משיח

{בע"ה מוצ"ש פר' שמות כ"א טבת ע"ו}

פה קרית ספר יע"א

מודיעין עילית

לכבוד הגאון מו"ח הגר"ד בלומנטל שליט"א

{שלו' רב לו ולכל בני ביתו}

אבוא בזה על מה ששאל כת"ר שליט"א, במ"ש בגמ' ב"ק נ"ו ב', רב יוסף אמר כש"ש דמי בההיא הנאה דלא בעיא למיתבי ליה ריפתא לעניא הוי כש"ש ע"כ, וכן הוא בעוד כמה מקומות בש"ס, ופליאה היא מ"ט בשומר חינם לא אמרינן שיהא כשו"ש על מה שעושה מצוה דעי"ז פטור מלמיתב ריפתא לעניא.

ומעיקרא הייתי סבור ליישב בזה, דלא שייך שאדם יוכל לפטור ע"י רצונו מצוה אחרת, ר"ל כיון שכל מה שהוא מצוה כאן הוא רק מצד שכך רצון האיש, ממילא ל"א שעי"ז יוכל לפטור מצוה אחרת, דנימא ליה דל רעותך מהכא, ומוטל על האדם לסלק רצונו כדי שיוכל לקיים המצוה כראוי, משא"כ היכא שהיא מצוה שהתורה חייבה ממילא, כגון השבת אבידה, אע"ג דבעצם גם בזה איתיהיב למחילה, אך לא דמי לזה.

וזה אמרתי על יסוד דברי התוס' שבועות ל' ב' גבי דחיית מצוה מחמת כבוד הבריות, שכתבו והתם נמי דפריך ממצא שק וקופה מכ"ש פריך וה"מ לשנויי שב ואל תעשה כדמשני בתר הכי אלא דשפיר משני שאני ממון דאיתיהב למחילה וכו', [ויעויין בגמ' שהביאו התוס' שם בפנים שלא נזכר מזה], ואע"ג דהתוס' גופייהו כללו בסברתן כל מה דאתיהיב למחילה, וה"ה השבת אבידה והלוית המת, אך מ"מ שייך להתאים הסברא גם לדהכא דמיירי רק בכה"ג וכמ"ש.

אכן אח"ז ראיתי שהריטב"א בשבועות מ"ד א' וב"מ פ"ב א' נחית לזה כבר ויישב באופנים אחרים, וז"ל בשבועות שם, וא"ת אם כן אפילו שומר חנם חייב לנערה ומיפטר מליתן פרוטה לעני ואם כן לרב יוסף יהא דינו כשומר שכר, וי"ל דשאני שומר דכי מנער לה לאו למצוה הוא אלא מדין שמירתו שקיבל עליו בפירוש ולא חשוב עוסק במצוה לפוטרו מפרוטה דעני ע"כ.

ודבריו צריכין ביאור דהרי יש בזה משום מצות חסד ואהבת לרעך כמוך.

ובב"מ שם כתב הריטב"א וז"ל, ואם תאמר מאי איריא מלוה על המשכון אפילו שומר פקדון יהא שומר שכר עליו מן הסתם דהא מחייב לנערו ומשתכר בפרוטה דרב יוסף, וי"ל דגבי שומר כיון דמיד בעלים בא לו וכל עיקרו לא נחת אלא לשמירה בעלמא וקבלו סתם אנן סהדי דלא נחת אלא להיות ש"ח ואע"פ שלא פירש כמי שפירש דמי, אבל באבדה שבאה לו שלא לדעת הבעלים ולא באה לו משום שמירה אלא משום מצוה וכן במלוה על המשכון שלא בא לו אלא משום מצוה אני אומר דדעתו להיות ש"ש בפרוטה דרב יוסף, א"נ שתנאי ב"ד הוא שיהא ש"ש בכך עכ"ל.

ותירוצו הראשון בב"מ, היינו דאע"פ שיוכל ליפטר עי"ז אבל אין בדעתו אלא לקבל תורת שמירת שומר חינם, וזהו חידוש שכל עיקר שו"ח שבתורה הוא מדין מתנה אדם וכו', אע"פ שבעצם לא היה שו"ח, ורק דאמדינן דעתו לזה.

ותירוצו השני ג"כ צריך ביאור, דודאי פשטות כונת הגמ' בב"ק שם היא שמן הדין הוא כך ולא מתנאי ב"ד, ויש שם ב' ביאורים בגמ' בטעם הדבר.

עוד עלה בדעתי לתרץ עפמ"ש הזכר יצחק סי' ז' דאע"ג שעוסק במצוה אינו פוטר מלאו, אלא רק ממצות עשה, וא"כ לא הו"ל למיפטר מצות צדקה שיש בה לאו, מ"מ כיון דבאבידה יש ג"כ לאו ומש"ה עוסק באבידה פוטר גם מלאו דצדקה, ובגוף קו' זו כבר דנו הרבה אחרונים [עי' ט"ז חו"מ סי' רס"ו סק"ה, אור שמח פ"ג מהל' יו"ט ה"ח, קו"ש ב"ב סי' מ"ח, אמרי בינה או"ח סי' י"ג סק"ג, וקה"י ח"ו סי' ל"ט], אכן מ"מ לפי דברי הזכר יצחק הללו יש לתרץ לעניינינו ג"כ, דהרי במצות חסד לבד יש רק עשה, ואין כאן פטור ממצות צדקה שיש בה גם עשה.

ויעויין עוד בשו"ת אחיעזר להגרח"ע זצ"ל ח"ג סי' ו' סק"ב, שעמד בזה עוד, וכתב וז"ל, ובעיקר מה שהעיר בש"ח שהוסיף על שמירתו דיהי' ש"ש משום פרוטה דר"י, הא לפ"ז יקשה בכל ש"ח דבקבלת שמירתו מקיים מצות גמ"ח ויש בזה פרוטה דר"י, ואין לומר משום שכבר נתחייב בזה בקבלת שמירה, דהא במלוה על המשכון כ' הרשב"א דהוי ש"ש משום פרוטה דר"י, אע"ג דאח"כ הרי מוכרח לשמרו, משום דבעת הלואה הי' פרוטה דר"י.

ועי' בנמוק"י בב"מ שם מה שהביא תי' הרשב"א והראב"ד תי' בענין אחר דמקיים מצוה גם אח"כ ואע"ג דבודאי אי אפשר לומר שיהי' ש"ח ש"ש עי"ז שהרי התורה ירדה לדעת השומרים כמ"ש התוס' בכתובות נ"ו ואין דעתו להשתעבד במה שלא חייבה אותו תורה ומה"ט גם בהוסיף על שמירתו דדרך ש"ח להוסיף על שמירתו הרי לא נשתעבד מתחילה יותר מ"מ אין זה מספיק לגמרי דעכ"פ נילף מזה דע"י פרוטה דר"י לא הוי ש"ש וגם שומר אבידה לא יהי' ש"ש.

ויעוי' בנתיבות סי' ע"ב ס"ק י"ט שכתב לחדש דפרוטה דר"י לא הוי רק במ"ע שמוטל עליו ואסור לקבל שכר ע"ז כגון בהלואה או בהשבת אבידה אבל בגבאי צדקה שאפשר לקבל שכר ע"ז אין בזה משום פרוטה דר"י, והכריח כן מב"מ נ"ח דהשוכר את הפועל לשמור את הפרה ולשמור את הזרעים יעוי"ש ולדבריו פשוט דל"ש במה שהוסיף על שמירתו ברצונו הטוב משום פרוטה דר"י, ואף אם נימא דלא כהנתיבות כמו שנראה קצת כן מל' התוס' בשבועות מ"ב ד"ה ש"ח אבל בש"ח כמו שלא נעשה ש"ש משום פרוטה דר"י בקבלת השמירה מאיזה טעם שיהי' חילוק מגמ"ח זה לשאר מצוות כהשבת אבידה והלואה על משכון מה"ט גם בהוסיף על שמירתו ל"ה רק ש"ח ועוד דבש"ח ששמר יותר מחיובו אף שיש לו פרוטה דר"י מ"מ הא לא קבל קנין מתחילה רק על חיובי ש"ח ואפי' אם נימא שא"צ קנין כשי' הראשונים דבהסתלקות המפקיד משמירת החפץ סגי מ"מ אמירה והסכמה בעי שנתחייב הנפקד בדין ש"ש ובמלוה על המשכון אנו דנים מתחילה דמשום פרוטה דר"י הרי נעשה ש"ש וכן היתה הפסיקה אבל מה שהשומר הוסיף על חיובו והי' לו הנאה בפרוטה דר"י אין זו אמירה ופסיקה המחייבת להיות ש"ש אם לא דנימא כיון דדרך ש"ח להוסיף על שמירתו כמש"כ התוס' הרי יהי' לו אח"כ פרוטה דרב יוסף וא"כ כל ש"ח יהי' שומר שכר וז"א כנ"ל וכו' עכ"ל האחיעזר.

וע"ע במלוא הרועים ב"מ ל"א א' שעמד בקושיא זו.

וראיתי עוד בס' שרידי אש ב"מ סי' ל"ו שכתב [אחר הדברים שם], וז"ל, ובאמת כל דבריו תמוהין דא"כ נימא גבי שומר חינם ג"כ דליהוי שומר שכר דהא עביד מצוה דגמילות חסדים בגופו וכו', [ע"ש מ"ש על צדקה מד' הנתיבות], ולא שייך בזה פרוטה דרב יוסף ורק במקום שעוסק במצוה שהיא מצוות עשה ומוטל עליו בחיוב ואסור לקבל עליו שכר כגון בהשבת אבידה או בהלואה דיש מ"ד דהמלוה על המשכון דינו כשומר שכר משום דמצוה קעביד עי' בבא מציעא פ"ב ויש עליו מצוה לשמור את האבידה או את המשכון לנערה ולשוטחה בחינם כיון דעביד מצוה ממילא נהנה מפרוטה דרב יוסף וכו', משא"כ בשומר חינם שאין עליו שמירה אלא אם קבלה ברצונו הטוב א"א לחייבו בחיובי שומר שכר מטעם פרוטה דרב יוסף דהא יכול לומר אנא לא בעינא בהנאה זו ואין אני רוצה להיות שומר שכר והגע בעצמך אם אחד קיבל על עצמו להיות שומר חינם ובעל הפיקדון תחב לו מטבע לכיסו האם נעשה בזה שומר שכר וודאי שאין נעשה שומר שכר אלא כשקיבל על עצמו להיות שומר שכר ודבר זה ברור והוכחתי זאת בראייות עצומות ע"כ לשונו.

[ועיין עוד בס' חשוקי חמד בשבועות מ"ד ב' מה שדן ע"פ דברי הריטב"א בב"מ שם, ובס' דבר יעקב בב"ק נ"ו ב' ס"ק כ"ה בב"ק שם מ"ש לתרץ עוד ע"פ מה שייסד לחלק בין מצוה חיובית לקיומית ועי"ש עוד סקי"ט, ובב"מ כ"ט א' סק"ג, מה שכתב בכונת דברי הריטב"א הנ"ל, וע"ע בצהר יא - תשס"ג, שי"א - ש"כ, בדברי הריטב"א בשבועות שם, ועי' בשו"ת משנה הלכות חי"ז סי' ק"ט משה"ק בשם הדברי חיים ליקוטים סי' ל"א, מ"ט לא נימא בכל מעיד עדות שיהא נוגע בעדותו משום פרוטה דרב יוסף אי נימא שפטור אז].

{ובזה אסיים כאן, ואכפול שלו' לפני הדר"ג שליט"א, ולפני כל המשפחה הכבודה שתחי' עד ביאת משיח צדקינו.

}

שאלה - בקידושין ל' ב' מבואר שהתורה תבלין ליצה"ר, ויל"ע נשים במאי זכיין לינצל מן היצה"ר.

ואם הוא משום שמסייעין לבעליהן א"כ הבחורות במה יזכו.

תשובה - בסוטה כ"א א' איתא להא ומסקינן, רבינא אמר לעולם זכות תורה ודקאמרת אינה מצווה ועושה נהי דפקודי לא מפקדא באגרא דמקרין ומתניין בנייהו ונטרן להו לגברייהו עד דאתו מבי מדרשא מי לא פלגאן בהדייהו.

וע"ש ברש"י דמיירי להגן מן החטא.

וכ' מהרש"א בחידושי אגדות: פירוש שהאשה מצויה בביתה יותר מהאיש ואומרות לבניהן לילך לבית הספר.

ומשה"ק א"כ תינח הנשואות אבל שאינן נשואות מה יגן עליהן, נראה דאה"נ מוטל עליהן לינשא כמ"ש בפסחים קי"ג בתך בגרה שחרר עבדך ותן לה, והיינו דאם תטען האשה שאין לה תבלין כנגד היצה"ר, אין לה טענה בזה, שכן עליה לינשא בצעירותה.

ולכאורה אם תסייע לאחיה או לכל אדם סיוע כספי וכדו' לעסוק בתורה ג"כ יגן עליה ודינה בזה כדין יששכר וזבולון, אלא שאין זה עיקר דינה דעיקר דינה הוא לינשא ולסייע לבעלה לעסוק בתורה ומ"מ שייך לה הגנה גם בזה.

וגם יש לידע שיש חילוק בין יצה"ר של האנשים לבין יצה"ר של הנשים, דאה"נ אע"ג דגם לנשים בודאי יש יצה"ר, מ"מ עיקר הגמ' שם בקידושין מיירי גבי יצרא דעריות, וז"ל הגמ' שם בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, ומיירי בעיקר על יצה"ר בעריות, שהוא דבר שבאמת אין אדם יכול לו, שהוא מסית את האדם הסתה שהיא למעלה מיכולתו, ועיין סוטה על מ"ד יוסף לעשות צרכיו נכנס [ואה"נ ההיא מטרוניתא אמרה לר' יוסי בן חלפתא שלא יתכן שעמד יוסף ע"ע].

וביומא דף יט ע"ב, דאמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא אמריתו אמאי לא אתי משיח והא האידנא יומא דכיפורי הוא ואבעול כמה בתולתא בנהרדעא אמר ליה הקדוש ברוך הוא מאי אמר אמר ליה לפתח חטאת רובץ ופרש"י - יצר הרע מחטיאו בעל כרחו.

ובמסכת חגיגה דף טז ע"א, והאמר רבי אלעא הזקן אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורין ויתעטף שחורין ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא לא קשיא הא דמצי כייף ליה ליצריה הא דלא מצי כייף ליצריה, ונחלקו הראשונים שם וי"א דאה"נ יעשה מה שמוכרח ובלבד שלא יחלל ש"ש.

ובגמ' מסכת סוכה דף נב ע"א, אמר אביי ובתלמידי חכמים יותר מכולם כי הא דאביי שמעיה לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא נקדים וניזיל באורחא אמר איזיל אפרשינהו מאיסורא אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמא כי הוו פרשי מהדדי שמעינהו דקא אמרי אורחין רחיקא וצוותין בסימא אמר אביי אי מאן דסני לי הוה לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה אזל תלא נפשיה בעיבורא דדשא ומצטער אתא ההוא סבא תנא ליה כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו.

וע"ע בקידושין פ' במעשה דר"ע חסידא חזי דאנא בשרא וכו', ומבואר שזהו יצה"ר שאין ביד האדם לעמוד כנגדו, ויש עוד לשונות בראשונים ע"ז.

ומ"מ מי שעוסק בתורה מובטח לו שינצל מיצה"ר הזה.

ונשוב לענינינו דשייך קצת לומר דעיקר הענין של תורה תבלין נצרך לאנשים שעומדין בנסיונות הללו, משא"כ נשים שאמנם יש להן יצה"ר וכנ"ל אך לא יצה"ר גדול כ"כ אשר מוכרחין עבורו תבלין סגוליי, ומה נזכר בגמ' סוטה הוא זכות להגן ולהציל ולא תבלין סגוליי, כמו מעשה לימוד התורה בעצמו שבסגולתו לרחק הרע, דהאשה הממתינה לבעלה שיבוא אינה עושה מעשה בפועל אז, ואין כאן דבר סגוליי להצילה ורק הזכות של בעלה היא המגינה עליה.

שאלה

לכבוד הרב הגאון ר' עקיבא משה סילבר שליט"א

יישר כח גדול על התשובות

שאלה: שבת יא.

תוס' בד"ה לא יעמוד אדם הקשו שגם במכניס ראשו ורובו לרשות היחיד, בכ"ז עדיין נחית בבטנו ברשות הרבים.

ומשמע מהתוס' שראשו ורובו זהו עד הבטן, לא כולל הבטן.

ולכאורה זוהי קולא גדולה בישן בסוכה, דסגי ראשו ורובו.

האם כך הדין להלכה? ואם לא, מאי טעמא.

שאלה: שולחן ערוך הלכות שבת סימן שי סעיף ב אין שום אוכל תלוש הראוי לאכילה מוקצה לשבת; וכו' אבל גרוגרות וצמוקים שמניחים אותם במוקצה לייבשן, אסורין בשבת משום מוקצה, שהן מסריחות קודם שיתייבשו, דכיון שיודע שיסריחו הסיח דעתו מהם וכיון דאיכא תרתי; דחינהו בידים, ולא חזו, הוי מוקצה.

משמע שכדי שאוכל יהיה מוקצה בעי תרתי דחינו ולא חזי, וצ"ע דבמחובר ליכא תרתי, אלא רק דחינהו בידיים, אבל במציאות הם חזו, א"כ אמאי מחובר הוי מוקצה.

שאלה: מה הדין אם יבוא משיח באמצע חנוכה ואז תהיה הלכה כבית שמאי.

מה יעשו מכאן ולהבא: האם ימשיכו כבית הלל ויעשו מוסיף והולך, או שיתחילו לנהוג כבית שמאי אף באמצע חנוכה.

שאלה: מה הדין אם סיים מסכת בערב פסח ופטר בכורים, ואח"כ בא בכור שלא שמע סיום, האם מהני שיחזור שוב המסיים את הסיום ויפטרנו.

שאלה: פרשת חוקת "קח את אהרן" (כ' כ"ה), כתב רש"י "בדברי נחומים.

אמור לו אשריך שתראה כתרך נתון לבנך, מה שאין אני זכאי לכך".

וצ"ב וכי איזה דברי ניחומים זה במה שאמר לו שאין אני זכאי לכך וכי אהרן יתנחם בזה שהוא גדול ממשה.

שאלה: פרשת וישב "ויקנאו בו אחיו" (ל"ז י"א).

משמע שאחי יוסף נתקנאו בו על החלומות, וכן על הכתונת פסים, וכמו שאומרת הגמרא (שבת י:) "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".

וצ"ע אמאי לא נתקנאו בו בדבר העיקרי שלימד אותו את כל תורת שם ועבר שעל שם זה נקרא בן זקונים כמ"ש רש"י.

שאלה: שם: "ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות" (ל"ז כ').

וצ"ע דהא בעי קבורה בעפר.

שאלה: פרשת וישלח "ותצא דינה" (ל"ד א'), עיין רש"י שיצאנית היתה ולמדה מלאה, דכתיב בה "ותצא לאה לקראתו".

וצ"ב, דלגבי לאה נדרש פסוק זה בנדרים (כ':) לשבח א"כ איך למדה דינה דבר רע מדבר טוב.

שאלה: פרשת ויצא "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" (כ"ח ט"ז).

ופירש"י: "שאם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה".

צ"ב, הרי ידע, שהרי חזר לשם שאמר "אפשר עברתי במקום קדוש זה".

שאלה: שמן שהיה גלוי האם כשר להדלקה שבת וחנוכה, דלכאו' יש בזה משום הקריבהו נא לפחתך.

שאלה: מגילה כח.

בשעת פטירתו אמר לו: רבי, ברכני! אמר לו: יהי רצון שתגיע לחצי ימי.

ולכולהו לא? - אמר לו: הבאים אחריך בהמה ירעו" וצ"ב הא חייו קודמין לנשיאות בניו דהא וודאי רוצה להאריך ימים.

שאלה: מלכים א' ה' י"א: "ויחכם מכל האדם וכו' מאיתן האזרחי והימן" ופירש"י, הימן - זה משה.

וצ"ב, איך כתוב ששלמה היה יודע יותר ממשה, הרי משה ידע עניין פרה אדומה, ושלמה לא ידע, כמ"ש בילקוט שמעוני פרשת חקת (רמז תשנט) אמר שלמה על כל התורה כולה עמדתי, ועל פרשה זו של פרה כיון שהייתי מגיע בה הייתי דורש בה חוקר בה ושואל בה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.

שאלה: כתב האור החיים פ' מקץ טעם אומרו לשון צער וכו' וכמו שכתב הראב"ד (פ"ו הל' תשובה) כי המצרים הוסיפו לצער יותר ממה שאמר הכתוב ועבדום וענו וגו'.

וצ"ב איך שייך שיוכלו המצריים לצער את עם ישראל יותר ממה שנגזר עליהם מלמעלה.

שאלה: עבודה זרה כ.

"ואף רבי עקיבא ראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק שחק ובכה, רק - שהיתה באה מטיפה סרוחה, שחק - דעתידה דמגיירא ונסיב לה, בכה - דהאי שופרא בלי עפרא".

וצ"ב, מה יש לבכות על יופי של גויה.

בתודה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע"ה אור ליום ב' י"א כסלו ע"ז

לכבוד הג"ר אהרן אריה כהן שליט"א

שלום רב

נבוא בזה על השאלות בס"ד

שאלה: שבת יא.

תוס' בד"ה לא יעמוד אדם הקשו שגם במכניס ראשו ורובו לרשות היחיד, בכ"ז עדיין נחית בבטנו ברשות הרבים.

ומשמע מהתוס' שראשו ורובו זהו עד הבטן, לא כולל הבטן.

ולכאורה זוהי קולא גדולה בישן בסוכה, דסגי ראשו ורובו.

האם כך הדין להלכה? ואם לא, מאי טעמא.

תשובה: אולי י"ל דכונת התוס' שעובי בטנו נכנס לרה"ר, ולפ"ז עדיין ראשו ורוב גופו בפנים, וראיתי להג"ר אהרן אויערבך שנחית כבר לדון בראיה זו בקובץ מבקשי תורה תשס"ג (לה, במאמר בעמ' כ"ה ואילך).

שאלה: שולחן ערוך הלכות שבת סימן שי ס"ב אין שום אוכל תלוש הראוי לאכילה מוקצה לשבת; וכו' אבל גרוגרות וצמוקים שמניחים אותם במוקצה לייבשן, אסורין בשבת משום מוקצה, שהן מסריחות קודם שיתייבשו, דכיון שיודע שיסריחו הסיח דעתו מהם וכיון דאיכא תרתי; דחינהו בידים, ולא חזו, הוי מוקצה.

משמע שכדי שאוכל יהיה מוקצה בעי תרתי דחינהו ולא חזי, וצ"ע דבמחובר ליכא תרתי, אלא רק דחינהו בידיים, אבל במציאות הם חזו, א"כ אמאי מחובר הוי מוקצה.

תשובה: מחובר אינו מוקצה למטה משלשה לכמה פוסקים ומה שלמעלה מג' הו"ל מוקצה הוא אינו מוקצה מחמת גופו אלא מחמת איסור מטעם גזירה, עי' משנ"ב סי' שי"ב סקי"ט וסי' של"ו סקמ"ב.

שאלה: מה הדין אם יבוא משיח באמצע חנוכה ואז תהיה הלכה כבית שמאי.

מה יעשו מכאן ולהבא: האם ימשיכו כבית הלל ויעשו מוסיף והולך, או שיתחילו לנהוג כבית שמאי אף באמצע חנוכה.

תשובה: עי' יומא ה' ב', כיצד הלבישן, כיצד הלבישן מאי דהוה הוה, אלא כיצד מלבישן לעתיד לבוא, לעתיד לבא נמי לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהם עכ"ל.

שאלה: מה הדין אם סיים מסכת בערב פסח ופטר בכורים, ואח"כ בא בכור שלא שמע סיום, האם מהני שיחזור שוב המסיים את הסיום ויפטרנו.

תשובה: בשו"ת חוו"י סי' ע' מבואר ששגם היום שלאחריה הוא בכלל השמחה, ויש עוד דעות באחרונים בענין מהו שיעור הזמן שאחר עשיית הסיום דחשיב שמחה, אבל אחר שעבר הזמן יש מנהג לעשות סיום בשביל נדיבי עם וכדו' אך לא נראה שיועיל בשביל להתיר אכילה בכה"ג.

שאלה: פרשת חוקת "קח את אהרן" (כ' כ"ה), כתב רש"י "בדברי נחומים.

אמור לו אשריך שתראה כתרך נתון לבנך, מה שאין אני זכאי לכך".

וצ"ב וכי איזה דברי ניחומים זה במה שאמר לו שאין אני זכאי לכך וכי אהרן יתנחם בזה שהוא גדול ממשה.

תשובה: בישר לו שהוא דבר כ"כ גדול שאף משה רבינו לא קיבל דבר זה, מטעם שהוא דבר גדול מדי, והוא רק ראיה לזה ולא ששמח אהרון שלא קיבל משה זה.

שאלה: פרשת וישב "ויקנאו בו אחיו" (ל"ז י"א).

משמע שאחי יוסף נתקנאו בו על החלומות, וכן על הכתונת פסים, וכמו שאומרת הגמרא (שבת י:) "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".

וצ"ע אמאי לא נתקנאו בו בדבר העיקרי שלימד אותו את כל תורת שם ועבר שעל שם זה נקרא בן זקונים כמ"ש רש"י.

תשובה: כנראה שאם היו מבקשים היה מלמדם ג"כ, משא"כ אם היו מבקשים המילת לא היה נותן להם, א"נ זה היה בהצנע, וזה היה בגלוי.

שאלה: שם: "ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות" (ל"ז כ').

וצ"ע דהא בעי קבורה בעפר.

תשובה: אי"ז ברור שהשבטים קיימו מה שנצטוו אח"כ, ובגמ' יומא כ"ח ב' זה נאמר על א"א, ומ"מ להצדדים שכן קיימו צ"ל שהכונה נשליכהו ונקברנו, וכן מבואר במדרש שכל טוב שכתב, ונשליכהו באחד הבורות.

מפני שצריך קבורה ושלא ירגיש אדם עכ"ל.

שאלה: פרשת וישלח "ותצא דינה" (ל"ד א'), עיין רש"י שיצאנית היתה ולמדה מלאה, דכתיב בה "ותצא לאה לקראתו".

וצ"ב, דלגבי לאה נדרש פסוק זה בנדרים (כ':) לשבח א"כ איך למדה דינה דבר רע מדבר טוב.

תשובה: מ"מ יש מדרשים שנדרש פסוק זה לגנאי (עי' בס' בראשית רבתי), ומדרשות חלוקות.

שאלה: פרשת ויצא "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" (כ"ח ט"ז).

ופירש"י: "שאם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה".

צ"ב, הרי ידע, שהרי חזר לשם שאמר "אפשר עברתי במקום קדוש זה".

תשובה: ידע שהמקום היה קדוש, אבל לא ידע כמה, (רק ידע שהיה מקום שהתפללו אבותיו כדפרש"י).

שאלה: שמן שהיה גלוי האם כשר להדלקה שבת וחנוכה, דלכאו' יש בזה משום הקריבהו נא לפחתך.

תשובה: כתב הבא"ח שנה א' וישב סי"ב, ואם הניח השמן תחת המטה לא ידליקו בו נר חנוכה ולא נר של שבת, משום דכל מידי דאכילה שורה עליו רוח רעה תחת המטה, וכיון דנמאס לאכילה נמאס למצוה, משום הקריבהו נא לפחתיך.

אבל אם השמן הוא מר דאינו בר אכילה אינה שורה עליו רוח רעה ושרי עכ"ל.

וכן הביא בכה"ח סי' תרע"ג, סקי"א, וכן הביא ידידי הגר"ד קולדצקי בתורת המועדים שם סק"י בשם הגרח"ק שיש להחמיר בזה, מאידך בשם הגריש"א (נר חנוכה פ"ו ס"ח) והגרנ"ק (פסקי הלכות חנוכה מהגרי"א דינר פ"ט ס"ג) הובא להקל בזה בכל גוני.

שאלה: מגילה כח.

בשעת פטירתו אמר לו: רבי, ברכני! אמר לו: יהי רצון שתגיע לחצי ימי.

ולכולהו לא? - אמר לו: הבאים אחריך בהמה ירעו" וצ"ב הא חייו קודמין לנשיאות בניו דהא וודאי רוצה להאריך ימים.

תשובה: אע"פ שלגבי המתברך עצמו אמרינן חייך קודמין, מ"מ המברך עצמו, לגביו אין קדימה בחיי המתברך יותר מחיי בניו, ולכן לא בירכו על מה שהוא יחיה על חשבון גדולת בניו.

שאלה: מלכים א' ה' י"א: "ויחכם מכל האדם וכו' מאיתן האזרחי והימן" ופירש"י, הימן - זה משה.

וצ"ב, איך כתוב ששלמה היה יודע יותר ממשה, הרי משה ידע עניין פרה אדומה, ושלמה לא ידע, כמ"ש בילקוט שמעוני פרשת חקת (רמז תשנט) אמר שלמה על כל התורה כולה עמדתי, ועל פרשה זו של פרה כיון שהייתי מגיע בה הייתי דורש בה חוקר בה ושואל בה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.

תשובה: בגמ' פ"ק דיומא מבואר שאין הכונה שאין הכונה שלא ידע כל פרשת פרה אלא רק דברים מסוימים עי"ש מחלוקת ר"ע ורבנן, ומ"מ משה רבינו ידע זה כמו שכתוב בפסדר"כ פיסקא פרה לך אני מגלה וכו' אבל לאחרים חוקה, ואחרים היינו גם שלמה המלך בכלל זה, וצ"ל שבאופן כללי היה יותר חכם ממשה אע"פ שלענין פרה אדומה היה למשה איזה השגה יותר ממנו.

ויעוי' מה שכתב המהר"ל בתפא"י פכ"א, ואין הפירוש גם כן כי היה לשלמה נבואת משה רבינו עליו השלום.

כי אין הדבר כן, רק כי היה למשה בודאי מדרגה בנבואה עד שנמסרו למשה כל מ"ט שערי בינה (ר"ה כא ב).

ובודאי אין דבר זה לשלמה.

רק מה שאמר 'אבל במלכים קם', שהגיע בנבואתו לדעת דברים עליונים נעלמים, כמו משה שהיה משיג דברים הנעלמים.

והנה היה מדרגתו בנבואה כל כך גדול, כמו שהיה גדול משה רבינו עליו השלום.

אבל שיהיה יודע מה שהיה משה רבינו עליו השלום - דבר זה אינו.

כי למשה נמסרו כל מ"ט שערי בינה.

ובידיעה הכללית שהיה למשה רבינו עליו השלום - שידע משה רבינו עליו השלום הכל - בודאי אינו מדבר מזה בגמרא כלל עכ"ל, ולפי דבריו צ"ע.

שאלה: כתב האור החיים פ' מקץ טעם אומרו לשון צער וכו' וכמו שכתב הראב"ד (פ"ו הל' תשובה) כי המצרים הוסיפו לצער יותר ממה שאמר הכתוב ועבדום וענו וגו'.

וצ"ב איך שייך שיוכלו המצריים לצער את עם ישראל יותר ממה שנגזר עליהם מלמעלה.

תשובה: הנה מקור הדברים הם כבר בפסוק דכתיב בזכריה א' ט"ו, אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה, ופי' האב"ע, קצפתי מעט - על ישראל והם הוסיפו ע"כ, וכעי"ז ברד"ק, ועיקרי הדברים הם בזוהר הק', ולפרש את הדברים יש הרבה שנחתו לזה, ועי' באילת השחר מה שכתב לבאר בזה, ויש גם שחולקים ע"ז, כמו היעב"ץ במור וקציעה, וזה שייך ג"כ לסוגיא דידיעה ובחירה, והארכנו בזה בתשובה אחרת, וגם שם לא הארכנו בזה די הצורך, שכן יש הרבה חומר ע"ז.

שאלה: עבודה זרה כ.

"ואף רבי עקיבא ראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק שחק ובכה, רק - שהיתה באה מטיפה סרוחה, שחק - דעתידה דמגיירא ונסיב לה, בכה - דהאי שופרא בלי עפרא".

וצ"ב, מה יש לבכות על יופי של גויה.

תשובה: כל מה שברא הקב"ה בעולמו אפשר לפארו בזה, וגם על יופי של עובד כוכבים צריך לברך שככה לו בעולמו כמבואר בסוגיא שם.

ובלאו הכי הרי בסוף נתגיירה האשה הנ"ל עוד קודם שמתה ומתה כבת ישראל עי' בגמ' שם.

בברכה

***

והנני לצרף בזה התשובה הנ"ל בענין ידיעה ובחירה (נדפסה בנפרד).

קרא פחות

במ"ש ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו וגו' בכל לבבך ובכל נפשך וגו' ומל ה' את לבבך ואת לבב וגו' בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך וגו' ואתה תשוב ושמעת בקול ה' וגו'.

והקשה כת"ר שליט"א: א.

אמאי בעינן שימול ה' את לבבו כיון שכבר שב.

ב.

מהו ביאור הפסוק למען חייך.

ג.

מהו ואתה תשוב ושמעת וגו', דהרי כבר מל ה' את לבבו ומה שייך להוסיף יותר ע"ז, ע"כ.

תשובה - הנה מהר"ם אלשיך ז"ל [על דברים פרשת ניצבים פרק ל פס' ב] עמד באלו, והקשה עמהם עוד הרבה קושיות כדרכו ע"ש, ונעתיק טיפה מהן והיו לאחדים בידינו, וז"ל: אומרו ומל ה' אלהיך כו', יראה כי עד כה לבם ערל ואיך ייטיב להם את כל הטובה לשוב שבותם ולקבץ גלותם ולהביאם אל הארץ אשר ירשו אבותם ולהטיבם והרבותם מאבותם אם עדיין ערלי לבב המה.

ומה ענין אומרו למען חייך וכו'.

אומרו ואתה תשוב כו', שיורה כי עד כה לא שב, והלא הכתוב אמר למעלה אחר התשובה כאומרו ושבת עד ה' כו', ועוד הוסיף ואמר ומל ה' אלהיך כו' שהוא תוספת על התשובה הנזכרת, ואיך יאמר אחרי כן ואתה תשוב ע"כ.

וביאר שהתשובה שם בתחילת הפרשה מיירי על גלות בבל ושאריהם, ואח"כ כבר מיירי על גאולה האחרונה, וכתב שם וז"ל: וכל זה הוא על כי עדיין אין התשובה בכל אחד מן הגליות רק מיראה.

ועל כן הוצרכו ללכת מדחי אל דחי.

אלא שבסוף בגאולה האחרונה ומל ה' אלהיך את לבבך כו' שתהיה מאהבה.

ומה שלא עשה כן בפעמים הראשונים, הלא הוא למען חייך, והוא כי אז יעשה לפנים משורת הדין.

והוא כענין מאמרם בראש השנה (דף טז ב) באומרם שלש כתות ליום הדין, רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה לגיהנם, צדיקים גמורים לאלתר לחיי עולם, בינונים רב חסד מטה כלפי חסד.

ולמה נשתנו אז מעתה, כי בכל ראש השנה הבינוניים תלויים עד יום הכפורים ואינו מטה כלפי חסד.

אך הוא כי כעת יש זמן לתלות, אך אז לא יאריך באשר הוא סוף הזמן וה' חפץ חייהם על כן מטה כלפי חסד.

ועל דרך זמן זה יאמר פה כי הוא יתברך ימול את לבבם להכינם, יזכו אל כל הטובה ההיא, למען חייך כי בעת ההיא אין תלויה רק או חיי עולם או גיהנם.

על כן יעשה למען חיינו כי הוא מלך חפץ בחיים.

או כפשט הכתוב (יחזקאל יח לב) כי לא אחפוץ כו' כי אם בשובו מדרכיו וחיה, וזהו למען חייך.

ולגבי ואתה תשוב וכו' ביאר שם שזהו צואה מעיקרא שלא יחטא, וז"ל [פרק ל פס' ח]: ועל הדרך הזה יאמר למה תחטא ושבת ותהיה גולה ותאבד כל אשר לך ובניך ובנותיך כמה פעמים, בבטחון כי באחרית הימים אחדש אתכם בכל טוב, והלא טוב טוב לך כי מעתה טרם תגלה אתה בעצמך תשוב בתשובה.

וזהו ואתה תשוב כלומר מעצמך, ולא על כי באה עליך הקללה ושמעת כו' ותרויח, כי (ט) והותירך ה' אלהיך אותך בארצך בכל מעשה ידך בפרי בטנך כו' כי טוב אשר לך משתאבדם ותקנה זולתם עכ"ל.

והנה הטעם שהעתקתי תחילה את דברי האלשיך הוא משום שהוא ז"ל עמד על כל קושיותיו בייחוד בפ"א, אכן אי"ז ממש דרך הפשט, ועתה נבוא לפרש הדברים ע"פ דרך הפשט כנלענ"ד, לאורם של רבותינו ז"ל חכמי הראשונים והפרשנים.

הנה ידוע שיצר לב האדם רע מנעוריו, וגם אם ישוב כמה פעמים בתשובה בלב שלם, רוב בנ"א בסכנה שעלולים ליפול שוב ואכמ"ל.

ועיין סוכה נ"ב א' שיצה"ר הקב"ה מתחרט עליו שבראו.

והנה אם אדם רוצה שיהיה לו ערב שלא יחטא לו יוכל כל נברא להתערב על ד"ז, ומי שיוכל ליתן עירבון ע"ז הוא רק הבורא בכבודו ובעצמו אם יאמר שמסיר היצה"ר הטבע הרע מעמו.

וז"ל הרמב"ן דברים פרשת ניצבים פרק ל פס' ו, ומל ה' אלהיך את לבבך - זהו שאמרו (שבת קד א) הבא לטהר מסייעין אותו, מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך והוא יעזור אותך.

ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר, כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע.

אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל.

והיא המילה הנזכרת כאן.

כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה.

וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפירשתי בסדר בראשית (רמב"ן בראשית ב ט).

וזהו מה שאמר הכתוב בירמיה (לא ל - לב), הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם וגו', כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, וזהו בטול יצר הרע ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי.

ולכך אמר עוד (שם פסוקים לב לג) והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, ובידוע כי יצר לב האדם רע מנעוריו וצריכים ללמד אותם, אלא שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי.

וכן נאמר ביחזקאל (לו כו כז) ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם וגו' ועשיתי את אשר בחקי תלכו, והלב החדש ירמוז לטבעו, והרוח לחפץ ולרצון.

וזהו שאמרו רבותינו (שבת קנא ב) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת יב א), אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה.

כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי, ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות והחובה תלויים בחפץ.

עכ"ל הרמב"ן ז"ל בזה.

וכ"כ רבינו בחיי דברים פרשת ניצבים פרק ל פס' ו: ומל ה' אלהיך את לבבך.

כתב הרמב"ן ז"ל: שיסיר מהם ערלת הלב, כי החמדה ושאר התאוות הן ערלת הלב, והחומד והנוטה אל התאוות נקרא ערל, כענין שכתוב: (ירמיה ט, כה) "וכל בית ישראל ערלי לב", וכל מי שאינו חומד ולא מתאוה נקרא "מול לב", ולכך הבטיחם בזמן שיעשה הלב בטבעו מה שהשכל מחייב כי ישוב הזמן למה שהיה קודם חטאו של אדם, וזהו שאמר ירמיה: (ירמיה לא, ל - לב) "הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה", "לא כברית אשר כרתי" וגו', "זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה", וכתיבת התורה על הלב הוא בטול יצר הרע והסרת התאוות כלן שהיא מילת הלב עכ"ל רבינו בחיי.

ב) ומה שתמה עמ"ש למען חייך - איני יודע מה תמיהה הי"ל בזה, אם לא שהיה באמתחתו לדבר שום דרוש ע"ז, כמו דרוש של הר"ם אלשיך ז"ל, שע"ז כיון מתחילה, אכן בודאי ע"פ הפשט הפשוט מי ששומר מצות ה' זוכה לחיים טובים ואריכות ימים, וצדיק גמור זוכה לחיים טובים בעה"ז כמ"ש בפ"ק דברכות, וכ"א בת"י כאן: מן בגלל דיוגדון חייכון עד עלמין, פי' מן בגלל שיאריכו חייכם עד עולמים.

וכן פי' המלבי"ם [דברים פרשת ניצבים פרק ל פס' ו], למען חייך.

שאם לא כן לא תאריך ימים כי עוד תוסיפו סרה.

וז"ל הרמב"ם פ"ט מהלכות תשובה [הלכה א]: מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה' הכתוב בתורה היא חיי העולם הבא שנאמר למען ייטב לך והארכת ימים, והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו ארחות הצדק הכתובות בתורה היא הכרת שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך וכל אותן הדברים בעולם הזה, כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום ומלכות ושפלות וישיבת הארץ וגלות והצלחת מעשה והפסדו ושאר כל דברי הברית, כל אותן הדברים אמת היו ויהיו ובזמן שאנו עושים כל מצות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן, ובזמן שאנו עוברין עליהן תקראנה אותנו הרעות הכתובות, ואף על פי כן אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצות ולא אותן הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות, אלא כך הוא הכרע כל הדברים, הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה, והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא, וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה וצדקה תהיה לנו וגו'.

וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן כענין שנאמר וישמן ישורון ויבעט, שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם, הוא שכתוב בתורה תחת אשר לא עבדת את ה' וגו', ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך, נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו, כלומר אם עבדתם את ה' בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא, שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה שנאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, ואם עזבתם את ה' ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצות כדי שתאבדו מחיי העולם הבא ונמצא שאבדתם שני עולמות, שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין לחיי העולם הבא.

[ובהלכה ב - ] ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא, לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו, ונאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם, מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה', ויבואו כל הגוים לשומעו שנאמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא, אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל, וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד עכ"ל הרמב"ם.

וז"ל ס' הכתב והקבלה  {הג"ר יעקב צבי ב"ר גמליאל מעקלענבורג, תלמיד רבי עקיבא אייגר, ורבה של העיר קניגסברג שבפרוסיה.

}דברים פרשת ניצבים פרק ל פס' ו למען חייך.

הוא היעוד האחרון שאין אחריה עוד, המסובב מעבודת השם באהבה בלב ונפש, ומה לך מעלה גדולה יותר מזה מהוי' שאין אחריה עוד, חיים שאין אחריה מות, חיי עולם בנעימות נצח ע"כ.

ג) ומ"ש ואתה תשוב, והקשה איך יתכן שיצטרך לשוב אחר שמל ה' ערלת לבו.

תשובה - נראה דאין המילה תשובה גמורה בפועל, אלא בבחינת בא ליטהר פותחין לו, והייינו להסיר היצרים המניעין והטורדין מעבודת ה' וכמ"ש הרמב"ן, ועיקר התשובה בין קודם המילה ע"מ לירצות ליטהר, ובין לאחר המילה ע"מ להשלים א"ע ולהזדכך במעשיו בפועל זוהי עבודה המוטלת עליו.

דמילה אינה אלא לעקור הרוע שבאדם, ועליו עדיין לעמול ולטרוח עוד להוסיף אהבה על אהבתו ומעלה על מעלתו.

וארז"ל באיכה רבתי פרשה ה: השיבנו ה' אליך ונשובה, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע שלך הוא השיבנו, אמר להם שלכם הוא שנאמר (זכריה א') שובו אלי ואשובה אליכם נאם ה', אמרה לפניו רבש"ע שלך הוא שנא' (תהלים פ"ה) שובנו אלהי ישענו לכך נאמר השיבנו ה' אליך ונשובה, ע"כ דברי חז"ל, ומיהו לדידן ב' הפסוקים אמת.

ומבואר מזה דיש בחינות שצריך האדם להשלים עצמו קודם שישלים אותו ה' ויש שצריך לקבל סיוע מתחילה ואח"כ יוכל להשלים עצמו יותר ויותר, והא בלא הא לא סגיא.

וזהו יסוד גדול בכל התשובה הלזו.

והאוה"ח הק' פי' דהמילה הוא כנגד מצות ל"ת וה'ואתה תשוב' הוא כנגד מ"ע.

וראיתי דבר חידוש בפי' פס' זה בספורנו [דברים פרשת ניצבים פרק ל פס' ח] וז"ל: ואתה תשוב.

תנוח כמו בשובה ונחת וזה בהגלות משיח צדקנו ואתה תע"בשובה ונחת שלא יוסיף להגלותך כמו שבאר הנביא באמרו אם תשוב ישראל אלי תשוב ולא תנוד (ירמיה ד, א).

וכן כתב בס' הכתב והקבלה וז"ל [דברים פרשת ניצבים פרק ל פס' ח]: ואתה תשוב ושמעת.

תשוב תנוח כמו בשובה ונחת, וזה בהגלות גואל צדק אחר אבדן האלילים, כלומר המה יאבדו ואתה תע"בשובה ונחת, שלא יוסיף לגלותך, כמו שביאר הנביא באמרו אם תשוב ישראל אלי תשוב ולא תנוד; ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום, שלא תחודש דת [כ"ז מספורנו].

ודע שמקרא זה הביא החכם רשד"ל { א"ה הבאתי זה מתוך לשון הספר בלא למחוק, אף שאין אנו יודעים אופיו של אותו האיש.

}למופת ברור וחותך מן התורה עצמה, כי לא בלבד שלא קצבה התורה זמן להפסק חובות הגוף, אלא גם שאמרה בפירוש שהמצות השמעיות לא יפסקו לעולם, ושאף לעתיד לבא ישאר חיובם עלינו ולזרענו עד עולם, כי הכל מודים שפרשת והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו', נאמרה לעתיד לבא, כי כל עניני' מורים כן שמדברת על זמן הגלות שבו כבר באה עלינו הברכה והקללה בכל הגוים אשר הפיצנו ה' בהם, והבטיח שיקבצנו מקצה השמים ושיטיב לנו יותר מאבותינו, וכל זה לא נתקיים עדיין, ואין מי שיתעקש להכחיש זאת, והנה בסוף הענין בדברו על זמן הגאולה העתידה אחרי קבוץ הגליות אמר ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום, הרי שגם לעתיד נשמור ונעשה את כל מצותיו ואין לומר שיהיו מצות חדשות, שהרי הוסיף אשר אנכי מצוך היום היינו המצות עצמן הכתובות בתורה; יבושו ויכלמו האנשים החכמים בעיניהם הפורקים מעליהם שמירת המצות השמעיות עכ"ל.

קרא פחות

מכתב שקבלתי מהרב יהודה שורץ שליט"א עורך גליון יין ישן וגליון הידעת

מש"ה אמת ותורתו אמת, השלום והברכה

א.

במה שדן מעכ"ת בקובץ הראשון ששלח אלי סימן יא אי מחנה ישראל חשיב מוקף מחיצות או לא.

אציין מש"כ במצפה איתן (הובא בילקוט מפרשים עוז והדר שבת ו, ב) על דברי הגמ' בשבת שם כאן בזמן שישראל שרוין במדבר, וכתב ואע"ג דמאי דהוה הוה וכדפריך ביומא (דף ה) גבי כיצד הלבישן י"ל דנ"מ אם ילכו בזמן הזה במדבר שיירא גדולה כמו שהיו ישראל במדבר יהיה גם בזמן הזה רה"ר וכה"ג איתא בחגיגה (דף ו) וברא"ש פ"ק דחולין (סי' כ"ג) ובפי' המשנה להרמב"ם שלהי נזיר והפמ"ג בא"ח ס"ס שמ"ה ע"ש הביא פי' להיפך דבזמן שהיו ישראל במדבר היה רה"י משום שהיה אז מצמיח ולא היה רשות להלך וברייתא דחשיב מדבר איירי בזמן הזה, ומיהו נראה דדוקא חוץ מחנה ישראל קאמר אבל בתוך המחנה גופה מקום הילוכן היה רה"ר לכ"ע כדמוכח בכ"ד לעיל (ה) לקמן (פ"ז ע"ב צו ע"ב צח ע"א) עירובין (יז ע"ב).

ב.

במה שהאריך שם בסי' עד ע"ד שקרא למנשה איש טרם שמלאו לו י"ג שנה, אפשר ששייך לומר בזה עפ"י מש"כ במקום אחר דהנה איתא בטור חו"מ (הלכות דיינים, סעיף ז), שקטן פסול לדון.

וי"א שאינו ראוי לדון עד שיהיה בן י"ח שנה והביא ב' שערות, מהא דאמר שמואל (שבת נו, א) שכל דין שדן יאשיהו מבן שמנה שנים עד בן י"ח החזיר לבעליו.

אבל בירושלמי מוכח, דמן י"ג שנה ומעלה ראוי לדון ואפילו לא הביא שתי שערות.

והיינו לדיני ממונות, אבל לדון דיני נפשות הביא בפרישה שם מהירושלמי דבעי שיהא בן כ' שנה ושיהא לו שתי שערות, יעו"ש.

עפי"ז הקשה האדמו"ר מצאנז (בפלפול ליל שב"ק, פרשת שמיני, תשע"ג) היאך דן משה את המצרי להריגה, הרי באותה שעה לא היה ראוי לדון, שהרי עדיין לא היה בן עשרים שנה, כדאיתא ברמב"ן (שמות ב, כג) וז"ל: "ויגדל משה ויצא אל אחיו, שהיה זה מיד כאשר גדל ועמד על דעתו, והגידו לו כי הוא יהודי, ונכסף לראות סבלות אחיו ועמלם ולחצם, וביום ההוא שיצא הכה את המצרי, וביום השני הלשינו עליו וברח הנה היה כבן שתים עשרה שנה, כאשר הזכירו רבותינו (שמו"ר א ה), ועל כל פנים לא הגיע לעשרים", עכל"ק.

ועיין במדרש תנחומא (שמות, סוס"ח), שבשעה שנצו אותן שני אנשים עבריים.

א"ל אחד מהם מי שמך לאיש ועדיין אין אתה איש, מלמד שהיה פחות מבן עשרים.

ותירץ, דהא דאמרינן דאין לדון בדיני נפשות לפחות מבן כ' היינו בסתמא דאינשי, וכעין דאמרינן דאינו נקרא גדול עד בן י"ג (עי' רש"י נזיר כט, ב).

והיינו משום דבדרך כלל בזמנים הללו בא לכלל דעת שלימה להתחייב במצוות ושיהא בכוחו לדון דיני נפשות.

אבל כד חזינן יניק וחכים טובא שחריף בדעתו כגדול בשנים, או אז שפיר נידון כגדול.

ועיין מש"כ בספר בנין אריאל (פרשת וישב), דהשבטים דנו את יוסף למיתה על דיבה שהוציא עליהם, דאע"פ שלא היה עליו חיוב בדיני אדם, סברו דבגין דיבורו לשה"ר נתחייב מיתה בידי שמים [עפ"י מה דאיתא במסכת ערכין (טו, ב) סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוה"ק, שנאמר (תהלים יב, ד) יכרת ה' וגו'], שוב רשאים לגרום לו מיתה או למכרו לעבד, דגברא קטילא קטלי.

ואע"פ דאין בית דין של מעלה דנין אלא מבן עשרים שנה [כדאיתא בשבת (פט, ב) דל עשרים דלא ענשת עלייהו], ויוסף בן שבע עשרה שנה היה, מ"מ כיון דיוסף בר חכים היה ומיושב בדעתו ושכלו, שפיר נידון כגדול, יעו"ש.

וכבר מבואר כן במזרחי (פרשת וישב), במה שנענשו ער ואונן בידי שמים, דאע"ג שלא היו בני כ', מ"מ כיון שהיו חריפי דעת, שפיר נענשו, עיי"ש.

עד"ז ביאר בספה"ק ישמח משה (פרשת ויקרא), הא דאיתא במסכת ברכות (לא, ב) עה"פ (שמואל-א א, כה) וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי, משום דוישחטו את הפר.

אלא עלי אמר זילו קראו לכהן למשחט, כיון דקא חזי דמהדרי בתר כהן, אמר להו שמואל למה לכו, הא שחיטה בזר כשרה.

אמר ליה עלי, מנא לך הא.

אמר שמואל, דכתיב (ויקרא א, ה) והקריבו בני אהרן הכהנים, מקבלה ואילך מצות כהונה.

א"ל מימר שפיר קאמרת, מיהו מורה הלכה בפני רבך את, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.

אתי חנה וקא צווחא קמיה וכו', אל הנער הזה התפללתי (שמואל-א א, כו).

ודקדקו המפרשים, דלמה לו לומר מימר שפיר קאמרת, לא היו לו לומר רק מורה הלכה בפני רבך את.

והנה לקושיא זו יש לומר, דהא ידוע דקטן אין מענשין אותו בבית דין שלמטה עד י"ג שנים ויום אחד, ובבית דין שלמעלה עד כ' שנים, ושמואל קטן הוי, דהיה תיכף כאשר גמלתו, ואיך יענשהו במיתה בידי שמים.

אך כל עיקר טעמו של דבר משום דקטן אין בו דעת, ואם כן יוסיף דעת יוסיף מכאוב.

וראיה לזה דבחכם ביותר הוי בר עונשין לפי חכמתו, מהא דמסכת חגיגה (יג, א) בהאי ינוקא דנפק אש מחשמל ושרפתו, וכן מצינו בזוהר הק' (ח"ג קעא, א) בהאי ינוקא שדנו אותו על דכסיף לרביה בקושיות, והבן.

והיינו דאמר עלי מימר שפיר קאמרת, מיהו לפי זה דחריף אתה, אם כן מורה הלכה בפני רבך את, דהא אתה בר עונשין לפי חכמתך הגדולה, עכתו"ד.

ולפי"ז כ"ש וק"ו במשה רבנו ע"ה, שעוד מינקותו כתיב ביה (שמות ב, ב) ותרא אותו כי טוב הוא, ודרשו חז"ל (שמו"ר פרק א, אות כ) שנתמלא הבית כולו אורה, ובעודו צעיר לימים כבר היה מפולפל ובקי בכל חדרי תורה, בוודאי דשפיר היה יכול לדון ולהורות אפילו בדיני נפשות, ושפיר דן את המצרי להריגה מתורת בית דין מכין ועונשין שלא מן הדין.

אולם עדיין יל"ב דהיאך נימא דכאשר הקטן חריף בשכלו, נחשב כגדול בשנים אפילו בקטנותו, הרי בכל דיני התורה רק מבן י"ג נחשב לגדול, ומהיכי תיתי לומר דתלוי בהשגת הדעת וחריפות השכל לומר דביניק וחכים נידון כגדול.

אכן אי נימא דבדיני התורה אזלינן בתר טעמא דמילתא, י"ל דכיון דהטעם דאין הקטן יכול לדון וכן מה דפטור מן העונשין הוא משום דירדה תורה לסוף דעתו של אדם, דבעוד לא מלאו לו השנים לא נתיישבה דעתו עדיין [כעין שאמרו (יבמות לג, ב) פיתוי קטנה א'ו'נ'ס הוא], לכך לגבי דיני נפשות החמורים דבעי ישוב הדעת גדולה, צריך שיהא מיושב ביותר בדעת שלימה, שזה רק בבן עשרים.

ובאשר לכך, בגווני דחזינן קטן פחות מבן י"ג שדעתו שלימה ומיושבת לחלוטין כבן י"ג, שפיר נידון כגדול.

אמנם באנו בזה לפלוגתא דתנאי אי דרשינן טעמא דקרא (שם כג, א ועוד).

דתינח אי דרשינן טעמא דקרא, שפיר י"ל דזיל בתר טעמא וכל שהוא חכים טפי לגדול יחשב, משא"כ אי לא דרשינן טעמא דקרא, מהיכי תיתי לן לחלק בין קטן זה לקטן אחר וכל שלא מלאו שניו נידון כקטן, עכתוד"ק של כ"ק מרן אדמו"ר מצאנז שליט"א.

ועכ"פ לפי"ז אפשר שלגבי מנשה קרי ליה איש עוד טרם שמלאו לו י"ג שנה דאפשר שהיתה דעתו שלימה ומיושבת לחלוטין כבן י"ג, וע"כ שפיר נקרא איש.

ג.

עוד שם בסי' פב בענין מטהו של משה, אציין עוד בזה מש"כ בעבר

[והריני מוסר הכא מודעא שרוב הדברים שנביא להלן, הם פרי עמלו של הרה"ג רבי יצחק אייזיק אונגאר שליט"א מחו"ר כולל צאנז י-ם, ועל כך תשואות חן חן לו], איתא בפרקי דרבי אליעזר (פרק לט) וז"ל: "ר' לוי אומר, אותו המטה שהיה לו למשה רבינו נברא בין השמשות ונמסר לאדם הראשון מגן עדן, ואדם מסרו לחנוך, וחנוך מסרו לנח, ונח לשם, ושם מסרו לאברהם ואברהם ליצחק, ויצחק ליעקב ויעקב הוריד אותו למצרים ומסרו ליוסף בנו".

"כשמת יוסף ושללו ביתו, נתנה בפלטרין של פרעה, והיה יתרו אחד מחרטומי מצרים וראה את המטה ואת האותות אשר עליו, וחמד אותו בליבו ולקחו והביאו ונטעו בתוך הגן של ביתו, ולא היה אדם יכול לקרב אליו עוד.

כשבא משה לתוך ביתו, נכנס לגן ביתו של יתרו וראה את המטה וקרא את האותות אשר עליו ושלף ידו ולקחו, וראה יתרו למשה ואמר זה עתיד לגאול את ישראל ממצרים, לפיכך נתן לו את צפורה בתו לאשה, שנאמר (שמות ב, כא) ויואל משה לשבת את האיש", עכ"ל.

וכעי"ז מבואר בילקוט שמעוני (פרשת שמות, רמז קסב) וז"ל: "וירד האיש משה אל גינת רעואל אשר אחרי הבית, ויתפלל אל אלוקיו אשר עשה איתו נפלאות רבות.

ויהי בהתפללו, ויבט בצידו, והנה מטה ספיר מוצב ארצה והוא נטוע בתוך הגינה.

ויקרב אל המטה, והנה חקוק בו שם ה' אלוקים צבאו-ת כתוב ומפורש על המטה, ויקרא בו, ויתלשהו כהיתלש עץ יער מסובכו, ויהי למטה בכפו.

הוא המטה הנברא בתבל מפעלות אלוקים אחרי בוראו שמים וארץ וכל צבאם, ימים ונהרות וכל דגתם.

ויהי בהיגרש אדם מגן עדן ויקח את המטה בידו ויצא ויעבוד את האדמה אשר לוקח משם, ויגיע המטה עד נח, ויותר אל שם ואל תולדותיו, עד הגעתו אל ידי אברהם העברי, ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, גם את מטה האותיות ירוש ירש".

"ויהי כברוח יעקב פדנה ארם ויקחהו בידו.

ובבואו אל יצחק אביו בארה שבע נטוש לא נטשו.

וברדתו מצרימה לקחו בידו ויתנהו אל יוסף שכם אחד על אחיו, כי באמצו לקחו יעקב מיד עשו אבי אדום.

ויהי אחרי מות יוסף, וישבו שרי מצרים בית יוסף.

ויגיע המטה אל יד רעואל המדיני, ובעת צאתו ממצרים לקחו בידו ויטעהו בתוך גינתו, ויבחנו כל גיבורי קיני לתלשו בבקשם לקחת צפורה בתו ולא יכלו.

וישאר בתוך הגן עד בא אשר לו המשפט ויקחהו.

ויהי כראות רעואל את המטה בידו ויתמה על ככה, ויתן רעואל צפורה בתו למשה", ע"כ.

ועוד שנינו במדרש (במדבר רבה, פרשה יח, סימן כג) על מה שאמרה תורה (במדבר יז, כג) שכל אחד מהשבטים הניח מטהו בתוך אוהל מועד ופרח מטה אהרן, שנחלקו בזה איזה מטה היה מטה אהרן, וז"ל שם: "ומטה אהרן, יש אומרים הוא המטה שהיה ביד יהודה, שנאמר (בראשית לח, יח) ומטך אשר בידך.

וי"א הוא המטה שהיה ביד משה ומעצמו פרח, שנאמר והנה פרח מטה אהרן.

ואית דאמרי נטל משה קורה אחת וחתכה לשנים עשר נסרים ואומר להם כולכם מקורה אחת טלו מקלכם.

ועל מה עשה, (משלי כ, ג) כבוד לאיש שבת מריב וכל אויל יתגלע, שלא יאמרו מקלו היה לח והפריח.

וגזר הקב"ה על המקל ונמצא עליו שם המפורש שהיה בציץ, שנאמר (במדבר יז, כג) ויוצא פרח ויצץ ציץ והפריח בו בלילה, ועשה פרי ויגמול שקדים, גמל לכל מי שהיה שוקד על שבטו של לוי.

ולמה שקדים ולא רימונים ולא אגוזים, לפי שנמשלו ישראל בהם.

ואותו המטה היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב ביהמ"ק ונגנז, ואותו המטה עתיד להיות ביד מלך המשיח במהרה בימינו, שנאמר (תהלים קי, ב) מטה עוזך ישלח ה' מציון, רדה בקרב אויביך".

ולפי דברי המדרש נמצא שהמטה שהיה ביד יהודה אינו המטה שהיה אצל משה רבינו, אלא היו שני מטות נפרדים, ובעניין מטה אהרן נחלקו הדעות אם היה של יהודה או של משה רבינו.

אבל בילקוט שמעוני (פרשת חוקת, רמז תשסג) כתב: "קח את המטה, זה שאמר הכתוב (תהלים קי, ב) מטה עוזך ישלח ה' מציון.

זה המטה שהיה ביד יעקב אבינו, שנאמר (בראשית לב, יא) כי במקלי עברתי.

והוא המטה שהיה ביד יהודה, שנאמר (שם לח, יח) חותמך ופתילך ומטך אשר בידך.

והוא היה ביד משה, שנאמר (שמות ד, יז) ואת המטה הזה תיקח בידך.

הוא היה ביד אהרן, שנאמר (שם ז, י) וישלך אהרן את מטהו.

והוא היה ביד דוד, שנאמר (שמו"א יז, מ) ויקח מקלו בידו.

והוא היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב בית המקדש.

וכן עתיד אותו המטה לימסר למלך המשיח, וכן עתיד לרדות בו את אומות העולם.

לכך נאמר מטה עוזך ישלח ה' מציון", עכ"ל.

אמור מעתה, שהמטה שהיה ביד משה רבינו הוא המטה שהיה ביד יעקב אבינו וכן היה ברשות יהודה, ובזה המטה יגאל אותנו משיח צדקנו במהרה בימינו.

והנה יש לחקור היכן טמון המטה הזה, שהוא מוכן ומזומן למלך המשיח.

ולכך נקדים דבר נפלא דאיתא במדרש זרובבל [שהוא מוסמך מהקדמונים, וגם הרה"ק רבי חיים ויטאל זי"ע בספרו עץ הדעת טוב עה"ת (פרשת ויחי) מביא ממנו].

וזה לשון המדרש: "ואני זרובבל שאלתי לשר צבא ה' על אודות אותות הקץ.

ויאמר אל מטה ישועות יתן ה' לחפצי בה אם מנחם בן עמיאל.

והמטה הוא שוהם הוא הגנוז ברקת עיר נפתלי.

והוא המטה אשר נתן ה' לאדם ולנח ולשם, לאברהם וליצחק ויעקב ויוסף, למשה ואהרן, ליהושע ולדוד המלך.

ומשום יוציאהו אליהו ויתנו לאדם שמו נחמיה בן חושיאל בן אפרים בן יוסף, והוא יביאנו אל חפצי בה אם מנחם בן עמיאל", ע"כ.

והנה רקת עיר נפתלי הוא עיה"ק טבריה, וכדאיתא בגמרא (מגילה ו, א).

הוי אומר, המטה של מלך המשיח גנוז כעת בעיה"ק טבריה, ואליהו הנביא יבוא ויוציאהו משם.

ויהיו הדברים תואמים למה דאיתא במסכת ראש השנה (לא, ב) שמשם עתידין ליגאל.

וכן מבואר במדרש (ילקו"ש, בראשית, רמז קסא) שטבריה משלמת למשיח, וכיון שביאת המשיח תתחיל בטבריה, לכן דווקא שם טמון מטהו של מלך המשיח, במקום שיתגלה במהרה בימינו, עד כאן דברי הרב.

בברכה מרובה

שאלה

{למה בפרשת שמות כתוב ויאמן לשון יחיד וכאן לשון רבים וימינו אחרי שכתוב וירא ישראל?
(מהג"ר מתתיהו הלברשטט - ב"ב)}

תשובה

לכבוד ידידי הג"ר מתתיהו הלברשטט שליט"א

שלום רב

יעויין באברבנאל פ' יתרו שכתב, וכבר נוכל לרשום בזה חמש סבות ותכליות עצמיות.

הא' הוא מה שכתב הראב"ע שהיו בישראל אנשים בלתי מאמינים במציאות הנבואה האלהית כאנשי הודו האומרים שא"א שידבר אלהים את האדם בהיותו חי ומה שהקשה עליו הרמב"ן שזרע אברהם לא יספקו בנבואה כי האמינו בה מאבותיהם וכבר נאמר ויאמן העם ויאמינו בה' ובמשה עבדו.

תשובתו גלויה שעם היות שהאמינו קצתם הנה להיותם עם רב ומלומדים בתועבת מצרים מי המונע שהיו מהם אנשים מסופקים בה והכתוב לא אמר ויאמן כל העם אלא ויאמן העם שהיא הקדמה סתמית שבה הכח החלקי ולמה יתפלא הרב מזה והן עוד היום הזה רבים מבני ישראל המתפלספים כיחשו בנבואה כי הם האמינוה באופן שטוב הכחשתה ממציאותה כ"ש שהכתוב מעיד על זה שאמר (שמות י"ט ט') הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם.

התכלית השני הוא כדי להשריש בלבותם של ישראל שהתורה שנתנה להם תהיה נצחית לעד ולעולמי עולמים ולכן רצה שכלם ישמעוה מפי הגבורה בסיני וגם על זה אמר (שם כ' כ"ח) בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם רוצה לומר שיכירו וידעו שאין זאת התורה כמו המצות שנתנו לאדם ולנח כי זאת ניתנה מפי הגבורה וכל העם מקטנם ועד גדולם שמעו אותה והם העדים בדבר.

וכבר קדמני בזה הרב הגדול בספר המדע בפרק ז' מהלכות יסודי התורה והרמב"ן גם כן בפירוש בעבור ישמע העם עכ"ל.

וע"פ דבריו י"ל לענינינו ג"כ, דויאמן העם משמע יותר לשון פרטי, ויאמינו לשון כללי, היינו שכעת היו רבים המאמינים משום שראו בחוש את השכר והעונש וכל האותות והמופתים.

ויתכן שזוהי כונת הרוקח ז"ל בפירושו לסידור בויושע [לו, עמ' רי"ב], ויראו העם עד עכשיו קרא אותם "ישראל" ועכשיו קורא אותם "עם", אלא ישר' סתם היינו בין אנשים ובין נשים, אלא "עם" אילו הצדיקים.

ויאמינו ביי' ואף על גב דכתיב ויאמן העם, אחר מיכן אמ' אשר הבאשתם את ריחינו, אבל עכשיו האמינו עכ"ל.

ויש לבאר במה שכתב אבל עכשיו האמינו היינו שעכשיו היתה זו אמונה שלמה, משא"כ לפני כן שמיד אמרו אשר הבאשתם והוכיחו שאינם מאמינים [ועיין שמו"ר פכ"ג ב'].

ויותר מבואר בדרשות הר"י אבן שועיב לפרשת בשלח וז"ל, וענין ויורהו, לשון לימוד, כי לא אמר ויראהו אלא ויורהו, כמו ויורני, ויאמר לי, הורה לו הדרך אשר ילכו בה, והסיר מהם כל ספיקותיהם, זולתי אותן ערב רב, כי לא מזרע ישראל הם שחזרו וקטרגו עד שפלטם הענן, ואותן האחרים היו בם אמונה ובזכותם זכו לנצח אותה מלחמה.

ובזכות אותה האמונה זכו לאותה מראה דכתיב ויאמינו בה', וכי אף על פי שכתוב ויאמן העם, לא כל העם, ולכן היו בועטים במשה והיו אומרים המבלי אין קברים במצרים.

שהיו כתות, כת צועקת אל ה' שהאמינו בשם דכתיב ויצעקו בני ישראל, לשון שבח בני המאמינים.

ואמרו במדרש ופרעה הקריב, קרב לא נאמר אלא הקריב, שהקריב ישראל לאביהם שבשמים, שצעקו אליו ממוראו ומפחדו שהיה נוסע אחריהם.

וכת אחרת היו מסופקים במשה ובנביאותו והיו אומרים המבלי אין קברים במצרים, ואליהם אמר אל תיראו, ולכן אמר ויאמר משה אל העם.

ולכן אמרו ז"ל כל מקום שכתוב העם לשון גנאי, וכל מקום שנא' ישראל לשון שבח.

כמו ויחל העם לזנות, וירא העם כי בושש משה, וכן כלם, ולכן כתיב כאן ויראו העם את ה' ויאמינו, כי האחרים מאמינים היו, ובזכות האמונה זכו העם לנבואה דכתי' בתריה אז ישיר משה ובני ישראל, כללם כלם בשבח, וזכו לכל המעלות, למראה ולשירה ולמן לחם אבירים, לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו ונבלע באיברים, כי בזכות אבות זכו לכל זה עכ"ל.

והכונה בכל זה הוא שכעת גם הערב רב האמינו, אבל 'האחרים האמינו' כלומר האחרים האמינו כבר לפני ש'ויראו העם את ה", ודוקא הערב רב הוצרכו לאות ומופת, ובכך מתורץ למה אחרי 'ויאמן העם' אמרו 'המבלי אין קברים' משום שעד כה לא נכלל הע"ר.

ובשפ"א פ' בשלח כתב, ויאמינו בה' ובמשה כו' אף דגם במצרים כ' ויאמן העם כו'.

רק שיש ב' אמונות.

א' אף שאין האדם יודע כלום.

ועכ"ז מאמין בהקב"ה.

וזה מביאו שיוכל להשיג ג"כ.

ואח"כ צריך להאמין ע"י ההשגה עצמו שידע שא"א להשיגו כלל.

וזהו ובמשה שכ' ז"ל באספקלריא דנהרא.

כי מה שאדם מאמין ע"י הריחוק כנ"ל נק' אס' דלא נהרא.

ובחי' מרע"ה אס' דנהרא.

שהי' ביטול ע"י הדעת והשכל כו'.

ונק' ג"כ אספקלריא שהיא מחיצה ע"י האור עצמו כנ"ל.

וכמו כן יש ב' מיני גלות והסתרות.

והוא בחי' עוה"ז ועוה"ב.

ב' העלמות.

שיש העלם והסתר בעוה"ז.

החושך יכסה ארץ.

וכפי תגבורת האדם על היצה"ר זוכה לצאת מהחשיכה.

ואך בזה עצמו לא יבוא אל השלימות.

כי מרע לא יבוא טוב.

ורק ע"י סיוע מהבורא ית"ש שעשה כן שע"י עבודת האדם וגובר נגד יצרו.

עי"ז זוכה שמושיע לו הקדוש ברוך הוא אח"כ בבחי' עשה טוב.

והוא העלם הב' שיש בבחי' עשה טוב ע"י האמת.

שמעשה הטוב גבוה עד מאוד ואין בשכל האדם להתקרב שם רק ע"י הקדמת עבודת האדם בהעלם ראשון.

מזכה אותו הקדוש ברוך הוא בהעלם השני.

וזה ענין עוה"ז מכין לעוה"ב.

וכן ענין ימי המעשה הכנה לשבת קודש.

וי"ל שזה ענין יצ"מ וקריעת ים סוף.

כי למה צוה הש"י וישובו כו'.

וכ' ויהי בשלח.

וי"ל שהי' חסרון מה שנצמח יצ"מ ע"י פרעה הרשע שהוא העלם הראשון.

עבודת חומר ולבנים כו'.

והי' נצרך אח"כ להיות ישועה בהעלם הב'.

וזה שהי' ע"י בנ"י עצמם וישובו.

ולא הי' ע"י פרעה ומצרים כלל.

והי' הצרה ג"כ ע"י הדעת שהרי חזרתם הי' בדעת והשכל.

והוא העלם הב' כנ"ל.

ואח"כ ויאמינו בה' ובמשה כנ"ל.

וכן איתא שקי"ס הי' ביום הז' כדמיון שבת אחרי ימי המעשה עכ"ל.

ובבית הלוי פ' בראשית כתב, וכן בהא דמסיים הפסוק ויאמינו בה' ובמשה עבדו.

אמר בזוהר הקדוש (ח"ב נ"ג ע"ב) וז"ל וכי עד השתא לא האמינו בה' והכתיב (שמות ד) ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' כו' והא חמו כל אינון גבורן דעבד להון במצרים אלא מהו ויאמינו ההוא מילא דאמר להון משה אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה'.

וגם דברי הזוהר אינם מובנים כלל, במה מתורץ קושייתו דבמה נשתנה פסוק זה מכל דבריו של משה שהאמינו ורק בדברים אלו שאמר לישראל אל תיראו לא האמינו עד השתא.

והנראה לומר בזה דהנה במדרש תנחומא פרשה (אמור) [לך לך טו] וז"ל בעוה"ז יש להם יצה"ר והם מתייראין מן העבירות לע"ל שאין יצה"ר ממה הן מתייראין הן מתייראין מן הטוב הצפון להם כמו שנאמר (הושע ג) ופחדו אל ה' ואל טובו.

וגם דברים אלו צריך הסבר להבין הכוונה בזה.

והכוונה בזה דהנה יש שני אופני יראה, אחד יראת העונש אשר אם יתבונן האדם מעשיו אשר לא טובים שעברו עליו וכמה גדל העונש אשר יגיע לו עבורם הלא ימלא יראה ופחד, וגם מי שלא חטא כשיתבונן בעצמו היאך טבעו עלול לחטא וכשיסיח דעתו משמירת גופו ילכד בפח היצר הטמון בלבו ימלא יראה, ויראה זו באה ע"י היצה"ר דאם לא היה היצה"ר בעולם הלא לא היה מקום ליראה זו כלל, ומציאת היצר גורם שימצא יראה זו, ויראה זו רחוקה מאד ממידת האהבה, דאהבה באה כשיתבונן האדם בחסדי ה' על ברואיו ואז לא יהיה לו יראה ורק כשיתבונן בעונשיו יתחדש לו בלבו יראה זו.

ויראה זו יוכל להמצא גם מפני בו"ד דמי שהוא במקום גדודי חיות ולסטים ומפני מי שהוא חזק ממנו יתיירא ממנו.

ובחי' זו הוא בחי' מלאכה דהיינו התחדשות עונש שלא היה לו מקודם וכמאמר שהבאנו דפורעניות רשעים נקרא מלאכה.

אמנם יש אופן אחר כשנקבע בלב האדם האמונה הגמורה במה שמבואר לעיל אשר בכל רגע השי"ת מהוה לכל העולם יש מאין ממש ואם לא יהיה מהוה אותם רגע אחד יהיו אפס ותוהו הלא אז ג"כ תפול עליו היראה והפחד.

והוא כדמיון אדם שנפל בים ובא אחד ומחזיקו בידו שלא יטבע ואם רק ירף ממנו מלהחזיקו הלא יטבע הלא אז יגיע לו האהבה להמחזיקו וגם היראה ממנו שניהם ביחד וכל מה שיתבונן בהטובה שזה עושה עמו כן תגדל עליו היראה והפחד ממנו.

ויראה זו קשורה באהבה לא יפרדו.

ועל בחינה זו אנו אומרים בשמ"ע ועל חיינו המסורים בידך וכמש"ל.

ויראה זו נקרא יראת ה' יען כי יראה זו מיוחדת רק מפני ה' ואין לה מקום מוצא מפני בו"ד.

ויראה זו היא מבחינת שבת וכמו שנתבאר דשבת מורה על זה.

ועל יראה זו באה ההבטחה שישיגו אותה כל ישראל לע"ל בימי המשיח.

דעד עתה הרי בחינה זו אינה נרגשת בחושי האדם והיא כעת רק בגדר אמונה ובהסח הדעת כרגע נשכחת מלב האדם ורק הצדיקים גמורים זוכים לה באמונתם הטהורה עד שנקבע בלבם ממש כמו הרגשה חושיית.

אבל לע"ל יורגש בחוש לכולם כי הוא יתברך מהוה הכל בכל רגע וכי כל הברואים והעולמות והנמצאים נצרכים לטובו שיהיה מחזיקם ומזה יגיע להם הפחד.

וזהו שאה"כ (הושע ג') אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דויד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו, ביאור הכתוב דיפחדו אל טובו אחרי שיהיה מורגש לכולם בחוש בחינה זו כי הם נצרכים לטובו בכל רגע כמש"ל.

וזהו כוונת מדרש תנחומא הנ"ל דבעוה"ז שיש יצה"ר הם מתייראים מן העבירות וזהו יראה ראשונה הנ"ל אבל לע"ל שאין יצה"ר יקויים בהם ופחדו אל ה' ואל טובו.

ויש עוד אופן שלישי והוא יראת הרוממות אשר בהתבוננו גדולתו יתברך תפול עליו אימה.

ועל ג' בחינות אמרו בזוהר (הקדמת הזוהר י"א ע"ב) יראה דאית לברנש למדחל מקמי מרי בגין דאיהו רב והוא יראת הרוממות, ושליט והוא יראת העונש, עיקרא ושרשי דכל עלמין דהוא מהוה לכל הנמצאים.

ובאמת דכל האופנים נצרכים דלא כל העתים שוים להאדם להנצל מפתיו של היצר, ואם יכול לנצחו בהתבוננו מרוממותו יתברך מה טוב, ואם רואה שעדיין לא ניצל ממנו יתבונן בזה אשר גם עתה ברגע זו שרוצה לחטוא בה השי"ת מהוה אותו ואם לא יחזיק בידו הוא אפס ותוהו, ואם עוד לא נצחו יתבונן ביראת העונש.

ולהג' בחי' הללו כיונו בברכות (ד' ה') לעולם ירגיז כו' לא נצחו יעסוק בתורה דעל ידה יגיע לרוממות, לא נצחו יקרא ק"ש, וזהו דה' אחד ואין לשום דבר מציאות בלתו.

לא נצחו יזכיר לו יום המיתה והוא יראת העונש.

והנה יראה הראשונה כבר השיגו אותה במצרים כי ראו בחוש גודל העונשים שמעניש לעוברים על ציויו, ובמצרים נתפרסם אצלם שני עיקרי האמונה והם ההשגחה על מעשה האדם והעונש להעוברים.

אבל בים הגיענו להבחינה השניה שכתבנו וכולם ראו בחוש והגיעו אז בשעת מעשה להיראה שאנחנו מחכים לה לע"ל, דהרי הליכתם בים בודאי דנשתהה כמה שעות והלכו על המים וכדאיתא במדרש (במדב"ר ט - יב) דשליש המים נקפא תחת רגליהם והלכו עליהם, ומצדיהם וגם למעלה על ראשיהם היו המים תלוים וכדאיתא באבות דר' נתן (סוף פל"ג) שהיה המים כמו כיפה עליהם, והשי"ת החזיק המים שיעמדו כמו נד ולא יפלו עליהם ואז ראו בעין בשר בחינה זו וכל מה שהתבוננו אז בחסדיו המרובים כן נפל עליהם הפחד ואז נתקיים בהם ופחדו אל ה' ואל טובו, וזה שאמר המדרש וייראו העם את ה' עד כאן לא היו יראים את ה' הוא רומז למדת הרחמים ובמצרים לא הגיעו רק ליראת העונש אבל לא הגיעו להשיג יראתו בהתבוננות של מדת הרחמים וחסד, אבל בים הרגישו בחוש והגיעו לבחינת יראת ה' ובעת היותם בים טעמו כל ישראל בחוש היראה שיהיה לע"ל באחרית הימים הנקראת יראת ה' ביחוד יען שיראה זו מיוחדת רק לו לבדו ואין לזולתו בו.

ובזה יתפרש ג"כ דברי הזוהר דמפרש הא דאמר ויאמינו בה' ובמשה דהאמינו במה דאמר להם אל תיראו.

והכוונה דמי שכבר זכה והגיע ליראה זו ונשתרש בלבו האמונה עד שלא יפסק מלבו הרי שוב אין שום מקום אצלו ליראה חיצונית דהיאך יהיה ירא משום דבר אחר שנתברר לו דאין באותו דבר שום מציאות בעצמו ובכל רגע ה' יתברך ממציאו א"כ הרי אין שום חילוק בין ים ליבשה ולא שייך לומר שיהיה ירא לילך בים יותר מן היבשה דהא גם היבשה קיומה רק מה שה' מקיימה בכל רגע, ורגע הראשונה איננה סיבה לקיומה ברגע השניה רק היא בריאה חדשה ואיננו בטוח ביבשה יותר מבים, וגם אין לו להיות ירא מן החיות המזיקות כיון דכל כחה אינו בעצמה ובכל רגע היא בריה חדשה וא"כ אין לו לירוא מפניה ברגע העתידה מזה שידע איכותה ברגע הקודמת, וזהו שבימי משיח יתבטלו כל יראות החיצוניות וכמו שאמר הכתוב (ישעיה יא) וגר זאב עם כבש.

וכן בים זכו לקריעת ים סוף אחר שהשרישו בלבם אמונה זו וביטלו מעל עצמם כל יראות חיצוניות וזהו שאמה"כ דבר אל בנ"י ויסעו, אמר להם שלא יהיה בלבם שום יראה מן הים, ועבור זה זכו שנקרע הים לפניהם וראו בחוש ועין בשר בחינה זו ונשתרש בלבם יראה זו, וזהו שאמר הזוהר דהך ויאמינו העם ובמשה היינו דהאמינו במה דאמר להם משה אל תיראו התיצבו וראו ישועת ה' וכמו שנתבאר.

וגם בעת יציאת מצרים איתא במדרש (שמו"ר פט"ז ג) דאמר משה לפני הקדוש ברוך הוא דהיאך יכולין ישראל לעשות הקרבן פסח הן יזבחו תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלום א"ל הקדוש ברוך הוא חייך אין ישראל יוצאין ממצרים עד שיזבחו ע"ז של מצרים לעיניהם.

דעי"ז שהשרישו בלבם אמונתם ביחודו ובטלו מעל עצמם היראה מהמצריים עבור זה זכו להגאל מהם.

ורק דבלילה ראשונה של פסח עשו ישראל כן באמונת לבם ובשביעי של פסח זכו לראות אמונה זו בחוש ועין בשר.

ומה מאד יתבאר לפי הדברים האלה דברי המדרש רבה סוף פרשת בא (שמו"ר יט ז) אמר הקדוש ברוך הוא למשה כו' כשם שבראתי את העולם ואמרתי לישראל לזכור את השבת זכר למעשה בראשית כך היו זוכרים הנסים שעשיתי לכם במצרים וזכרו ליום שיצאתם משם שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים למה כי בחוזק יד הוציאך ה' ממצרים ולא יראה לך שאור שבעת ימים כנגד ז' ימים שבין הגאולה ולקריעת ים סוף כשם (שבתחילת) [שבתחלה הם] ז' ימי בראשית וכשם שהשבת מתקיים אחד לז' ימים כן יהיה אלה ז' ימים מתקיימים בכל שנה עכ"ל.

ובודאי דלכאורה אינו מובן מה חיבור המה ז' ימי בראשית ושבת לז' ימי פסח, ולפי הנ"ל מבואר דע"י בחינת שבת דהוא לאות שהוא מהוה הכל בכל רגע זכו לגאולת מצרים ולקריעת ים סוף דבמצרים ראו עונשים מחודשים שהוא בחינת מלאכה של ששת ימי בראשית ובים ראו בחוש ענין השביתה של שבת וזכו להיראה היוצא מבחי' זו וכו' עכ"ל הבית הלוי ע"ש בכל אורך דבריו.

{עש"ק פ' לך תשע"ו בס"ד}

מה שהקשה כת"ר עמ"ש בפיוט לברית מילה הרחמן הוא ישלח לנו משיחו, ואח"כ: הרחמן הוא ישלח לנו כהן צדק (והיינו אליהו הנביא), וצ"ב סדר הדברים דהרי אליהו יבוא קודם למשיח.

דהרי בגמ' עירובין מ"ג ב' אי' והא לא אתא אליהו מאתמול וכו', ומבואר שאין הסדר כך.

תשובה - שאלה גדולה היא, וכבר עמדו הרבה על שאלה זו [ואביא בזה מה שראיתי בס' הדעה"ד שם], ובסידור אוצר התפילות בפי' דובר שלום תי' בזה בב' אופנים: א) מאחר ויבואו שני משיחים בן יוסף ובן דוד, יתכן שאליהו יבוא אחר משיח בן יוסף וקודם משיח בן דוד.

ב) "כהן צדק" אינו אליהו הנביא, שהרי בסוכה (נ"ב ע"ב) נמנו ארבעה חרשים (אומנים): משיח בן דוד, משיח בן יוסף, אליה, וכהן צדק.

הרי לנו שכהן צדיק אינו אליהו, (ועיי"ש מה שפירש רש"י).

ורצה לומר דכהן צדק בהקשר של הפיוט לבירת מילה הוא פנחס, ועפ"י מדרש שוח"ט (מזמור מ"ז) מתבאר, שמלבד אליהו יהיה עוד אחד שיטול חלק בתהליך הגאולה, וזה עפ"י הכתוב "הן עבדי אתמך בו בחירי רצתה נפשי".

לדעת ה"דובר שלום" הכוונה לפנחס.

לפי"ז בתחילה חשיב "ישלח לנו משיחו", ואח"ז "ישלח לנו כהן צדק" הוא פנחס דאתי בסוף יומא אחרי המשיח, עיין שם בכל פירושו.

בקובץ אורייתא (כרך י"ט ע' תלב - ג) הביא בזה תירוצים מכמה ת"ח: הרב משה אונגר כתב כי גם "הרחמן הוא ישלח לנו משיחו", הכוונה לאליהו הנביא.

מאחר ואליהו הוא כהן, אפשר לכנותו משיח כי הוא ככה"ג הנמשח בשמן.

את דבריו סמך על סוף הפיסקא "לבשר בשורות טובות וניחומים", ומכמה מקומות משמע שזה תפקידו של אליהו.

סיים המשיב הנ"ל את תירוצו באומרו "ואל תתמה למה ייחד לאליהו ב' הרחמן, שהרי גם לאביו ולאמו יחד הפייט ב' הרחמן, הראשון והשני".

לאחר מכן כתב לנו המשיב הנ"ל כי מצא שהדבר כמעט מפורש בפרקי דרבי אליעזר פכ"ט שקורא לאליהו משיח, ואף שהרד"ל שם גריס אחרת, אין צורך בכך וכו'.

משיבים אחדים ציינו, כי אמנם אליהו יקדים את בוא המשיח, ברם מאחר ובברית מילה עסקינן, הלא אליהו בעצמו המכונה "מלאך הברית" כבר נמצא בברית, ע"כ אין צורך להתפלל שהקב"ה ישלח לנו את אליהו, כי הוא כבר נמצא.

אלא רק מבקשים שימלא שליחותו לנחמנו תוך כדי הופעתו של המשיח.

[ועיין עוד לקמן בביאור הדברים].

הרב אברהם ישעיהו רודרמן כתב שאולי נתכווין הפייטן להבליע שמו בתוך הפיוט, ומאחר ששמו היה "אברהם כהן צדק", לפיכך הקדיש את הרחמן האחרון לשם משפחתו "כהן צדק".

[א"ה והבקי בפיוטים יוכל לדעת כי יש טעם בדברים].

גם הוסיף הלה לתרץ שאפשר שקודם מבקשים על התכלית - משיח, ורק לאחר מכן על האמצעי המבשר את התכלית - אליהו.

הרב ישראל גולדברג ועוד, תירצו דהנה ב"כרתי ופלתי" - בקונטרס בית הספק כתב דמה דאליהו יבוא קודם למשיח זה בגאולה של "בעתה".

אבל בגאולה של "אחישנה" אז מדלג על ההרים ויבוא משיח ללא כל צורך במבשר קודם.

עיין שם מה שיישב את דברי הרמב"ם.

הוסיפו המתרצים הנ"ל והראו מקום לספר "כלי חמדה" עה"ת פר' שמיני שהביא את הכרתי ופלתי וכתב: ורגיל אני לומר עפי"ז מה שייסד הפייטן בנוסח הרחמן לברית מילה שמקודם מתפלל הרחמן הוא ישלח לנו משיח הולך תמים וכו', ואח"כ הרחמן הוא ישלח לנו כהן צדק וכו', והוא שינוי הסדר.

אמנם לדעת הכו"פ אתי שפיר, דמקודם אנו מתפללין על הגאולה של "אחישנה" ואז יבוא משיח בלי בשורת אליהו הנביא מקודם, ואח"כ מתפללים שאם לא נזכה לזה, נזכה עכ"פ לגאולה ד"בעתה" ויבוא אליהו לבשר לנו הגאולה, עכ"ל.

לאחר זאת ביאר הכלי חמדה כפי שכתבו משיבים אחדים מעצמם לעיל, אך באופן מבואר יותר, דמכיון שאליהו כבר נמצא בברית שהרי הוא מלאך הברית, אין צורך לבקשו שיבוא, אלא מנצלים עובדה זו ומתפללים שיבוא המשיח מיד, אך בכל אופן גם אם ח"ו לא נזכה לכך, מבקשים שהקב"ה יממש את תהליך הגאולה הרגיל וזה ע"י שישלח לנו קודם כל את הכהן צדק - אליהו, שיבשר על תחילת הגאולה.

ע"כ.

[וראה עוד בקובץ זכור לאברהם [חולון] תשנ"ז תשנ"ח, שס"ח שצ"א].

לכבוד מו"ר הרה"ג רב סילבר שליט"א אחדשה"ט

יש לי כמה הערות ואשמח בתשובה.

אבקש סליחה עבור הטירחא אבל תורה היא וללמוד אני צריך.

א) זבחים מ"ג ע"א, אמר עולא קומץ פיגול שהעלו על גבי המזבח פקע פיגולו ממנו אם אחרים מביא לידי פיגול הוא עצמו לא כל שכן כו׳, מאי קא משמע לן אי דאין חייבין עליו משום פיגול תנינא אלו דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול הקומץ "והקטרת והלבונה ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים והדם", יש להעיר מדוע האריך הגמרא להביא כל המשנה.

ומאחר שהאריך כ״כ יש להעיר מדוע לא כתב גם ״והנסכין הבאין בפני עצמן״ [וי״ל] וצ״ע.

ב) נ"ג ע"א, וחומר בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה כו׳, לכאורה קשה מאוד לעשות כן במציאות וצ"ע.

ועיין שיטה מקובצת שהביא גירסא אחרת.

אשמח בביאור כוונת הגמרא בזה.

ג) נ"ד ע"א, ת״ש דתני לוי כו׳ ומביא סיד וקוניא וזפת כו׳, ומביא זפת וקוניא וממחה ושופך וזהו קרן כו׳, יש לדקדק, א) מדוע אצל היסוד הקדים קוניא לזפת ואצל הקרן הקדים זפת לקוניא?

ב) מדוע לא הזכיר סיד אצל הקרן.

ועיין הגהות הגר״א שהגיה דתיבת זפת נמחק וצ״ל גפסיס.

אשמח בביאור כוונתו.

ד) נ"ה ע"א, לכהנים ״לנשיהם״ ולבניהם כו׳, פירש״י ולנשיהם כדכתיב ואת חזה התנופה וגו׳ אתה ובניך ובנותיך.

 לכאורה צ״ע, איך ילפינן נשיהם של הכהנים מקרא של בנותיהם.

 אשמח בביאור בזה.

החותם בכבוד רב.

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

שלו' רב וכט"ס

באופן כללי בחלק מן הדקדוקים מן הסוג של מעכת"ר, חלק מהם בודאי כדאי לבדוק בדקדוקי סופרים וכדומה ממאספי הנוסחאות, כי ביודעי ובמכירי שבהרבה דברים מסגנון זה לא דקדקו כלל המעתיקים בדורות הקדמונים, והיה יכול להיות כתוב כך באותה מידה שיכול להיות כתוב אחרת לפי רצון המעתיקים.

על שאלה א.

אם נימא שדפוס וילנא כמו שהוא בדיוק, כך יצא מתחת ידיהם של רבינא ורב אשי בקטע זה, יש לומר דלפלוגתא לא נחית, כל מה שאינו נוגע לענין זה.

ועוד י"ל לפי הגי' דגרסי' מנחת נסכים במשנה [עי' ברש"י ותוס' ודק"ס] א"כ סגי בזה בלא כל האריכות של המחלוקת דנקיט עיקר הענין כבר, ולפי מאן דל"ג במשנה ע"כ שבשתא נפל כאן בהבאת המשנה בלשון הגמ' וא"כ כמו שתיקן במשנה למחוק כך יתקן גם כאן למחוק ואולי גם להגיה ד"ז.

על שאלה ב.

לא הבנתי מה קשה לו, הרי מדובר בכהנים שיש להם אומנות וזריזות והם לומדים ומאמנים עצמם הרבה קודם שמתחילין עבודתן, והרי הלהטוטנים של זמנינו עושים פעולות סבוכות הרבה יותר מפעולה זו.

והכונה שמושך את הדם שעל אצבעו השניה [היינו סתם אצבע הסמוכה לגודל] ע"י ב' אצבעות הללו שהם מושכים את הדם שעל אצבעו השניה.

וכתב אלי שוב: לא הבנתי איך שהזרת מסייע להאצבע.

וכתבתי לו: אולי תעשה נסיון באצבעות של מעכת"ר אם יש אפשרות בדוחק "לגרד" את האצבע ע"י הזרת, וזה פחות או יותר מה שעשו במקדש שהיו מושכין את הדם מע"ג האצב

על שאלה ג.

ראה נוסחאות הכת"י הישרות בדקדוקי סופרים עמ' מט [אותיות ב' וג'], ותמצא שרק בסדר קדשים המשובש יש שיבושי כאלו בד"כ, שהנוסחא הנדפסת מהם אינה מוגהת כל הצורך, ונוסחת כתה"י עדיפא.

ומה שהקשה במש"כ ועיין הגהות הגר״א וכו'.

אפשר שהגיה ע"פ נ"א או ע"פ מקבילות במדרשי חז"ל.

על שאלה ד.

ראה דברי אליהו עמ"ס יבמות עמ' רצא, ותורת זאב (צציק) עמ' קנה שנתקשו בזה.

ובאמת תמוה שמלבד שהלימוד עצמו אינו ברור הרי מלבד זה במקומות אחרים מבואר שהלימוד הוא מדרשא אחרינא, עיין במקורות הנ"ל, ואולי יש מקום קצת לתקן ברש"י שיהיה קרי על תיבת לבניהן במשנה ואילו נשותיהן לא איירי בהו, אבל צריך להתיישב בזה וכן ברש"י דיבמות המובא שם.

בכבוד רב

***

בענין מי שמאמין במשיח שקר

הנה יש שיצאו לטעון כי מי שמאמין במשיח שקר הרי הוא כופר במשיח האמת, ודינו ככופר בי"ג עיקרים.

אכן נראה דאין דינו חמור כ"כ דהרמב"ם לא מנה בי"ג עיקרים את הענין של אמונה באותו משיח האמת, [וכ"ש לדעת הגאונים ועוד שאין י"ג עיקרים, ואכ"מ], דמשיח אינו הקב"ה שאסור להמיר אותו והאמונה במשיח היא שסופינו לזכות לביאת המשיח מי שיהא ראוי לכך, וי"א שבכל דור יש משיח אחר (כ"כ הרע"ב בפי' מגילת רות וכ"כ מרן הגרח"ק שליט"א), ורק מי שסבור שאינו בן דוד אלא ממשפחה אחרת חשיב כופר לדעת הרמב"ם (ועי' בריש ס' העיקרים), וידוע דגם ר"ע האמין בבר כוכבא בתחילה, ודרש עליו דרך כוכב מיעקב, כדאיתא בגמ', ואין לומר שנסתפק כיון שהיה נושא כליו כמ"ש הרמב"ם בסוף הל' מלכים ובודאי היה לו מדרש האומר כן או ספר מאותה התקופה, [כיון שאין הדברים משתמעים לב' פנים ולא יתכן לחדש כן מעצמו, א"כ בודאי היה לו מקור ברור לזה, וידוע שהרבה מדרשים אבדו מעמנו], וכן מבואר בהרבה ראשונים שר"ע האמין ממש בבר כוכבא (הוב"ד בסו"ס משי' השקר להגרב"ש המבורגר), ולא יתכן לומר שבאותה שעה היה ר"ע כופר, והאומר כן הוא עצמו כופר, וגם גדולי עולם האמינו בש"ץ עכ"פ באותו זמן כידוע, ולא נפרט שמותן מפני כבודן, ולא נחרץ גורל כולן עם הכופרים והאומרים אין תחה"מ מן התורה, והיו הרבה משיחי שקר בכל דור ודור והרבה ת"ח האמינו בהם וכנ"ל.

וא"כ אין כאן כפירה אלא שטות, ולכשיכיר בשטותו יעשה תשובה על שהורה שלא כהלכה ושביזה כבוד שמים לומר שזה משיח.