משיח

בענין מי שמאמין במשיח שקר

הנה יש שיצאו לטעון כי מי שמאמין במשיח שקר הרי הוא כופר במשיח האמת, ודינו ככופר בי”ג עיקרים.

אכן נראה דאין דינו חמור כ”כ דהרמב”ם לא מנה בי”ג עיקרים את הענין של אמונה באותו משיח האמת, [וכ”ש לדעת הגאונים ועוד שאין י”ג עיקרים, ואכ”מ], דמשיח אינו הקב”ה שאסור להמיר אותו והאמונה במשיח היא שסופינו לזכות לביאת המשיח מי שיהא ראוי לכך, וי”א שבכל דור יש משיח אחר (כ”כ הרע”ב בפי’ מגילת רות וכ”כ מרן הגרח”ק שליט”א), ורק מי שסבור שאינו בן דוד אלא ממשפחה אחרת חשיב כופר לדעת הרמב”ם (ועי’ בריש ס’ העיקרים), וידוע דגם ר”ע האמין בבר כוכבא בתחילה, ודרש עליו דרך כוכב מיעקב, כדאיתא בגמ’, ואין לומר שנסתפק כיון שהיה נושא כליו כמ”ש הרמב”ם בסוף הל’ מלכים ובודאי היה לו מדרש האומר כן או ספר מאותה התקופה, [כיון שאין הדברים משתמעים לב’ פנים ולא יתכן לחדש כן מעצמו, א”כ בודאי היה לו מקור ברור לזה, וידוע שהרבה מדרשים אבדו מעמנו], וכן מבואר בהרבה ראשונים שר”ע האמין ממש בבר כוכבא (הוב”ד בסו”ס משי’ השקר להגרב”ש המבורגר), ולא יתכן לומר שבאותה שעה היה ר”ע כופר, והאומר כן הוא עצמו כופר, וגם גדולי עולם האמינו בש”ץ עכ”פ באותו זמן כידוע, ולא נפרט שמותן מפני כבודן, ולא נחרץ גורל כולן עם הכופרים והאומרים אין תחה”מ מן התורה, והיו הרבה משיחי שקר בכל דור ודור והרבה ת”ח האמינו בהם וכנ”ל.

וא”כ אין כאן כפירה אלא שטות, ולכשיכיר בשטותו יעשה תשובה על שהורה שלא כהלכה ושביזה כבוד שמים לומר שזה משיח.

קרא פחות

{בע”ה מוצ”ש פר’ שמות כ”א טבת ע”ו}

פה קרית ספר יע”א

מודיעין עילית

לכבוד הגאון מו”ח הגר”ד בלומנטל שליט”א

{שלו’ רב לו ולכל בני ביתו}

אבוא בזה על מה ששאל כת”ר שליט”א, במ”ש בגמ’ ב”ק נ”ו ב’, רב יוסף אמר כש”ש דמי בההיא הנאה דלא בעיא למיתבי ליה ריפתא לעניא הוי כש”ש ע”כ, וכן הוא בעוד כמה מקומות בש”ס, ופליאה היא מ”ט בשומר חינם לא אמרינן שיהא כשו”ש על מה שעושה מצוה דעי”ז פטור מלמיתב ריפתא לעניא.

ומעיקרא הייתי סבור ליישב בזה, דלא שייך שאדם יוכל לפטור ע”י רצונו מצוה אחרת, ר”ל כיון שכל מה שהוא מצוה כאן הוא רק מצד שכך רצון האיש, ממילא ל”א שעי”ז יוכל לפטור מצוה אחרת, דנימא ליה דל רעותך מהכא, ומוטל על האדם לסלק רצונו כדי שיוכל לקיים המצוה כראוי, משא”כ היכא שהיא מצוה שהתורה חייבה ממילא, כגון השבת אבידה, אע”ג דבעצם גם בזה איתיהיב למחילה, אך לא דמי לזה.

וזה אמרתי על יסוד דברי התוס’ שבועות ל’ ב’ גבי דחיית מצוה מחמת כבוד הבריות, שכתבו והתם נמי דפריך ממצא שק וקופה מכ”ש פריך וה”מ לשנויי שב ואל תעשה כדמשני בתר הכי אלא דשפיר משני שאני ממון דאיתיהב למחילה וכו’, [ויעויין בגמ’ שהביאו התוס’ שם בפנים שלא נזכר מזה], ואע”ג דהתוס’ גופייהו כללו בסברתן כל מה דאתיהיב למחילה, וה”ה השבת אבידה והלוית המת, אך מ”מ שייך להתאים הסברא גם לדהכא דמיירי רק בכה”ג וכמ”ש.

אכן אח”ז ראיתי שהריטב”א בשבועות מ”ד א’ וב”מ פ”ב א’ נחית לזה כבר ויישב באופנים אחרים, וז”ל בשבועות שם, וא”ת אם כן אפילו שומר חנם חייב לנערה ומיפטר מליתן פרוטה לעני ואם כן לרב יוסף יהא דינו כשומר שכר, וי”ל דשאני שומר דכי מנער לה לאו למצוה הוא אלא מדין שמירתו שקיבל עליו בפירוש ולא חשוב עוסק במצוה לפוטרו מפרוטה דעני ע”כ.

ודבריו צריכין ביאור דהרי יש בזה משום מצות חסד ואהבת לרעך כמוך.

ובב”מ שם כתב הריטב”א וז”ל, ואם תאמר מאי איריא מלוה על המשכון אפילו שומר פקדון יהא שומר שכר עליו מן הסתם דהא מחייב לנערו ומשתכר בפרוטה דרב יוסף, וי”ל דגבי שומר כיון דמיד בעלים בא לו וכל עיקרו לא נחת אלא לשמירה בעלמא וקבלו סתם אנן סהדי דלא נחת אלא להיות ש”ח ואע”פ שלא פירש כמי שפירש דמי, אבל באבדה שבאה לו שלא לדעת הבעלים ולא באה לו משום שמירה אלא משום מצוה וכן במלוה על המשכון שלא בא לו אלא משום מצוה אני אומר דדעתו להיות ש”ש בפרוטה דרב יוסף, א”נ שתנאי ב”ד הוא שיהא ש”ש בכך עכ”ל.

ותירוצו הראשון בב”מ, היינו דאע”פ שיוכל ליפטר עי”ז אבל אין בדעתו אלא לקבל תורת שמירת שומר חינם, וזהו חידוש שכל עיקר שו”ח שבתורה הוא מדין מתנה אדם וכו’, אע”פ שבעצם לא היה שו”ח, ורק דאמדינן דעתו לזה.

ותירוצו השני ג”כ צריך ביאור, דודאי פשטות כונת הגמ’ בב”ק שם היא שמן הדין הוא כך ולא מתנאי ב”ד, ויש שם ב’ ביאורים בגמ’ בטעם הדבר.

עוד עלה בדעתי לתרץ עפמ”ש הזכר יצחק סי’ ז’ דאע”ג שעוסק במצוה אינו פוטר מלאו, אלא רק ממצות עשה, וא”כ לא הו”ל למיפטר מצות צדקה שיש בה לאו, מ”מ כיון דבאבידה יש ג”כ לאו ומש”ה עוסק באבידה פוטר גם מלאו דצדקה, ובגוף קו’ זו כבר דנו הרבה אחרונים [עי’ ט”ז חו”מ סי’ רס”ו סק”ה, אור שמח פ”ג מהל’ יו”ט ה”ח, קו”ש ב”ב סי’ מ”ח, אמרי בינה או”ח סי’ י”ג סק”ג, וקה”י ח”ו סי’ ל”ט], אכן מ”מ לפי דברי הזכר יצחק הללו יש לתרץ לעניינינו ג”כ, דהרי במצות חסד לבד יש רק עשה, ואין כאן פטור ממצות צדקה שיש בה גם עשה.

ויעויין עוד בשו”ת אחיעזר להגרח”ע זצ”ל ח”ג סי’ ו’ סק”ב, שעמד בזה עוד, וכתב וז”ל, ובעיקר מה שהעיר בש”ח שהוסיף על שמירתו דיהי’ ש”ש משום פרוטה דר”י, הא לפ”ז יקשה בכל ש”ח דבקבלת שמירתו מקיים מצות גמ”ח ויש בזה פרוטה דר”י, ואין לומר משום שכבר נתחייב בזה בקבלת שמירה, דהא במלוה על המשכון כ’ הרשב”א דהוי ש”ש משום פרוטה דר”י, אע”ג דאח”כ הרי מוכרח לשמרו, משום דבעת הלואה הי’ פרוטה דר”י.

ועי’ בנמוק”י בב”מ שם מה שהביא תי’ הרשב”א והראב”ד תי’ בענין אחר דמקיים מצוה גם אח”כ ואע”ג דבודאי אי אפשר לומר שיהי’ ש”ח ש”ש עי”ז שהרי התורה ירדה לדעת השומרים כמ”ש התוס’ בכתובות נ”ו ואין דעתו להשתעבד במה שלא חייבה אותו תורה ומה”ט גם בהוסיף על שמירתו דדרך ש”ח להוסיף על שמירתו הרי לא נשתעבד מתחילה יותר מ”מ אין זה מספיק לגמרי דעכ”פ נילף מזה דע”י פרוטה דר”י לא הוי ש”ש וגם שומר אבידה לא יהי’ ש”ש.

ויעוי’ בנתיבות סי’ ע”ב ס”ק י”ט שכתב לחדש דפרוטה דר”י לא הוי רק במ”ע שמוטל עליו ואסור לקבל שכר ע”ז כגון בהלואה או בהשבת אבידה אבל בגבאי צדקה שאפשר לקבל שכר ע”ז אין בזה משום פרוטה דר”י, והכריח כן מב”מ נ”ח דהשוכר את הפועל לשמור את הפרה ולשמור את הזרעים יעוי”ש ולדבריו פשוט דל”ש במה שהוסיף על שמירתו ברצונו הטוב משום פרוטה דר”י, ואף אם נימא דלא כהנתיבות כמו שנראה קצת כן מל’ התוס’ בשבועות מ”ב ד”ה ש”ח אבל בש”ח כמו שלא נעשה ש”ש משום פרוטה דר”י בקבלת השמירה מאיזה טעם שיהי’ חילוק מגמ”ח זה לשאר מצוות כהשבת אבידה והלואה על משכון מה”ט גם בהוסיף על שמירתו ל”ה רק ש”ח ועוד דבש”ח ששמר יותר מחיובו אף שיש לו פרוטה דר”י מ”מ הא לא קבל קנין מתחילה רק על חיובי ש”ח ואפי’ אם נימא שא”צ קנין כשי’ הראשונים דבהסתלקות המפקיד משמירת החפץ סגי מ”מ אמירה והסכמה בעי שנתחייב הנפקד בדין ש”ש ובמלוה על המשכון אנו דנים מתחילה דמשום פרוטה דר”י הרי נעשה ש”ש וכן היתה הפסיקה אבל מה שהשומר הוסיף על חיובו והי’ לו הנאה בפרוטה דר”י אין זו אמירה ופסיקה המחייבת להיות ש”ש אם לא דנימא כיון דדרך ש”ח להוסיף על שמירתו כמש”כ התוס’ הרי יהי’ לו אח”כ פרוטה דרב יוסף וא”כ כל ש”ח יהי’ שומר שכר וז”א כנ”ל וכו’ עכ”ל האחיעזר.

וע”ע במלוא הרועים ב”מ ל”א א’ שעמד בקושיא זו.

וראיתי עוד בס’ שרידי אש ב”מ סי’ ל”ו שכתב [אחר הדברים שם], וז”ל, ובאמת כל דבריו תמוהין דא”כ נימא גבי שומר חינם ג”כ דליהוי שומר שכר דהא עביד מצוה דגמילות חסדים בגופו וכו’, [ע”ש מ”ש על צדקה מד’ הנתיבות], ולא שייך בזה פרוטה דרב יוסף ורק במקום שעוסק במצוה שהיא מצוות עשה ומוטל עליו בחיוב ואסור לקבל עליו שכר כגון בהשבת אבידה או בהלואה דיש מ”ד דהמלוה על המשכון דינו כשומר שכר משום דמצוה קעביד עי’ בבא מציעא פ”ב ויש עליו מצוה לשמור את האבידה או את המשכון לנערה ולשוטחה בחינם כיון דעביד מצוה ממילא נהנה מפרוטה דרב יוסף וכו’, משא”כ בשומר חינם שאין עליו שמירה אלא אם קבלה ברצונו הטוב א”א לחייבו בחיובי שומר שכר מטעם פרוטה דרב יוסף דהא יכול לומר אנא לא בעינא בהנאה זו ואין אני רוצה להיות שומר שכר והגע בעצמך אם אחד קיבל על עצמו להיות שומר חינם ובעל הפיקדון תחב לו מטבע לכיסו האם נעשה בזה שומר שכר וודאי שאין נעשה שומר שכר אלא כשקיבל על עצמו להיות שומר שכר ודבר זה ברור והוכחתי זאת בראייות עצומות ע”כ לשונו.

[ועיין עוד בס’ חשוקי חמד בשבועות מ”ד ב’ מה שדן ע”פ דברי הריטב”א בב”מ שם, ובס’ דבר יעקב בב”ק נ”ו ב’ ס”ק כ”ה בב”ק שם מ”ש לתרץ עוד ע”פ מה שייסד לחלק בין מצוה חיובית לקיומית ועי”ש עוד סקי”ט, ובב”מ כ”ט א’ סק”ג, מה שכתב בכונת דברי הריטב”א הנ”ל, וע”ע בצהר יא – תשס”ג, שי”א – ש”כ, בדברי הריטב”א בשבועות שם, ועי’ בשו”ת משנה הלכות חי”ז סי’ ק”ט משה”ק בשם הדברי חיים ליקוטים סי’ ל”א, מ”ט לא נימא בכל מעיד עדות שיהא נוגע בעדותו משום פרוטה דרב יוסף אי נימא שפטור אז].

{ובזה אסיים כאן, ואכפול שלו’ לפני הדר”ג שליט”א, ולפני כל המשפחה הכבודה שתחי’ עד ביאת משיח צדקינו.

}

קרא פחות

שאלה

לכבוד הרב הגאון ר’ עקיבא משה סילבר שליט”א

יישר כח גדול על התשובות

שאלה: שבת יא.

תוס’ בד”ה לא יעמוד אדם הקשו שגם במכניס ראשו ורובו לרשות היחיד, בכ”ז עדיין נחית בבטנו ברשות הרבים.

ומשמע מהתוס’ שראשו ורובו זהו עד הבטן, לא כולל הבטן.

ולכאורה זוהי קולא גדולה בישן בסוכה, דסגי ראשו ורובו.

האם כך הדין להלכה? ואם לא, מאי טעמא.

שאלה: שולחן ערוך הלכות שבת סימן שי סעיף ב אין שום אוכל תלוש הראוי לאכילה מוקצה לשבת; וכו’ אבל גרוגרות וצמוקים שמניחים אותם במוקצה לייבשן, אסורין בשבת משום מוקצה, שהן מסריחות קודם שיתייבשו, דכיון שיודע שיסריחו הסיח דעתו מהם וכיון דאיכא תרתי; דחינהו בידים, ולא חזו, הוי מוקצה.

משמע שכדי שאוכל יהיה מוקצה בעי תרתי דחינו ולא חזי, וצ”ע דבמחובר ליכא תרתי, אלא רק דחינהו בידיים, אבל במציאות הם חזו, א”כ אמאי מחובר הוי מוקצה.

שאלה: מה הדין אם יבוא משיח באמצע חנוכה ואז תהיה הלכה כבית שמאי.

מה יעשו מכאן ולהבא: האם ימשיכו כבית הלל ויעשו מוסיף והולך, או שיתחילו לנהוג כבית שמאי אף באמצע חנוכה.

שאלה: מה הדין אם סיים מסכת בערב פסח ופטר בכורים, ואח”כ בא בכור שלא שמע סיום, האם מהני שיחזור שוב המסיים את הסיום ויפטרנו.

שאלה: פרשת חוקת “קח את אהרן” (כ’ כ”ה), כתב רש”י “בדברי נחומים.

אמור לו אשריך שתראה כתרך נתון לבנך, מה שאין אני זכאי לכך”.

וצ”ב וכי איזה דברי ניחומים זה במה שאמר לו שאין אני זכאי לכך וכי אהרן יתנחם בזה שהוא גדול ממשה.

שאלה: פרשת וישב “ויקנאו בו אחיו” (ל”ז י”א).

משמע שאחי יוסף נתקנאו בו על החלומות, וכן על הכתונת פסים, וכמו שאומרת הגמרא (שבת י:) “לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים”.

וצ”ע אמאי לא נתקנאו בו בדבר העיקרי שלימד אותו את כל תורת שם ועבר שעל שם זה נקרא בן זקונים כמ”ש רש”י.

שאלה: שם: “ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות” (ל”ז כ’).

וצ”ע דהא בעי קבורה בעפר.

שאלה: פרשת וישלח “ותצא דינה” (ל”ד א’), עיין רש”י שיצאנית היתה ולמדה מלאה, דכתיב בה “ותצא לאה לקראתו”.

וצ”ב, דלגבי לאה נדרש פסוק זה בנדרים (כ’:) לשבח א”כ איך למדה דינה דבר רע מדבר טוב.

שאלה: פרשת ויצא “אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי” (כ”ח ט”ז).

ופירש”י: “שאם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה”.

צ”ב, הרי ידע, שהרי חזר לשם שאמר “אפשר עברתי במקום קדוש זה”.

שאלה: שמן שהיה גלוי האם כשר להדלקה שבת וחנוכה, דלכאו’ יש בזה משום הקריבהו נא לפחתך.

שאלה: מגילה כח.

בשעת פטירתו אמר לו: רבי, ברכני! אמר לו: יהי רצון שתגיע לחצי ימי.

ולכולהו לא? – אמר לו: הבאים אחריך בהמה ירעו” וצ”ב הא חייו קודמין לנשיאות בניו דהא וודאי רוצה להאריך ימים.

שאלה: מלכים א’ ה’ י”א: “ויחכם מכל האדם וכו’ מאיתן האזרחי והימן” ופירש”י, הימן – זה משה.

וצ”ב, איך כתוב ששלמה היה יודע יותר ממשה, הרי משה ידע עניין פרה אדומה, ושלמה לא ידע, כמ”ש בילקוט שמעוני פרשת חקת (רמז תשנט) אמר שלמה על כל התורה כולה עמדתי, ועל פרשה זו של פרה כיון שהייתי מגיע בה הייתי דורש בה חוקר בה ושואל בה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.

שאלה: כתב האור החיים פ’ מקץ טעם אומרו לשון צער וכו’ וכמו שכתב הראב”ד (פ”ו הל’ תשובה) כי המצרים הוסיפו לצער יותר ממה שאמר הכתוב ועבדום וענו וגו’.

וצ”ב איך שייך שיוכלו המצריים לצער את עם ישראל יותר ממה שנגזר עליהם מלמעלה.

שאלה: עבודה זרה כ.

“ואף רבי עקיבא ראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק שחק ובכה, רק – שהיתה באה מטיפה סרוחה, שחק – דעתידה דמגיירא ונסיב לה, בכה – דהאי שופרא בלי עפרא”.

וצ”ב, מה יש לבכות על יופי של גויה.

בתודה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע”ה אור ליום ב’ י”א כסלו ע”ז

לכבוד הג”ר אהרן אריה כהן שליט”א

שלום רב

נבוא בזה על השאלות בס”ד

שאלה: שבת יא.

תוס’ בד”ה לא יעמוד אדם הקשו שגם במכניס ראשו ורובו לרשות היחיד, בכ”ז עדיין נחית בבטנו ברשות הרבים.

ומשמע מהתוס’ שראשו ורובו זהו עד הבטן, לא כולל הבטן.

ולכאורה זוהי קולא גדולה בישן בסוכה, דסגי ראשו ורובו.

האם כך הדין להלכה? ואם לא, מאי טעמא.

תשובה: אולי י”ל דכונת התוס’ שעובי בטנו נכנס לרה”ר, ולפ”ז עדיין ראשו ורוב גופו בפנים, וראיתי להג”ר אהרן אויערבך שנחית כבר לדון בראיה זו בקובץ מבקשי תורה תשס”ג (לה, במאמר בעמ’ כ”ה ואילך).

שאלה: שולחן ערוך הלכות שבת סימן שי ס”ב אין שום אוכל תלוש הראוי לאכילה מוקצה לשבת; וכו’ אבל גרוגרות וצמוקים שמניחים אותם במוקצה לייבשן, אסורין בשבת משום מוקצה, שהן מסריחות קודם שיתייבשו, דכיון שיודע שיסריחו הסיח דעתו מהם וכיון דאיכא תרתי; דחינהו בידים, ולא חזו, הוי מוקצה.

משמע שכדי שאוכל יהיה מוקצה בעי תרתי דחינהו ולא חזי, וצ”ע דבמחובר ליכא תרתי, אלא רק דחינהו בידיים, אבל במציאות הם חזו, א”כ אמאי מחובר הוי מוקצה.

תשובה: מחובר אינו מוקצה למטה משלשה לכמה פוסקים ומה שלמעלה מג’ הו”ל מוקצה הוא אינו מוקצה מחמת גופו אלא מחמת איסור מטעם גזירה, עי’ משנ”ב סי’ שי”ב סקי”ט וסי’ של”ו סקמ”ב.

שאלה: מה הדין אם יבוא משיח באמצע חנוכה ואז תהיה הלכה כבית שמאי.

מה יעשו מכאן ולהבא: האם ימשיכו כבית הלל ויעשו מוסיף והולך, או שיתחילו לנהוג כבית שמאי אף באמצע חנוכה.

תשובה: עי’ יומא ה’ ב’, כיצד הלבישן, כיצד הלבישן מאי דהוה הוה, אלא כיצד מלבישן לעתיד לבוא, לעתיד לבא נמי לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהם עכ”ל.

שאלה: מה הדין אם סיים מסכת בערב פסח ופטר בכורים, ואח”כ בא בכור שלא שמע סיום, האם מהני שיחזור שוב המסיים את הסיום ויפטרנו.

תשובה: בשו”ת חוו”י סי’ ע’ מבואר ששגם היום שלאחריה הוא בכלל השמחה, ויש עוד דעות באחרונים בענין מהו שיעור הזמן שאחר עשיית הסיום דחשיב שמחה, אבל אחר שעבר הזמן יש מנהג לעשות סיום בשביל נדיבי עם וכדו’ אך לא נראה שיועיל בשביל להתיר אכילה בכה”ג.

שאלה: פרשת חוקת “קח את אהרן” (כ’ כ”ה), כתב רש”י “בדברי נחומים.

אמור לו אשריך שתראה כתרך נתון לבנך, מה שאין אני זכאי לכך”.

וצ”ב וכי איזה דברי ניחומים זה במה שאמר לו שאין אני זכאי לכך וכי אהרן יתנחם בזה שהוא גדול ממשה.

תשובה: בישר לו שהוא דבר כ”כ גדול שאף משה רבינו לא קיבל דבר זה, מטעם שהוא דבר גדול מדי, והוא רק ראיה לזה ולא ששמח אהרון שלא קיבל משה זה.

שאלה: פרשת וישב “ויקנאו בו אחיו” (ל”ז י”א).

משמע שאחי יוסף נתקנאו בו על החלומות, וכן על הכתונת פסים, וכמו שאומרת הגמרא (שבת י:) “לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים”.

וצ”ע אמאי לא נתקנאו בו בדבר העיקרי שלימד אותו את כל תורת שם ועבר שעל שם זה נקרא בן זקונים כמ”ש רש”י.

תשובה: כנראה שאם היו מבקשים היה מלמדם ג”כ, משא”כ אם היו מבקשים המילת לא היה נותן להם, א”נ זה היה בהצנע, וזה היה בגלוי.

שאלה: שם: “ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות” (ל”ז כ’).

וצ”ע דהא בעי קבורה בעפר.

תשובה: אי”ז ברור שהשבטים קיימו מה שנצטוו אח”כ, ובגמ’ יומא כ”ח ב’ זה נאמר על א”א, ומ”מ להצדדים שכן קיימו צ”ל שהכונה נשליכהו ונקברנו, וכן מבואר במדרש שכל טוב שכתב, ונשליכהו באחד הבורות.

מפני שצריך קבורה ושלא ירגיש אדם עכ”ל.

שאלה: פרשת וישלח “ותצא דינה” (ל”ד א’), עיין רש”י שיצאנית היתה ולמדה מלאה, דכתיב בה “ותצא לאה לקראתו”.

וצ”ב, דלגבי לאה נדרש פסוק זה בנדרים (כ’:) לשבח א”כ איך למדה דינה דבר רע מדבר טוב.

תשובה: מ”מ יש מדרשים שנדרש פסוק זה לגנאי (עי’ בס’ בראשית רבתי), ומדרשות חלוקות.

שאלה: פרשת ויצא “אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי” (כ”ח ט”ז).

ופירש”י: “שאם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה”.

צ”ב, הרי ידע, שהרי חזר לשם שאמר “אפשר עברתי במקום קדוש זה”.

תשובה: ידע שהמקום היה קדוש, אבל לא ידע כמה, (רק ידע שהיה מקום שהתפללו אבותיו כדפרש”י).

שאלה: שמן שהיה גלוי האם כשר להדלקה שבת וחנוכה, דלכאו’ יש בזה משום הקריבהו נא לפחתך.

תשובה: כתב הבא”ח שנה א’ וישב סי”ב, ואם הניח השמן תחת המטה לא ידליקו בו נר חנוכה ולא נר של שבת, משום דכל מידי דאכילה שורה עליו רוח רעה תחת המטה, וכיון דנמאס לאכילה נמאס למצוה, משום הקריבהו נא לפחתיך.

אבל אם השמן הוא מר דאינו בר אכילה אינה שורה עליו רוח רעה ושרי עכ”ל.

וכן הביא בכה”ח סי’ תרע”ג, סקי”א, וכן הביא ידידי הגר”ד קולדצקי בתורת המועדים שם סק”י בשם הגרח”ק שיש להחמיר בזה, מאידך בשם הגריש”א (נר חנוכה פ”ו ס”ח) והגרנ”ק (פסקי הלכות חנוכה מהגרי”א דינר פ”ט ס”ג) הובא להקל בזה בכל גוני.

שאלה: מגילה כח.

בשעת פטירתו אמר לו: רבי, ברכני! אמר לו: יהי רצון שתגיע לחצי ימי.

ולכולהו לא? – אמר לו: הבאים אחריך בהמה ירעו” וצ”ב הא חייו קודמין לנשיאות בניו דהא וודאי רוצה להאריך ימים.

תשובה: אע”פ שלגבי המתברך עצמו אמרינן חייך קודמין, מ”מ המברך עצמו, לגביו אין קדימה בחיי המתברך יותר מחיי בניו, ולכן לא בירכו על מה שהוא יחיה על חשבון גדולת בניו.

שאלה: מלכים א’ ה’ י”א: “ויחכם מכל האדם וכו’ מאיתן האזרחי והימן” ופירש”י, הימן – זה משה.

וצ”ב, איך כתוב ששלמה היה יודע יותר ממשה, הרי משה ידע עניין פרה אדומה, ושלמה לא ידע, כמ”ש בילקוט שמעוני פרשת חקת (רמז תשנט) אמר שלמה על כל התורה כולה עמדתי, ועל פרשה זו של פרה כיון שהייתי מגיע בה הייתי דורש בה חוקר בה ושואל בה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.

תשובה: בגמ’ פ”ק דיומא מבואר שאין הכונה שאין הכונה שלא ידע כל פרשת פרה אלא רק דברים מסוימים עי”ש מחלוקת ר”ע ורבנן, ומ”מ משה רבינו ידע זה כמו שכתוב בפסדר”כ פיסקא פרה לך אני מגלה וכו’ אבל לאחרים חוקה, ואחרים היינו גם שלמה המלך בכלל זה, וצ”ל שבאופן כללי היה יותר חכם ממשה אע”פ שלענין פרה אדומה היה למשה איזה השגה יותר ממנו.

ויעוי’ מה שכתב המהר”ל בתפא”י פכ”א, ואין הפירוש גם כן כי היה לשלמה נבואת משה רבינו עליו השלום.

כי אין הדבר כן, רק כי היה למשה בודאי מדרגה בנבואה עד שנמסרו למשה כל מ”ט שערי בינה (ר”ה כא ב).

ובודאי אין דבר זה לשלמה.

רק מה שאמר ‘אבל במלכים קם’, שהגיע בנבואתו לדעת דברים עליונים נעלמים, כמו משה שהיה משיג דברים הנעלמים.

והנה היה מדרגתו בנבואה כל כך גדול, כמו שהיה גדול משה רבינו עליו השלום.

אבל שיהיה יודע מה שהיה משה רבינו עליו השלום – דבר זה אינו.

כי למשה נמסרו כל מ”ט שערי בינה.

ובידיעה הכללית שהיה למשה רבינו עליו השלום – שידע משה רבינו עליו השלום הכל – בודאי אינו מדבר מזה בגמרא כלל עכ”ל, ולפי דבריו צ”ע.

שאלה: כתב האור החיים פ’ מקץ טעם אומרו לשון צער וכו’ וכמו שכתב הראב”ד (פ”ו הל’ תשובה) כי המצרים הוסיפו לצער יותר ממה שאמר הכתוב ועבדום וענו וגו’.

וצ”ב איך שייך שיוכלו המצריים לצער את עם ישראל יותר ממה שנגזר עליהם מלמעלה.

תשובה: הנה מקור הדברים הם כבר בפסוק דכתיב בזכריה א’ ט”ו, אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה, ופי’ האב”ע, קצפתי מעט – על ישראל והם הוסיפו ע”כ, וכעי”ז ברד”ק, ועיקרי הדברים הם בזוהר הק’, ולפרש את הדברים יש הרבה שנחתו לזה, ועי’ באילת השחר מה שכתב לבאר בזה, ויש גם שחולקים ע”ז, כמו היעב”ץ במור וקציעה, וזה שייך ג”כ לסוגיא דידיעה ובחירה, והארכנו בזה בתשובה אחרת, וגם שם לא הארכנו בזה די הצורך, שכן יש הרבה חומר ע”ז.

שאלה: עבודה זרה כ.

“ואף רבי עקיבא ראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק שחק ובכה, רק – שהיתה באה מטיפה סרוחה, שחק – דעתידה דמגיירא ונסיב לה, בכה – דהאי שופרא בלי עפרא”.

וצ”ב, מה יש לבכות על יופי של גויה.

תשובה: כל מה שברא הקב”ה בעולמו אפשר לפארו בזה, וגם על יופי של עובד כוכבים צריך לברך שככה לו בעולמו כמבואר בסוגיא שם.

ובלאו הכי הרי בסוף נתגיירה האשה הנ”ל עוד קודם שמתה ומתה כבת ישראל עי’ בגמ’ שם.

בברכה

***

והנני לצרף בזה התשובה הנ”ל בענין ידיעה ובחירה (נדפסה בנפרד).

קרא פחות

שאלה

{לכבוד הגרע”מ סילבר שליט”א
נשאלתי ממאן דהוא איה מקום ‘ציפורי’ שהיתה בזמן חז”ל – בזמן הזה, ונפק”מ אי רוצה להוציא שבת במקום זה כדאמר ר”י יהא חלקי ממוציאי שבת בציפורי.

(מהג”ר יהודה שוארץ שליט”א)}

תשובה

יום חמישי אור ליום ו’ עש”ק פר’ אמור ה’ אייר תשע”ו

לכבוד ידידי היקר הג”ר יהודה שורץ שליט”א

שלום רב

קבלתי שאלתך [וכעת בתחילת הזמן אין בידי להשיב בכל עת כבבה”ז, ויסלח לי כת”ר על העיכוב], ומתוך הדברים יתכן כי השאלה היא היות ובכונת התלמידים הי”ו או משפחה שיחיו לצאת לשבת התאחדות, ואומרים שאם ידעו נאמנה היכן יהיה ציפורי בזמן חז”ל יוכלו לקיים דברי הגמ’ כפשטה ולשבות שם, והנה ציפורי היא בראש ההר כמ”ש במגילה ו’ א’, וטבריא היא בתחתית ההר, אכן בכאן אין צריך לעיכובא דוקא את ההרים הללו, אלא סגי להקדים לקבל שבת בכל עת ויבוא על שכרו מן השמים כדלהלן.

ראשית כל הנה בכונת מאמר זה פרש”י שם בשבת קי”ח ב’ וז”ל, ממכניסי שבת בטבריא – מפני שהיא עמוקה, ומחשכת מבעוד יום, וסבורין שחשכה, וממוציאי שבת בצפורי – שיושבת בראש ההר, ובעוד כשהחמה שוקעת נראית שם אור גדול, ומאחרין לצאת עכ”ל.

והר”י מיגאש בתשובה סימן מ”ה כ’ יהא חלקי וכו’ היינו עם אותם שבתחלת שבת המה בטבריא ובאפוקי יומא הם בציפורי כי טבריא וציפורי תוך תחום אחד ומקדמי ומאחרי שבת, (הוב”ד ברבי עקיבא איגר שם בגה”ש, ובפתח עינים להחיד”א ובשבת של מי, ועיין במגיה שם מה שהקשה ממדרש איכה בפסוק בלע ה’, וכן הקשה הרש”ש בגיטין ע”ז ב’, ואולי י”ל דבעצם מצד המרחק היה כמה מילין, כמו גם בזמנינו כמדומה, אבל בזמן רבי יוסי עכ”פ, אז היה בורגנין או כל שאר חיבור המחברן זל”ז).

וברב ניסים גאון שם ביאר הענין עוד וז”ל, אמר ר’ יוסי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא ועם מוציאי שבתות בציפורי.

לפי שטבריא היתה נמוכה והחמה שוקעת שם בעוד יומם והיו יושביה מקבלין עליהן השבת משקיעת החמה אצלם ושקיעתה לשם קודם שקיעתה במקומות הגבוהין ומי שמקבל עליו הכנסת השבת מאותה השעה הרי עשה סייג לעצמו והוא משובח ומעולה מן היושבים במקומות הגבוהין ובהרים וכנגדן מוציאי שבת בציפורי שהיא גבוהה טפי ומאחרין לשם פני המזרח להכסיף ושוהין ומאדימין והיו מקבלין עליהן שימור השבת עד שמכסיפין פני המזרח התחתון והעליון ולפיכך הן משובחים בזה הענין יותר מאנשי טבריא ובמסכת ראש השנה בפרק יום טוב של ראש השנה (דף לא) משכחת וטבריא עמוקה מכולן שנאמר (ישעיה כט) ושפלת מארץ תדברי ובמסכת מגילה בפרק מגילה נקראת (דף ו) ולמה נקראת שמה ציפורי אמר רב פפא שיושבת בראש ההר כצפור והרי נתברר לך מיכן כי טבריא נמוכה וציפורי גבוהה ע”כ.

אכן נראה דבזמנינו יהיה היכן שלפי מקומו יכול להוציא מאוחר יותר, ואין צורך לשבות בחבורה דוקא בעיר זו של ציפורי, דציפורי היתה עירו של רבי יוסי שהיה ראש ישיבה שם כמ”ש בכמה מקומות, ולא היתה זו מבחירתו אלא משום שגזרה עליו המלכות יוסי ששתק יגלה לציפורי, ואם היה בעיר אחרת היה יכול למצוא במקומו את המקום שהלילה מוקדמת ואת המקום שהלילה מאוחרת.

וכבר כתבו כמה ראשונים דיש להקדים קבלת שבת ולאחר ערבית של מוצאי שבת, עיין אבודרהם מעריב של שבת וז”ל, ומקדימין להתפלל ערבית של שבת מבעוד יום יותר משאר ימות החול כדאמרינן (שבת קיח) עיולי יומא מקדמינן ליה דאמר ר’ יוסי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא.

שהיתה יושבת בעמק ובעוד יום גדול היה נראה להם ערב עכ”ל.

ושם סדר מוצאי שבת כתב, מה שמאחרין התפלה כדי להוסיף מחול על הקדש דאמר ר’ יוסי יהי חלקי עם מוציאי שבת בצפורי שהיתה יושבת בהר והיה נראה להם יום גדול עד צאת הכוכבים ולכך היו מאחרין במוצאי שבת ומ”מ זמן יציאת השבת להיות מותר במלאכה הוא ג’ חלקי מיל וכו’ עכ”ל.

וכדברי האבודרהם הנ”ל כ”כ כבר בסדר רב עמרם גאון.

ולכך יסד הפייט דורשי ה’ זרע אברהם אוהבו המאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבוא.

וז”ל הטור סי’ רצ”ג, סדר ערבית ומאחרין אותו כדי להוסיף מחול על הקודש דאמר ר”י יהא חלקי עם מוציאי שבת בציפורי שהיא יושבת בהר והיה נראה להם יום גדול עד צאת הכוכבים ולכך היו מאחרין במ”ש ע”כ.

ובבית הבחירה למאירי בגמ’ שבת שם כתב וז”ל, לעולם יזהיר אדם בביתו להקדים בקבלת שבת ולאחר ביציאתה דרך צחות אמרו יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאיה בצפורי והוא שטבריא היתה בבקעה והיה נראה להם כחשיכה ומקדימין וההפך בצפורי עכ”ל.

[ויש להוסיף עוד שבזמנינו שרבו הדעות א”כ בודאי יש יותר מעלה להחמיר בכל כה”ג, כגון מי שבמקומו נוהגין בשקיעה וצאת השבת כמנהג הגר”א ורוצה לעשות כר”ת, ואם יוסיף עוד אשרי לו].

אחר שכתבתי כ”ז ראיתי עוד במהרש”א בחידושי אגדות שם שכתב וז”ל, וממוציאי שבת בצפורי כו’.

ר’ יוסי עיקר דירתו בצפורי היה כדאמרי’ פ’ אד”מ אחר ר’ יוסי לצפורי אלא לזרז את אחרים אמר כן שיהו מאחרים לצאת מן השבת כמ”ש לעיל וק”ל.

והנה כל מה שכתבתי הוא אף להדעות דס”ל שהיה מן הדין חילוק בין בני ציפורי לבני טבריא, אבל יש מן הפוסקים דס”ל שלדינא אין שום חילוק ביניהם, ורק משום חומרא בעלמא נהגו להחמיר, ולדידהו פשיטא שיכול להחמיר בכל מקום כנ”ל.

(בענין הזה עיין ביראו עינינו להגר”ש דבלצקי מה שהביא לשונות הראשונים בזה ומה שהכריע שם, ועיין תפא”י ספ”ק דברכות ואג”מ ח”א סי’ מ’, ובשאר אחרונים, ולדידי נראה בעניותי שיש כאן מחלוקת הראשונים).

ומ”מ יתכן שדברי האבודרהם הנ”ל הם להדעות שאין חילוק ביניהם בדין, אבל אם סבירא לן שיש חילוק ביניהם בדין יש מעלה להיות בערים הללו, שבכך יוכל להאריך אצלו את יום השבת כמצווה ועושה, ולא כשאינו מצווה ועושה, אך גם לצד זה אין ענין דוקא בהרים הללו.

ומ”מ יש בזה איזו שהיא מעלה, הואיל ונפיק מפומיה דרבי יוסי, להיות דוקא בטבריה וציפורי, וכמ”ש בפסחים דף קיד ע”ב, מאי שני תבשילין אמר רב הונא סילקא וארוזא רבא הוה מיהדר אסילקא וארוזא הואיל ונפיק מפומיה דרב הונא, וכן במסכת סוכה דף לב ע”ב, היכי דמי עבות אמר רב יהודה והוא דקיימי תלתא תלתא טרפי בקינא רב כהנא אמר אפילו תרי וחד רב אחא בריה דרבא מהדר אתרי וחד הואיל ונפיק מפומיה דרב כהנא וכו’ ע”כ, חזינן שיש ענין להדר אחר מה שיצא מפיהם.

אכן יש לדחות ראירות הללו ע”פ מ”ש הרשב”ם בפסחים קי”ד ב’ הואיל ונפק מפומיה – בשביל חיבתו להראות הלכה כמותו, וכאן לא שייך, אבל מ”מ נראה שיש בזה איזה ענין, ומיהו בר”ן שם בפסחים כ”ד ב’ מדה”ר כתב הואיל ונפק מפומיה – אע”ג דלא נקטינהו אלא לדוגמא בעלמא, וחזינן שיש ענין לעשות כפי מה שאמר הרב, ואמרינן בשבת ס”ג א’ כל העושה מצוה כמאמרה וכו’ (וע”ע סנהדרין ע”ב א’ וע”ש במאירי מש”כ ולכבודו של רב וכו’).

והגאון רבי עקיבא איגר בגהש”ס שם הביא עוד שברבינו יונה פ”ח דברכות דף מג ע”א כתב די”מ שבטבריא היו מגמרים הכלים בע”ש מפני כבוד שבת שיריחו ריח טוב ובציפורי היו מגמרים במ”ש והיו עושין כן לכבוד שבת שהיו מראין הצער שיש להם מהנפש יתירה שהיה להם בשבת ועתה בפרידת השבת צריכין למוגמר להריח ריח טוב עיין שם.

ויעויין בחידושי האגודה מסכת שבת פרק טז סימן קמג אחר שהביא פירוש שאר הראשונים כתב, ויש מפרשים דבטברי’ מכבדין שבת בבגדים בכניסתו ובציפורי מכבדין ביציאתו, לכן יש ללבוש בגדי שבת בכניסת היום עד מוצאי שבת עכ”ל.

וא”כ יש מקום לכבד השבת בבגדים נאים בכניסת היום עד מוצ”ש כמ”ש האגודה, לקיים דברי רבי יוסי הללו, וא”צ לילך לשהות דוקא בציפורי.

ובעיקר השאלה היכן היא ציפורי כיום, הנה ישנה עיר כזו כיום והיא לא הרחק מנצרת, והשמות של עיר זו כמו ערים נוספות נשמרו ע”י הערבים (אור ישראל מאנסי ד תשנ”ו עמ’ קע”ד, ע”ש עוד), ועוד נראה להביא ראיה שהיא היכן שקורין המקום ציפורי, מדברי האלשיך, במש”כ בסנהדרין דף צח ע”א דמשיח יתיב אפיתחא דרומי, ותמה האלשיך (שה”ש פ’ ראשך עליך ככרמל, והובא בסדר הדורות ערך ר’ יוסי בן קסמא) דמכיון שישב משיח אשערי רומי, האיך הלך אליו ר’ יהושע בן לוי מפתח מערת רשב”י שבגליל לרומי וחזר למחרת כמבואר כאן, הלא ללכת לעיר רומי הוא ימים רבים.

ותירץ דעינינו רואות שליד העיר ציפורי יש עיר שקורין לה “רומי”, ששם הי’ מושב אנטונינוס, וקרא שמה “רומי” על שם מלכותו, ועליה אמר שמשיח יושב על פתחה עכ”ד, והו”ד גם בסה”ד, וא”כ הכונה למה שהיום ציפורי (וע”ע פעמי יעקב לב תשנ”ה יב – כא).

היוצא מכל זה שאין צורך לילך דוקא לשם [ויש בזה ג”כ ביטול תורה], אלא במקום שהוא – שם יקבל שבת מוקדם ויוציא מאוחר, ומ”מ יתכן שיש מעלה לקבל שבת מוקדם דוקא בעיר שהשקיעה מוקדמת שם לקבל בה שבת, ולהוציא שבת מאוחר דוקא בעיר שהשקיעה מאוחרת שם, ע”מ לקיים הדבר כמצווה ועושה, ומ”מ יש איזהו ענין בכך להכניס שבת וכו’ כדברי ר’ יוסי בגמ’ לקיים מצוה כמאמרה, [וי”ל שיכול לנהוג כן באופן שלא היה עושה שום מצוה אחרת בזמן זה], וציפורי היא העיר שנקראת גם כיום כך.

והג”ר חיים איזנבך ציין שבהגהות יעב”ץ על הש”ס כתב שציפורי הוא כיום באיזור העיר צפת.

וזה מתאים לשאר המקורות בש”ס, ובפרט שידוע שהעיר ציפורי של היום אינה יושבת על ההר כלל, וגם מיקומו של ציון של רבינו הקדוש שם, אינו מתאים עם הגמ’ שבמקום קבורתו הוא בבית שערים עכ”ד.

קרא פחות

{יום ו’ עש”ק פ’ וישב כ”ב כסלו ע”ו
לרבא דעמיה מדברנא דרומתיה בוצינא דנהורא מרן רשכבה”ג שליט”א
רציתי לבוא בזה בכמה דברים שבעניי לא זכיתי להבין, מפסקי ההלכות בסו”ס ארחות יושר ערך תפילה, ובעצם הדברים שם הם תועלת גדולה ועצומה, שכמ”פ מצינו אנשים עוברין על הלכות גדולות והלכות קבועות, ואין דורש ואין מבקש וכו’, ותורה היא וללמוד אני צריך, ואם יאיר עיני רבינו שליט”א להבין דבריו, דהנה משמע מן הדברים שם שהכל חיוב גמור, ואנשים מזלזלין בזה מפאת חוסר ידיעה }

והנה מתחילה יש להבין כאן באופן כללי, שכמה מן הדברים תליין בפלוגתא, ומעיקר הדין לכאורה הו”ל למימר בשל סופרים הלך אחר המיקל, וכ”ש ספק מנהג להקל, או אפי’ ספק הידור או הנהגה טובה, כמו מ”ש שם מרן שליט”א על לעמוד בישתבח, שהרי אינו מצד הדין כמ”ש במ”ב, והגר”א (מעשה רב) סובר דמותר לישב, א”כ מי שיושב יש לו על מי לסמוך, וכמו מ”ש עוד מרן שליט”א באות י’ לעמוד בפ’ התמיד, דפלוגתא היא כמ”ש המ”ב, ואטו למאן דמחייב לעמוד אם לא עמד מחזירין אותו, ושמא כונת מרן שליט”א דוקא בציבור כמ”ש, ור”ל כשכולן עומדין דהו”ל יושב בין העומדין, אבל יראתי לפרש כן בדברי מרן שליט”א, שכן מעולם לא מצאתי שינהגו כך וצ”ע.

וכן מ”ש על אמירת התפילה שקודם התפילה באות ח’ ועוד, שדעת מרן שליט”א דלא כהבה”ל בזה בפי’ לירושלמי, וכן משמעות הירושלמי והמפרשים, וגם עד הבה”ל לא מצינו דאשתמיט חד מן הפוסקים להזכיר הלכה זו, א”כ מי שאינו אומר לכאורה יש לו על מי לסמוך, וכמדומה שכך מנהג העולם שלא לומר.

וכן יש דברים שהם מנהג נאה שיש מי שנהג בו, ורובא דעלמא לא נהגו בזה, וכמו מ”ש למשמש בתפילין בעוטר ישראל, דבגמ’ ברכות ס’ ב’ משמע נמי שלא נהגו בזה.

א) מש”כ שם אות ו’ אין שום היתר לדלג פסוקי דזמרא וכו’, לא זכיתי להבין דהנה מקור פסוקי דזמרא הוא בשבת קי”ח ב’ אמר רבי יוסי יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום, ומסקינן בפסוקי דזמרא, ולא נזכר שם חיוב אלא מידת חסידות, דאטו כל מה שנזכר שם הוא חיוב כמ”ש על יהא חלקי ממתי בדרך מצוה ושם על שבת בציפורי וכו’, וכמ”ש המפרשים על עוד דברים שם שאינם חיוב, וכל הראשונים העתיקו הגמ’ הנ”ל, וכן הרמב”ם כתב ושבחו חכמים וכו’, ומבואר שמעולם לא היה חיוב כזה.

והנה מ”ס באמת הזכיר עניין פסוד”ז, אבל המ”ס מהאחרונים נתחברה ולא הוזכרו בתלמוד, כמ”ש הרא”ש בהל’ ס”ת סי’ י”ג, והביאו מרן שליט”א בהקדמת מס’ ס”ת, וא”כ זהו היפך שיטת הש”ס, והיכן מצינו להכריע כהמ”ס היפך משיטת הש”ס.

ועוד מצינו כמדומה בתשוה”ג שערי תשובה שפי’ הא דבעינן לומר תהלה לדוד ג”פ בכל יום, שמא לא יאמר אפי’ פ”א, וכ”כ להדיא התי”ט בפירושו על הרא”ש ועו”פ.

ומבואר שלא היה זה בתורת חיוב של פסוד”ז, דאטו נתקן שיאמר ג”פ ק”ש בכל יום שמא ישכח [ומ”ש הרמ”א בהג”ה באו”ח סו”ס מ”ו, אינו שייך לענינינו], דדוקא תהלה לדוד כיון שאינו מוטל עליו חיישי’ שישכח, ונהי דנהגו בזה אבל מנ”ל דבאמת לא נהגו בתורת חובה שלא לדלג.

ואגב אורחן שהבאנו דברי המ”ס, יש לתמוה עמ”ש המ”ב בשם המ”א ד’ויברך דוד’ עדיפא מהודו, דהרי במ”ס נזכר הודו ולא נזכר ויברך דוד, ומ”מ חזינן ג”כ דהפוסקים לא אזלו לגמרי בתר המ”ס, וצ”ע.

ב) באות ז’ כתב, המאחר בתפילה ואין מסיק להגיע עם הציבור ממש מבטל בידים תפילת ותיקין וכו’, צ”ע דהנה דעת החזו”א היתה שא”צ לדקדק בזמן התחלת השמנ”ע בהנה”ח ממש, כידוע, וכמ”ש ר”ש דבלצקי משמו בס’ יראו עינינו, וכ”כ בתשובות הרמב”ם מהדורת מקיצי נרדמים, ונהי דרוה”פ לא ס”ל הכי, מ”מ יש לו על מי לסמוך { עיין בספר ‘אלא’ שהביא כן גם בשם מרן שליט”א.

}.

ובפרט בזמנינו דהא קא חזינן שכמה חשבונות של נה”ח יש, ואין הכרע גמור בזה בין הפוסקים, וכן החזו”א לא הכריע בזה כמו שאמר מרן שליט”א [מצאתי בלוח עתים לבינה], וא”כ אם אינו עושה לפי חשבון זה, יעשה לפי חשבון אחר וסלקא ליה, אם אינו ממתין מדי.

ומתחילה רציתי לפרש בלשון מרן שליט”א דאין הכונה שממתין משהו בלבד, אלא שממתין טובא ועוברת השעה, וע”ז קאמר שאינו מתפלל כדין עם הנה”ח, אלא שלא עלה בידי לפרש כן בלשון ‘ממש’.

והנה בהמשך הדברים כתב מרן שליט”א מבטל בידים מצות ותיקין ותפילה בציבור וכו’, וג”ז לא זכיתי להבין, דלפי הנ”ל שיכול לקיים בזה עדיין תפילה כותיקין עכ”פ להנך דעות, א”כ הו”ל כשעה עוברת דשרי כמ”ש בש”ע סי’ ק”ט ס”א.

ג) באות ל”ו, כל הפסוקים והתפילות שאומרים בשעת הוצאת ס”ת והכנסתה והגבהתה יש לו יסוד בש”ס ופוסקים (ועי’ מס”ס פי”ד) וח”ו לזלזל בזה עכ”ל, ולא הבנתי דהרי המ”ס לא נזכרה בתלמוד שבימי אחרונים נתחברה, כמ”ש הרא”ש הל’ ס”ת סי’ י”ג כנ”ל, וא”כ המ”ס הוא פסקי הלכות מאחר הש”ס.

ואכן בש”ס גופיה בסוטה ל”ט ב’ גרסי’, ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי אין הצבור רשאין לצאת עד שינטל ספר תורה ויניח במקומו ושמואל אמר עד שיצא ולא פליגי הא דאיכא פיתחא אחרינא הא דליכא פיתחא אחרינא אמר רבא בר אהינא אסברה לי אחרי ה’ אלהיכם תלכו ע”כ.

ומבואר מדברי הגמ’ שלא היה חיוב לומר אילו דברים בשעת הוצאת ס”ת, דאי איתא שהיה צד חיוב כזה א”כ תיפוק ליה שמחוייב לומר הפסוקים, ואיזה היתר יהא לצאת לפני שאומר הפסוקים, הרי בכל גוני שיהיה זהו שלא כדין, ועכ”פ הו”ל להגמ’ להזכיר זה.

והנה כתבו התוס’ במגילה דף לב ע”א, נהגו לומר כשמוציאין ספר תורה הני פסוקי דרחמי תורת ה’ תמימה עדות ה’ נאמנה פקודי ה’ ישרים מצות ה’ ברה לפי שמתן שכרם בצדם ואחר כך אומר גדלו שיש בו שש תיבות כנגד ששה צעדים של נושאי הארון (שמואל ב ו) ומ’ תיבות יש בתורת ה’ תמימה כנגד המ’ יום שבהם ניתנה התורה עכ”ל, ולא הזכירו אלא מנהג, וגם לא הזכירו יותר מפסוקים הללו, מכלל שלא חשו למסכת סופרים.

עוד יש להעיר מדברי הלבוש שכתב בענין תפילת ‘על הכל’ הנזכרת במסכת סופרים שאין אומרים אותה בחול משום ביטול מלאכה דעם, וז”ל (אורח חיים סימן קלד), ואין אומרים על הכל רק בשבת ויו”ט משום ביטול מלאכה דעם, ותמוה אם מצד הדין מחוייבין לומר תפילה זו בכל עת, א”כ היכי אתו רבנן בתראי ומבטלי לה.

ד) ומה שנקט עוד שאסור לעשות אפילו מעשה קל בשעת אמירת ברכה, כמ”ש הט”ז ריש סי’ קצ”א והובא במ”ב שם, הנה במ”ב סי’ ס”ג סקי”ט כתב דמשמע בשו”ע שם שאפילו בשעת אמירת ברכות ק”ש שרי לעסוק במלאכה, ונשאר בצע”ג, והנה לכאורה אם יש כאן מחלוקת בין השו”ע לט”ז יש לילך אחר השו”ע, בפרט שרוב הברכות הם מדרבנן וספק דרבנן לקולא, וגם ברכות שחייב בהן מדאורייתא, מ”מ איסור עשיית מלאכה להט”ז א”י אם הוא דאורייתא, [אי לאו דס”ל דדרשא דודברת בם עשה אותם קבע דאסר לעשות מלאכה בק”ש (ברכות ט”ו) קאי גם על שאר ברכות וצ”ע מנ”ל], וכן המ”ב אח”ז סי’ ס”ו סקמ”ה נראה שסתם עוד כדברי השו”ע, ומ”מ כ”ז כתבתי רק בדרך קושיא ובירור דברים ולא להקל למעשה ח”ו.

{ויה”ר שיזכני השי”ת להבין דברי חכמים על בוריין, ויה”ר שיאריך מרן שליט”א ימים ושנים ויאיר לעמינו עוד עד ביאת משיח צדקינו.

}

קרא פחות

במ”ש ושבת עד ה’ אלהיך ושמעת בקולו וגו’ בכל לבבך ובכל נפשך וגו’ ומל ה’ את לבבך ואת לבב וגו’ בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך וגו’ ואתה תשוב ושמעת בקול ה’ וגו’.

והקשה כת”ר שליט”א: א.

אמאי בעינן שימול ה’ את לבבו כיון שכבר שב.

ב.

מהו ביאור הפסוק למען חייך.

ג.

מהו ואתה תשוב ושמעת וגו’, דהרי כבר מל ה’ את לבבו ומה שייך להוסיף יותר ע”ז, ע”כ.

תשובה – הנה מהר”ם אלשיך ז”ל [על דברים פרשת ניצבים פרק ל פס’ ב] עמד באלו, והקשה עמהם עוד הרבה קושיות כדרכו ע”ש, ונעתיק טיפה מהן והיו לאחדים בידינו, וז”ל: אומרו ומל ה’ אלהיך כו’, יראה כי עד כה לבם ערל ואיך ייטיב להם את כל הטובה לשוב שבותם ולקבץ גלותם ולהביאם אל הארץ אשר ירשו אבותם ולהטיבם והרבותם מאבותם אם עדיין ערלי לבב המה.

ומה ענין אומרו למען חייך וכו’.

אומרו ואתה תשוב כו’, שיורה כי עד כה לא שב, והלא הכתוב אמר למעלה אחר התשובה כאומרו ושבת עד ה’ כו’, ועוד הוסיף ואמר ומל ה’ אלהיך כו’ שהוא תוספת על התשובה הנזכרת, ואיך יאמר אחרי כן ואתה תשוב ע”כ.

וביאר שהתשובה שם בתחילת הפרשה מיירי על גלות בבל ושאריהם, ואח”כ כבר מיירי על גאולה האחרונה, וכתב שם וז”ל: וכל זה הוא על כי עדיין אין התשובה בכל אחד מן הגליות רק מיראה.

ועל כן הוצרכו ללכת מדחי אל דחי.

אלא שבסוף בגאולה האחרונה ומל ה’ אלהיך את לבבך כו’ שתהיה מאהבה.

ומה שלא עשה כן בפעמים הראשונים, הלא הוא למען חייך, והוא כי אז יעשה לפנים משורת הדין.

והוא כענין מאמרם בראש השנה (דף טז ב) באומרם שלש כתות ליום הדין, רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה לגיהנם, צדיקים גמורים לאלתר לחיי עולם, בינונים רב חסד מטה כלפי חסד.

ולמה נשתנו אז מעתה, כי בכל ראש השנה הבינוניים תלויים עד יום הכפורים ואינו מטה כלפי חסד.

אך הוא כי כעת יש זמן לתלות, אך אז לא יאריך באשר הוא סוף הזמן וה’ חפץ חייהם על כן מטה כלפי חסד.

ועל דרך זמן זה יאמר פה כי הוא יתברך ימול את לבבם להכינם, יזכו אל כל הטובה ההיא, למען חייך כי בעת ההיא אין תלויה רק או חיי עולם או גיהנם.

על כן יעשה למען חיינו כי הוא מלך חפץ בחיים.

או כפשט הכתוב (יחזקאל יח לב) כי לא אחפוץ כו’ כי אם בשובו מדרכיו וחיה, וזהו למען חייך.

ולגבי ואתה תשוב וכו’ ביאר שם שזהו צואה מעיקרא שלא יחטא, וז”ל [פרק ל פס’ ח]: ועל הדרך הזה יאמר למה תחטא ושבת ותהיה גולה ותאבד כל אשר לך ובניך ובנותיך כמה פעמים, בבטחון כי באחרית הימים אחדש אתכם בכל טוב, והלא טוב טוב לך כי מעתה טרם תגלה אתה בעצמך תשוב בתשובה.

וזהו ואתה תשוב כלומר מעצמך, ולא על כי באה עליך הקללה ושמעת כו’ ותרויח, כי (ט) והותירך ה’ אלהיך אותך בארצך בכל מעשה ידך בפרי בטנך כו’ כי טוב אשר לך משתאבדם ותקנה זולתם עכ”ל.

והנה הטעם שהעתקתי תחילה את דברי האלשיך הוא משום שהוא ז”ל עמד על כל קושיותיו בייחוד בפ”א, אכן אי”ז ממש דרך הפשט, ועתה נבוא לפרש הדברים ע”פ דרך הפשט כנלענ”ד, לאורם של רבותינו ז”ל חכמי הראשונים והפרשנים.

הנה ידוע שיצר לב האדם רע מנעוריו, וגם אם ישוב כמה פעמים בתשובה בלב שלם, רוב בנ”א בסכנה שעלולים ליפול שוב ואכמ”ל.

ועיין סוכה נ”ב א’ שיצה”ר הקב”ה מתחרט עליו שבראו.

והנה אם אדם רוצה שיהיה לו ערב שלא יחטא לו יוכל כל נברא להתערב על ד”ז, ומי שיוכל ליתן עירבון ע”ז הוא רק הבורא בכבודו ובעצמו אם יאמר שמסיר היצה”ר הטבע הרע מעמו.

וז”ל הרמב”ן דברים פרשת ניצבים פרק ל פס’ ו, ומל ה’ אלהיך את לבבך – זהו שאמרו (שבת קד א) הבא לטהר מסייעין אותו, מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך והוא יעזור אותך.

ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר, כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע.

אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל.

והיא המילה הנזכרת כאן.

כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה.

וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפירשתי בסדר בראשית (רמב”ן בראשית ב ט).

וזהו מה שאמר הכתוב בירמיה (לא ל – לב), הנה ימים באים נאם ה’ וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם וגו’, כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, וזהו בטול יצר הרע ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי.

ולכך אמר עוד (שם פסוקים לב לג) והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה’ כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, ובידוע כי יצר לב האדם רע מנעוריו וצריכים ללמד אותם, אלא שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי.

וכן נאמר ביחזקאל (לו כו כז) ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם וגו’ ועשיתי את אשר בחקי תלכו, והלב החדש ירמוז לטבעו, והרוח לחפץ ולרצון.

וזהו שאמרו רבותינו (שבת קנא ב) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת יב א), אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה.

כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי, ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות והחובה תלויים בחפץ.

עכ”ל הרמב”ן ז”ל בזה.

וכ”כ רבינו בחיי דברים פרשת ניצבים פרק ל פס’ ו: ומל ה’ אלהיך את לבבך.

כתב הרמב”ן ז”ל: שיסיר מהם ערלת הלב, כי החמדה ושאר התאוות הן ערלת הלב, והחומד והנוטה אל התאוות נקרא ערל, כענין שכתוב: (ירמיה ט, כה) “וכל בית ישראל ערלי לב”, וכל מי שאינו חומד ולא מתאוה נקרא “מול לב”, ולכך הבטיחם בזמן שיעשה הלב בטבעו מה שהשכל מחייב כי ישוב הזמן למה שהיה קודם חטאו של אדם, וזהו שאמר ירמיה: (ירמיה לא, ל – לב) “הנה ימים באים נאם ה’ וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה”, “לא כברית אשר כרתי” וגו’, “זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה”, וכתיבת התורה על הלב הוא בטול יצר הרע והסרת התאוות כלן שהיא מילת הלב עכ”ל רבינו בחיי.

ב) ומה שתמה עמ”ש למען חייך – איני יודע מה תמיהה הי”ל בזה, אם לא שהיה באמתחתו לדבר שום דרוש ע”ז, כמו דרוש של הר”ם אלשיך ז”ל, שע”ז כיון מתחילה, אכן בודאי ע”פ הפשט הפשוט מי ששומר מצות ה’ זוכה לחיים טובים ואריכות ימים, וצדיק גמור זוכה לחיים טובים בעה”ז כמ”ש בפ”ק דברכות, וכ”א בת”י כאן: מן בגלל דיוגדון חייכון עד עלמין, פי’ מן בגלל שיאריכו חייכם עד עולמים.

וכן פי’ המלבי”ם [דברים פרשת ניצבים פרק ל פס’ ו], למען חייך.

שאם לא כן לא תאריך ימים כי עוד תוסיפו סרה.

וז”ל הרמב”ם פ”ט מהלכות תשובה [הלכה א]: מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה’ הכתוב בתורה היא חיי העולם הבא שנאמר למען ייטב לך והארכת ימים, והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו ארחות הצדק הכתובות בתורה היא הכרת שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך וכל אותן הדברים בעולם הזה, כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום ומלכות ושפלות וישיבת הארץ וגלות והצלחת מעשה והפסדו ושאר כל דברי הברית, כל אותן הדברים אמת היו ויהיו ובזמן שאנו עושים כל מצות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן, ובזמן שאנו עוברין עליהן תקראנה אותנו הרעות הכתובות, ואף על פי כן אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצות ולא אותן הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות, אלא כך הוא הכרע כל הדברים, הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה, והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא, וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה וצדקה תהיה לנו וגו’.

וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן כענין שנאמר וישמן ישורון ויבעט, שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם, הוא שכתוב בתורה תחת אשר לא עבדת את ה’ וגו’, ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה’ בך, נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו, כלומר אם עבדתם את ה’ בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא, שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה שנאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, ואם עזבתם את ה’ ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצות כדי שתאבדו מחיי העולם הבא ונמצא שאבדתם שני עולמות, שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין לחיי העולם הבא.

[ובהלכה ב – ] ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא, לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה’ ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו, ונאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם, מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה’, ויבואו כל הגוים לשומעו שנאמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה’ בראש ההרים, וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא, אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל, וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד עכ”ל הרמב”ם.

וז”ל ס’ הכתב והקבלה  {הג”ר יעקב צבי ב”ר גמליאל מעקלענבורג, תלמיד רבי עקיבא אייגר, ורבה של העיר קניגסברג שבפרוסיה.

}דברים פרשת ניצבים פרק ל פס’ ו למען חייך.

הוא היעוד האחרון שאין אחריה עוד, המסובב מעבודת השם באהבה בלב ונפש, ומה לך מעלה גדולה יותר מזה מהוי’ שאין אחריה עוד, חיים שאין אחריה מות, חיי עולם בנעימות נצח ע”כ.

ג) ומ”ש ואתה תשוב, והקשה איך יתכן שיצטרך לשוב אחר שמל ה’ ערלת לבו.

תשובה – נראה דאין המילה תשובה גמורה בפועל, אלא בבחינת בא ליטהר פותחין לו, והייינו להסיר היצרים המניעין והטורדין מעבודת ה’ וכמ”ש הרמב”ן, ועיקר התשובה בין קודם המילה ע”מ לירצות ליטהר, ובין לאחר המילה ע”מ להשלים א”ע ולהזדכך במעשיו בפועל זוהי עבודה המוטלת עליו.

דמילה אינה אלא לעקור הרוע שבאדם, ועליו עדיין לעמול ולטרוח עוד להוסיף אהבה על אהבתו ומעלה על מעלתו.

וארז”ל באיכה רבתי פרשה ה: השיבנו ה’ אליך ונשובה, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבש”ע שלך הוא השיבנו, אמר להם שלכם הוא שנאמר (זכריה א’) שובו אלי ואשובה אליכם נאם ה’, אמרה לפניו רבש”ע שלך הוא שנא’ (תהלים פ”ה) שובנו אלהי ישענו לכך נאמר השיבנו ה’ אליך ונשובה, ע”כ דברי חז”ל, ומיהו לדידן ב’ הפסוקים אמת.

ומבואר מזה דיש בחינות שצריך האדם להשלים עצמו קודם שישלים אותו ה’ ויש שצריך לקבל סיוע מתחילה ואח”כ יוכל להשלים עצמו יותר ויותר, והא בלא הא לא סגיא.

וזהו יסוד גדול בכל התשובה הלזו.

והאוה”ח הק’ פי’ דהמילה הוא כנגד מצות ל”ת וה’ואתה תשוב’ הוא כנגד מ”ע.

וראיתי דבר חידוש בפי’ פס’ זה בספורנו [דברים פרשת ניצבים פרק ל פס’ ח] וז”ל: ואתה תשוב.

תנוח כמו בשובה ונחת וזה בהגלות משיח צדקנו ואתה תע”בשובה ונחת שלא יוסיף להגלותך כמו שבאר הנביא באמרו אם תשוב ישראל אלי תשוב ולא תנוד (ירמיה ד, א).

וכן כתב בס’ הכתב והקבלה וז”ל [דברים פרשת ניצבים פרק ל פס’ ח]: ואתה תשוב ושמעת.

תשוב תנוח כמו בשובה ונחת, וזה בהגלות גואל צדק אחר אבדן האלילים, כלומר המה יאבדו ואתה תע”בשובה ונחת, שלא יוסיף לגלותך, כמו שביאר הנביא באמרו אם תשוב ישראל אלי תשוב ולא תנוד; ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום, שלא תחודש דת [כ”ז מספורנו].

ודע שמקרא זה הביא החכם רשד”ל { א”ה הבאתי זה מתוך לשון הספר בלא למחוק, אף שאין אנו יודעים אופיו של אותו האיש.

}למופת ברור וחותך מן התורה עצמה, כי לא בלבד שלא קצבה התורה זמן להפסק חובות הגוף, אלא גם שאמרה בפירוש שהמצות השמעיות לא יפסקו לעולם, ושאף לעתיד לבא ישאר חיובם עלינו ולזרענו עד עולם, כי הכל מודים שפרשת והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו’, נאמרה לעתיד לבא, כי כל עניני’ מורים כן שמדברת על זמן הגלות שבו כבר באה עלינו הברכה והקללה בכל הגוים אשר הפיצנו ה’ בהם, והבטיח שיקבצנו מקצה השמים ושיטיב לנו יותר מאבותינו, וכל זה לא נתקיים עדיין, ואין מי שיתעקש להכחיש זאת, והנה בסוף הענין בדברו על זמן הגאולה העתידה אחרי קבוץ הגליות אמר ואתה תשוב ושמעת בקול ה’ ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום, הרי שגם לעתיד נשמור ונעשה את כל מצותיו ואין לומר שיהיו מצות חדשות, שהרי הוסיף אשר אנכי מצוך היום היינו המצות עצמן הכתובות בתורה; יבושו ויכלמו האנשים החכמים בעיניהם הפורקים מעליהם שמירת המצות השמעיות עכ”ל.

קרא פחות