה חשוב כיין ושילוב של משקה שהוא עיקר שתיית המדינה, שהם ג’ תנאים שיתכן שמעכבים לענין חמר מדינה, ושלשתם אינם קיימים בד”כ במשקאות שלנו, רק שמכיון וכבר בזמן האחרונים היה קצת יין מצוי ואעפ”כ דנו בהגדרה של אין יין מצוי דיתכן שאין הכונה שלא שייך להשיג יין, וגם לענין התנאי השני של משקה חשוב לא נתבאר בדיוק ההגדרה של החשיבות הנצרכת למשקה ואכמ”ל, ולגבי עיקר השתיה ג”כ לא נתבאר ההגדרה הברורה בזה, דבפשטות אין הכונה תחליף ליין אלא תחליף ליין במקומות שרגילין ביין, וממילא ההגדרה לא נתבארה לגמרי, וגם יש לטעון שכששותים הרבה משקאות יחד ממילא הכל נכלל בחמר מדינה כל מה שמתוכו עונה לשאר התנאים, אבל יותר טוב לא לצאת בחמר מדינה, ובקידוש והבדלה לצאת מאחר או לכה”פ לתת לאחר לשתות עכ”פ בהבדלה, ובד’ כוסות לשתות מיץ ענבים עדיף מחמר מדינה.

קרא פחות

הבדלהיצחקמשנהעוברפסח
0
נשאל: כ״ח בניסן תשפ״דב:

מה שעשה על דעת עצמו לצורך עצמו מותר ומה שעשה לצורך גדול אסור (יעוי’ ביאור הלכה סי’ שכה ס”י).נחלקו ודנו פוסקי זמנינו בענין קטן שאמר לו אביו בערב שבת ועשה המלאכה בשבת מה דינו (ראה משנה אחרונה על ...קרא עוד

מה שעשה על דעת עצמו לצורך עצמו מותר ומה שעשה לצורך גדול אסור (יעוי’ ביאור הלכה סי’ שכה ס”י).

נחלקו ודנו פוסקי זמנינו בענין קטן שאמר לו אביו בערב שבת ועשה המלאכה בשבת מה דינו (ראה משנה אחרונה על המשנ”ב בסי’ שיח משנ”א אות לג).

קרא פחות

משנהקטןשבת
0
נשאל: י״ד בכסלו תשפ״דב:

כשדברתי לאחרונה עם אברכים בני תורה על מסקנותי בענין סוגי’ דתכלת, בקשוני להעלות ע”ג הכתב את הדברים, והענין מתחלק לשני חלקים, ראשית כל בירור דעת הפוסקים אם יש חיוב להטיל תכלת בכלל, והנוגע לזה והמסתעף לענין תכלת בזמנינו, וכמו כן ...קרא עוד

כשדברתי לאחרונה עם אברכים בני תורה על מסקנותי בענין סוגי’ דתכלת, בקשוני להעלות ע”ג הכתב את הדברים, והענין מתחלק לשני חלקים, ראשית כל בירור דעת הפוסקים אם יש חיוב להטיל תכלת בכלל, והנוגע לזה והמסתעף לענין תכלת בזמנינו, וכמו כן לענין מנין חוטי הציצית למי שמטיל תכלת בטליתו [עדיין לא הובא כאן], וזה החלי בעזר צורי.

הנה ראשית כל בגדר מצוות תכלת בציצית נפסק כדעת התנאים וכסתמא דמתני’ [מנחות לח ע”א] שהתכלת והלבן אין מעכבין זה את זה, אמנם אע”פ שאסור ללבוש ציצית בלא ציצית מכל מקום התירו האידנא ללבוש ציצית בלא תכלת, והפשטות היא דמכיון שלא היה תכלת לכך התירו דבר שהיה אסור אם היה תכלת וכמו שיתבאר יותר להלן בדברי המרדכי.

ובאמת כן מבואר בכמה מגדולי הפוסקים שיש בזה איסור בלבישת ציצית בלא תכלת בזמן שהיה התכלת מצוי, ולא הותר אלא באנוס.

אמנם יש לציין שמאידך דעת כמה מגדולי הפוסקים שהתכלת גם בזמן שהיתה מצויה לא הייתה חיוב בלבישתה, אלא רק הידור ומצוה מן המובחר בלבד.

ואע”ג שבגד המחוייב בציצית בלא חוטי ציצית כלל [במקום שיכול להטילן] יש בהם איסור ביטול מצוות עשה, ואסור ללבוש בגד זה, מכל מקום אם כבר יש חוטי לבן בבגד זה אין עליו איסור ללבוש בגד זה בלא תכלת, אלא רק מצוה מן המובחר.

מיוחס להרשב”א ראשית כל יש להביא את לשון המיוחס להרשב”א בר”פ התכלת [מנחות לח ע”א ד”ה מאי] שכתב וז”ל, אי נמי אי לא כתב מידי והוה שתיק מוראיתם אותו הוה אמינא דמ”מ מעכבי למצוה ובלא תרווייהו לא קיים מצוה מן המובחר ולכך כתב אותו דאשמעינן אותו דהיכא דליכא נמי אלא חדא דקיים מצוה מן המובחר אלא דמצוה טפי לעשותו משניהם עכ”ל, ומבואר מתוך השו”ט של דבריו בדרשות המקראות שדין הלכתחילה של הטלת התכלת בציצית אינו חיוב אלא מצוה מן המובחר.

והנה ספר המיוחס להרשב”א כידוע שסמכו עליו החפץ חיים והגר”א וסרמן אף שידעו שאיננו להרשב”א.

ויש הרבה ספרים שאף שאין מחבריהם ידוע לנו מ”מ ידוע לנו מתוך הספר שהמחבר היה גדול מן קמאי, כמו כל בו ותוספות על הרבה מסכתות.

וכידוע שאף טרח הח”ח להדפיס את החיבור הנ”ל.

פני יהושע וכן כתב הפני יהושע [ב”מ סא ע”ב ד”ה בתוס’] שהביא דברי התוס’ לגבי תולה קלא אילן בבגדו שעובר עליו משעת תליה, ואח”כ כתב וז”ל, מיהו הרא”ש ז”ל כתב דהאי שתולה קלא אילן בבגדו היינו שמוכרו לאחרים בחזקת תכלת.

ופירושו נראה לי מוכרח שהוא אליבא דהלכתא דהא קי”ל תכלת אינו מעכב את הלבן ובדיעבד יוצא בלבן לחוד ותכלת דכתיב באורייתא היינו למצוה מן המובחר ואם כן לפי”ז קשה למה לי קרא דיציאת מצרים בציצית דהא קלא אילן לא גרע מיהא מלבן כדאיתא להדיא בפ’ התכלת אי לאו משום גזירה ע”ש, ואם כן מדאורייתא שרי לכתחלה לעשות קלא אילן אלא שאינו מצוה מן המובחר כמו תכלת ואם כן לא שייך שום רמאות בזה אלא על כרחך דמיירי במי שמוכרו לאחרים עכ”ל הפנ”י.

ונמצא בדבריו שתלה את דברי התוס’ כהגדרתו שהם דלא כהלכתא, ונראה כוונתו שדברי התוס’ הם כפי שיטת התנאים הסוברים שאין לו תכלת אינו מטיל לבן, וכמו שכתב עליהם וז”ל, … שכך עונש יש במי שלובש קלא אילן כמו העונש של מי שאינו לובש ציצית כל עיקר, ועל זה כתבו דאיצטריך לעבור עליו משעת תלייה, כן נראה לי ברור בכוונת התוס’ עכ”ל, מה שאין כן הרא”ש שפירש שמוכר לאחרים והוא מטעם גניבה ואונאה פירש כהלכתא דקיימא לן התכלת אינה מעכבת את הלבן, ואין בדבר זה איסור כלל.

ערוך השלחן ויש להביא עוד דברי הערוך השולחן [או”ח סי’ ט סי”ט] שדן לענין סדין בציצית שהיא פשתן, לדעת הסוברים שאין מטיל בה ציצית כלל מדברי סופרים, גזירה שמא יטיל בה תכלת שהיא צמר, וכתב וז”ל, ואי קשיא לשיטה זו היכי עקרי רבנן מצות עשה דאורייתא לישא בגד של ד’ כנפות בלא ציצית כלל, אך באמת שאלו זה בגמרא [יבמות צ ע”ב] ותרצו דשב ואל תעשה ביכולתם לעקור ואף ע”ג דאין זה שב ואל תעשה דהא עושה מעשה ללובשו תרצו בתוס’ שם דבשעת עיטוף אכתי לא מחייב עד אחר שנתעטף ולאחר שנתעטף הוי שב ואל תעשה ע”ש.

ואדרבא לשיטה ראשונה קשה לי טובא למה חשבה הגמרא שם סדין בציצת בעקירת דבר מן התורה דכיון דעושה ציצת של פשתן הא מקיים המצוה שהרי להדיא כתב הרמב”ם בפ”א דין ה’ דהלובש טלית שיש בה לבן או תכלת או שניהם כאחד הרי קיים מצות עשה עכ”ל [הרמב”ם], וכיון שמטיל לבן של פשתן הרי קיים מצות עשה ואין כאן עקירת דבר מן התורה כלל וצע”ג עכ”ל.

והנה מעצם דבריו יל”ע למה לא תירץ דהראשונים הללו יהיו סבורין כהדעות שיש בזה איסור מן התורה, דהרי אף שהביא לשון הרמב”ם שפשטות כוונתו שקיים מצוות עשה ולא עבר איסור (אע”ג דלא ברירא לגמרי מלשונו מ”מ זוהי פשטות כוונתו), מ”מ הרי אין קושיא מלשון רמב”ם על הראשונים החולקים ע”ז, אלא נראה הוה פשיטא ליה בפשטות הסוגי’ שלא יתכן שיהיה בזה איסור כלל בלבישת לבן בלא תכלת, ולכן הוה עדיפא ליה לעמוד בצ”ע מליישב כן.

אמנם אם היה רואה בעל הערוך השלחן את דברי הראשונים שאסרו דבר זה לגמרי כדין מבטל מצוות עשה [והם התניא הקדמון ועוד] אפשר שהיה מתרץ שראשונים שסברו שגזירת סדין בציצית היא להטיל לבן בלא תכלת סברו שיש בזה איסור, וכמו שבאמת האריך בעל הפמ”ג לפרש כן [בשושנת העמקים סי’ ב’].

אבל עכ”פ חזינן דעת הערוה”ש גופי’ שסבר שאין בזה איסור.

פמ”ג אמנם הפמ”ג גופיה [בספרו ראש יוסף שבת כה ע”א ד”ה סדין] שוב כתב וז”ל, הנה ממה שכתב רש”י [ד”ה ב”ש וד”ה ואינהו] מבואר דב”ש מכלאים אסרו ומינם חייבין ופוטרין כלי קופסא כמ”ש התוס’ [ד”ה סדין] ואינהו תלמידיו כב”ה ופטרי ואסרי בכלאים משום כסות לילה, אבל במינם היו עושין, ואתי שפיר דמביא ההוא דיבמות [צ ע”ב] שב ואל תעשה שאני, והקשו שם בתוס’ מציצית דקום ועשה ותירצו יע”ש (במ”א הארכנו בזה אי סברי כמרדכי והובא בב”י ה”צ סימן י”ג) ולרש”י א”ש דמינם היו עושין רק מצוה מן המובחר שלא עשו תכלת כה”ג שוא”ת מקרי דודאי לא אסרה תורה ללבוש בת ד’ כנפות בלא תכלת כל שיש ד’ חוטין לבן (אפילו שלא כדעת המרדכי) ומה אעשה שרש”י ד”ה מחבין משמע שלא היו מצויצין כלל סותר לכאן ואולי שלא כהלכתן אבל הי’ להם ממינם כמ”ש התוס’ לרש”י ומ”ש התוס’ ד”ה סדין לרב עמרם עיין במור”ם מלובלין ז”ל דאין נ”מ כב”ש דאינהו עכ”פ מדרבנן אסרי ומהרש”א ז”ל לא ניחא לי’ בכך דנ”מ לענין דמפסל לעדות מ”ה שב”ש מ”ה לא דחי עשה לל”ת ולוקה מ”ה ולתלמידיו רק מדרבנן מפסל ומש”ה פי’ מהרש”א ז”ל בע”א יע”ש ומ”ש התוספת דכ”ע דרשי סמוכין יש במלחמות תירוץ לזה והבנתי מדבריו כמ”ש התוס’ ריש יבמות נימא איפכא במקום גדילים לא תלבש ותירצו דממילא הסברא כן וב”ש סברי דמצי למילף מראשו דעשה דחי ל”ת וכתב בציצית דלא דחי ועמ”ש בספר פורת יוסף מזה יע”ש עכ”ל הפמ”ג.

ומה דמשמע מדבריו כאן שסובר שאין איסור מה”ת לכאורה סותר לדבריו בשושנת העמקים שכתב לבאר דעת הסוברים שהאיסור בסדין בציצית הוא רק בתכלת כמו שכתבנו לתרץ על דברי הערוה”ש, וגם אינו ברור אם סובר שהוא מותר מדאורייתא א”כ מה ר”ל שב ואל תעשה שאני, ומשמע דלאו דוקא הוא, וא”כ יל”ע מה היה סבור המקשן בגמ’ דיבמות שהקשה מסדין בציצית כיון דלא סבירא ליה לאסור.

קדושת יו”ט עיין בקדושת יו”ט ר”פ התכלת [סי’ ל”ה] שנקט ג”כ מדברי רש”י דתכלת אינה אלא מצוה מן המובחר ובדיעבד יצא גם בלבן.

והאריך שם בזה.

ארצות החיים בארצות החיים להמלבי”ם מוכח ג”כ מדבריו שסובר כדעת הקדושת יו”ט בדבר זה, כמו שהוכיח מו”ר הגר”א גרבוז שליט”א בדבריו הנדפסין בס’ שלמי יוסף מנחות ח”ב סי’ רי”ח עי”ש, ולפי שביאר והכריח שם הדברים כבר בטוטו”ד לא ראינו צורך לכפול כאן הדברים.

ושם הביא הכרח זה גם מדברי הפמ”ג, אם כי ראינו לעיל סתירה בדברי הפמ”ג בזה.

עוד אחרונים עיין בס’ ישר וטוב (פיעטרקוב תרס”ו, נדפס גם באסיפת זקנים החדש) מנחות לח ע”א שהאריך שהתכלת אינה אלא מצוה מן המובחר, וציין לדברי עצמו שם ג”כ בס”פ הקומץ, אלא שנקט שם הלשון לכתחילה וכו’ עי”ש, אפשר שסבר שאיסור דרבנן יש או שההיתר הוא רק בדיעבד ולא עיינתי בכל דבריו.

וראה שם עוד מה שדן בשיטתו הזו במדור סוגיות [דף כז ע”ב מהספר].

ובשו”ת הרי בשמים [ח”א מהדו”ק סי’ ז] כתב וז”ל, אולם לל”ב דרש”י ע”כ לא קאי דיוקא דהש”ס רק מטלית בת ח’ דלההיא לישנא בטלית בת ד’ אף בדיעבד פסול משום שהם שוין במראה [וע”כ לרבי דס”ל הלבן מעכב את התכלת] ובטלית בת ח’ לא יביא משום חששא הנ”ל וללשון זה ע”כ הדיוק מטלית בת ח’ וקשה כנ”ל אולם י”ל דרש”י לשיטתי’ אזיל שהביא התוס’ בר”פ התכלת ובר”ן סנהדרין הנ”ל בשמו דאין ב”ת במנין החוטין ומותר להוסיף כמה שירצה וגם לל”ב דרש”י הנ”ל שההוכחה היא מטלית בת ד’ ג”כ קשה לכאורה הלא אפי’ לפי”מ דקיי”ל מתירין מבגד לבגד מ”מ היכי שאינו מניחן בבגד האחר אסור כמבואר בתוס’ שבת שהבאתי למעלה ובא”ח סי’ ט”ו.

ואפ”ה היכי שרוצה לעשות ציצית נאים יותר מותר כדי לקיים מצוה מן המובחר זה אלי ואנוהו כמבואר בט”ז שם א”כ דילמא החשש שיתיר החוטין לפי שהוא סובר שכולן תכלת כדי ליתן תחתיהם חוטי לבן לקיים מצוה מן המובחר תכלת ולכן דנהי דתכלת ולבן א”מ זא”ז אבל לכתחלה מצוה בתכלת ולבן א”כ כדי לקיים מצוה מן המובחר הא לכ”ע מתירין מבגד לבגד א”כ שפיר יתירם כדי לאקדומי לבן ברישא דגם בטלית של תכלת מצוה להקדים לבן ברישא כדמסיק בר”פ התכלת מידי ציבעא גרים וצ”ע בזה עכ”ל.

ובשו”ת התעוררות תשובה [ח”א סי’ יט] כתב וז”ל, שאלה הא דעוסק במצוה פטור מן המצוה אם גם עוסק בדבר מצוה שהוא רק כמו מצוה ואינו מעכב המצוה בדיעבד אם גם בזה פטור ממצוה גמורה לגמרי.

נראה לי להביא ראייה דהעוסק רק בהידור מצוה בעלמא דפטור אף ממצוה גמור מסוכה דף כ”ו ע”א דתניא אמר ר”ח בן עקביא כתבו ספרים תו”מ הן ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקים במלאכת שמים לאתויי מוכרי תכלת פטורין מק”ש וכו’ ומכל מצות האמורות בתורה והנה תכלת פירש”י תכלת לציצית ולאו דוקא לבגדי כהונה ותנן תכלת אינו מעכב את הלבן ויוצא ידי מצוה בלא תכלת אם כן מוכח דגם אם עוסק במצוה בעלמא פטור נמי מכל מצות האמורות בתורת ואין לומר דהאי תנא סבר דתכלת מעכב תלבן וא”כ הוי מצוה גמורה לעיכובא דא”כ למה נקט לאתויי מוכרי תכלת לינקט לאתויי מוכרי ציצית אלא ודאי לאשמעינן דאפי’ מוכרי תכלת שאינו מעכב הלבן נמי פטור ובא זה מסברא כיון דעושין בזה בעבודת הבורא ית”ש פטור מעבוד מצוה אחרת כיון דכבר גילה לן הקרא דעוסק במצוה קלה פטור אפילו ממצוה חמורה כמבואר בסוגי’ שם ויש להאריך בזה שם עכ”ל כל התשובה.

וכה”ג דן בספר עמק סוכות על סוכה כו ע”א, [נדפס עוד בקובץ מפרשים וחיבורים “יין ישן בקנקן חדש” על סוכה עמ’ תרנח] ובעיקר דבריו ציין למ”ש היעב”ץ שכל הציצית קרויה תכלת, ומ”מ ברש”י לא משמע כן.

ועכ”פ בין מדברי ההתעוררות תשובה ובין מדברי העמק סוכות חזינן מה שסברו על גדר החיוב בתכלת בציצית.

ונראה שאם היה סובר שהוא חובה גמורה מצד הדין היה לו לחלק ולהדגיש הענין ולא לסתום דילפינן מכאן להידור מצוה.

ע”ע בספר שלמי יוסף [מנחות ח”ב סי’ רי”ח] דברים ממו”ר הגר”א גרבוז שליט”א, ובס’ חבצלת השרון [ס’ דברים ח”ב עמ’ תלא].

וע”ע באילת השחר שנביא להלן.

אברבנאל וכתב האברבנאל [במדבר טו, לח] וז”ל, ואמר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם, להגיד שאף בהמשך הדורות אם לא ינהגו בני ישראל ללבוש מעילים יעשו עכ”פ בגד מד’ כנפות ויעשו להם ציצית [א”ה דרוש זה הובא באוה”ח עה”ת וכן באר”י ומיוחס להגר”א ועוד].

ומזה התבאר טעות האומרים שאם ירצה שלא ללבוש טלית בעל ארבע כנפים אינו חייב במצות ציצית [היינו הדעה שתכלת מעכבת את הלבן ופרפרת לחכמה היא לתרץ קראי אליבא דהלכתא, דע”כ לא בא לדחות תנאים].

ואמר ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת להגיד שיהדרו המצוה ההיא בשומם פתיל תכלת לקלוע בו הציצית וארז”ל שהתכלת דומה לים ולרקיע ולכסא הכבוד והוא היפה שבגוונים ונעשה מדם חלזון והוא דג קטון והוא מצוה מן המובחר.

אבל אם אין לו תכלת יצא ידי חובתו בחוטים לבנים כולם עכ”ל.

ומ”מ יתכן דאין להוכיח מכל מקום שנזכר בפוסקים הלשון מצוה מן המובחר לגבי תכלת שאינו חובה, וכמ”ש הלבוש [או”ח סי’ ח] וז”ל, ואם כן כשמברכין בציצית בפת”ח, על כרחך פירושו גם כן בציצית המיוחדות והמבוררות, והיינו תכלת שהוא עיקר מצות הציצית אם הוא בנמצא, ואם כן בזמן הזה שאין תכלת נמצא, המברך בציצית בפת”ח הרי זו ברכת שוא ושקר, שהוא כאילו הוא אומר להתעטף בציצית של תכלת ושהוא מקיים המצוה עכשיו ומתעטף בתכלת שהוא מצוה מן המובחר, וזה שקר.

לפיכך טוב יותר לומר בציצית בשו”א, שפירושו בציצית כל דהוא, כלומר אעפ”י שאין בידי לקיים המצות מן המובחר, מ”מ מצות ציצית אני מקיים.

על כן אני אומר המברך בציצית בפת”ח, טעות גמור הוא ע”כ.

ואע”פ שהזכיר בלשונו מצוה מן המובחר על תכלת איני יודע אם יש הכרח בדבריו דהכונה שאינו חיוב.

וידועים דברי הלבוש בהקדמתו ללבוש התכלת, שכתב, קראתיו לבוש התבלת כי כמו שחייב האדם ללבוש תכלת בציצית בכל יום אם ימצא כן הוא חייב להלביש עצמו באלו הדינים בכל יום אם יזדמנו לו ע”כ, ומשמע שסבר שהוא כן חיוב, וא”כ גם מצוה מן המובחר שכתב לעיל יתכן לפרשו על חיוב, אם כי אין כאן הכרח ברור בדבריו לצד השני, שכן בהרבה מקומות מצינו שפירשו תכלת על ציצית גרידא אפילו לבן, וכמ”ש רש”י, ומה שכתב הלבוש שכן אחד חייב ללבוש תכלת אם יזדמן לו הכונה ללבוש ציצית ולא להשתמט ממצוה וכדאמר ליה מלאכא לרב קטינא, וגם אפשר שחיוב הוא מצוה מן המובחר כמו שמצינו לשון חיוב על חובת ההשתדלות גם בדברים שאינם חיוב וכמו שיוכח להלן [ובזה כבר אפשר לתרץ שחייב הכונה על תכלת ממש].

אי נמי חייב הכונה חייב אם יש לו בגד כזה.

ומש”כ אם ימצא אפשר שבא לכלול בדבריו לדברי המרדכי שאם אינו מוצא תכלת מותר ללבוש הבגד ואינו מחוייב להוציא עצמו מכלל חיוב.

וכן בשטמ”ק [מנחות מ ע”א] בשם התוס’ חיצוניות כתב, ואי כתשובת רש”י [שסובר שבסדין מטילין לבן בלא תכלת] אמאי קאמר ציצית מה תהא עליה הא נוכל לקיים במינה, ויש לומר דעיקר ציצית של תכלת היא ואעיקר מצוה מן המובחר קפיד וכן ההיא דפרק במה מדליקין [שבת כה ע”ב] וכו’ עד היו מחבין ממנו כנפי כסותן ואם היה להם ציצית של מינם למה היו מחבאין אלא לפי שלא היה להם תכלת, דעיקר מצות ציצית בכך עכ”ל.

ונראה שאי אפשר להוכיח מדבריו מצוה מן המובחר כפשוטו שאינו חיוב, אף שגם אי אפשר להוכיח ההיפך, ומיהו לעיקר דין העונש על תכלת יעויין מה שנכתוב להלן.

ראיה מדברי התוס’ ובכל הנידון כאן אין לנו לשכוח פשטות דברי התוס’ [מנחות מ ע”א] שכתבו וז”ל, וצריך לדחוק הא דשרא רבי זירא לסדיניה היינו ציצית תכלת ומלאכא נמי (לקמן דף מא.

) דאמר לרב קטינא סדינא בקייטא ציצית מה תהא עליה מציצית מן המובחר קא מקפיד וכו’ עכ”ל.

וקרו לזה ציצית מן המובחר.

וראיתי באילת השחר שם שכתב, מבואר בתוס’ מנחות דף מ”א ע”א דגם מי שאינו עושה מצוה מן המובחר נענש בעידן ריתחא וצע”ק דאטו מי שקונה אתרוג פחות מהודר יענש ואפשר דהכא שאני שהוא הידור הכתוב בתורה להטיל תכלת עכ”ל.

ומ”מ התייחס לזה כהידור הכתוב בתורה ולא כחיוב.
אם כי אין ראיה ברורה מנידון האילת השחר לנידונינו, דשם הרי היה לו פטור גמור מבגד זה בתכלת מטעם הפקעה דרבנן, וכל הקושי’ עליו למה לא לבש בגד אחר, וזה מוגדר כהידור, אבל בבגד שהוא בר תכלת ואין בו הפקעה דרבנן שמא אינו רק בגדר הידור אלא חיוב, ממילא אין ראי’ ברורה לכאורה מהאיה”ש לנד”ד.

ראיה מדברי המרדכי ויש לציין ג”כ לדברי המרדכי [הל’ ציצית מהלק”ט סי’ תתקמ”ד] שכתב וז”ל, אומר ה”ר שלמה מדרוש שאם נפסק לאיש חוט של טלית בשבת שאסור ללובשו עד שיתקן אותו שאם לובשו עובר בעשה דיש לו ד’ כנפות, והשיב ר”י דליתיה כדמוכח בשמעתין דאע”ג דאיפסיק בכרמלית דרבנן לא הוי שרי [נ”א והוי שרי] משום כבוד הבריות דלא דחינן אלא לאו דלא תסור, לכן נראה לר”י דמ”ע דציצית אינו אלא להטיל בו ציצית כשילבשנו ולא אמר הכתוב בלשון לא תלבש בגד שיש לו ד’ כנפים בלא ציצית דאז ודאי היה הדין עמו אלא מ”ע גרידא להטיל בו ציצית ומכל מקום אין הטלית אסור ללבוש וגם אין עובר כיון שאין עתה יכול להטיל בו שהוא שבת ובחול ודאי עובר כל שעה שלובשו בעשה דהטל בו ציצית וכו’ עכ”ל.

והנה מה שיצא ע”פ דברי הר”ש מדרוש המובא במרדכי שאם דין לבן ותכלת היו שווין זה לזה, היה אסור ללבוש ציצית בלא תכלת גם בזמן שאינה מצויה, שהרי אסור ללבוש בגד ד’ כנפות בלא ציצית גם כשאין חוטי ציצית מצויין כלל, ומאי שנא תכלת שמותר, כמו שאמרו [מנחות לח ע”ב] אין לו תכלת מטיל לבן, וכי אומרים לו לאדם חטא בשביל שתזכה, כלומר חטא במצות תכלת בשביל שתזכה במצוות, לבן, והרי לא מצינו דרשה להתיר איסור תכלת שאי אפשר לקיין מצוות לבן בלא זה.

אמנם לדעת ר”י המובא במרדכי אין הכרח לאחד הצדדים כאן, שהרי זה גופא סובר הר”י שאם אין ציצית לבן מותר ללבוש הבגד בלא ציצית, וא”כ כל שכן שאם אין תכלת מותר ללבוש ציצית עם לבן בלבד שבזה מקיים מצוות ציצית בדיעבד עכ”פ.

ויש מקום לומר דמדעת הר”ש מדרוש נשמע לדעת ר”י דעד כאן לא פליגי אלא האם מותר ללבוש בגד בלא ציצית לבן כשאין תכלת, אבל לא פליגי בטעם מה דשרי האידנא ללבוש ציצית בלא תכלת אם הוא מטעם הנ”ל של ר”י או שהוא מטעם שתכלת אינה חובת מנא, והמרדכי עצמו שהביא דעת הר”ש מדרוש ג”כ לא חולק עליו בעיקר החשבון הנ”ל, אבל אפשר שאינו מוכרח אלא לדעת הר”ש מדרוש אבל לא לדעת ר”י.

בדעת השו”ת בנימין זאב ראיתי עוד שציין הרב אריאל למ”ש בשו”ת בנימין זאב [סימן קצה] כתב וז”ל, ואל ידמה לך מי שעוש’ ציצת לבן דעדין נשאר מהמצוה ואינה מצוה שלמה בשביל שאינו עושה אותה תכלת ותדמהו כמו מי שמניח תפילין של יד לבד או תפלה של ראש לבד דהת’ בתפילין כשמניח א’ מהן עש’ מצוה א’ ומשייר מצוה אחר דהיינו התפלה השניה אבל בציצית אפילו שאינו משים תכלת בו עושה המצוה שלימה במהות עצמותה זולת שאינה צבועה מתכלת וזה אינו מעכב את זה כדאית’ ריש פרק התכלת דהתכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת דאף על גב דמצוה לתת תכלת ב’ חוטין בציצית אפ”ה אין זה מעכב את זה ואי עביד ארבעתן תכלת או לבן יצא כדפירש”י וכו’ עכ”ל.

מ”מ נראה שאין ראיה לעניננו, דכונתו שיש בזה מצוה שלמה ומ”מ עדיין יש לדון על הפרט של תכלת אם הוא פרט שמחוייב בו או לא.

בדעת התפא”י ראיתי עוד שציין למ”ש התפא”י (בהקדמתו לסדר מועד, “כללי בגדי קדש של כהונה”) וז”ל, לפיכך מדאין תכלת מעכב ללבן, ואיכא חשש שעטנז, להכי בטלו בימי הגאונים לתכלת לגמרי ע”כ.

וגם בזה נראה שאין ראיה ברורה, דאפשר כוונתו שהיתה זו הסכמת כל הגאונים לתקן תקנה זו (וזה דבר הצ”ב מצד עצמו), או יתכן שהיה בזה עוד צירופים של גזירת המלכות או שהיו צריכים להביא מא”י באופן שלא היו מחוייבין מעיקר הדין לטרוח בזה, אבל ודאי שזה א”ש טפי לדעה דלעיל.

דעת גדולי ההוראה בזמנינו ונראה פשוט דמה שמצינו אצל רוב גדולי ההוראה שלא התייחסו כל כך לענין חיוב לבישת תכלת מצד הלכה, זה מיוסד על סמך דעה זו שהתכלת אינה חיוב מן הדין, וממילא כל התייחסות לזה בהתאם.

ושמעתי על אחד מגדולי הרה”י שאמר בצינעא לאחד מתלמידיו הבחורים שדבר פשוט ומוסכם בדעתו שזה התכלת שהיתה נוהגת אז, אלא שהנזק בזה לתלמידיו ללבוש הוא יותר מן התועלת (מבעל השמועה), וכמובן שבזה מדובר לבחורי ישיבה שהם כפופים לרבותיהם, ובחור שאינו כפוף לרבותיו ואף לא לחכמי ישראל, ועושה מה שלבו חפץ יכול לצאת מזה נזק, אבל הכל לפי הענין, דלא בכל מקום נחשב הדבר כאי ציות לחכמי ישראל.

והנה כלל המצוי בפוסקים שכל בדיעבד כשעת הדחק דמי, וכל שעת הדחק כדיעבד דמי, וממילא לענייננו אע”פ שנמצא ענין עונש גם במצוה מן המובחר, וכמו שאמרו גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת, ויש מן הראשונים שלמדו כן גם בעונש של עידן ריתחא, דהכונה לציצית בלא תכלת וכמו שהובא לעיל, ובאמת גם לשיטת הפוסקים שרב קטינא לא הטיל ציצית כלל בטליתו קשה הרי היה פטור מן הדין, דיש כח ביד חכמים לעקור מצוה בשב ואל תעשה, אלא שנענש ממה שלא חייב עצמו במצוה כדברי רבינו יונה הידועים בשערי תשובה שער ג’.

וממילא לא מסתבר שטעו כל הנך רבנן בדבר משנה שיש עונש למי שאינו מטיל תכלת בטליתו, דעונש שייך גם במצוה מן המובחר.

ויש לציין שגם בזוהר מצינו בכמה מקומות שמדבר בעונש של דברים שאינם מן הדין כלל, ועיין בית יוסף [או”ח סי’ ג’] בשם רבינו יונה לענין נגיעת נשוי, [וז”ל שם, ואחר שכתבתי כל זה מצאתי לה”ר יונה שכתב בספר היראה (ד”ה אלה הדברים) וזה לשונו ואם ישתין מעומד יזהר שלא יאחוז באמה אם לא מעטרה ולמטה לצד הארץ ואף אם הוא נשוי כי אחרי אשר העונש גדול כל כך שהוא כמביא מבול לעולם אם כן יש לו לאדם להתרחק ולקדש עצמו אף במותר לו וכן רבינו הקדוש מימיו לא הכניס ידיו למטה מאבנטו (שבת קיח:) עכ”ל ונראה שרבינו נמשך אחריו וכתב אם לא מעטרה ולמטה לצד הארץ ואפילו אם הוא נשוי אלא שקיצר במקום שהיה לו להאריך ולפרש שמדת חסידות שנה כאן ולא מדת הדין עכ”ל הב”י].

ועוד יש לציין לזה דברי רבינו יונה בספר היראה לענין יחוד עם בתו.

אבל למעשה הדין הוא כנ”ל, שבכל דבר שאינו חיוב מן הדין גם אם במקרה רגיל יש בזה עונש כדין עונש על מצוה מן המובחר, מכל מקום הוי מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה, וכלול בזה ג”כ שיש לחשב שכר מצוה אחת כנגד מה שיוכל להפסיד עי”ז מצוות אחרות בגרמא או בידים, וכמובן שהכל לפי הענין, דמי שדר במקום שהולכים בזה או בכל אופן שלא יגרום שום נזק כבר השאלה היא אחרת ועדיין יש לדון בזה ענינים אחרים כמו שינויי מצוות בזמנינו שיש בזה סכנה, וכן הוראה כנגד גדולי ההוראה בצנעא ובפרהסיא ולמעשה יעשה שאלת חכם.

הסתברות הזיהוי של חלזון המורקס והנה ראיתי לתומי בכמה מקומות שההתייחסות הכללית אצל מי שישב על המחקרים השייכים לזיהוי חלזון התכלת, שמבחינה מדעית ומחקרית נראה שזה היה החילזון שהיה בזמן חז”ל, מאחר שיש ראיות ברורות שהיה חלזון זה משמש הרבה בזמנם לצביעה, וגם לצביעת תכלת.

וממילא יהיה דוחק לומר שחלזון שלהם היה חלזון אחר, שהרי לא מצינו שהזהירו חז”ל מאיסור צביעת הציצית מאותו החלזון שכל העולם משתמש בו חוץ מהם.

רמת החיוב להטיל תכלת זו מצד הלכה אבל כשנבוא לדון בזה מצד גדרי הלכה אם יש חיוב כיום ללבוש תכלת זו לא נמצא סיבות ברורות לחייב כלל, ראשית כל משום שיש כמה פוסקים שאנו נמשכים אחריהם שכתבו שהטלת התכלת בציצית אינה חיוב, ועוד שכבר יש מן האחרונים שנקטו שכל עוד לא נתברר הלכתא כמאן במספר החוטים, כל המטיל תכלת בטליתו מפסיד כל מצוות הציצית לגמרי לפי הדעות שהטיל מספר שאינו נכון, ועיין מה שהאריך בזה הרב דניאל גליס במאמרו שנדפס במוריה.

האם שייך להתנות ומה שטענו בבית המדרש ששייך לעשות תנאי שלא מתכוון להשתמש בצבע התכלת שבחוטים שאינם חיוב [שאם מטיל כדעת הראב”ד או הרמב”ם עושה תנאי שאם התכלת מזיק חמצות הציצית מתכוון שלא לצאת בהם, או אם מטיל כדעת התוס’ עושה תנאי שאם מחוייב בפחות מחוטים אלו מתכוון לצאת רק בצבע שמחוייב בו], באמת נראה שאי אפשר לומר שילבש המין השני ויתכוון לצאת בו מין הראשון, ויש לציין בזה ללשון החזו”א [סי’ ג’ אות כ”ה ד”ה ואמנם בב”י] שכתב, ואמנם בב”י סי’ ט’ הביא דעת הראשונים החולקים על רש”י והר”מ דלא בעינן בלבן צבע הטלית כלל, והא דתניא טלית אין פוטר בה אלא מינה צ”ל דכל שאינה צבע תכלת קרי לה מינה דהכתוב נמי קרי לה ציצית הכנף ר”ל ציצית של צבע הכנף דנקט הכתוב בבגד לבן וחוטי הציצית לבנים [אבל אין זה תנאי בדין המצוה שיהא הצבע ממין צבע הבגד אלא שלא יהא צבען תכלת] ולפי שיש מקום לומר דב’ חוטי התכלת חובה ואם עשה ד’ תכלת נמי כשר, לזה אמר התנא שאינו כן אלא רצון התורה דוקא בב’ מינים, ואם עשה כל ד’ החוטין תכלת לא יצא מצות תכלת, ואם הטלית תכלת אי אפשר לעשות הלבן ממין הטלית אלא דוקא ממין אחר עכ”ל.

ומ”מ לחששת בל תוסיף [שהעלו טענה בבהמ”ד שאם אינו התכלת עובר בבל תוסיף] יתכן מאוד שתנאי כזה יועיל, מכיון שבאמת על הצד שאין כאן תכלת זהו כשאר לבן צבוע.

ועל קלא אילן יש לדון בנפרד אם שייך כיום או לא [והיא מילתא דתליא בשיקול הדעת].

חששות נוספות ובאמת נשמעו בבית המדרש עוד כמה טענות על אפשרות שחזור הצביעה כיום, ואע”פ שנראה לענ”ד דאם הכל היה שפיר חוץ מזה, לא היה נראה לדינא לסמוך לקולא על טענות הנ”ל, כל אחד מסיבותיו שלו[1], מכל מקום מאחר וכבר ישנם הסיבות דלעיל עכ”פ ניתן לצרפם ולסנפם להם כיון שעדיין יש מקום לדון בדברים אלו, בפרט שהם דברים ששייכי יותר לשיקול הדעת, ומאחר שכבר כתבו גדולי ההוראה בזמנינו שאין הדבר מוכרע עדיין אין כח בידינו לחלוק עליהם ולהכריע בזה.

עוד בדעת גדולי החכמים והנה חזינן דכל רבנן קשישאי לא התייחסו לשאלת התכלת ברמה של הלכה, וגם הגרח”ק זצ”ל בתשובותיו בדעת נוטה נראה שאין התשובות כלל מצד הלכה, עי”ש לדוגמא בעלמא מש”כ שם על דברי המהרי”ל, וזה דבר פשוט שדעתו שאין הנידון בכלל דבר לדון עליו כברור לכל המעיין שם, ומאידך גיסא גם שמעתי מתלמידו הרב אוריאל שלנגר שדן עמו על הראיות בספר לולאות תכלת ואמר לו הגרח”ק על דברי החו”י שזו ראיה יפה, ובדומה לזה שמעתי מנכדו הגר”ש צביון ששמע מפיו כעין זה על מה שמתורגם בעברי טייטש פורפור וואהל (איני זוכר הניסוח המדוייק בזה), [ונראה כוונתו שכיון שמצינו כך היו מתרגמים בחו”ל, א”כ נמצא שכדמות מסורת היתה שגורה להם לומר ששם התכלת בלשון המדוברת היה פורפור], ועם כל זה לגבי השאלה ההלכתית ידועה דעתו לגבי לבישה בפועל למעשה שאין כאן בית מיחוש.

וכידוע גם דעת כמה מהרבנים בכתב ובע”פ, שלמרות שמבחינת ההסתברות נראה שהזיהוי מסתבר, אך לגבי לבישה להלכה אין עושין כן כל אחד מטעמו הוא, כהגר”ש נדל והגר”מ שפרן שכתבו כן בכתב, ועוד מהרבנים ששמענו בשמם שמועות בע”פ כעין זה כל אחד מטעמו, הגרמ”ש קליין והגרב”ד דיסקין ועוד.

ונראה שיש כאן הסתכלות של חכמי התורה הבקיאין במצוותיה של תורה האומרת שקשה מאוד עד כמעט בלתי אפשרי לשחזר מצווה כזו בלא מסורת, דמלבד כל הטענות שהועלו כאן יש מלבד זה עוד טענה שלדעת חכמי התורה היא כבדת משקל מאוד שלא זו בלבד שיש הרבה ספיקות בצביעת והטלת התכלת, אלא אף את הבעיות העלולים להיווצר מקיום מצוה כזו בלא מסורת אנו לעולם לא נדע, ולדוגמא בעלמא אילו היינו מנסים לשחזר את הלולב מהגמרא בלבד בלא ראשונים (שכן גם לראשונים לא היה תכלת על מנת להשמיענו כל הדינים הנוגעים לו כבשאר התורה וגם אין הרבה ראשונים על כל ענייני התכלת כמו בשאר הלכות ציצית) לעולם לא נדע כל סוגי הפסולים מה הם כגון סליק בחד הוצא ומהו עקום לפניו ולאחריו וכו’ וכ”ש שלא נדע שיש בעיה בחלק ממיני הדקלים, וכ”ש שלא נדע שיש אתרוגים מורכבים שאינם כשרים לרוב הפוסקים, ואם היה בנמצא אצלינו רק מין הדסים (דבר שהיה יכול להיווצר בקל במשך השנים אם היה לזה איסור גידול חוקית של הדסים משולשין לדוגמא) שאינם משולשין היינו אומרים דע”כ אין כוונת חז”ל לשילוש גמור, וכן ע”ז הדרך, וזה בערך רוח הדברים הידועים של הגרנ”ק זצ”ל בענין התכלת בספר חוט שני, מה שבעצם משנה את כל פני הסוגיא דתכלת, שאין הנידון מסתיים כלל כשיתברר אם הוא התכלת או לא, וגם כשנקבל את דברי המדע כאמינים שמין הפורפור שימש לצביעת התכלת, עדיין אין כאן חיוב להלכה להטיל תכלת, וכל הטלת הספק הראשוני וחוסר הצורך לברר המחקרים בנושא הוא רק כנספח וכצירוף בעלמא לעיקר הטענה.

ומכאן שימת לב ליר”ש שיחיו שעיתותיהם בידיהם לבדוק את המחקרים בנושא, ה’ עליהם יחיו, שאמנם כידוע רוב המבינים שהתעניינו במחקר התכלת והחלזון, נטו לומר שהזיהוי מסתבר, אך הנושא אינו מתחיל ומסתיים בשאלת הזיהוי וכמשנ”ת.

שיטה אחרונה לסיכום הדברים, על אף שהדעה הרווחת והפשוטה בפוסקים שיש חיוב בהטלת התכלת, ויש סבירות מדעית שזו התכלת הקדומה, מכל מקום מאחר ודעת הרבה פוסקים ומהם גם מגדולי הפוסקים שאנו נמשכים אחריהם, שאין חיוב בהטלת תכלת בציצית, ומאחר שיש חששות מסוימות בהטלת תכלת זו, וגם שראינו לרוב גדולי ההוראה בזמנינו שמשכו ידיהם מהטלת תכלת זו, לכן בודאי שאין חשש לכתחילה מצד הדין להמנע מהטלתה, ועכ”פ עד שיתפשט הדבר יותר בכלל ישראל.

הוספה מלאחר זמן בענין המאמר על תכלת אינה חובה יעוי’ בשו”ע או”ח סי’ שא סל”ח היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב מפני שאותם החוטים חשובים הם אצלו ודעתו עליהם עד שישלים ויעשו ציצית, ואם היא מצויצת כהלכתה אע”פ שאין בה תכלת מותר לצאת בה בשבת עכ”ל, וכתב שם בביאהגר”א סק”צ וז”ל, אע”פ כרבנן שם לח ואפילו בלאו הכי כיון שאין דעתו להשלים כנ”ל עכ”ל, ורצה לומר דמאחר שאינו עומד לתקנו כלל, והנה בפשיטות מיירי בזמן שיש תכלת ושיכול לעשות תכלת, דא”כ אין צריך לבוא לדין התכלת אינה מעכבת את הלבן, וא”כ אע”פ שיש לו תכלת מותר לצאת בבגד שיש בו חוטי לבן בשבת, לא מצד הדעה המובאת במרדכי שבשבת אין עליו חיוב דאי משום הא גם אם אינה מצוייצת כהלכתה יהיה מותר לצאת בשבת כיון שאינו יכול לתקן בשבת, אלא ע”כ שהתנאי שצריך דבר שאינו עומד לתקנו כלל ואינו צריך לתקנו כלל, ורק אחר שיתקיים תנאי זה יהיה חשוב כאינו עומד לתיקון ויהיה מותר לצאת בו בשבת, וחזינן מכאן שבגד שיש בו חוטי לבן אינו כבגד שאין בו ציצית, דבבגד כזה של חוטי לבן אינו עומד להשלימו כלל.

ויעוי’ עוד ברש”י מנחות מא ע”ב ד”ה חוץ מקלא אילן, שכתב בטעם מה דנפיק חורבא אם יקח קלא אילן במקום תכלת בציצית וז”ל, ונמצאת אחת מהן נפטרת בקלא אילן לשום תכלת ושדי קלא אילן עם לבן בציצית והוי כלאים בלא מצוה עכ”ל, ומבואר מדבריו שכל החשש הוא באופן שם שיטיל את הקלא אילן בחזקת תכלת ואז יעבור על איסור כלאים, אבל עצם מה שילבש ציצית עם לבן בלא תכלת אינו טעם לגזור מחמת זה, ואע”ג דגם בגברא דאית ליה תכלת עסקינן, אעפ”כ אינו איסור לגזור מחמתו אלא רק מחמת הכלאים כנ”ל.

ויעוי’ שם עוד בתוס’ ד”ה ואם הביא שכתבו וז”ל למאי דפירש בקונטרס דקלא אילן במקום לבן פסול משום שדומה לתכלת ואין כאן שני מינים קשה מאי פריך דילמא האי ברייתא כרבנן דריש פרקין דאמרי אין התכלת מעכב את הלבן עכ”ל, היינו שהתוס’ מקשים למה לא נתרץ דהברייתא שקלא אילן אינה פוטרת סוברת כמ”ד הלבן מעכב ומ”ד שאם הביא כשר סוברת כמ”ד אין הלבן מעכב ע”כ ביאור דבריהם, והנה הלשון אם הביא כשר כלול בזה למבין שאינו מחוייב להתיר הציצית ולעשותה מחדש, ומבואר מזה שאין איסור ללבוש בגד שיש בו תכלת בלא לבן וה”ה להיפך דהא בהא תליא ושניהם יחד נאמרו בדברי רבנן בריש פרקין.

אולם יש לציין דלפירוש השני ברש”י שרש”י תפסו לעיקר באמת יוצא שלבן בלא תכלת יצטרך להתירו ולעשותו בתכלת אם יש לו תכלת, וכפה”נ זה הטעם שרש”י לא הוקשה לו קושיית התוס’ משום שיותר הוה משמע ליה שאינו מעכב אינו היתר גמור, אבל עכ”פ לפי פירוש ראשון ברש”י ולפ”ד התוס’ יוצא כנ”ל שאין איסור ללבוש בגד שאין בו תכלת, רק דלהתוס’ יוצא שעכ”פ לכתחילה אין לעשות ציצית כזו של מין אחד אבל בפרש”י בפירוש הראשון אין ראיה לדין זה שיהיה אסור לכתחילה דלרש”י לא מיירי אלא מצד חשש כלאים (וגם להתוס’ אינו מוכח דכך סוברים למסקנא דלא אמרו אלא הצעת יישוב לקושיית הגמ’ לפרש כן בדברי הברייתא וליישב בזה קושיית הגמ’ לפי פירוש שני שברש”י אבל לא נתבאר שכך דעתם להלכה שאסור לכתחילה לעשות ציצית כזה).

ואמנם השטמ”ק והרגמ”ה מפרשים ג” כ כפי’ השני שברש”י אבל עדיין אינו מוכח מפירוש זה שיש איסור בלבן בלא תכלת, דמ”מ תקנו התקנה הנזכרת בגמ’ שם שלא ימנע מלעשות כעיקר תיקון המצוה של ב’ מינים גם אם אינו עובר בזה איסור.

הערה כללית על ענין התכלת מצב ההתייחסות כיום הוא שרוב אנשי המדע נתנו התייחסות חיובית לענין התכלת ורוב פוסקי ההלכה לא התייחסו לזה כלל ברצינות או שאף הביעו הסתייגות במפורש, והשאלה נשאלת מכיון שאלו ואלו פועלים בהיגיון ובשכל אם כן מה ראו אלו לחזק את הדבר ואלו לשלול את הדבר, והתשובה לכך היא שכל אחד כשבא לדון על דבר דן בזה בתחום עיסוקו והתמחותו, ולכן איש מדע כשבא לחקור ענין התכלת מתמקד בעיקר בשאלה האם יש הוכחות שבמין זה השתמשו בעבר לצביעה או לא, והתשובה היא שכן, כי כך המדע מוכיח, שבעבר היה מין שנקרא פורפירא שיש ממנו שקיים היום שהיה משמש לצביעת בגדים, אולם איש ההלכה שבא לבדוק ענין התכלת אין מיקוד הבירור מופנה לנידון זה, אלא שגם אם נקבל הנחת אנשי מדע שהשתמשו במין זה לצביעה בעבר, עדיין יש הרבה מה לבדוק וללמוד, ומצוה התלויה בצבעים וגוונים ובתהליך צביעה קדום ולבירור מין בעל חי מסויים או זן מסויים או מאפיינים מסויימים או עכ”פ משפחה מסויימת, ועוד מחלוקות שלא הוכרעו להלכה, קשה מאוד לשחזרה למעשה, ועד שנצליח לפתור ולפענח שאלה אחת גם אם נסמוך כל הכרעתינו עדיין יש עוד הרבה מה לדון בדברים אחרים.

היוצא מזה שחוץ מהשכל פועל כאן גם רגש, והיינו שאחרי שאיש המדע רואה כמה הראיות מוצקות ומוכחות ומוכיחות את הדבר הנקודתי הספציפי הזה, הרי שכל שאר השאלות ההלכתיות ניתנות לתירוצים דחוקים ופחות מדוייקים, ומכיון שבדבר שנוגע להלכה ניתן להעלות כמעט כל הצעה בסוגי’ כמ”ש הרמב”ן שאין החכמה הלזו כחכמת התשבורת שיש לה תשובה אחת ויחידה לכל שאלה, (ועי’ ברמב”ן ושאר ראשונים לענין זקן ממרא), אבל כדי לפסוק הלכה למעשה צריך אנשים שלמדו הסוגיות של הלכות ציצית להלכה למעשה גפ”ת וטוב”י, ויש להם ניסיון בפסיקת הלכה בסוגיות רבות אחרות.

—הערת שוליים— [1] ובקיצור הדברים, לגבי גוון הצביעה המדוייק קשה לומר שהוא מעכב כמו טומאת דם הנדה מדאורייתא שמעכב גוון מדוייק, שהרי לענין תכלת פשטות דברי התוספתא דלא קפדינן אלא שיהיה מחילזון, וגם לא מצינו בחז”ל גופא שהורו על גוון מסוים, ואדרבה בהשוואות גוונו של התכלת לפי מה שהובא בחז”ל ובמדרשים שונים ובזוהר מצינו שבכל מקום הובא גוון אחר.

ובענין פלוגתת הראשונים אם מכניסין את הסממנים ליורה בשעת הצביעה, הנה ז”ב שדעת רוב המוכרע של הראשונים להכניס את הסממנים, שזה כולל דעת התוס’ והגאונים והרמב”ם והרד”ק?, והיכן מצינו בשום מקום שנחשוש לדעת רש”י כנגד כל שאר רבוותא, וכמבואר בב”י הלכות ציצית אף יותר מזה, עיין שם, (ומלבד זה כאן אם נחשוש לדעתו יהיה רק לקולא), וגם שבחלזון הזה א”א לצבוע בלא סממנים, והרי ברור שא”א שהחלזון יתאים לכל השיטות של הראשונים במקומות שנחלקו בפירושי הסוגיות והם עצמם לא ראו החלזון, וסגי שתואם דעת חלק מן הראשונים, ועוד דהרי גם אליבא דהלכתא לדעת רש”י שאין מכניסים הסממנים ליורה, מ”מ בנידון דידן אין הסממנים מוסיפים או גורעים בצבע עצמו ובזה אף בהו”א של התוס’ לא היה שום חסרון, ורק הקשו שם לפי מאי דס”ד שזה משנה את הצבע וביחד עם זה נעשה הצבע, א”כ הצבע נעשה לא רק מחלזון, ועל זה תירצו מה שתירצו, אבל באופן שאינו משתתף כלל בגון לא ס”ד שיהיה בזה חסרון.

ושמעתי אומרים שאם נשתמש בתכלת זו יש לחשוש שמא לבסוף תמצא תכלת אחרת לעתיד שהיא תהיה יותר דייקנית ואין לדבר סוף, מכיון שכבר היו זיהויים שונים בעבר, ולבסוף בא זיהוי זה, ולכן נחשוש שאולי תצמח בהמשך זיהוי אחר, הנה גם אם נימא שיש משקל מצד הלכה לטענה כעי”ז, אבל נראה שטענה זו בעיקר שייכת למי נמצא מחוץ לחקירת זיהוי זה, אבל כל מי שכבר התעניין ונכנס לעומק סוגי’ זו [גם שאין חיוב לעשות כן כמשנ”ת, מ”מ מי שכבר עשה כן], יראה שא”א לדמות בין זה לזה, שכן יש ריחוק גדול מאוד בין תכלת ראדזין שלא היתה מבוססת על שום ראי’ ממצאית או ספרותית או היסטורית, לבין המורקס שבודאי השתמשו אתו לצביעה והוא מבוסס מאוד, ולכשתמצי שלא היו הרבה ת”ח ולהבדיל לא הי’ אפי’ חכם א’ מחכמי הטבעיים שהתייחסו ברצינות לזיהויו של הרב דראדזין, משא”כ המורקס ביודעי ובמכירי שהסכימו לסבירות על זיהוי זה עשרות ת”ח מופלגים וידועי שם (ומהם מגדולי ישראל), ולהבדיל גם מוסכם ומקובל זיהוי זה אצל חכמי הטבעיים [אף שלא תמיד יש משקל הלכתי לדברי חכמי הטבעיים], ועל הכל יש להוסיף שזיהוי המורקס קדום בהרבה לזיהוי ראדזין בין בקרב חכמי ישראל ובין בקרב חכמי הטבעיים להבדיל, וזיהוי ראדזין היא פרשה קצרה שהתחילה בין השעה שכבר הועלה זיהוי המורקס ע”י חכמים שונים לבין תפוצתו ופרסומו, עד שנמוג זיהוי ראדזין והלך לו כלעומת שבא (ואין היום מי שלובשו על דעת עצמו ועל סמך הבנת עצמו).

וכמדומני שמי שנשאר בטענה הנזכרת הם יותר אנשים שלא ראו מקרוב סוגי’ זו.

אבל כבר נתבאר שאין זה הנושא לחייב להלכה הטלת תכלת.

*

הוספה לענין מה ששאלת אם המטיל תכלת זו עובר איסור, פשיטא שלא, מכיון שהוא סובר שיש לו ראיות ומותר לחלוק על רבו אם יש לו ראיות כמ”ש הרמ”א ביו”ד סי’ רמ”ה בשם התה”ד, וכדמוכח בהוריות ב ע”ב גבי תלמיד וידע וכו’ ואפי’ אינו ראוי להוראה משמע שם שאם יודע וכו’, וביבמות בסוגי’ של הורו ב”ד ששקעה חמה וכו’ ובעוד דוכתי, ובשנים האחרונות שיש כמה מגדולי ההוראה החפצים בעילום שמם שלובשים ממילא בודאי שכל אחד מותר לו לומר שקים ליה כוותייהו, ובלאו הכי הרי גם גדולי ההוראה שפסקו שאין צריך ללבוש נקטו כמעט כולם פה אחד שמי שרוצה יכול ללבוש, וכדברי החזו”א על דם שור הידועים המובאים במעשה איש וכמ”ש יותר מפורש בארחות רבינו בשם הקה”י שאם היה ספק קל שבקלים בתכלת ראדזין היו לובשים אותו, מכיון שאין בו הפסד כלל, וכל מה שלא לבשוהו מכיון שאין שם צד לומר שיש בו ממש.

קרא פחות
אףאתרוגגניבהדםדרבנןהלכות ציציתהתורהזקןחסידותידיחודישיבהמשנהסוכהסוכותעוברקובץ ציציתרבישבתשעת הדחקתפיליןתשובה
4
נשאל: כ״ב בניסן תשפ״דב:

הדבר מותר, והמחמיר בזה אין מזניחין אותו מאחר שאין ההיתר ברור לכו”ע. מקורות: במשנה שנינו שנותנין ביצה במסננת של חרדל להפריד בין החלמון לחלבון לשמש לצביעת החרדל עם החלמון, ובפמ”ג סי’ שיט משב”ז סקי”ב העלה צד אפשרי ...קרא עוד

הדבר מותר, והמחמיר בזה אין מזניחין אותו מאחר שאין ההיתר ברור לכו”ע.

מקורות: במשנה שנינו שנותנין ביצה במסננת של חרדל להפריד בין החלמון לחלבון לשמש לצביעת החרדל עם החלמון, ובפמ”ג סי’ שיט משב”ז סקי”ב העלה צד אפשרי עפ”ז שאם אינו צריך את אחד מן המאכלים כרגע אין בזה איסור בורר.

אבל הביאור הלכה סי’ שיט ס”ג חלק עליו שהרי שם לא זו בלבד שאינו רוצה את אחד מהם עכשיו אלא שאינו רוצה אף אחד מהם לעולם, שהרי החלבון הולך לאיבוד והחלמון ג”כ הולך למטרה שלא יישאר ממנו ממש, וממילא כאן שניהם הולכים לאיבוד.

ויעוי’ באגלי טל (זורה סק”א אות ב) שהקשה על הפמ”ג ממשמעות לשון התוספתא שבת פי”ז ה”ו דמשמע שם שהברירה היא בב’ מינים גם אם אין אוכל אחד מן המינים עכשיו, וכ”כ בחזון יחזקאל שם.

ועכ”פ מבואר מדברי הביאה”ל (וכ”ש מדברי הפמ”ג) שאם שני החלקים בתערובת הולכים לאיבוד אין בהם איסור בורר בהפרדת החלקים, וכ”כ עוד כמה אחרונים (פמ”ג משב”ז סי’ שיט סק”ז, אשל אברהם שם סקט”ז, ואג”מ ח”ד סי’ עד בורר אות ד וצי”א ח”ז סי’ יב סק”ב, ועי’ חוט שני שבת עמ’ פד).

ועפ”ז הורו כמה מפוסקי זמנינו (שש”כ פי”ב סט”ז בשם הגרשז”א, איל משולש פ”ז הערה קיא בשם הגריש”א והגרנ”ק) להתיר באופן הנ”ל של הכיור, משום שאינו רוצה לא בפסולת שיורדת למטה ולא בפסולת שנשארת למעלה אלא הוא רק היכי תמצי להשליך את ב’ מיני הפסולת באופן שלא יזיק למערכת הניקוז.

ויש להוסיף דאפי’ שיש לו צורך כל שהוא שתישאר הפסולת העבה למעלה, ומצינו במשנה בפרק המצניע שיש דברים שיש להם חשיבות שמציניעין אותן לגונזן, מ”מ בלאו הכי לא דמי כלל למשנה שם (ששם יש מצוה בגניזה), ובעיקר משום שזה אינו צורך המחשיבו כאוכל לגבי ברירה, דהרי אפי’ לגבי חלמון חשיב באחרונים כהולך לאיבוד שלא למאכל אף שמשתמש בו כיון שאינו משמש לשימוש שיהנה מממשות החלמון, וכ”ש במקרה שלנו שאם היה יכול לסלק את הפסולת ממנו בכל דרך היה רוצה בכך וממילא הגדרת הדבר לענין בורר כב’ מיני פסולת וכ”ש שכל ברירת הדבר היא על מנת למצוא דרך יעילה לסלק את הפסולת ממנו.

ויש מקום לדון בביאור דברי הבה”ל הנ”ל שלמד דין זה מנותנין ביצה במסננת של חרדל, דמאחר שיש ראשונים שסוברים שטעם ההיתר בביצה במסננת מכיון שיש ב’ מיני אוכל (ראה רשב”א וריטב”א שבת קלט ע”ב בדעת הגמ’ שם קלד ע”א), ואמנם קי”ל כתה”ד להחמיר בב’ מיני אוכל, אבל למה לא נחשוש לחומרא בדאורייתא להנך ראשונים שסוברים שיש טעם אחר להתיר ביצה במסננת וממילא אין כאן מקור לחידוש דב’ מיני פסולת שרי.

ואולי יש מקום לומר דגם הבה”ל לא אמר אלא לשיטתו של הפמ”ג שלמד כן לפי דעת הרא”ש והטור ותה”ד בדין ב’ מיני אוכל, ולא להלכה ללמוד מזה דינים אחרים, אבל מסתימת דבריו לא נראה שהגביל דבריו להלכה, וכן ממה שהביא עוד המשנ”ב להלן (סט”ו סקנ”ח) את דברי הטור בביאור דינא דביצה במסננת וז”ל והחלבון נשאר למעלה ר”ל ואינו עומד לאכילה אעפ”כ לא חשיב כבורר אוכל מתוך פסולת דאף החלמון שהוא מסנן אינו בשביל אכילה רק כדי ליפות מראה החרדל [טור] עכ”ל המשנ”ב שם, ולכאורה תפס לגמרי להלכה שטעם ההיתר הוא משום שהם ב’ מיני פסולת.

אולם בגוף מה שהביא מהטור יל”ע דבטור נזכר עוד פרט שלא נזכר במשנ”ב כאן וז”ל הטור בפנים, דלא חשיב כבורר משום שהחלבון והחלמון שניהם אוכלין הם ואין נותנין אותו לתוכו אלא לתקן מראה החרדל הילכך לא חשיב כבורר אוכל מתוך הפסולת עכ”ל, והנה בטור נזכר להדיא כשי’ הרשב”א והריטב”א שהגדרת ההיתר הוא משום שיש כאן אוכל מתוך אוכל, אלא שהמשנ”ב הביא מדברי הטור רק את המשך דבריו שכיון שהוא רק לתקן מראה החרדל לא חשיב כבורר אוכל מתוך פסולת, והוא מתיישב עם דברי הבה”ל לעיל שיש כאן הגדרת פסולת מתוך פסולת.

אלא דצ”ע באמת איך דברי הטור בפנים מתיישבים עם הבנת הבה”ל לעיל בדבריו, ועוד צ”ע למה באמת לא הביא המשנ”ב כל דברי הטור בשלמותם (ואה”נ יעוי’ במג”א שהביא כל לשון הטור), ועוד צ”ע הטור גופיה למה הזכיר המשך דבריו שהוא רק לתקן מראה החרדל הלכך לא חשיב וכו’, ולמה לא סגי במה שאמר מתחילה שיש כאן בורר אוכל מתוך אוכל, ועוד צ”ע דהטור גופיה סובר דב’ מיני מאכל אסור לברור כמ”ש לעיל בסי’ זה (קו’ זו האחרונה הקשה הדרישה ועי”ש מה שכתב שם).

ואולי כוונת הטור דרק מאחר שאינו רוצה להשתמש בממשות מין אחד יותר מחבירו ממילא חשיב ב’ מיני אוכל, דר”ל שאם רוצה להשתמש בממשות מין אחד יותר מחבירו חשיב לפי הגדרת הדין כאוכל מתוך פסולת, אבל אם רוצה להשתמש רק בגוון של אחד מהם ממילא לא חשיב זה אוכל יותר מחבירו, ובזה מודינן שיש כאן היתר של אוכל מתוך אוכל, ר”ל דאף דבעלמא סבירא לן לאסור אוכל מתוך אוכל, היינו כשרוצה באחד ובאחד לא, אבל כשאינו רוצה בשניהם (היינו בממשותם כמשנ”ת) בזה מודינן בהיתר דאוכל מתוך אוכל, כן יתבארו דברי הטור.

ובאמת כ”כ המשנ”ב בשם הב”ח והלבוש שאם ירצה לאכול החלמון בממשותו ממילא ייחשב החלבון כפסולת, והיינו לפי מה שנתבאר דאנן קי”ל (וגם הטור גופיה) דאוכל מתוך אוכל דינו כאוכל מתוך פסולת, ורק מחמת שאינו רוצה לאכול החלמון בממשותו לא חשיב פסולת מתוך פסולת.

ויעוי’ גם בלשון הריטב”א הנ”ל שכ’ וז”ל, כי גם החלבון אוכל הוא וראוי הוא, אלא שאינו רוצה לערב בחרדל אלא החלמון בלבד לגוון עכ”ל, וכעי”ז ברשב”א שם, ולמה הוצרך להזכיר שהחלמון הוא לגוון, ויש מקום לבאר לפי פשוטו דבא לבאר למה רוצה החלמון בלבד, אבל אולי יש מקום לבאר באופן אחר גם את דברי הריטב”א ע”ד דברי הטור הנ”ל, דמאחר שרוצה אחד מהם לגוון בלבד ממילא לא שייך לומר רוצה בממשות אחד מהם וממילא לא שייך להחשיבו כפסולת מתוך אוכל, אבל באמת שבלשון הרשב”א יותר נראה כמ”ש לבאר בפשיטות.

עכ”פ הטור סובר לכאורה כסברת הפמ”ג הנ”ל ששלל הבאה”ל לעיל בס”ג שצידד לומר דאפשר שאם יש ב’ מיני אוכל שאינו רוצה עכשיו אחד יותר מחבירו מותר, וע”ז נקט הבה”ל דשאני התם בביצה במסננת שאינו רוצה אף אחד מהם לעולם כלל, ובאמת אולי יש קצת מקום לבאר דברי הטור גם כשי’ הבה”ל, דהרי הטור מיירי בדבר שאינו רוצה את ממשותו לעולם כלל, אבל מדנקט הטור הלשון “שני מיני אוכל” דוחק לפרש כשי’ הבה”ל, אבל כשי’ הפמ”ג אינו דוחק כ”כ אם נקבל לפרש דבריו ע”ד ביאורי הנ”ל, וק”ל (ומ”מ עדיין לא לגמרי למדנו מלשון הטור דברי הפמ”ג, דהפמ”ג מיירי אפי’ באופן שאין שום ריעותא בא’ מן המינים וכל אחד מהם מופרד אחר כבוד לשימוש מאוחר יותר, אבל כאן בכל אחד מן המינים יש ריעותא, דהחלבון אינו צריך כלל והחלמון אינו צריך לממשותו כלל, ושמא רק בזה התיר הטור ולא באופן שב’ המינים עומדים לשימוש גמור מאוחר יותר, ואמנם נזכר בל’ הטור יותר מהגדרת הבה”ל של ב’ מיני פסולת בלבד, אבל עדיין להגדרת הפמ”ג לא בא, ואחר העיון שוב בלשון הבאה”ל אינו מופקע שזה גם מה שנתכוון לומר הבה”ל ג”כ, ומ”מ ב’ מיני פסולת יהיו מותרים במכל שכן), לכך השמיט המשנ”ב דבריו על ב’ מיני אוכלין שכן לא רצה לחדש דין זה לקולא בדאורייתא שאפי’ ב’ מיני אוכלין אם אינו רוצה עכשיו אחד מהם יהיה מותר.

ומיהו יל”ע באמת למה נקט הטור הלשון אוכל מתוך אוכל כיון שלפי שיטתו חשיב האוכל שאינו רוצה כמו פסולת וא”כ למה באמת לא נימא דדינו כפסולת מתוך פסולת, ואם תאמר דמה שנוטל החלמון לא חשיב כפסולת כיון שצריך לו, א”כ הרי גם כאוכל אינו חשוב, דהרי אם נוטל החלמון לאכלו בממשותו למדנו (בב”ח ולבוש) שהוא כאוכל מתוך פסולת, וא”כ א”א לומר באופן שנוטל החלמון לגוון שהוא כאוכל מתוך פסולת, כיון שדינו הוא חדש שאינו משמש לאוכל, וא”כ למה נקט הטור אוכל מתוך אוכל ולא פסולת מתוך פסולת, ולכאורה הטור הביא כאן גדר חדש של אוכל מתוך אוכל כיון שהחלמון אינו הולך לאיבוד (ונפק”מ ללמוד מזה גם דין מפריד ב’ מיני אוכלין ע”ד הנ”ל של הפמ”ג כמשנ”ת).

ושוב חשבתי השתא דאפשר שאין קושי’ כלל על פסקם של פוסקי זמנינו מהרשב”א והריטב”א הנ”ל, דהרי כל הנידון אם לאסור פסולת מפסולת או לא (נידון הבאה”ל), ואם לאסור אוכל מאוכל כשאינו משתמש באחד מהם עכשיו או לא (נידון הפמ”ג), הוא רק לפי שי’ הרא”ש והתה”ד לאסור אוכל מאוכל, אבל לפי שי’ הרשב”א והריטב”א (בפשוטו) שמתירים אוכל מאוכל, א”כ אפשר שזה פשיטא שיתירו גם פסולת מפסולת, דהרי הגדרת בורר לשיטתם הוא רק אוכל מפסולת ולא אוכל מאוכל וכ”ש לא פסולת מפסולת (*), דבאוכל מאוכל יש עדיין צד לומר שמה שאין צריך חשיב כפסולת וממילא הו”ל אוכל מפסולת אבל פסולת מפסולת כ”ש דשרי, כך יתכן לומר.

ויש להעיר בזה עוד דהמשנ”ב להלן שם הזכיר שאם מסנן כדי לאכול החלמון חשיב ב’ מיני אוכלין (ור”ל דממילא כיון שיש כאן ב’ מיני אוכלין וצריך רק אחד מהם חשיב כבורר אוכל מתוך פסולת לפי הגדרת ההלכה לדידן שיש איסור גם בברירת אוכל מתוך אוכל אם צריך אחד מהם עכשיו, משא”כ אם שניהם אינם נצרכים לו לאכילה ממשית חשיב לפי הגדרת ההלכה כבורר פסולת מתוך פסולת), ואעפ”כ הביא שהמג”א והעולת שבת מתירים גם בזה משום דמקרי בורר מין אחד ממין אחד, ונקט דנכון להחמיר, ומשמע שאמר כן בתורת חומרא.

וא”כ יל”ע דהרי לדעות אלו נמצא דמעיקרא ההיתר גם במתני’ הוא משום שהם מין אחד, וממילא יל”ע אם שייך לסמוך לקולא על הדעות החולקות שסוברות שטעם ההיתר במתני’ הוא משום שהם ב’ מיני פסולת ולהתיר מחמת כן בכל ב’ מיני פסולת, כיון שיש סוברים שאין זה טעם ההיתר במתני’, ויעוי’ במג”א שמקור דבריו לומר שהוא מין אחד הוא מהמגיד משנה וע”פ דברי המגיד משנה משמע לכאורה שביאר המג”א באופן אחר את דברי הסוגי’ דלא כהטור.

ואין להקשות דהרמב”ם בפה”מ ובחיבורו (הל’ שבת פ”ח הי”ד) מפרש דהכונה שאינו מפריד חלקים בביצה אלא מדובר בביצה טרופה ונותן אותו במסננת כדי שייצלל, ואם כן בלאו הכי אין הוכחה מזה לענייננו דלא מיירי בהפרדת חלקים כלל, ואינו שייך לנידון הראשונים על הפרדת ב’ מיני אוכל, וגם לשי’ התה”ד וסייעתו דקי”ל כוותיה ששייך ברירה בב’ מיני אוכל אעפ”כ אינו סותר לפירוש הרמב”ם הזו, אין להקשות כן משי’ הרמב”ם כיון דהשו”ע סי’ שיט סט”ו לא פסק כוותיה אלא כפירש”י ושא”ר, ואולם במג”א הביא בקיצור דברי הרמב”ם ולא נתבאר לנו כל הצורך היאך למד המג”א בדעת הרמב”ם (שיתכן שלמד שהרמב”ם מסכים עם רש”י ולא הביא אלא דבריו בפה”מ).

המעיין בדברים שכתבתי ימצא שטרחתי בכמה אופנים ליישב פסקם של פוסקי זמנינו שהתירו בשופי פסולת מתוך פסולת, אולם שוב מצאתי שבספר שביתת השבת מלאכת מרקד באר רחובות סקכ”ג השיג על הפמ”ג הנ”ל (במשב”ז סק”ז) ואסר פסולת מתוך פסולת, ושמחתי שמצאתי עוד שיטה לדין זה שבאמת לא נתברר כל הצורך שמותר לפי כמה ראשונים.

ואבאר שיטות הראשונים הקשים על דין זה של הבה”ל להתיר פסולת מתוך פסולת.

ראשית כל שי’ הרשב”א והריטב”א שלמדו בכוונת המשנה שהוא מטעם אוכל מתוך אוכל.

שנית משיטת הרמב”ם דמבאר שהוא מין אחד ולא מפריד ב’ מינים.

שלישית משי’ המגיד משנה דסובר דעכ”פ מצד הדין חשיב כמין אחד, משא”כ כשמפריד ב’ פסולת זה מזה.

רביעית הטור שאולי מגביל ההיתר של המשנה רק באופן שב’ המינים ראויים לאכילה, דכל יתר הצדדים שכתבתי בכונתו אינם מוכרחים לדינא.

ויש לציין דמלבד הנ”ל היה עוד מקום לדון דשמא כיון שצריך החלמון חשיב קצת כאוכל מתוך פסולת, אבל בראשונים הנ”ל עכ”פ לא פירשו כן, והטעם דכיון דעביד במסננת אם היה כאן הפרדת אוכל מפסול היה מלאכה בכל גוני ואכמ”ל.

קרא פחות
אברהםאףמשנהשבת
0
נשאל: כ״ב בניסן תשפ״דב:

נחלקו בזה האחרונים, דהמנ”ח נקט שבכל דבר לגופו, כמו באכילת כזית נבילה יש לשער באכילת פרס של כזית נבילה, ואפי’ בשתיה לפי הסוברים שגם בשתיה השיעור הוא כדי אכילת פרס יש לשער באכילת פרס בשתיה, והחזו”א חלק על זה ונקט ...קרא עוד

נחלקו בזה האחרונים, דהמנ”ח נקט שבכל דבר לגופו, כמו באכילת כזית נבילה יש לשער באכילת פרס של כזית נבילה, ואפי’ בשתיה לפי הסוברים שגם בשתיה השיעור הוא כדי אכילת פרס יש לשער באכילת פרס בשתיה, והחזו”א חלק על זה ונקט בהכל משערים באכילת פרס חיטין מיסב ואוכל בליפתן כמו שנאמר לגבי בית המנוגע בסוכה ו ע”ב.

וסוגיין דעלמא כהחזו”א בזה, (ודנו האחרונים בשתיית רביעית להדעות שההגדרה היא כדי שתיית רביעית בדבר שקשה לשתותו מהר כגון משקה חם וכן דנו פוסקי זמנינו לגבי משקה מוגז, ויש לציין דבדברים אלו במקרה המצוי בד”כ אפשר לצרף גם הדעות הסוברות שמעיקרא השיעור הוא כדי שתיית רביעית שיתכן שכן נקטו הפוסקים מעיקר הדין ואכמ”ל ויעוי’ במשנ”ב לגבי ד’ כוסות, ועכ”פ באופן זה יש שנקטו שאפשר לסמוך על זה).

ויש להוסיף עוד דלפי החזו”א א”ש למה שיערו בכל שיעור אוכל (כגון כזית וככותבת וכביצה ופרס גופיה, ולהרבה פוסקים גם ברביעית לגבי משקין) בכדי אכילת פרס, משום שחכמים שיערו שפרס של פת חיטין מיסב ואוכל בלפתן הוא שיעור סעודה האמורה לגבי זה (כמו שמצינו ששיערו במידות של כפולות של פרס לגבי עוד דינים, יעוי’ במשנה ובגמ’ בעירובין), וכל מידות חכמים כן הוא בארבעים סאה הוא טובל ובפחות מזה קורטוב אינו יכול לטבול (כמ”ש במשנה במנחות).

אבל להמנ”ח קשה דלמה ישערו כל דבר בשיעור של כדי אכילת פרס אם בכל גוני המדובר הוא של דבר אחר בכל פעם, כגון ככותבת וכזית וכביצה אוכלין ורביעית משקין, למה ישערוהו לגבי שיעור כדי אכילת פרס של אותו המין.

ומיהו גם להמנ”ח יש ליישב בדוחק ע”פ מ”ש בפ”ח דיומא לולבי גפנים בככותבת וכו’ ומסיק שם לולבי גפנים פורתא וכו’, אבל עדיין אינו מיושב דהא לגבי משקין מבואר שם דיתובי דעתא אין השיעור בזה, וכאן הרי הנידון לפי חלק מהראשונים הוא גם לגבי משקין.

ועוד דבשלמא התם ששיעור האכילה הוא למטרת ייתובי דעתא מבואר שיאמרו בכל דבר שהשיעור הוא בככותבת שזהו שיעור יתובי דעתא, אבל כאן הרי בכל דבר השיעור הוא למטרה אחרת דכזית הוא לגבי שיעור אכילה, וכותבת לגבי שיעור יתובי דעתא לגבי עינוי ביוה”כ, וכביצה לענין טעמא אחרינא כמ”ש בפ”ח דיומא (ושיעור נטילה להסוברים שתליא בכביצה הוא מחמת דיני טומאה הנלמדים מהטעם המבואר בגמ’ שם), ממילא מה הטעם שישערו בשיעור של אכילת פרס בכל פעם.

ואמנם להחזו”א ההבנה בזה ששיערו בכל דבר בשיעור סעודה הקבועה לפי מה שהיה נראה לחכמים או מקובל בידם, אבל להמנ”ח נצטרך לחדש דבר חדש שבכל דבר שיעור אכילת הפרס מאותו המין יש לו גדר של שיעור אכילה חשובה של אותו המין בשיעור פרס ולפי שיעור זמן הלוקח לאכילה חשובה של אותו המין שיערו כל שיעור אכילה אחר שנידון לגבי אותו דבר, וזהו חידוש, וצל”ע.

ושמעתי מהגרצ”י אדלשטיין שליט”א שיש מקשים על החזו”א ממש”כ בפ”ק דסוכה שם לגבי חיטה ושעורה וכו’ לשיעורין נאמרו חיטה לבית המנוגע דתנן הנכנס לבית המנוגע וכו’, ולמה לא אמרי’ חיטה לכל השיעורין שבתורה להחזו”א שאכילת פרס משערי’ בפת חיטין בכל מקום ולא רק בבית המנוגע.

והשבתי לפני הגאון הנ”ל שכך הוא לשון חכמים בכל מקום לקרות ההלכות בשמם לפי מה שנאמרו כמ”ש חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה, וכן יע”ל קג”ם, וכן ערב שדה ומחצה (ב”ב קיד ע”א), וכן קרא דקדושים תהיו (בזבחים), וכן ורמינן חבית אמקוה (קידושין עט ע”א), וכן בב”מ ופרקין המפקיד הוה, וכן בסנהדרין קז ע”ב הגיע זמן ליטול שכר שמונה שרצים ומפרש שם המפרש דהכונה לפרק שמונה שרצים, ולכן גם לענייננו הכונה חיטה לענין משנה דבית המנוגע ששם נשנתה להדיא דין כדי אכילת פרס בפת חיטין, והסכים הגאון הנ”ל לדברי.

קרא פחות

משנהערבקידושין
0
נשאל: כ׳ בניסן תשפ״דב:

יש לברר בכל מקרה לגופו לפי המוצר ולפי גוף הכשרות המאשר, ויעשה שאלת חכם.אבל באופן כללי יש לציין ג’ נקודות בזה, הא’ שבעבר נשמע שהיו דברים שהביד”ץ בתחילה לא אישרו לפסח עקב מדיניות הביד”ץ מטעמים שונים גם מוצרים שאין הבעיה ...קרא עוד

יש לברר בכל מקרה לגופו לפי המוצר ולפי גוף הכשרות המאשר, ויעשה שאלת חכם.

אבל באופן כללי יש לציין ג’ נקודות בזה, הא’ שבעבר נשמע שהיו דברים שהביד”ץ בתחילה לא אישרו לפסח עקב מדיניות הביד”ץ מטעמים שונים גם מוצרים שאין הבעיה שבהם מצד גדרי ההלכה ולאחר מכן במשך הזמן אישרו אותם, ומאידך לפעמים הבעיה היא מצד גדרי ההלכה (כמו רכיבים השנויים במחלוקת אם הם כשרים לפסח ובפרט בנושאים של הגדרת קטניות או תערובת קטניות), ויש לברר בכל מקרה לגופו.

הב’ שלפי כמה ראשונים אין מחוייבים לדאוג לכשרות לפסח במוצרים שידוע שאין הרכיבים שלהם כוללים חמץ, ולפעמים יש לסמוך על זה בשעת הדחק כמבואר בפוסקים, והמורה יצרף דין זה לפי הענין.

והג’ יש לשים לב שלמרות שיש לפעמים מקום להקל יותר בניד”ד לסמוך על גוף כשרות שאין רגילים לסמוך עליו בפעמים אחרות והפעם סומכים עליו מאחר שכבר יש כשרות מהודרת על המוצר לשימוש בשאר ימות השנה, מ”מ כאשר באים לשקלל את גוף הכשרות המשני ולהכשיר את המוצר בפסח על סמך זה, יש לשים לב כאן ביתר שאת שגוף הכשרות הלוקחת את אחריות הכשרות לפסח היא מערכת כשרות שאפשר לפחות מעיקר הדין לסמוך עליה (וכל אחד יברר הדברים אצל רבו המומחה בענייני כשרות, ואי אפשר לקבוע דברים אלו בכתב לדורות, מכיון שהדברים משתנים מזמן לזמן וממקום למקום ואף עשוי להשתנות משנה לשנה).

קרא פחות

חמץכשרותמוצריםמשנה
0
נשאל: כ׳ בניסן תשפ״דב:

יש לדון מי שרוצה לנהוג מנהג חבירות ואם ינהג כן יהיה לו מזה הפסד מרובה בפרנסה האם עדיין מוטל עליו לנהוג כחברים או שיש לו להקל בזה, ויהיה תלוי בנידון האם זו רק הנהגה טובה או שיש בזה גם סרך ...קרא עוד

יש לדון מי שרוצה לנהוג מנהג חבירות ואם ינהג כן יהיה לו מזה הפסד מרובה בפרנסה האם עדיין מוטל עליו לנהוג כחברים או שיש לו להקל בזה, ויהיה תלוי בנידון האם זו רק הנהגה טובה או שיש בזה גם סרך איסור.

ויעוי’ בר”ן בע”ז ט ע”ב מדפי הרי”ף [שהוא מקור הרמ”א] שהזכיר שם שההיתר של בית רבן גמליאל לראות במראה כיון שהיו קרובים למלכות (תוספתא ע”ז פ”ג ה”ה וירושלמי שם פ”ב ה”ב), הוא מחמת שהיו חברים והיו צריכין להזהר מזה לולא שהיה להם צורך הזה שהיו קרובין למלכות.

ויעוי’ שם בדבריו דהר”ן הוקשה לו שאם יש בזה איסור דאורייתא איך הועיל בזה היתר, דלא משמע שהגדרת ההיתר כאן היתה של פקו”נ, לכן פי’ הר”ן שהיו צריכים להחמיר בזה רק מחמת שהיו חברים, ומכיון דחזי’ שרק חברים החמירו בזה ש”מ שאין בזה איסור גמור מדינא, ולכן לצורך גדול כזה התירו, ויעוי’ היטב בלשון הר”ן שם שהדגיש הדברים שאין זה איסור אלא היתר ורק שהחברים היו נמנעים, ולכן בכל מקרה של צורך גדול יש צורך לדון בכל מקרה לגופו.

ומ”מ עדיין יש לציין דהצורך המבואר בגמ’ שם הוא צורך רוחני להציל את ישראל ולכן גם אם היו רוצים להחמיר בזה היינו אומרים להם שמוטב שלא להחמיר משא”כ לענין פרנסה אפי’ אם נימא שיש בזה צורך גדול המתיר להם שלא להחמיר מ”מ עדיין יש בידם להחמיר בזה.

והנה בגמ’ בב”ק פג ע”א נזכר על עוד איסורים שאסורים משום דרכי האמורי שהותרו לקרובים לבית ר”ג ועוד שהיו קרובים למלכות, ולמעשה פסק הרמב”ם בפי”א מהל’ ע”ז ה”ג שהוא מותר לקרובים למלכות, ומבואר בזה שא”צ היתר בכל פעם לחוד.

אבל הרמב”ם גופיה אפשר שסבר שהוא איסור גמור שהותר לצורך פקו”נ יעוי’ שו”ת הרמב”ם סי’ רמד, אולם הר”ן צ”ע היאך יפרש שם שהרי שם לגבי חוקות הגוים וחכמת יונית הם איסורים מדאורייתא ומדרבנן, ואמנם הב”ח ביו”ד סי’ קעח תי’ שגם חוקות הגוים בב”ק שם באופן המבואר שם אינו מדאורייתא ולכן התירו לצורך כזה (ועי’ בכסף משנה שם בב’ תירוצים), אבל לפי דברי הר”ן בע”ז שם לכאורה יצטרך לפרש דהדברים האמורים בב”ק שם הם היתר ורק לחברים אסור וזה מפורש שם בגמ’ לא כן עכ”פ לענין חכמת יונית שהוא איסור וגם לענין דרכי האמורי מדנסיב לה קרא משמע שהוא איסור דאורייתא או לכה”פ איסור דרבנן מאסמכתא.

ובדוחק יש לומר דהיכא דשייך לפרש כמ”ש הר”ן שהתירו להם רק דבר שאינו איסור פירש כן הר”ן והיכא דאי אפשר אי אפשר אבל עיקר מה שמסתמך שם הר”ן הוא על תשובת הגאונים ועל סוגי’ דנזיר שמשם הוכיח שאינו איסור לגלח בית השחי במקום שנהגו, ומה שתירץ על הברייתא דבית רבן גמליאל הוא רק לרווחא דמילתא דהיכא דאיכא לשנויי משנינן וכנ”ל.

ואע”פ שהרשב”א ח”ד סי’ צ’ נקט שהחברים היו נוהגים איסור, מ”מ הרשב”א הוא מהחולקים על הגאונים וסבר כהב”י בדעת הרמב”ם והצל”ד בדעת הרמב”ם והגר”א שהאיסור הוא בכל מקום גם במקום שנהגו האנשים, יעוי”ש.

קרא פחות

דרבנןמשנה
0
נשאל: י״ד בניסן תשפ״דב:

לענין מצה מטוגנת אם נחשבת מצה לענין איסור אכילת מצה, באחרונים הובאו כמה שיטות בזה (יעוי’ בשעה”צ ובאול”צ דלהלן שנזכר בהם השיטות בזה, וכן במשנ”ב סי’ קסח לענין ברכה). והשעה”צ (סי’ תעא סק”כ) הביא הספק בזה, ורמז בדבריו לדבריו ...קרא עוד

לענין מצה מטוגנת אם נחשבת מצה לענין איסור אכילת מצה, באחרונים הובאו כמה שיטות בזה (יעוי’ בשעה”צ ובאול”צ דלהלן שנזכר בהם השיטות בזה, וכן במשנ”ב סי’ קסח לענין ברכה).

והשעה”צ (סי’ תעא סק”כ) הביא הספק בזה, ורמז בדבריו לדבריו בסי’ קסח ששם לענין ברכה לא הכריע בנידון זה ונקט להחמיר מספק, ומשמע שדעתו להחמיר בזה גם לענייננו.

ולפ”ז יש שכתבו ששניצל שטוגן במעט שמן חשיב כמטוגן אבל בהרבה שמן בזה מודה המשנ”ב שחשיב כמבושל (הגרי”א דינר בשם הגרח”ק, ובדומה לזה כתב הרב ישראלזון חתניה דהגריש”א בשם גדולי ההוראה וכוונתו להגריש”א כמש”כ בהקדמה שם, אלא שכתב שם שהשיעור לטיגון שנחשב הרבה הוא כשהשמן בשביל הטעם של השניצל ולא רק בשביל שלא ישרף), ועי’ גם באור לציון ח”ג פי”ג ג בסופו, ואף שלא נתבאר שם בלשונו האם הקובע הוא שאין מים או שהיה רק מעט שמן (נפק”מ לטיגון עמוק), ונראה כסתירה מיניה וביה, אבל בטיגון במעט שמן מסכים להנ”ל לאסור, ומ”מ בסי’ קסח מבואר בחילוק בזה בין שמן מועט לשמן עמוק.

ולענין המנהג כהשיטה הנוקטת לברך שהכל על שניצל, גם לפי שיטה זו הובא בשם הגרח”ק שם שאין לאכול שניצל בערב פסח, שאע”פ שהקמח טפל לשניצל לענין דיני עיקר וטפל בברכות מ”מ אין לאכלו בערב פסח כיון שקמח המצה ניכר בעין, ואפשר להוסיף בביאור הדברים שאע”פ שלענין עיקר וטפל הכרעת הבה”ל ריש סי’ ריב דהטפל מוציא העיקר גם כשהטפל ניכר בפני עצמו, מ”מ הוא רק דין בהגדרת חובת הברכה על הטפל שהברכה המחוייב לברך עליה הוא כמו על העיקר, אבל לענין איסורי אכילה אם יש עיקר שהוא מותר באכילה וטפל שהוא אסור באכילה אין הטפל מתבטל לעיקר כשהוא ניכר בפני עצמו, דמוטל עליו להפרידו כמבואר בפוסקים ביו”ד ובש”ך כללי ס”ס, והטוב”י החמירו מכח זה גם ספק דחסרון ידיעה (ואמנם לא בכל מקום נאמר דין זה של מחוייב להפרידו ואכמ”ל אבל באופן שהאיסור ניכר ועומד בפני עצמו והוא שיעור הניכר מחוייב להפרידו, וק”ל).

ויש לציין דכל הנידון המבואר כאן הוא על כל ערב פסח ולא רק משעה עשירית, דדין שעה עשירית נאמרה לענין מצה עשירה, אבל מצה כשרה לליל הסדר אסורה כל היום כמבואר ברמ”א סי’ תעא, ומצה מטוגנת הצד לאוסרה (שכך נפסק) הוא כמצה כשרה ולא כמצה עשירה כדמוכח מדברי המשנ”ב והשעה”צ שם.

ואע”פ שיש כאן צירופים שהיה אפשר לצרף להקל לאכול שניצל מכח ס”ס מ”מ הצירופים הם קלושים מידי מכיון שטיגון נפסק שיש להחמיר ולגבי התבטלות לשניצל לענין איסורי אכילה (אפי’ ביומא קגרים) היא סברא שאינה מוכרחת.

 

הרחבת דברים בנידון תוריתא דנהמא

ומה שטענת על פירורי המצה שאין כאן תוריתא דנהמא, יש לבאר את הענין דהנה לכאורה הרי יש כאן קושי מסויים, שהרי לפי הצד שהטיגון אינו מבטל את מצב הפירורים היה צריך לברך על הפירורים המוציא, וכמו שנקט הבה”ל שבטיגון יאכל רק בתוך הסעודה.

ואף שהפירורים בטלים לשניצל לענין הברכה, כמש”כ הגרח”ק הנ”ל, ומקורו מהחזו”א, כמו שהובא בחוט שני (ברכות עמ’ רה רו) ובהגריש”א (שיעורי ברכות עמ’ תכב) ועוד ספרים (ראה ביאורים ומוספים על המשנ”ב סי’ רח סק”ז) שסבר החזו”א שהפירורים בטלים לעוף, אבל עדיין יש בזה קושי דהרי לכאורה לפי הצד שיש צורך לברך ב’ ברכות על שניצל ומזונות על דבר אחר (כמו שהובא בתחילת פרי אליעזר בשם הגריש”א ובספרים אחרים הובאו שמועות אחרות בשמו, ויש לציין דלפי המובא בביאורים ומוספים סי’ קסח בשמו ברוב הספרים מובא שאפשר להקל בשהכל ושיר”ש יחמיר גם במזונות על דבר אחר, וגם את מה שהובא כמעט בכל הספרים בשמו לכאן ולכאן אפשר ליישב על דרך זה) היה צריך לחשוש ולאוכלו רק בתוך הסעודה כמש”כ המשנ”ב בסי’ קסח סקנ”ו על טיגון, ובפרט דהחזו”א או”ח סי’ כו סק”ט נקט שאין טיגון כבישול, וא”כ אם יש ספק למה סגי לברך מזונות על מאכל אחר כיון שהצד שאינו מתבטל על ידי הטיגון הוא צד שמחייב אותו בהמוציא.

ואולי מה שנקטו קצת מהפוסקים לחשוש ולברך מזונות הוא רק לחשוש לדעת החיי אדם [עי’ ביאה”ל ריש סי’ ריב] שאין הטפל מתבטל מלבד כשהוא אינו ניכר, (ופת דמליח מיירי שקשה או שאי אפשר לאכול המליח בלא הפת כמ”ש המשנ”ב סי’ ריב), אבל לא לחשוש לצד שטיגון אינו מבטל ברכת המוציא, וזה צ”ע למה, דהרי המשנ”ב חשש יותר לצד שטיגון אינו כבישול מאשר לדעת החיי”א כמבואר בלשונו שם בסי’ קסח לגבי טיגון ובבה”ל ריש סי’ ריב לגבי שי’ החי”א.

ושמא משום דבשניצל אכן הרגילות היא שהשמן ניתן לטעם וממילא לא חששו להמוציא, ומאידך לגבי הנידון שהפירורים יתכן שנעשו לטעם בפני עצמו יותר חששו, ולכן לברך על מזוונת בנפרד חששו, אבל גם לפי ביאור זה צ”ע למה לגבי ערב פסח כן הזכיר הגרי”ש במפורש שהשניצל אסור באכילה אלא אם כן השמן נעשה לטעם, ונמצא שחילק בזה בין אם השמן ניתן לטעם או רק שלא ישרף התבשיל, ואילו לגבי ברכת השניצל לא הזכיר שאם נעשה בטיגון של מעט שמן שלא לטעם אלא רק שלא ישרף התבשיל יש לאכלו רק בתוך הסעודה, והוא דוחק גדול.

ומ”מ יש לציין דמה שנקט הגרי”ש שמעיקר הדין אין חיוב להחמיר לברך מזונות בנפרד על הפירורים, ורק יר”ש יחמיר, אם הוא משום חומרת החי”א א”ש טובא, דהרי הביה”ל באמת הכריע דמעיקר הדין אין חיוב לחשוש להחי”א, ורק לרווחא דמילתא אמר הגרי”ש שיר”ש יחמיר את שי’ החי”א, אבל אם נאמר שיש קשר בין זה לדברי המשנ”ב בסי’ קסח על הספק בטיגון אינו מובן למה קשור ליר”ש, אבל לפמשנ”ת אינו קשור לספק שכתב המשנ”ב לגבי טיגון, דאם משום זה היה לכל אחד להיזהר בכלל מלאכול השניצל מחוץ לסעודה.

אבל עדיין צ”ע כנ”ל למה באמת לא הזכיר שאין לאכלו מחוץ לסעודה, וכ”ש הוא שאם יש צד שמאכל כזה חייב בברכהמ”ז הרי יש דעות בראשונים ובפוסקים שג’ ברכות דאורייתא, וגם לריטב”א ושעה”צ שיוצאים יד”ח דאורייתא בעל המחיה אבל בבורא נפשות ודאי שלא, וממילא יש כאן שאלה של דאורייתא.

ואולי סבר הגרי”ש שלחייב מזונות ליר”ש הוא יותר אפשר לפטור בקל מאשר לחייב לאכלו רק בתוך הסעודה שלא נחשב שאפשר לפטור הברכה בקל וממילא בזה יש לסמוך על סברת הביה”ל להכריע שגם בדבר הניכר אמרי’ עיקר וטפל וממילא לא יתחייב לברך על דבר אחר המוציא אלא רק מזונות.

ואם נאמר כן נמצא שיש כאן הגדרה חדשה של הכרעה בברכות מסופקות, שלחייב לברך על דבר אחר מזונות נחשב אפשר לתקן בקל ואילו לחייב לברך על דבר אחר המוציא לא נחשב אפשר לתקן בקל, ואילו מצד החשש דאורייתא על ברהמ”ז צ”ל שסבר שיוצאים בעל המחיה הבהמ”ז דאורייתא במצב כזה (כמו שיתבאר מיד), וממילא כשמתקן על ידי מזונות ועל המחיה מתקן גם הצד של דאורייתא שיש לבהמ”ז על פירורי השניצל מכח ספק ספק ספקא (דהיינו שמא אין כאן תוריתא דנהמא ושמא יש כאן עיקר וטפל ושמא יצא כבר חיוב הבהמ”ז בברכת על המחיה).

והנה במשנ”ב סי’ קסח סקנ”ו דן דבבישול חשיב שאחר הבישול אין תוריתא דנהמא, ובטיגון הכריע שא”א לסמוך על זה, ומבואר שטיגון לחוד לא מועיל לבטל תוריתא דנהמא אלא מספק בלבד, ומלשונות פוסקי זמנינו נראה שלא הבינו שכלתה תוריתא דנהמא מפירורי המצה שבשניצל, מעצם צורתו כרגע במראה העינים לאחר הטיגון, דהא לאו מהאי טעמא קאתו עלה, שכן מה עוד השתנה כאן בצורה של המצה חוץ מעצם מה שהדבר עבר טיגון, שהרי המצה קיימת בצורתה רק שטוגנה, ולכן גם כשדנו הפוסקים הנ”ל, לא דנו על הצד להתיר בערב פסח אלא מצד שהדבר עבר טיגון שבזה יש צד להמשנ”ב שדינו כבישול שמעצם הגדרתו נחשב שאיבד תוריתא דנהמא (ולמרות זאת לא קבלו להתיר בערב פסח משום שטיגון הכריע המשנ”ב להחמיר שלא להחשיבו שינוי כבישול) או מצד שהוא בטל לבשר, אבל לא מצד תוריתא דנהמא, וכ”ש להדעות שיש לחשוש ולברך מזונות על שניצל.

ובאמת שהגדר של תוריתא דנהמא לא נתבאר כל הצורך, האם בעינן שהלחם ישתנה מצורה שהיתה קודם, או מרקם הלחם, או צבע הלחם, ומה הדין באופן שהלחם השתנה לצורת לחם אחרת, ומה הדין באופן שהלחם השתנה לצורת לחם שהיתה רק בזמן חז”ל ואינה קיימת היום, ומה הדין כשהלחם השתנה לצורת לחם הנהוגה רק במקומות מרוחקים או אצל מיעוט העולם, ומה הדין כשעד אחד אומר יש לו תוריתא דנהמא ועד אחד אומר אין לו אשה אומרת יש לו וכו’ ואתא מעיקרא אתא לבסוף וכו’, ואם רוב בקיאין ואם רוב שאצל אפיה מומחין הן וכו’, ואחד אומר יש לו או אין לו ואחד מומחה אומר איני יודע, ומה הדין ברוב בני אדם אומרים יש לו תוריתא דנהמא ומיעוט אומרים אין לו או להיפך, ומה הדין אם במאכל עשירים יש לו תוריתא דנהמא ובמאכל עניים אין לו מה הדין בזה לעשירים ולעניים וכנ”ל להיפך, ולפו”ר על אף שיש לדון כדרכה של תורה בכל נידון לגופו אבל לא ראיתי שנקבעה בזה הגדרה ברורה, ויעו’ במשנ”ב בשם הנו”כ בסי’ קסח ס”י שהזכירו אפי’ לגבי קניידלעך שברכתו מזונות משום בישול ולא חשבו על כך שאין בקניידלעך תוריתא דנהמא מצד עצם צורת הדבר (אף שיש לטעון שבישול יותר קל לומר כיון שהגדרתו הובררה בפוסקים שנחשב שאין לו תוריתא דנהמא), ומאידך גיסא אם נתלבנו המים אי’ בשו”ע סי”א שאין כבר בפירורין תוריתא דנהמא אפי’ בלא בישול, ובבישול בלבד כבר חשיב שאין תוריתא דנהמא כמ”ש שם המשנ”ב סקנ”ו, וצל”ע הגדרים בזה.

ויעוי’ בחזו”א או”ח סי’ כו סק”ט שנקט להדיא שפירורי מצה המדובקים ומטוגנים יחד (מצה ברויט) לא אבדו תוריתא דנהמא, ואזיל לטעמיה לעיל בנידון טיגון אבל נתברר להדיא כאן על ניד”ד ממש, (וגם החולקים על החזו”א לא מצינו שחלקו בנידון תוריתא דנהמא במראה עינים לענין המצה ברויט אלא בהגדרה הכללית של הגדרת דבר המטוגן שדינו כדבר המבושל בין כשנראה ובין כשלא ע”ד מה שנתבאר בפוסקים לענין נתלבנו המים), ואמנם יש בזה דעות (ועי’ בביאורים ומוספים סי’ קסח סקנ”ו מה שהביאו מעוד פוסקים בזה), ואולי לפי אותם דעות באמת בניד”ד יהיה מותר לאוכלם בערב פסח, ויל”ע, אבל פשיטא שלפי הדעות שנזכרו שם שהטעם לברך על מצה ברויט מזונות הוא דמצרפים שמצה עצמה ג”כ אין לה תוריתא דנהמא א”כ צירוף זה לא יועיל להתיר לענין אכילה בערב פסח אם הוא עדיין תוריתא דמצה גם אם תוריתא דנהמא אין כאן.

רק שיש לדון מצד פריך שכידוע הוא חלק מג’ תנאי הגדרת פת הבאה בכסנין, שהאחרונים נחלקו האם השו”ע פסק את ג’ התנאים בתורת ודאי או בתורת ספק, והביאור הלכה הביא חלק מהם (והרבה לא הביא) והכריע להקל, ואומרים שלעצמו החמיר, ויל”ע בהגדרת תוריתא דנהמא לפ”ז, דהרי מצה היא ג”כ פריכה (ויש אכן שנקטו שגם המצה אין לה תוריתא דנהמא מלבד זמן שדרך לקבוע עליה סעודה כגון בפסח או בסעודה שלישית), ומה שיעור השינוי על ידי הטיגון שייחשב פריך יותר, ומה הדין אם נחרך שלא על ידי טיגון וגם אז נעשה פריך, דזה פשוט שאינו נפקע מתואר מצה על ידי זה דכמה מצות יש שפריכות, וגם פוסקי זמנינו נחלקו ודנו אם יכול להיעשות שלם לאחר אפייה על ידי חריכה.

עיקרי הדברים שנתבארו כאן שהנידון העיקרי בניד”ד אם יש תוריתא דנהמא או לא תלוי בנידון איך להתייחס לדבר המטוגן ותליא בשי’ האחרונים ובהכרעות המשנ”ב והחזו”א, ולפי שניהם נמצא שיש לחשוש שהשניצל נחשב שאין לו תוריתא דנהמא עכ”פ באופן שלא טוגן בהרבה שמן.

הוספה

לגבי מה שהפניתם לדברי המשנ”ב שם בסי’ קסח אות ס’, לא הבנתי על מה ההפנייה לשם, דעצם הטחינה בלא תערובת של דבר אחר אינו מפקיע את ההגדרה של תוריתא דנהמא והראי’ שאינו משנה את הברכה, ואם ההפניה למה שנקט השו”ע שם הלשון שאע”פ שאין לו תוריתא דנהמא הוא לשון מושאלת שאע”פ שנראה לך שאין תוריתא דנהמא מ”מ הדין לא השתנה, והוא ע”ד לשון הפלגה כמו אפי’ הביא כל אילי נביות שבעולם הדין לא ישתנה מכיון שע”פ דין נקרא עדיין לחם.

וביתר הרחבה, מבואר בסי’ קסח ס”י שאם מדובק ע”י דבש או מרק הברכה תהיה תלויה במראית עין אם יש תואר לחם או לא, וכן משמע במשנ”ב שם לגבי טיגון לפי הצד שטיגון אינו כבישול (שחשש אליו המשנ”ב להלכה מספק) יהיה תלוי אם יש תואר לחם לאחר הטיגון או לא, ומאידך גיסא לגבי בישול מבואר במשנ”ב שם שהבישול עצמו משווה את הפירורים כמו שאין להם תואר לחם, דר”ל שחכמים למדונו שהגדרה של פירורים כאלה שאין להם תואר לחם, ואיבדו את מהותם והגדרתם כלחם, וכן לגבי נשרו במים ונתלבנו המים מבואר שם בסי”א שפעולה זו עצמה משווה את הפירורים כמו שאין להם תואר לחם, וזה גם אם למראית עין יש תואר לחם, ממילא לגבי פירורין שלא נעשה עמהם דבר משמע שההגדרה היא שהפירור אינו שינוי של תואר לחם, דאמנם היה כאן צורה אחת וכרגע הדבר קיבל צורה חדשה, אבל מה שנתחדש בהלכה שצורה החדשה שזה קיבל הוא גם צורה של לחם, ולכך בעינן פעולה המוגדרת כחזקה יותר כדי להפקיע ממנו תואר לחם כמו שרייה עד כדי ליבון המים (סי’ קסח סי”א או שרייה מעת לעת (סי’ תסא סקי”ז) או בישול (סי’ קסח ס”י), או לישה בשמן יין ודבש עד כדי שינוי הטעם (שכן אם גיבל את פירורי המצה בהרבה שמן יין ודבש שמשנה את הטעם שלהם כעין לחמניות מזונות [לפי השיעורים והגדרים והאבחנות שנאמרו בפוסקים לכל מר כדאית ליה לענין הגדרת הלחם שהוא פת הבאה בכסנין] זה לא עדיף מדבר שהיה קמח בתחילתו, כמבואר במשנ”ב סי’ תעא סק”כ ושעה”צ סקי”ז ושש”כ פנ”ו ה’ נו ושו”ת מהר”ם שיק או”ח סי’ טז), אבל אם הגיבול היה במים לא (יעוי’ במשנ”ב סי’ קסח סקנ”ט לגבי קניידלעך ובחזו”א סי’ כו סק”ט), וה”ה אם יהיה שינוי מהות הדבר בפועל לאחר מכן באופן ששוב כבר לא יהיה לו תואר לחם, בכל כה”ג יועיל לשנות ברכתו, אבל טחינה לחוד ואפי’ טחינה עם שרייה יחד בלא דבר נוסף אין בזה איבוד תואר לחם, שהרי אם באמת היה בזה איבוד תואר לחם הוה סגי בזה בשביל לשנות ברכתו, וחזי’ שלא מצינו בשום דבר שמועיל הטחינה לומר שאין תואר לחם אפי’ בצירוף דבר נוסף, וכל החילוקים שנאמרו בפוסקים הוא רק בין היכן שיש כזית להיכן שאין כזית מצד חשיבות הלחם, ומש”כ המשנ”ב לא מינכר תואר לחם הכונה שא”א להבחין בו אבל מצד גדריו אפשר שיש בו תואר לחם, ולכן גם אם יוסיף לאחר מכן שמן ודבש יתכן שיצטרך שינוי מהותי מאשר עצם הטחינה כדי לומר שאין בו תואר לחם, וכהגדרת המשנ”ב בסעי’ קטן ס”ג “ומה שלא מנכר בו תואר לחם הוא רק מפני קטנותו”, ולא שבאמת לא מינכר בו תואר לחם, דאם באמת לא היה מינכר בו תואר לחם כבר לא היתה ברכתו המוציא, כך הבנתי הדברים לפי שאר חילוקי הדברים שנתבארו בסוגי’ ואיני אומר קבלו דעתי.

מה שכתבת: אבל לגבי השניצל יש להתיר מטעם אחר, שאין על הפירורים תוריתא דנהמא מאחר דטבולים בביצה ודבקים על השניצל (והראיה, דליכא מאן דמברך עלה המוציא), ומבואר בשעה”צ סי’ תע”א אות ט”ז דבכה”ג אין בזה איסור אכילת מצה בע”פ, ואף שיש מחמירים בזה להלכה וכך נוהגין, לכאו’ די שנחמיר בזה בעוגות וכדו’ ששייך בהן קביעות סעודה, אבל לומר שאין זה צירוף חשוב, זה לכאו’ קשה לומר, ע”כ דבריך.

תשובה הנה דברי השעה”צ נכתבו בקיצור נמרץ ומה שנתבאר שם הוא רק שאם ע”פ גדרי ברכות הנהנין חשיב ברכתו מזונות מחמת שאין לו תואר לחם (ולא מחמת ביטול או עיקר וטפל) חשיב שאין לו תואר מצה גם לגבי אכילה בערב פסח, ואה”נ אם ע”פ גדרי הדין פירורים אלו ייחשבו מזונות מחמת שאין בהם תוריתא דנהמא יהיה מותר לאוכלן בערב פסח, אבל כמו שנתבאר שטעם השהכל בשניצל הוא עקרונית בגלל עיקר וטפל ואינו שייך לנידון אם הפירורים אלו לכשלעצמן ברכתן מזונות או המוציא, אבל זה ודאי כמו שכתבתי בהערה הסמוכה שאם דיבק עם מספיק את הפירורים עם מספיק נוזלים שמשנים את הטעם ברמה של שינוי טעם המחשיב אותו מזונות לפי ההגדרות שנאמרו בפוסקים לגבי לחמניות מזונות (לכל שיטה כפי גדריה) גם פירורי שניצל זה (אם אוכל אותם בפני עצמם) יהיו מזונות, וה”ה גם אם טגנו במספיק שמן ג”כ הפירורים בפני עצמם יהיו מזונות, רק שיש מהפוסקים שנתנו הגדר בטיגון עמוק כעין בישול, שאז שמן לא גרע ממים, ויש מהפוסקים שנקטו הגדר שהשמן נותן טעם בפירורים (וראה גם בביאורים ומוספים על המשנ”ב סי’ קסח), ויתכן שבאמת ברוב המקרים בשניצל של היום יהיה מותר לאכול בערב פסח לפי הגדרים שנתבארו בפוסקי זמנינו, מחמת צורת התערובת של הפירורים או מחמת צורת הטיגון, ורק צריך לשים לב לזה שהמקרה תואם את הדין, ויש”כ על בירור הדברים יחד.

 

קרא פחות
אףידמצהמשנהספריםעיןערבפסחקטןתשובה
8