משיח

{עש"ק פ' בשלח ע"ו}

האם היו ישראל צמאים למים כשבא עמלק עליהם

א) מה שהקשה דכתיב (שמות י"ז ו') שהכה משה בצור ורק אחר כך כתיב ויבא עמלק, ומאידך רש"י כתב בדברים גבי זכירת עמלק ואתה עיף בצמא דכתיב ויצמא שם העם וכו', וצ"ע הרי כבר הכה משה בצור.

תשובה ראשית י"ל דאין מוקדם ומאוחר בתורה, וכשיש לנו הכרח לומר שהיו צמאים דהרי כתיב עיף, והיינו בצמא (עי' בפ"ח דיומא), א"כ שבקיה לקרא ואימא שזה היה אח"כ.

עוי"ל שגם אם היה כך שמשה כבר הביא מקור מים מ"מ שמא עדיין לא היה מצוי להם המים מיד עד אחר שיציינו הנשיאים את מקומות המים, כמ"ש רז"ל עה"פ במחוקק במשענותם, ולבנתים כבר בא עמלק.

עוד י"ל דהרי דרכו של עולם שכאשר אדם בא למצב של איבוד עשתונות הוא נותר במצב זה גם אח"כ בזמן שכבר יצא מן המצב, ולכך גם אחר שמצאו מים היו טרודין ועיפין.

ולפ"ז מה דקי"ל ביומא שם שעיף היינו בצמא, אין הכונה שזהו תרגום המילה, אלא עייפות היא תוצאת הצימאון.

א"נ ואתה עיף ויגע אינו טעם לביאת עמלק שהיו יגעים, אלא משום שהיו יגעים כבר מעיקרא, לכך באו לידי רפיון ידים וניסו את הקב"ה, וע"ז בא עמלק, ומ"ש ואתה עיף ויגע היינו שזה גרם.

האם לא היו ישראל מספרין בלשון מצרי

ב) מה שהקשה ע"ד הרשב"ם שכתב ד'ויאמרו בני ישראל מן הוא' (ט"ז ט"ו) היינו 'מי הוא' בל' מצרי שהיו רגילין בו, והקשה שהרי לא שינו את לשונם כמ"ש בבמ"ר י"ג כ' ועוד.

תשובה הנה הראשונים באופן כללי בפירושיהם עה"ת לא דקדקו תמיד לפרש אחר דברי רז"ל, אך כאן עצם דברי הרשב"ם כבר נזכרו במכילתא ויראו בני ישראל ויאמרו איש וגו'.

כאדם שאומר לחבירו מה הוא, כך אמרו ישראל מן הוא.

וכ"כ בלק"ט שהיה ל' מצרי שהיו רגילין בו וכנ"ל, ובא"ע כתב עוד שכך הוא גםבל' ישמעאל.

ומה שהקשה מהבמ"ר הנ"ל, הנה יש מדרשות חלוקות בזה ויעויין גם בפסדר"כ פסקא בחדש השלישי (יב) איתא בזה"ל: א"ר נחמיה מהו אנכי לשון מצרי הוא למה הדבר דומה למלך בשר ודם שנישבה בנו ועשה ימים הרבה אצל השבויין לבש נקמה אביו והלך אצלו והביאו ובא להשיח עמו בלשונן של שבויין כך הב"ה עשו ישראל במצרים כל אותן השנים ולמדו שיחתן של מצרים כשגאלן הב"ה ובא ליתן להם את התורה ולא היו יודעים לשמוע אמ' הקב"ה הרי אני משיח להם בלשון מצרי אמ' הקב"ה אנכי אנוך כך פתח להם הקב"ה בלשונם אנכי ה' אלהיך עכ"ל.

אתה הראית לדעת כי יש מדרשות חלוקות בדבר זה, ושום תירוץ אחר לא יועיל בזה.

מ"ט לא נזכרו בתורה מכות שהיו על הים

ג) מה שהקשה כת"ר מ"ט לא נזכרו בתורה כל מכות שעל הים כשם שנזכרו מכות שהיו במצרים, וכ"ש דעדיפי מינייהו מכות שבים כמ"ש בהגש"פ [וכ"ה במכילתא ובשמות רבה ובזהר].

תשובה נ"ל דהעיקר מה שנזכרו עשרת המכות בתורה, הוא מחמת כל קידוש השם שהיה בתהליכי מכות הללו, כמ"ש ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי שמי בכל הארץ, וכתיב למען תספר וגו' את אשר התעללתי במצרים וגו', וכן כמה מקראות המראין זה, משא"כ מכות שבים שהיו בלא התראות והודאות כמו ה' הצדיק וגו', וכמו ולכו נא הגברים ועבדו את ה' וכדו', להכי לא פירט הכתוב כ"כ אלא כללן יותר ומיהו בדרשות דרשינן למכות שהיו להם כמו מכת חשך דרשי' במכילתא עיין שם.

כך נראה לי, ולא מצאתי הדבר מפורש.

מ"ט לא נזכר בתורה מעיקרא שעלו עצמות שאר שבטים ממצרים

ד) מה ששאל הג"ר שמואל ליבוביץ בהא דדרשי' במכילתא מזה אתכם, מלמד שאף עצמות שאר שבטים עלו עמו, מ"ט לא נזכר ענין זה של אתכם כשהשביע יוסף לאחיו, ורק השתא כשעלו עצמותיו בפ' בשלח נזכר זה.

תשובה נראה כי מוטב להזכיר ענין זה אחר שהוא התקיים, מאשר להזכיר קודם שהתקיים הדבר, בפרט שיוסף היה ברי לו שיעלו את עצמות שאר השבטים וביקש שיעלו גם את עצמותיו, והרי לפי המצב שהיה עד עתה לא היתה נראית המציאות כ"כ שיצליחו להעלות עצמותיהם, ולכן מוטב להזכיר זאת כשכבר נתקיימה תוחלתן.

במ"ש באברהם ויהי כאשר הקריב

ה) מה שהקשה הג"ר מרדכי ויסנשטרן במ"ש רש"י עה"פ ופרעה הקריב שהיל"ל קרב, אלא שהיה מקריב עצמו קודם עמו, וא"כ מ"ט באברהם דכתיב ויהי כאשר הקריב, והרי שם ליכא לפרש כן.

תשובה יעויין באלשיך שעמד על שאלה זו שם, וז"ל, ובזה נבא אל הענין והוא בשום לב אל הזכירו שם אברם באומרו וירד אברם מצרימה כי אחר שבפסוק הקודם נזכר היה די יאמר וירד מצרימה ויחזור אל שמו הנזכר ואין לומר כי על היות פרשה פתוחה בין פסוק לפסוק לא סמך אל הקודם כי הלא בראש פרשת וירא שאומר וירא אליו ולא אמר אל אברהם הוא כי סמך אל אברהם הנזכר בשלהי פרשה הקודמת ועוד אומרו ויהי כאשר הקריב שראוי לדקדק על דרך רבותינו ז"ל על ופרעה הקריב קרב לא נאמר וכו'.

וכתב שם לתרץ וז"ל, ועל כן ויהי כי הקריב

וכתב קרב לא נאמר כי אם הקריב כי הקריב עמו אוכלוסים הנפש אשר עשו בחרן ורבים מעמי הארץ המתיהדים ומתלוים עמו ועל כן מ"ש ויאמר אל שרי אשתו היה הנה נא ידעתי כו' אמרי נא כו' אך לא שוב אחור כי מי יכלכל כל העם הנלוים אליו לגמול חסד אתם אם היה שב ממקום השובע ואז ויאמר אל שרי אשתו אל תאשימני שהבאתיך אל מקום מסוכן שיקחוך כי הלא הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את כלומר שאילו ידעתי מקודם לא באתי הנה ע"כ.

וגם אם לא שייך לפרש לשון הקרבה על אברהם, אך הנה במכילתא כאן ישנם עוד ביאורים על הקריב, ע"ש ובמכילתא דרשב"י, ושמא עכ"פ שייך לבאר חלק מן הביאורים על אברהם, גם אי נימא דבפרעה שייך לבאר לשון הקרבת קרבן ובאברהם תהא לזה משמעות אחרת, דהעיקר הוא דנימא ששנוי הלשון בא ללמד על איזה ענין.

ויעויין עוד בבראשית רבה דדריש ממ"ש ויהי

ויעויין כאשר הקריב שהושוה אברהם לישראל, דגבייהו נמי כתיב ופרעה הקריב, ומייתי שם כמה ענינים שנאמרו גבי אברהם ונשנו אח"כ גבי ישראל, שמעשה אבות סימן לבנים, ואפשר דלזה גופא נכתב בלשון זה, כדי לדמות הענין לישראל, ומאידך גבי ישראל גופייהו מה שנאמר כן הטעם הוא מטעם אחר.

{בע"ה מוצ"ש פר' שמות כ"א טבת ע"ו}

פה קרית ספר יע"א

מודיעין עילית

לכבוד הגאון מו"ח הגר"ד בלומנטל שליט"א

{שלו' רב לו ולכל בני ביתו}

אבוא בזה על מה ששאל כת"ר שליט"א, במ"ש בגמ' ב"ק נ"ו ב', רב יוסף אמר כש"ש דמי בההיא הנאה דלא בעיא למיתבי ליה ריפתא לעניא הוי כש"ש ע"כ, וכן הוא בעוד כמה מקומות בש"ס, ופליאה היא מ"ט בשומר חינם לא אמרינן שיהא כשו"ש על מה שעושה מצוה דעי"ז פטור מלמיתב ריפתא לעניא.

ומעיקרא הייתי סבור ליישב בזה, דלא שייך שאדם יוכל לפטור ע"י רצונו מצוה אחרת, ר"ל כיון שכל מה שהוא מצוה כאן הוא רק מצד שכך רצון האיש, ממילא ל"א שעי"ז יוכל לפטור מצוה אחרת, דנימא ליה דל רעותך מהכא, ומוטל על האדם לסלק רצונו כדי שיוכל לקיים המצוה כראוי, משא"כ היכא שהיא מצוה שהתורה חייבה ממילא, כגון השבת אבידה, אע"ג דבעצם גם בזה איתיהיב למחילה, אך לא דמי לזה.

וזה אמרתי על יסוד דברי התוס' שבועות ל' ב' גבי דחיית מצוה מחמת כבוד הבריות, שכתבו והתם נמי דפריך ממצא שק וקופה מכ"ש פריך וה"מ לשנויי שב ואל תעשה כדמשני בתר הכי אלא דשפיר משני שאני ממון דאיתיהב למחילה וכו', [ויעויין בגמ' שהביאו התוס' שם בפנים שלא נזכר מזה], ואע"ג דהתוס' גופייהו כללו בסברתן כל מה דאתיהיב למחילה, וה"ה השבת אבידה והלוית המת, אך מ"מ שייך להתאים הסברא גם לדהכא דמיירי רק בכה"ג וכמ"ש.

אכן אח"ז ראיתי שהריטב"א בשבועות מ"ד א' וב"מ פ"ב א' נחית לזה כבר ויישב באופנים אחרים, וז"ל בשבועות שם, וא"ת אם כן אפילו שומר חנם חייב לנערה ומיפטר מליתן פרוטה לעני ואם כן לרב יוסף יהא דינו כשומר שכר, וי"ל דשאני שומר דכי מנער לה לאו למצוה הוא אלא מדין שמירתו שקיבל עליו בפירוש ולא חשוב עוסק במצוה לפוטרו מפרוטה דעני ע"כ.

ודבריו צריכין ביאור דהרי יש בזה משום מצות חסד ואהבת לרעך כמוך.

ובב"מ שם כתב הריטב"א וז"ל, ואם תאמר מאי איריא מלוה על המשכון אפילו שומר פקדון יהא שומר שכר עליו מן הסתם דהא מחייב לנערו ומשתכר בפרוטה דרב יוסף, וי"ל דגבי שומר כיון דמיד בעלים בא לו וכל עיקרו לא נחת אלא לשמירה בעלמא וקבלו סתם אנן סהדי דלא נחת אלא להיות ש"ח ואע"פ שלא פירש כמי שפירש דמי, אבל באבדה שבאה לו שלא לדעת הבעלים ולא באה לו משום שמירה אלא משום מצוה וכן במלוה על המשכון שלא בא לו אלא משום מצוה אני אומר דדעתו להיות ש"ש בפרוטה דרב יוסף, א"נ שתנאי ב"ד הוא שיהא ש"ש בכך עכ"ל.

ותירוצו הראשון בב"מ, היינו דאע"פ שיוכל ליפטר עי"ז אבל אין בדעתו אלא לקבל תורת שמירת שומר חינם, וזהו חידוש שכל עיקר שו"ח שבתורה הוא מדין מתנה אדם וכו', אע"פ שבעצם לא היה שו"ח, ורק דאמדינן דעתו לזה.

ותירוצו השני ג"כ צריך ביאור, דודאי פשטות כונת הגמ' בב"ק שם היא שמן הדין הוא כך ולא מתנאי ב"ד, ויש שם ב' ביאורים בגמ' בטעם הדבר.

עוד עלה בדעתי לתרץ עפמ"ש הזכר יצחק סי' ז' דאע"ג שעוסק במצוה אינו פוטר מלאו, אלא רק ממצות עשה, וא"כ לא הו"ל למיפטר מצות צדקה שיש בה לאו, מ"מ כיון דבאבידה יש ג"כ לאו ומש"ה עוסק באבידה פוטר גם מלאו דצדקה, ובגוף קו' זו כבר דנו הרבה אחרונים [עי' ט"ז חו"מ סי' רס"ו סק"ה, אור שמח פ"ג מהל' יו"ט ה"ח, קו"ש ב"ב סי' מ"ח, אמרי בינה או"ח סי' י"ג סק"ג, וקה"י ח"ו סי' ל"ט], אכן מ"מ לפי דברי הזכר יצחק הללו יש לתרץ לעניינינו ג"כ, דהרי במצות חסד לבד יש רק עשה, ואין כאן פטור ממצות צדקה שיש בה גם עשה.

ויעויין עוד בשו"ת אחיעזר להגרח"ע זצ"ל ח"ג סי' ו' סק"ב, שעמד בזה עוד, וכתב וז"ל, ובעיקר מה שהעיר בש"ח שהוסיף על שמירתו דיהי' ש"ש משום פרוטה דר"י, הא לפ"ז יקשה בכל ש"ח דבקבלת שמירתו מקיים מצות גמ"ח ויש בזה פרוטה דר"י, ואין לומר משום שכבר נתחייב בזה בקבלת שמירה, דהא במלוה על המשכון כ' הרשב"א דהוי ש"ש משום פרוטה דר"י, אע"ג דאח"כ הרי מוכרח לשמרו, משום דבעת הלואה הי' פרוטה דר"י.

ועי' בנמוק"י בב"מ שם מה שהביא תי' הרשב"א והראב"ד תי' בענין אחר דמקיים מצוה גם אח"כ ואע"ג דבודאי אי אפשר לומר שיהי' ש"ח ש"ש עי"ז שהרי התורה ירדה לדעת השומרים כמ"ש התוס' בכתובות נ"ו ואין דעתו להשתעבד במה שלא חייבה אותו תורה ומה"ט גם בהוסיף על שמירתו דדרך ש"ח להוסיף על שמירתו הרי לא נשתעבד מתחילה יותר מ"מ אין זה מספיק לגמרי דעכ"פ נילף מזה דע"י פרוטה דר"י לא הוי ש"ש וגם שומר אבידה לא יהי' ש"ש.

ויעוי' בנתיבות סי' ע"ב ס"ק י"ט שכתב לחדש דפרוטה דר"י לא הוי רק במ"ע שמוטל עליו ואסור לקבל שכר ע"ז כגון בהלואה או בהשבת אבידה אבל בגבאי צדקה שאפשר לקבל שכר ע"ז אין בזה משום פרוטה דר"י, והכריח כן מב"מ נ"ח דהשוכר את הפועל לשמור את הפרה ולשמור את הזרעים יעוי"ש ולדבריו פשוט דל"ש במה שהוסיף על שמירתו ברצונו הטוב משום פרוטה דר"י, ואף אם נימא דלא כהנתיבות כמו שנראה קצת כן מל' התוס' בשבועות מ"ב ד"ה ש"ח אבל בש"ח כמו שלא נעשה ש"ש משום פרוטה דר"י בקבלת השמירה מאיזה טעם שיהי' חילוק מגמ"ח זה לשאר מצוות כהשבת אבידה והלואה על משכון מה"ט גם בהוסיף על שמירתו ל"ה רק ש"ח ועוד דבש"ח ששמר יותר מחיובו אף שיש לו פרוטה דר"י מ"מ הא לא קבל קנין מתחילה רק על חיובי ש"ח ואפי' אם נימא שא"צ קנין כשי' הראשונים דבהסתלקות המפקיד משמירת החפץ סגי מ"מ אמירה והסכמה בעי שנתחייב הנפקד בדין ש"ש ובמלוה על המשכון אנו דנים מתחילה דמשום פרוטה דר"י הרי נעשה ש"ש וכן היתה הפסיקה אבל מה שהשומר הוסיף על חיובו והי' לו הנאה בפרוטה דר"י אין זו אמירה ופסיקה המחייבת להיות ש"ש אם לא דנימא כיון דדרך ש"ח להוסיף על שמירתו כמש"כ התוס' הרי יהי' לו אח"כ פרוטה דרב יוסף וא"כ כל ש"ח יהי' שומר שכר וז"א כנ"ל וכו' עכ"ל האחיעזר.

וע"ע במלוא הרועים ב"מ ל"א א' שעמד בקושיא זו.

וראיתי עוד בס' שרידי אש ב"מ סי' ל"ו שכתב [אחר הדברים שם], וז"ל, ובאמת כל דבריו תמוהין דא"כ נימא גבי שומר חינם ג"כ דליהוי שומר שכר דהא עביד מצוה דגמילות חסדים בגופו וכו', [ע"ש מ"ש על צדקה מד' הנתיבות], ולא שייך בזה פרוטה דרב יוסף ורק במקום שעוסק במצוה שהיא מצוות עשה ומוטל עליו בחיוב ואסור לקבל עליו שכר כגון בהשבת אבידה או בהלואה דיש מ"ד דהמלוה על המשכון דינו כשומר שכר משום דמצוה קעביד עי' בבא מציעא פ"ב ויש עליו מצוה לשמור את האבידה או את המשכון לנערה ולשוטחה בחינם כיון דעביד מצוה ממילא נהנה מפרוטה דרב יוסף וכו', משא"כ בשומר חינם שאין עליו שמירה אלא אם קבלה ברצונו הטוב א"א לחייבו בחיובי שומר שכר מטעם פרוטה דרב יוסף דהא יכול לומר אנא לא בעינא בהנאה זו ואין אני רוצה להיות שומר שכר והגע בעצמך אם אחד קיבל על עצמו להיות שומר חינם ובעל הפיקדון תחב לו מטבע לכיסו האם נעשה בזה שומר שכר וודאי שאין נעשה שומר שכר אלא כשקיבל על עצמו להיות שומר שכר ודבר זה ברור והוכחתי זאת בראייות עצומות ע"כ לשונו.

[ועיין עוד בס' חשוקי חמד בשבועות מ"ד ב' מה שדן ע"פ דברי הריטב"א בב"מ שם, ובס' דבר יעקב בב"ק נ"ו ב' ס"ק כ"ה בב"ק שם מ"ש לתרץ עוד ע"פ מה שייסד לחלק בין מצוה חיובית לקיומית ועי"ש עוד סקי"ט, ובב"מ כ"ט א' סק"ג, מה שכתב בכונת דברי הריטב"א הנ"ל, וע"ע בצהר יא - תשס"ג, שי"א - ש"כ, בדברי הריטב"א בשבועות שם, ועי' בשו"ת משנה הלכות חי"ז סי' ק"ט משה"ק בשם הדברי חיים ליקוטים סי' ל"א, מ"ט לא נימא בכל מעיד עדות שיהא נוגע בעדותו משום פרוטה דרב יוסף אי נימא שפטור אז].

{ובזה אסיים כאן, ואכפול שלו' לפני הדר"ג שליט"א, ולפני כל המשפחה הכבודה שתחי' עד ביאת משיח צדקינו.

}

{יום ו' עש"ק פ' וישב כ"ב כסלו ע"ו
לרבא דעמיה מדברנא דרומתיה בוצינא דנהורא מרן רשכבה"ג שליט"א
רציתי לבוא בזה בכמה דברים שבעניי לא זכיתי להבין, מפסקי ההלכות בסו"ס ארחות יושר ערך תפילה, ובעצם הדברים שם הם תועלת גדולה ועצומה, שכמ"פ מצינו אנשים עוברין על הלכות גדולות והלכות קבועות, ואין דורש ואין מבקש וכו', ותורה היא וללמוד אני צריך, ואם יאיר עיני רבינו שליט"א להבין דבריו, דהנה משמע מן הדברים שם שהכל חיוב גמור, ואנשים מזלזלין בזה מפאת חוסר ידיעה }

והנה מתחילה יש להבין כאן באופן כללי, שכמה מן הדברים תליין בפלוגתא, ומעיקר הדין לכאורה הו"ל למימר בשל סופרים הלך אחר המיקל, וכ"ש ספק מנהג להקל, או אפי' ספק הידור או הנהגה טובה, כמו מ"ש שם מרן שליט"א על לעמוד בישתבח, שהרי אינו מצד הדין כמ"ש במ"ב, והגר"א (מעשה רב) סובר דמותר לישב, א"כ מי שיושב יש לו על מי לסמוך, וכמו מ"ש עוד מרן שליט"א באות י' לעמוד בפ' התמיד, דפלוגתא היא כמ"ש המ"ב, ואטו למאן דמחייב לעמוד אם לא עמד מחזירין אותו, ושמא כונת מרן שליט"א דוקא בציבור כמ"ש, ור"ל כשכולן עומדין דהו"ל יושב בין העומדין, אבל יראתי לפרש כן בדברי מרן שליט"א, שכן מעולם לא מצאתי שינהגו כך וצ"ע.

וכן מ"ש על אמירת התפילה שקודם התפילה באות ח' ועוד, שדעת מרן שליט"א דלא כהבה"ל בזה בפי' לירושלמי, וכן משמעות הירושלמי והמפרשים, וגם עד הבה"ל לא מצינו דאשתמיט חד מן הפוסקים להזכיר הלכה זו, א"כ מי שאינו אומר לכאורה יש לו על מי לסמוך, וכמדומה שכך מנהג העולם שלא לומר.

וכן יש דברים שהם מנהג נאה שיש מי שנהג בו, ורובא דעלמא לא נהגו בזה, וכמו מ"ש למשמש בתפילין בעוטר ישראל, דבגמ' ברכות ס' ב' משמע נמי שלא נהגו בזה.

א) מש"כ שם אות ו' אין שום היתר לדלג פסוקי דזמרא וכו', לא זכיתי להבין דהנה מקור פסוקי דזמרא הוא בשבת קי"ח ב' אמר רבי יוסי יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום, ומסקינן בפסוקי דזמרא, ולא נזכר שם חיוב אלא מידת חסידות, דאטו כל מה שנזכר שם הוא חיוב כמ"ש על יהא חלקי ממתי בדרך מצוה ושם על שבת בציפורי וכו', וכמ"ש המפרשים על עוד דברים שם שאינם חיוב, וכל הראשונים העתיקו הגמ' הנ"ל, וכן הרמב"ם כתב ושבחו חכמים וכו', ומבואר שמעולם לא היה חיוב כזה.

והנה מ"ס באמת הזכיר עניין פסוד"ז, אבל המ"ס מהאחרונים נתחברה ולא הוזכרו בתלמוד, כמ"ש הרא"ש בהל' ס"ת סי' י"ג, והביאו מרן שליט"א בהקדמת מס' ס"ת, וא"כ זהו היפך שיטת הש"ס, והיכן מצינו להכריע כהמ"ס היפך משיטת הש"ס.

ועוד מצינו כמדומה בתשוה"ג שערי תשובה שפי' הא דבעינן לומר תהלה לדוד ג"פ בכל יום, שמא לא יאמר אפי' פ"א, וכ"כ להדיא התי"ט בפירושו על הרא"ש ועו"פ.

ומבואר שלא היה זה בתורת חיוב של פסוד"ז, דאטו נתקן שיאמר ג"פ ק"ש בכל יום שמא ישכח [ומ"ש הרמ"א בהג"ה באו"ח סו"ס מ"ו, אינו שייך לענינינו], דדוקא תהלה לדוד כיון שאינו מוטל עליו חיישי' שישכח, ונהי דנהגו בזה אבל מנ"ל דבאמת לא נהגו בתורת חובה שלא לדלג.

ואגב אורחן שהבאנו דברי המ"ס, יש לתמוה עמ"ש המ"ב בשם המ"א ד'ויברך דוד' עדיפא מהודו, דהרי במ"ס נזכר הודו ולא נזכר ויברך דוד, ומ"מ חזינן ג"כ דהפוסקים לא אזלו לגמרי בתר המ"ס, וצ"ע.

ב) באות ז' כתב, המאחר בתפילה ואין מסיק להגיע עם הציבור ממש מבטל בידים תפילת ותיקין וכו', צ"ע דהנה דעת החזו"א היתה שא"צ לדקדק בזמן התחלת השמנ"ע בהנה"ח ממש, כידוע, וכמ"ש ר"ש דבלצקי משמו בס' יראו עינינו, וכ"כ בתשובות הרמב"ם מהדורת מקיצי נרדמים, ונהי דרוה"פ לא ס"ל הכי, מ"מ יש לו על מי לסמוך { עיין בספר 'אלא' שהביא כן גם בשם מרן שליט"א.

}.

ובפרט בזמנינו דהא קא חזינן שכמה חשבונות של נה"ח יש, ואין הכרע גמור בזה בין הפוסקים, וכן החזו"א לא הכריע בזה כמו שאמר מרן שליט"א [מצאתי בלוח עתים לבינה], וא"כ אם אינו עושה לפי חשבון זה, יעשה לפי חשבון אחר וסלקא ליה, אם אינו ממתין מדי.

ומתחילה רציתי לפרש בלשון מרן שליט"א דאין הכונה שממתין משהו בלבד, אלא שממתין טובא ועוברת השעה, וע"ז קאמר שאינו מתפלל כדין עם הנה"ח, אלא שלא עלה בידי לפרש כן בלשון 'ממש'.

והנה בהמשך הדברים כתב מרן שליט"א מבטל בידים מצות ותיקין ותפילה בציבור וכו', וג"ז לא זכיתי להבין, דלפי הנ"ל שיכול לקיים בזה עדיין תפילה כותיקין עכ"פ להנך דעות, א"כ הו"ל כשעה עוברת דשרי כמ"ש בש"ע סי' ק"ט ס"א.

ג) באות ל"ו, כל הפסוקים והתפילות שאומרים בשעת הוצאת ס"ת והכנסתה והגבהתה יש לו יסוד בש"ס ופוסקים (ועי' מס"ס פי"ד) וח"ו לזלזל בזה עכ"ל, ולא הבנתי דהרי המ"ס לא נזכרה בתלמוד שבימי אחרונים נתחברה, כמ"ש הרא"ש הל' ס"ת סי' י"ג כנ"ל, וא"כ המ"ס הוא פסקי הלכות מאחר הש"ס.

ואכן בש"ס גופיה בסוטה ל"ט ב' גרסי', ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי אין הצבור רשאין לצאת עד שינטל ספר תורה ויניח במקומו ושמואל אמר עד שיצא ולא פליגי הא דאיכא פיתחא אחרינא הא דליכא פיתחא אחרינא אמר רבא בר אהינא אסברה לי אחרי ה' אלהיכם תלכו ע"כ.

ומבואר מדברי הגמ' שלא היה חיוב לומר אילו דברים בשעת הוצאת ס"ת, דאי איתא שהיה צד חיוב כזה א"כ תיפוק ליה שמחוייב לומר הפסוקים, ואיזה היתר יהא לצאת לפני שאומר הפסוקים, הרי בכל גוני שיהיה זהו שלא כדין, ועכ"פ הו"ל להגמ' להזכיר זה.

והנה כתבו התוס' במגילה דף לב ע"א, נהגו לומר כשמוציאין ספר תורה הני פסוקי דרחמי תורת ה' תמימה עדות ה' נאמנה פקודי ה' ישרים מצות ה' ברה לפי שמתן שכרם בצדם ואחר כך אומר גדלו שיש בו שש תיבות כנגד ששה צעדים של נושאי הארון (שמואל ב ו) ומ' תיבות יש בתורת ה' תמימה כנגד המ' יום שבהם ניתנה התורה עכ"ל, ולא הזכירו אלא מנהג, וגם לא הזכירו יותר מפסוקים הללו, מכלל שלא חשו למסכת סופרים.

עוד יש להעיר מדברי הלבוש שכתב בענין תפילת 'על הכל' הנזכרת במסכת סופרים שאין אומרים אותה בחול משום ביטול מלאכה דעם, וז"ל (אורח חיים סימן קלד), ואין אומרים על הכל רק בשבת ויו"ט משום ביטול מלאכה דעם, ותמוה אם מצד הדין מחוייבין לומר תפילה זו בכל עת, א"כ היכי אתו רבנן בתראי ומבטלי לה.

ד) ומה שנקט עוד שאסור לעשות אפילו מעשה קל בשעת אמירת ברכה, כמ"ש הט"ז ריש סי' קצ"א והובא במ"ב שם, הנה במ"ב סי' ס"ג סקי"ט כתב דמשמע בשו"ע שם שאפילו בשעת אמירת ברכות ק"ש שרי לעסוק במלאכה, ונשאר בצע"ג, והנה לכאורה אם יש כאן מחלוקת בין השו"ע לט"ז יש לילך אחר השו"ע, בפרט שרוב הברכות הם מדרבנן וספק דרבנן לקולא, וגם ברכות שחייב בהן מדאורייתא, מ"מ איסור עשיית מלאכה להט"ז א"י אם הוא דאורייתא, [אי לאו דס"ל דדרשא דודברת בם עשה אותם קבע דאסר לעשות מלאכה בק"ש (ברכות ט"ו) קאי גם על שאר ברכות וצ"ע מנ"ל], וכן המ"ב אח"ז סי' ס"ו סקמ"ה נראה שסתם עוד כדברי השו"ע, ומ"מ כ"ז כתבתי רק בדרך קושיא ובירור דברים ולא להקל למעשה ח"ו.

{ויה"ר שיזכני השי"ת להבין דברי חכמים על בוריין, ויה"ר שיאריך מרן שליט"א ימים ושנים ויאיר לעמינו עוד עד ביאת משיח צדקינו.

}

מכתב שקבלתי מהרב יהודה שורץ שליט"א עורך גליון יין ישן וגליון הידעת

מש"ה אמת ותורתו אמת, השלום והברכה

א.

במה שדן מעכ"ת בקובץ הראשון ששלח אלי סימן יא אי מחנה ישראל חשיב מוקף מחיצות או לא.

אציין מש"כ במצפה איתן (הובא בילקוט מפרשים עוז והדר שבת ו, ב) על דברי הגמ' בשבת שם כאן בזמן שישראל שרוין במדבר, וכתב ואע"ג דמאי דהוה הוה וכדפריך ביומא (דף ה) גבי כיצד הלבישן י"ל דנ"מ אם ילכו בזמן הזה במדבר שיירא גדולה כמו שהיו ישראל במדבר יהיה גם בזמן הזה רה"ר וכה"ג איתא בחגיגה (דף ו) וברא"ש פ"ק דחולין (סי' כ"ג) ובפי' המשנה להרמב"ם שלהי נזיר והפמ"ג בא"ח ס"ס שמ"ה ע"ש הביא פי' להיפך דבזמן שהיו ישראל במדבר היה רה"י משום שהיה אז מצמיח ולא היה רשות להלך וברייתא דחשיב מדבר איירי בזמן הזה, ומיהו נראה דדוקא חוץ מחנה ישראל קאמר אבל בתוך המחנה גופה מקום הילוכן היה רה"ר לכ"ע כדמוכח בכ"ד לעיל (ה) לקמן (פ"ז ע"ב צו ע"ב צח ע"א) עירובין (יז ע"ב).

ב.

במה שהאריך שם בסי' עד ע"ד שקרא למנשה איש טרם שמלאו לו י"ג שנה, אפשר ששייך לומר בזה עפ"י מש"כ במקום אחר דהנה איתא בטור חו"מ (הלכות דיינים, סעיף ז), שקטן פסול לדון.

וי"א שאינו ראוי לדון עד שיהיה בן י"ח שנה והביא ב' שערות, מהא דאמר שמואל (שבת נו, א) שכל דין שדן יאשיהו מבן שמנה שנים עד בן י"ח החזיר לבעליו.

אבל בירושלמי מוכח, דמן י"ג שנה ומעלה ראוי לדון ואפילו לא הביא שתי שערות.

והיינו לדיני ממונות, אבל לדון דיני נפשות הביא בפרישה שם מהירושלמי דבעי שיהא בן כ' שנה ושיהא לו שתי שערות, יעו"ש.

עפי"ז הקשה האדמו"ר מצאנז (בפלפול ליל שב"ק, פרשת שמיני, תשע"ג) היאך דן משה את המצרי להריגה, הרי באותה שעה לא היה ראוי לדון, שהרי עדיין לא היה בן עשרים שנה, כדאיתא ברמב"ן (שמות ב, כג) וז"ל: "ויגדל משה ויצא אל אחיו, שהיה זה מיד כאשר גדל ועמד על דעתו, והגידו לו כי הוא יהודי, ונכסף לראות סבלות אחיו ועמלם ולחצם, וביום ההוא שיצא הכה את המצרי, וביום השני הלשינו עליו וברח הנה היה כבן שתים עשרה שנה, כאשר הזכירו רבותינו (שמו"ר א ה), ועל כל פנים לא הגיע לעשרים", עכל"ק.

ועיין במדרש תנחומא (שמות, סוס"ח), שבשעה שנצו אותן שני אנשים עבריים.

א"ל אחד מהם מי שמך לאיש ועדיין אין אתה איש, מלמד שהיה פחות מבן עשרים.

ותירץ, דהא דאמרינן דאין לדון בדיני נפשות לפחות מבן כ' היינו בסתמא דאינשי, וכעין דאמרינן דאינו נקרא גדול עד בן י"ג (עי' רש"י נזיר כט, ב).

והיינו משום דבדרך כלל בזמנים הללו בא לכלל דעת שלימה להתחייב במצוות ושיהא בכוחו לדון דיני נפשות.

אבל כד חזינן יניק וחכים טובא שחריף בדעתו כגדול בשנים, או אז שפיר נידון כגדול.

ועיין מש"כ בספר בנין אריאל (פרשת וישב), דהשבטים דנו את יוסף למיתה על דיבה שהוציא עליהם, דאע"פ שלא היה עליו חיוב בדיני אדם, סברו דבגין דיבורו לשה"ר נתחייב מיתה בידי שמים [עפ"י מה דאיתא במסכת ערכין (טו, ב) סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוה"ק, שנאמר (תהלים יב, ד) יכרת ה' וגו'], שוב רשאים לגרום לו מיתה או למכרו לעבד, דגברא קטילא קטלי.

ואע"פ דאין בית דין של מעלה דנין אלא מבן עשרים שנה [כדאיתא בשבת (פט, ב) דל עשרים דלא ענשת עלייהו], ויוסף בן שבע עשרה שנה היה, מ"מ כיון דיוסף בר חכים היה ומיושב בדעתו ושכלו, שפיר נידון כגדול, יעו"ש.

וכבר מבואר כן במזרחי (פרשת וישב), במה שנענשו ער ואונן בידי שמים, דאע"ג שלא היו בני כ', מ"מ כיון שהיו חריפי דעת, שפיר נענשו, עיי"ש.

עד"ז ביאר בספה"ק ישמח משה (פרשת ויקרא), הא דאיתא במסכת ברכות (לא, ב) עה"פ (שמואל-א א, כה) וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי, משום דוישחטו את הפר.

אלא עלי אמר זילו קראו לכהן למשחט, כיון דקא חזי דמהדרי בתר כהן, אמר להו שמואל למה לכו, הא שחיטה בזר כשרה.

אמר ליה עלי, מנא לך הא.

אמר שמואל, דכתיב (ויקרא א, ה) והקריבו בני אהרן הכהנים, מקבלה ואילך מצות כהונה.

א"ל מימר שפיר קאמרת, מיהו מורה הלכה בפני רבך את, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.

אתי חנה וקא צווחא קמיה וכו', אל הנער הזה התפללתי (שמואל-א א, כו).

ודקדקו המפרשים, דלמה לו לומר מימר שפיר קאמרת, לא היו לו לומר רק מורה הלכה בפני רבך את.

והנה לקושיא זו יש לומר, דהא ידוע דקטן אין מענשין אותו בבית דין שלמטה עד י"ג שנים ויום אחד, ובבית דין שלמעלה עד כ' שנים, ושמואל קטן הוי, דהיה תיכף כאשר גמלתו, ואיך יענשהו במיתה בידי שמים.

אך כל עיקר טעמו של דבר משום דקטן אין בו דעת, ואם כן יוסיף דעת יוסיף מכאוב.

וראיה לזה דבחכם ביותר הוי בר עונשין לפי חכמתו, מהא דמסכת חגיגה (יג, א) בהאי ינוקא דנפק אש מחשמל ושרפתו, וכן מצינו בזוהר הק' (ח"ג קעא, א) בהאי ינוקא שדנו אותו על דכסיף לרביה בקושיות, והבן.

והיינו דאמר עלי מימר שפיר קאמרת, מיהו לפי זה דחריף אתה, אם כן מורה הלכה בפני רבך את, דהא אתה בר עונשין לפי חכמתך הגדולה, עכתו"ד.

ולפי"ז כ"ש וק"ו במשה רבנו ע"ה, שעוד מינקותו כתיב ביה (שמות ב, ב) ותרא אותו כי טוב הוא, ודרשו חז"ל (שמו"ר פרק א, אות כ) שנתמלא הבית כולו אורה, ובעודו צעיר לימים כבר היה מפולפל ובקי בכל חדרי תורה, בוודאי דשפיר היה יכול לדון ולהורות אפילו בדיני נפשות, ושפיר דן את המצרי להריגה מתורת בית דין מכין ועונשין שלא מן הדין.

אולם עדיין יל"ב דהיאך נימא דכאשר הקטן חריף בשכלו, נחשב כגדול בשנים אפילו בקטנותו, הרי בכל דיני התורה רק מבן י"ג נחשב לגדול, ומהיכי תיתי לומר דתלוי בהשגת הדעת וחריפות השכל לומר דביניק וחכים נידון כגדול.

אכן אי נימא דבדיני התורה אזלינן בתר טעמא דמילתא, י"ל דכיון דהטעם דאין הקטן יכול לדון וכן מה דפטור מן העונשין הוא משום דירדה תורה לסוף דעתו של אדם, דבעוד לא מלאו לו השנים לא נתיישבה דעתו עדיין [כעין שאמרו (יבמות לג, ב) פיתוי קטנה א'ו'נ'ס הוא], לכך לגבי דיני נפשות החמורים דבעי ישוב הדעת גדולה, צריך שיהא מיושב ביותר בדעת שלימה, שזה רק בבן עשרים.

ובאשר לכך, בגווני דחזינן קטן פחות מבן י"ג שדעתו שלימה ומיושבת לחלוטין כבן י"ג, שפיר נידון כגדול.

אמנם באנו בזה לפלוגתא דתנאי אי דרשינן טעמא דקרא (שם כג, א ועוד).

דתינח אי דרשינן טעמא דקרא, שפיר י"ל דזיל בתר טעמא וכל שהוא חכים טפי לגדול יחשב, משא"כ אי לא דרשינן טעמא דקרא, מהיכי תיתי לן לחלק בין קטן זה לקטן אחר וכל שלא מלאו שניו נידון כקטן, עכתוד"ק של כ"ק מרן אדמו"ר מצאנז שליט"א.

ועכ"פ לפי"ז אפשר שלגבי מנשה קרי ליה איש עוד טרם שמלאו לו י"ג שנה דאפשר שהיתה דעתו שלימה ומיושבת לחלוטין כבן י"ג, וע"כ שפיר נקרא איש.

ג.

עוד שם בסי' פב בענין מטהו של משה, אציין עוד בזה מש"כ בעבר

[והריני מוסר הכא מודעא שרוב הדברים שנביא להלן, הם פרי עמלו של הרה"ג רבי יצחק אייזיק אונגאר שליט"א מחו"ר כולל צאנז י-ם, ועל כך תשואות חן חן לו], איתא בפרקי דרבי אליעזר (פרק לט) וז"ל: "ר' לוי אומר, אותו המטה שהיה לו למשה רבינו נברא בין השמשות ונמסר לאדם הראשון מגן עדן, ואדם מסרו לחנוך, וחנוך מסרו לנח, ונח לשם, ושם מסרו לאברהם ואברהם ליצחק, ויצחק ליעקב ויעקב הוריד אותו למצרים ומסרו ליוסף בנו".

"כשמת יוסף ושללו ביתו, נתנה בפלטרין של פרעה, והיה יתרו אחד מחרטומי מצרים וראה את המטה ואת האותות אשר עליו, וחמד אותו בליבו ולקחו והביאו ונטעו בתוך הגן של ביתו, ולא היה אדם יכול לקרב אליו עוד.

כשבא משה לתוך ביתו, נכנס לגן ביתו של יתרו וראה את המטה וקרא את האותות אשר עליו ושלף ידו ולקחו, וראה יתרו למשה ואמר זה עתיד לגאול את ישראל ממצרים, לפיכך נתן לו את צפורה בתו לאשה, שנאמר (שמות ב, כא) ויואל משה לשבת את האיש", עכ"ל.

וכעי"ז מבואר בילקוט שמעוני (פרשת שמות, רמז קסב) וז"ל: "וירד האיש משה אל גינת רעואל אשר אחרי הבית, ויתפלל אל אלוקיו אשר עשה איתו נפלאות רבות.

ויהי בהתפללו, ויבט בצידו, והנה מטה ספיר מוצב ארצה והוא נטוע בתוך הגינה.

ויקרב אל המטה, והנה חקוק בו שם ה' אלוקים צבאו-ת כתוב ומפורש על המטה, ויקרא בו, ויתלשהו כהיתלש עץ יער מסובכו, ויהי למטה בכפו.

הוא המטה הנברא בתבל מפעלות אלוקים אחרי בוראו שמים וארץ וכל צבאם, ימים ונהרות וכל דגתם.

ויהי בהיגרש אדם מגן עדן ויקח את המטה בידו ויצא ויעבוד את האדמה אשר לוקח משם, ויגיע המטה עד נח, ויותר אל שם ואל תולדותיו, עד הגעתו אל ידי אברהם העברי, ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, גם את מטה האותיות ירוש ירש".

"ויהי כברוח יעקב פדנה ארם ויקחהו בידו.

ובבואו אל יצחק אביו בארה שבע נטוש לא נטשו.

וברדתו מצרימה לקחו בידו ויתנהו אל יוסף שכם אחד על אחיו, כי באמצו לקחו יעקב מיד עשו אבי אדום.

ויהי אחרי מות יוסף, וישבו שרי מצרים בית יוסף.

ויגיע המטה אל יד רעואל המדיני, ובעת צאתו ממצרים לקחו בידו ויטעהו בתוך גינתו, ויבחנו כל גיבורי קיני לתלשו בבקשם לקחת צפורה בתו ולא יכלו.

וישאר בתוך הגן עד בא אשר לו המשפט ויקחהו.

ויהי כראות רעואל את המטה בידו ויתמה על ככה, ויתן רעואל צפורה בתו למשה", ע"כ.

ועוד שנינו במדרש (במדבר רבה, פרשה יח, סימן כג) על מה שאמרה תורה (במדבר יז, כג) שכל אחד מהשבטים הניח מטהו בתוך אוהל מועד ופרח מטה אהרן, שנחלקו בזה איזה מטה היה מטה אהרן, וז"ל שם: "ומטה אהרן, יש אומרים הוא המטה שהיה ביד יהודה, שנאמר (בראשית לח, יח) ומטך אשר בידך.

וי"א הוא המטה שהיה ביד משה ומעצמו פרח, שנאמר והנה פרח מטה אהרן.

ואית דאמרי נטל משה קורה אחת וחתכה לשנים עשר נסרים ואומר להם כולכם מקורה אחת טלו מקלכם.

ועל מה עשה, (משלי כ, ג) כבוד לאיש שבת מריב וכל אויל יתגלע, שלא יאמרו מקלו היה לח והפריח.

וגזר הקב"ה על המקל ונמצא עליו שם המפורש שהיה בציץ, שנאמר (במדבר יז, כג) ויוצא פרח ויצץ ציץ והפריח בו בלילה, ועשה פרי ויגמול שקדים, גמל לכל מי שהיה שוקד על שבטו של לוי.

ולמה שקדים ולא רימונים ולא אגוזים, לפי שנמשלו ישראל בהם.

ואותו המטה היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב ביהמ"ק ונגנז, ואותו המטה עתיד להיות ביד מלך המשיח במהרה בימינו, שנאמר (תהלים קי, ב) מטה עוזך ישלח ה' מציון, רדה בקרב אויביך".

ולפי דברי המדרש נמצא שהמטה שהיה ביד יהודה אינו המטה שהיה אצל משה רבינו, אלא היו שני מטות נפרדים, ובעניין מטה אהרן נחלקו הדעות אם היה של יהודה או של משה רבינו.

אבל בילקוט שמעוני (פרשת חוקת, רמז תשסג) כתב: "קח את המטה, זה שאמר הכתוב (תהלים קי, ב) מטה עוזך ישלח ה' מציון.

זה המטה שהיה ביד יעקב אבינו, שנאמר (בראשית לב, יא) כי במקלי עברתי.

והוא המטה שהיה ביד יהודה, שנאמר (שם לח, יח) חותמך ופתילך ומטך אשר בידך.

והוא היה ביד משה, שנאמר (שמות ד, יז) ואת המטה הזה תיקח בידך.

הוא היה ביד אהרן, שנאמר (שם ז, י) וישלך אהרן את מטהו.

והוא היה ביד דוד, שנאמר (שמו"א יז, מ) ויקח מקלו בידו.

והוא היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב בית המקדש.

וכן עתיד אותו המטה לימסר למלך המשיח, וכן עתיד לרדות בו את אומות העולם.

לכך נאמר מטה עוזך ישלח ה' מציון", עכ"ל.

אמור מעתה, שהמטה שהיה ביד משה רבינו הוא המטה שהיה ביד יעקב אבינו וכן היה ברשות יהודה, ובזה המטה יגאל אותנו משיח צדקנו במהרה בימינו.

והנה יש לחקור היכן טמון המטה הזה, שהוא מוכן ומזומן למלך המשיח.

ולכך נקדים דבר נפלא דאיתא במדרש זרובבל [שהוא מוסמך מהקדמונים, וגם הרה"ק רבי חיים ויטאל זי"ע בספרו עץ הדעת טוב עה"ת (פרשת ויחי) מביא ממנו].

וזה לשון המדרש: "ואני זרובבל שאלתי לשר צבא ה' על אודות אותות הקץ.

ויאמר אל מטה ישועות יתן ה' לחפצי בה אם מנחם בן עמיאל.

והמטה הוא שוהם הוא הגנוז ברקת עיר נפתלי.

והוא המטה אשר נתן ה' לאדם ולנח ולשם, לאברהם וליצחק ויעקב ויוסף, למשה ואהרן, ליהושע ולדוד המלך.

ומשום יוציאהו אליהו ויתנו לאדם שמו נחמיה בן חושיאל בן אפרים בן יוסף, והוא יביאנו אל חפצי בה אם מנחם בן עמיאל", ע"כ.

והנה רקת עיר נפתלי הוא עיה"ק טבריה, וכדאיתא בגמרא (מגילה ו, א).

הוי אומר, המטה של מלך המשיח גנוז כעת בעיה"ק טבריה, ואליהו הנביא יבוא ויוציאהו משם.

ויהיו הדברים תואמים למה דאיתא במסכת ראש השנה (לא, ב) שמשם עתידין ליגאל.

וכן מבואר במדרש (ילקו"ש, בראשית, רמז קסא) שטבריה משלמת למשיח, וכיון שביאת המשיח תתחיל בטבריה, לכן דווקא שם טמון מטהו של מלך המשיח, במקום שיתגלה במהרה בימינו, עד כאן דברי הרב.

בברכה מרובה

שאלה - בקידושין ל' ב' מבואר שהתורה תבלין ליצה"ר, ויל"ע נשים במאי זכיין לינצל מן היצה"ר.

ואם הוא משום שמסייעין לבעליהן א"כ הבחורות במה יזכו.

תשובה - בסוטה כ"א א' איתא להא ומסקינן, רבינא אמר לעולם זכות תורה ודקאמרת אינה מצווה ועושה נהי דפקודי לא מפקדא באגרא דמקרין ומתניין בנייהו ונטרן להו לגברייהו עד דאתו מבי מדרשא מי לא פלגאן בהדייהו.

וע"ש ברש"י דמיירי להגן מן החטא.

וכ' מהרש"א בחידושי אגדות: פירוש שהאשה מצויה בביתה יותר מהאיש ואומרות לבניהן לילך לבית הספר.

ומשה"ק א"כ תינח הנשואות אבל שאינן נשואות מה יגן עליהן, נראה דאה"נ מוטל עליהן לינשא כמ"ש בפסחים קי"ג בתך בגרה שחרר עבדך ותן לה, והיינו דאם תטען האשה שאין לה תבלין כנגד היצה"ר, אין לה טענה בזה, שכן עליה לינשא בצעירותה.

ולכאורה אם תסייע לאחיה או לכל אדם סיוע כספי וכדו' לעסוק בתורה ג"כ יגן עליה ודינה בזה כדין יששכר וזבולון, אלא שאין זה עיקר דינה דעיקר דינה הוא לינשא ולסייע לבעלה לעסוק בתורה ומ"מ שייך לה הגנה גם בזה.

וגם יש לידע שיש חילוק בין יצה"ר של האנשים לבין יצה"ר של הנשים, דאה"נ אע"ג דגם לנשים בודאי יש יצה"ר, מ"מ עיקר הגמ' שם בקידושין מיירי גבי יצרא דעריות, וז"ל הגמ' שם בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, ומיירי בעיקר על יצה"ר בעריות, שהוא דבר שבאמת אין אדם יכול לו, שהוא מסית את האדם הסתה שהיא למעלה מיכולתו, ועיין סוטה על מ"ד יוסף לעשות צרכיו נכנס [ואה"נ ההיא מטרוניתא אמרה לר' יוסי בן חלפתא שלא יתכן שעמד יוסף ע"ע].

וביומא דף יט ע"ב, דאמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא אמריתו אמאי לא אתי משיח והא האידנא יומא דכיפורי הוא ואבעול כמה בתולתא בנהרדעא אמר ליה הקדוש ברוך הוא מאי אמר אמר ליה לפתח חטאת רובץ ופרש"י - יצר הרע מחטיאו בעל כרחו.

ובמסכת חגיגה דף טז ע"א, והאמר רבי אלעא הזקן אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורין ויתעטף שחורין ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא לא קשיא הא דמצי כייף ליה ליצריה הא דלא מצי כייף ליצריה, ונחלקו הראשונים שם וי"א דאה"נ יעשה מה שמוכרח ובלבד שלא יחלל ש"ש.

ובגמ' מסכת סוכה דף נב ע"א, אמר אביי ובתלמידי חכמים יותר מכולם כי הא דאביי שמעיה לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא נקדים וניזיל באורחא אמר איזיל אפרשינהו מאיסורא אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמא כי הוו פרשי מהדדי שמעינהו דקא אמרי אורחין רחיקא וצוותין בסימא אמר אביי אי מאן דסני לי הוה לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה אזל תלא נפשיה בעיבורא דדשא ומצטער אתא ההוא סבא תנא ליה כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו.

וע"ע בקידושין פ' במעשה דר"ע חסידא חזי דאנא בשרא וכו', ומבואר שזהו יצה"ר שאין ביד האדם לעמוד כנגדו, ויש עוד לשונות בראשונים ע"ז.

ומ"מ מי שעוסק בתורה מובטח לו שינצל מיצה"ר הזה.

ונשוב לענינינו דשייך קצת לומר דעיקר הענין של תורה תבלין נצרך לאנשים שעומדין בנסיונות הללו, משא"כ נשים שאמנם יש להן יצה"ר וכנ"ל אך לא יצה"ר גדול כ"כ אשר מוכרחין עבורו תבלין סגוליי, ומה נזכר בגמ' סוטה הוא זכות להגן ולהציל ולא תבלין סגוליי, כמו מעשה לימוד התורה בעצמו שבסגולתו לרחק הרע, דהאשה הממתינה לבעלה שיבוא אינה עושה מעשה בפועל אז, ואין כאן דבר סגוליי להצילה ורק הזכות של בעלה היא המגינה עליה.

{עש"ק פ' לך תשע"ו בס"ד}

מה שהקשה כת"ר עמ"ש בפיוט לברית מילה הרחמן הוא ישלח לנו משיחו, ואח"כ: הרחמן הוא ישלח לנו כהן צדק (והיינו אליהו הנביא), וצ"ב סדר הדברים דהרי אליהו יבוא קודם למשיח.

דהרי בגמ' עירובין מ"ג ב' אי' והא לא אתא אליהו מאתמול וכו', ומבואר שאין הסדר כך.

תשובה - שאלה גדולה היא, וכבר עמדו הרבה על שאלה זו [ואביא בזה מה שראיתי בס' הדעה"ד שם], ובסידור אוצר התפילות בפי' דובר שלום תי' בזה בב' אופנים: א) מאחר ויבואו שני משיחים בן יוסף ובן דוד, יתכן שאליהו יבוא אחר משיח בן יוסף וקודם משיח בן דוד.

ב) "כהן צדק" אינו אליהו הנביא, שהרי בסוכה (נ"ב ע"ב) נמנו ארבעה חרשים (אומנים): משיח בן דוד, משיח בן יוסף, אליה, וכהן צדק.

הרי לנו שכהן צדיק אינו אליהו, (ועיי"ש מה שפירש רש"י).

ורצה לומר דכהן צדק בהקשר של הפיוט לבירת מילה הוא פנחס, ועפ"י מדרש שוח"ט (מזמור מ"ז) מתבאר, שמלבד אליהו יהיה עוד אחד שיטול חלק בתהליך הגאולה, וזה עפ"י הכתוב "הן עבדי אתמך בו בחירי רצתה נפשי".

לדעת ה"דובר שלום" הכוונה לפנחס.

לפי"ז בתחילה חשיב "ישלח לנו משיחו", ואח"ז "ישלח לנו כהן צדק" הוא פנחס דאתי בסוף יומא אחרי המשיח, עיין שם בכל פירושו.

בקובץ אורייתא (כרך י"ט ע' תלב - ג) הביא בזה תירוצים מכמה ת"ח: הרב משה אונגר כתב כי גם "הרחמן הוא ישלח לנו משיחו", הכוונה לאליהו הנביא.

מאחר ואליהו הוא כהן, אפשר לכנותו משיח כי הוא ככה"ג הנמשח בשמן.

את דבריו סמך על סוף הפיסקא "לבשר בשורות טובות וניחומים", ומכמה מקומות משמע שזה תפקידו של אליהו.

סיים המשיב הנ"ל את תירוצו באומרו "ואל תתמה למה ייחד לאליהו ב' הרחמן, שהרי גם לאביו ולאמו יחד הפייט ב' הרחמן, הראשון והשני".

לאחר מכן כתב לנו המשיב הנ"ל כי מצא שהדבר כמעט מפורש בפרקי דרבי אליעזר פכ"ט שקורא לאליהו משיח, ואף שהרד"ל שם גריס אחרת, אין צורך בכך וכו'.

משיבים אחדים ציינו, כי אמנם אליהו יקדים את בוא המשיח, ברם מאחר ובברית מילה עסקינן, הלא אליהו בעצמו המכונה "מלאך הברית" כבר נמצא בברית, ע"כ אין צורך להתפלל שהקב"ה ישלח לנו את אליהו, כי הוא כבר נמצא.

אלא רק מבקשים שימלא שליחותו לנחמנו תוך כדי הופעתו של המשיח.

[ועיין עוד לקמן בביאור הדברים].

הרב אברהם ישעיהו רודרמן כתב שאולי נתכווין הפייטן להבליע שמו בתוך הפיוט, ומאחר ששמו היה "אברהם כהן צדק", לפיכך הקדיש את הרחמן האחרון לשם משפחתו "כהן צדק".

[א"ה והבקי בפיוטים יוכל לדעת כי יש טעם בדברים].

גם הוסיף הלה לתרץ שאפשר שקודם מבקשים על התכלית - משיח, ורק לאחר מכן על האמצעי המבשר את התכלית - אליהו.

הרב ישראל גולדברג ועוד, תירצו דהנה ב"כרתי ופלתי" - בקונטרס בית הספק כתב דמה דאליהו יבוא קודם למשיח זה בגאולה של "בעתה".

אבל בגאולה של "אחישנה" אז מדלג על ההרים ויבוא משיח ללא כל צורך במבשר קודם.

עיין שם מה שיישב את דברי הרמב"ם.

הוסיפו המתרצים הנ"ל והראו מקום לספר "כלי חמדה" עה"ת פר' שמיני שהביא את הכרתי ופלתי וכתב: ורגיל אני לומר עפי"ז מה שייסד הפייטן בנוסח הרחמן לברית מילה שמקודם מתפלל הרחמן הוא ישלח לנו משיח הולך תמים וכו', ואח"כ הרחמן הוא ישלח לנו כהן צדק וכו', והוא שינוי הסדר.

אמנם לדעת הכו"פ אתי שפיר, דמקודם אנו מתפללין על הגאולה של "אחישנה" ואז יבוא משיח בלי בשורת אליהו הנביא מקודם, ואח"כ מתפללים שאם לא נזכה לזה, נזכה עכ"פ לגאולה ד"בעתה" ויבוא אליהו לבשר לנו הגאולה, עכ"ל.

לאחר זאת ביאר הכלי חמדה כפי שכתבו משיבים אחדים מעצמם לעיל, אך באופן מבואר יותר, דמכיון שאליהו כבר נמצא בברית שהרי הוא מלאך הברית, אין צורך לבקשו שיבוא, אלא מנצלים עובדה זו ומתפללים שיבוא המשיח מיד, אך בכל אופן גם אם ח"ו לא נזכה לכך, מבקשים שהקב"ה יממש את תהליך הגאולה הרגיל וזה ע"י שישלח לנו קודם כל את הכהן צדק - אליהו, שיבשר על תחילת הגאולה.

ע"כ.

[וראה עוד בקובץ זכור לאברהם [חולון] תשנ"ז תשנ"ח, שס"ח שצ"א].

בענין מי שמאמין במשיח שקר

הנה יש שיצאו לטעון כי מי שמאמין במשיח שקר הרי הוא כופר במשיח האמת, ודינו ככופר בי"ג עיקרים.

אכן נראה דאין דינו חמור כ"כ דהרמב"ם לא מנה בי"ג עיקרים את הענין של אמונה באותו משיח האמת, [וכ"ש לדעת הגאונים ועוד שאין י"ג עיקרים, ואכ"מ], דמשיח אינו הקב"ה שאסור להמיר אותו והאמונה במשיח היא שסופינו לזכות לביאת המשיח מי שיהא ראוי לכך, וי"א שבכל דור יש משיח אחר (כ"כ הרע"ב בפי' מגילת רות וכ"כ מרן הגרח"ק שליט"א), ורק מי שסבור שאינו בן דוד אלא ממשפחה אחרת חשיב כופר לדעת הרמב"ם (ועי' בריש ס' העיקרים), וידוע דגם ר"ע האמין בבר כוכבא בתחילה, ודרש עליו דרך כוכב מיעקב, כדאיתא בגמ', ואין לומר שנסתפק כיון שהיה נושא כליו כמ"ש הרמב"ם בסוף הל' מלכים ובודאי היה לו מדרש האומר כן או ספר מאותה התקופה, [כיון שאין הדברים משתמעים לב' פנים ולא יתכן לחדש כן מעצמו, א"כ בודאי היה לו מקור ברור לזה, וידוע שהרבה מדרשים אבדו מעמנו], וכן מבואר בהרבה ראשונים שר"ע האמין ממש בבר כוכבא (הוב"ד בסו"ס משי' השקר להגרב"ש המבורגר), ולא יתכן לומר שבאותה שעה היה ר"ע כופר, והאומר כן הוא עצמו כופר, וגם גדולי עולם האמינו בש"ץ עכ"פ באותו זמן כידוע, ולא נפרט שמותן מפני כבודן, ולא נחרץ גורל כולן עם הכופרים והאומרים אין תחה"מ מן התורה, והיו הרבה משיחי שקר בכל דור ודור והרבה ת"ח האמינו בהם וכנ"ל.

וא"כ אין כאן כפירה אלא שטות, ולכשיכיר בשטותו יעשה תשובה על שהורה שלא כהלכה ושביזה כבוד שמים לומר שזה משיח.

שאלה

{ע"ד מש"כ בפיה"מ להרמב"ם מסכת סנהדרין פ"י מ"א בנוסח החדש בזה"ל, והיסוד השנים עשר ימות המשיח, והוא להאמין ולאמת שיבא ואין לומר שנתאחר אם יתמהמה חכה לו, ואין לקבוע לו זמן, ולא לפרש את המקראות כדי להוציא מהן זמן בואו, אמרו חכמים תפוח דעתן של מחשבי קצין.

ולהאמין בו מן הגדולה והאהבה ולהתפלל לבואו בהתאם למה שנאמר בו על ידי כל נביא, ממשה ועד מלאכי.

ומי שנסתפק בו או זלזל בענינו הרי זה מכחיש את התורה שהבטיחה בו בפירוש בפרשת בלעם ואתם נצבים.

ומכלל היסוד הזה שאין מלך לישראל אלא מדוד ומזרע שלמה דוקא.

וכל החולק בענין המשפחה הזו הרי זה כפר בה' ובדברי נביאיו.

והיסוד השלשה עשר תחיית המתים וכבר ביארנוהו עכ"ל.

מה זה האהבה שמדבר עליו בגירסא החדשה - שכל העולם יאהבו אותו וישתעבדו לו מאהבה ולא מיראה.

א"כ מנ"ל הא}.

{(נשלח מהרה"ג מתתיהו הלברשטט - בני ברק)}

תשובה

הנה הגירסא במהדורת קרח {והפה"מ מהדורת תרגומו הוכנסו בעוז והדר [חלקית] ובמהדורת המאור, וכמדומה שזהו הנוסח המדוייק ביותר, ומקובל שהגריש"א סמך על עבודתו}, מבואר יותר, וכתוב שם: ולהאמין בו שיהיו בו עצמה ואהבה ודרישה אליו ע"כ.

ובביאור מקור הרמב"ם הנה כתוב בישעיהו י"א, י' וז"ל, וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד.

וכתב באלשיך שם וז"ל, והיה ביום ההוא שרש ישי כו'.

אחרי אומרו משלום הבריות לעתיד, ראה והנה לא תבצר קנאה ממשיח בן אפרים על משיח בן דוד, כאשר היתה בין רחבעם ובין ירבעם, מדאגת ירבעם פן תסוב המלוכה לזרע דוד, על היות רחבעם יושב בעזרה ומלך ישראל מעומד, אמר כי גם זה יהיה שלום, כי הנה ביום ההוא שורש ישי יהיה אשר עומד לנס עמים כלם, הם שנים עשר שבטים, כד"א עמים הר יקראו, והיית לקהל עמים, ולא בלבד שבטי ישראל, כי אם גם כל גוים אליו ידרושו, עד גדר שוהיתה מנוחתו כבוד, שדרך מלכים לקנות כבוד מזולת עמים על תוקף מלחמותיו, משא"כ אם יהיה איש מנוחה, אך זה מנוחתו תהיה לו לכבוד, כי יאמרו גדול כבודו לפני ה', כי בלי עשות מלחמות, כלם נשמעים ודורשים שלומו ומשתחוים אליו, ולא העדר מלחמותיו יהי לו לחולשה וגריעות עכ"ל האלשיך [וראה רש"י שם יותר בקיצור].

כלומר שהאמונה במלך המשיח צריכה להיות כמתואר עליו במקראות שאליו גוים ידרושו ושבכבוד הטבעי שלו הוא יזכה לאהדה ועי"ז למלכות ללא צורך במלחמות.

והנה בעוה"ז יש לפעמים צורך להחניף, אבל לעתיד לבוא יהיה זה ממש אהבה.

וכתוב עוד בישעיהו פרק ס', ט'-י"ב וז"ל, (ט) כִּי לִי אִיִּים יְקַוּוּ וָאֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ בָּרִאשֹׁנָה לְהָבִיא בָנַיִךְ מֵרָחוֹק כַּסְפָּם וּזְהָבָם אִתָּם לְשֵׁם ה' אֱלֹהַיִךְ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ: (י) וּבָנוּ בְנֵי נֵכָר חֹמֹתַיִךְ וּמַלְכֵיהֶם יְשָׁרְתוּנֶךְ כִּי בְקִצְפִּי הִכִּיתִיךְ וּבִרְצוֹנִי רִחַמְתִּיךְ: (יא) וּפִתְּחוּ שְׁעָרַיִךְ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִסָּגֵרוּ לְהָבִיא אֵלַיִךְ חֵיל גּוֹיִם וּמַלְכֵיהֶם נְהוּגִים: (יב) כִּי הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא יַעַבְדוּךְ יֹאבֵדוּ וגו'.

קרא פחות