משומדים

אמרו בגמ' [כתובות קי ע"ב] ושו"ע [אה"ע סי' עה ס"ג] שיש להעדיף עיר שרובה נכרים בא"י על פני עיר שרובה ישראל בחו"ל, אבל לא אמרו בזה שאין לבכר עיר שרובה ישראל בא"י על פני עיר שרובה נכרים או משומדים בא"י, דכל זה לא נאמר אלא שמעלת א"י קודמת למעלת עיר שרובה ישראל, אבל לא שקדושת ארץ ישראל פוטרת מחיוב זה, ופשוט.

וכן יש ללמוד מדברי השו"ע שם [בס"ב] שכ' שמעיר שמוציאין עיר שרובה גוים לעיר שרובה ישראל, ולא נזכר שהוא רק בחו"ל, דדין זה של עיר שרובה גוים בא"י נאמר רק לענין להעדיפה מעיר בחו"ל.

וגם בתוספתא פי"ב מכתובות (שהוא מקור דין זה ברי"ף כמ"ש בבהגר"א שם) נזכר דין זה דסעי' ב אחר שנזכר ג' ארצות שבא"י, וכעי"ז בירושלמי כתובות פי"ג ה"י (עי"ש בגירסאות המפרשים ובקה"ע ובשדה יהושע ופני משה מש"כ על הגי' שכולה גוים), ופירש המנח"י בתוספתא שם ע"פ החסדי דוד דהיינו אפי' מארץ אחת לאחרת (כגון מיהודה לגליל) מוציאין מעיר שרובה גוים לעיר שרובה ישראל אם אין עיר שרובה ישראל בארץ זו, ומבואר שגם בא"י יש להעדיף עיר שרובה ישראל, ובתוך דבריו של החס"ד מבואר להדיא דכך כוונתו (שהזכיר שם שאם כל ערי א"י רובה גוים אין מוציאין לחו"ל ומבואר דאם יש שם שאין רובן גוים מוציאין לאותן הערים).

וכן מוכח להדיא ברמב"ם ספי"ג מהל' אישות הי"ח הי"ט שכתב וז"ל, וכן לא יוציאה ממקום שרובו ישראל למקום שרובו עכו"ם ובכל מקום מוציאין ממקום שרובו עכו"ם למקום שרובו ישראל בד"א מחוצה לארץ לח"ל או מארץ ישראל לארץ ישראל אבל מחוצה לארץ לארץ ישראל כופין אותה לעלות וכו', ומבואר להדיא בדבריו דבא"י גופה יש להעדיף מקום שרובו ישראל על מקום שרובו גוים.

לגבי מה שכתבת אם מספיק שיש בהכנ"ס במקום, זה ודאי חשוב מאוד ויש אופנים שכופים על היחידים לשכור מנין [או"ח סי' נה סכ"א] וכן כופין לבנות בהכנ"ס [שם סי' קנ ס"א], אבל יש דין נוסף להיות בסביבת צדיקים שהוא דבר המשפיע מאוד, כמ"ש הרמב"ם בהל' דעות [פ"ו ה"א] שדרך האדם להיות נמשך אחר אנשי מדינתו וכו', וכמו שכתוב במשלי [הובא ברמב"ם שם] הולך את חכמים יחכם וגו', וכמ"ש במשנה באבות [פ"ד מט"ו] והוי זנב לאריות ולא ראש לשועלים.

ויש להוסיף עוד חידוד והרגשה במהות השפעת הסביבה, דיש אנשים שמטבעם הם מושפעים יותר ויש אנשים שמטבעם הם מושפעים פחות, ויש אנשים שמטבעם בוחנים כל דבר ואינם מקבלים כל דבר כמובן מאליו גם מסביבתם הקרובה, אבל גם אנשים שהם מטבעם זורמים כנגד החברה מ"מ לא שייך בהם שהחברה לא תשפיע עליהם, משום שכל אדם הוא לוקח בחשבון במידה מסויימת ההשקפות של סביבתו ואלו שבא עמהם במגע לבדוק מה מתוך זה נכון וכמה נכון ואלו נקודות מתוכם חיוביים וכיו"ב (מה שמכונה ליטול השראה), וזה משפיע על האדם במודע ובתת מודע בלא שירצה, וטבע האדם שרוצה שבמעשיו יוכל לצאת ידי כל ההשקפות והדעות או לפחות שלא להקצין מידי לאחד הצדדים ולקחת כל דבר במשקל שלא ירחק מידי מהשקפה מסויימת ששמע, וממילא כאשר אדם מבוסס בהשקפותיו על השראה שקיבל מאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות למרות שלא מדובר כאן על אדם שהתקלקל מחמת זה ח"ו, אבל מה שודאי היה אפשר לומר, שהיה יותר טוב לקחת ההשראה מיהודים כשרים ובעלי מעלה, ולהתחיל את נקודת ההתחלה והשאיפות והסטנדרטים ממקומות גבוהים יותר.

כמובן שכאשר באים לדון על מקום מגורים יש לכלול בשקלול הדברים עוד שיקולים רבים נוספים, כגון כשיש תפקיד של זיכוי הרבים וכן פרנסה או שלום בית או מסגרת שיעורי תורה וחברותות וכיו"ב, וכאן רק התייחסתי לענין זה של מקום תורני לכשהוא לעצמו, והגרח"ק זכינו לראות שהיה מזהיר על זה כגון מצד שמירת עינים, ולמעשה יש לדון בכל אופן לפי הענין.

לכאורה אי אפשר, דהרי בנוסח הברכה נזכר ועתיד להחיותכם וכו', ומאידך גיסא יש לומר דהיינו להחיות לדין בלבד וצל"ע אם שייך לפרש ועתיד להקימכם בדין גם על המינים ע"ש שעתיד להחיות הרשעים לדין כדכתיב (דניאל יב, ב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם.

ועי' בסוף ישעיה (ס"פ סו) כי כאשר השמים החדשים וגו' כן יעמד זרעכם ושמכם והיה וגו' יבוא כל בשר להשתחות לפני וגו' ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה וגו', ומבואר ג"כ דלעתיד כשיחיו הצדיקים יחיו הרשעים ג"כ.

וכן תרגם יונתן שם (הובא גם ברש"י עה"פ שם) ויפקון ויחזון בפגרי גבריא חיביא דמרדו במימרי ארי נשמתהון לא ימותון ואשתהון לא תטפי ויהון מתדנין רשיעיא בגיהנם עד דיימרון עליהון צדיקיא מיסת חזינא ע"כ.

ועי' גם בראב"ע בין הדעות שהביא שם כתב והקדמונים אמרו כי זה אחר תחיית המתים, וראייתם שאמר דניאל על הרשעים אחר שיקיצו שיהיו לדראון עולם ע"כ וכעי"ז ברד"ק שם.

ומאידך גיסא צל"ע מהו הלשון פגרים, וצ"ל שהוא כעין שבור את החבית ושמור את יינה בפ"ק דב"ב דפגר אינו לשון נטול חיים אלא לשון גרוע כמ"ש התוס' בשבת קכט ע"ב, ובנוסח אחר יתכן כוונת הרד"ק שם דלפי' התרגום הנשמה לא תכלה והגוף יהיה פגר.

אולם במפרש תענית ז ע"א אי' שם רשעים (ע"פ ב"ח שם) אינן חיין כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, ומשמע שלמד בזה שיהיו בגהנם, וכ"ה בר"ה יז ע"א אבל המינין וכו' יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות שנאמר ויצאו וראו וגו', ומשמע דמיירי בגהינם ושאינם חיים כלל ואין יוצאין משם וכן משמע בתוס' ב"מ נח ע"א עי"ש.

ובגמ' בר"ה טז סע"א בדברי בית שמאי דהך ורבים מישני אדמת עפר יקיצו היינו בתחילת תחיית המתים, ואח"כ הרשעים יחזרו לגהנם, וכעי"ז מצינו שיש דין לאומות לעתיד, דכתיב (יואל ד ב) וקבצתי את כל הגוים והורדתים אל עמק יהושפט ונשפטתי עמם שם על עמי ונחלתי ישראל אשר פזרו בגוים ואת ארצי חלקו, והיינו לעתיד לבוא כדמוכח במכילתא בשלח מס' דויהי (שמות יג כא) ובספרי האזינו פ' שלג וכדמפורש בבראשית רבתי כד לא ועי' רש"י קהלת ח י דגם שם משמע דזה מדין העתיד, וע"ע בגמ' ריש מס' ע"ז דף ב.

ויש משניות בסנהדרין פרק חלק משנה ג' ואילך על רשעים שנידונים ושאין נידונים, ולפי המבואר סתם רשעים הם נידונים.

ויש לדון עוד דברכה זו עיקרה על קברי ישראל ולא על קברי גויים, וממילא יש לדון בבית קברות של רפורמים שדינם כמשומדים האם דינם כישראל מחמת זה.

ויעוי' בכה"ח סקמ"ח שהביא בשם בית דוד או"ח סי' צג שנוסחתו היתה ועתיד להחיותכם ולהקימכם בדין לחיי העולם הבא, ושמצא כן באלו נוסחאות, וכעי"ז בראבי"ה סי' קמו ובספר הבתים הל' ברכות שער י"ג ס"ו, ויעוי' בכלבו סי' פז ששם נוסף והוא יגלה עפר מעיניכם לזמן התחיה.

ולכאורה חומרא דאתי לידי קולא הוא דא"כ באמת לא יברך על מתים שאין עתידין לחיות לעוה"ב (עי' מתני' סנהדרין צ), אולם באמת נראה שכן הוא גם לנוסחא דידן שעתיד להחיותכם בדין הכונה לחיי העוה"ב ולא רק לעמוד בדין דהרי אומר כן רק על קברי ישראל ומסיים ברוך אתה ה' מחיה המתים וא"כ מש"כ להחיותכם בדין היינו במידת הדין.

ובגמ' דידן ברכות נח ע"ב אי' והוא עתיד להחיותכם ולקיים אתכם ולא נזכר בדין, ולפ"ז הכונה על עצם תחיית המתים, ונוסחא המצויה להחיותכם בדין היא נו' הרי"ף.

ועי' בצל"ח שם שלפי פירושו גם לנוסחת הרי"ף קאי רק על אותם שיחיו ולא מיבעיא לנוסחת הגמ' דמפרש להחיותכם ולקיים אתכם דהיינו על מנת שיתקיימו אחר כך, ולפי מה שנתבאר לעיל דהרשעים חוזרים אחר תחייתם לגיהנם.

היוצא מזה שא"א לברך ברכה זו על משומדים.

ובשם הגראי"ל (כשחר אורך עמ' שיג) הובא בבית קברות של חילונים לברך בלא שם ומלכות משום שיש לחוש לתינוקות שנשבו או שיש בהם אחד ששמר שבת (א"ה עכ"פ בפהרסיא).

ומשמע שתפס דבמשומדים ממש מדינא א"א לברך אלא דבחילונים יש צד תינוק שנשבה בחלק ממי שנולד כן (עי' חזו"א יו"ד ריש סי' ב) ויש עוד צד שיש בהם שאינם משומדים לחלל שבת בפרהסיא ולכן יש בזה דין ספק ככל ספק שפטורים מברכה ומברכים בלא שם ומלכות, וכאן יש עוד טעם לברך כדי לעורר עליהם זכות כדאמרי' לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי וכו' (עי' כתובות קיא ע"ב וסנהדרין קיא ע"א) וביומא עז ע"א מי הוא שמלמד זכות על בני וכו'.