מקור

בגמ' סנהדרין קט ע"א ומדרש תנחומא פרשת נח נזכר שנהפכו לקופים אך לא נזכר פילים, אולם בספר הישר נזכר פילים וכן הוא במלאכ"ש על המשנה בספ"ח דכלאים בשם המדרש וכ' שם דור המבול, ושם הוסיף דזה טעם ברכת משנה הבריות.

ויש ליתן קצת רמז שברכת הפיל הוא משום דמיון מסויים שיש לו כבני אדם (ואני שמעתי שהוא חכם מעין חכמת אדם) דבגמ' ברכות נח ע"ב גבי משנה הבריות נזכר פיל וקוף וקיפוף ואילו קוף דומה לאדם ולגבי קיפוף פרש"י שיש לו לסתות ולחיים כאדם ולאיזה צורך פירש לה אם לא לומר שגם הוא דומה לקוף לענין זה שהוא דומה לאדם, וא"כ י"ל דגם בפיל כך הוא שהוא דומה לאדם דומיא דהנ"ל, וממילא יש להבין דהקוף שדומה לאדם הוא היה אדם קודם לכן וכן פיל שחכמתו כאדם היה כאדם קודם לכן כדברי המלאכ"ש.

וצע"ק דמשמע דבריה בפני עצמה היו בדור הפלגה ולא מבריאת העולם דאל"כ אלא נימא דבריה מששת ימי בראשית נמי הואי (כדאמרי' בירושלמי סוף כלאים אליבא דר"י ב"ר יהודה לגבי פרדה) א"כ אטו מספקא נברך משנה הבריות דמנ"ל שקוף זה מימי דור הפלגה, ודוחק לומר משום שזוכר בדור הפלגה כשרואה הקוף והפיל, וצע"ק דאין כל חדש תחת השמש ושמא לקותא לא חשיב חדש וחשיב לה לקותא מאדם וצ"ע.

אחר החיפוש מצאתי בשם ספר מאחד מהקדמונים מבית מדרשו של הרמב"ן בענייני קבלה שצייר צורה זו בחלק מהנוסחאות של הספר (הובא בבית ועד לחכמים דישיבת מהר"י ט"ב ח"ח עמ' רעא), אך גם לפי אותם הנוסחאות לא הזכיר שם שהי' זה מגן הנ"ל.

ושם במאמר הנ"ל (בבית ועד לחכמים) עיקר מטרתו לשלול את קדושת המגן דוד שהתקבלה בעבר לאחר כניסה למחנה ישראל יתכן עם גזירת הטלאי הצהוב, ובסוף המאמר הנ"ל מבואר שרצה המחבר להוסיף עוד המשך למאמר שיעסוק גם במגן שלמה אך אך עד כה לא ראיתי ההמשך לזה, ואם יש ענין לכבודו בידיעות בענין סמלים אלו הייתי מציע לפנות למחבר המאמר הנ"ל אם יוכל לשתף את אשר באמתחתו.

לא אתעכב בבירור ענין זה כאן מאחר ואין זה נוגע להלכה למעשה ומ"מ אציין דאחר העיון בזה נתברר שסמלים אלו כגון המגן דוד והמגן שלמה (או החותם שלמה) נראה שחז"ל לא דברו מהם ועד הדורות המאוחרים יחסית לא שמעו עליהם כמעט אלא בשולי השוליים, ומאידך גיסא בכתבי כשפים ורפואות אליל (ומיסטיקה בלעז) מופיע הרבה, ובפרט בעניינים שמחוץ לבהמ"ד מצינו שמופיעים סימונים אלו מבערך תחילת הזמן שהתפרסם סימן זה עם חוק הרשע של הטלאי הצהוב ועד סילוק השימוש בו עם הסמל של ארגון הרשעים הנודע אשר חרטו על דגלם מלחמה בה' ובתורתו, ולעומת שבא כן ילך, ורק הקראי יהודה הדסי ידע לומר שהרבנים עושים כן במזוזה בעוד שלרבנים עצמם לא היה ידוע כן (עכ"פ ממה שידוע לנו), ואף בהרבה כתבי כשפים ורפואות אליל (מיסטיקה בלעז) של אומות העולם מופיע סמל זה, (ודברי הרמ"ז שהזכרת לא מצאתים לעת עתה), ולכן די בכל זה להבין שסמלים אלו עיקרם לא בא מבהמ"ד המה.

ובמאירי שבת סה ע"א כתב וז"ל, וצריך שתדע שזו שאמרו אי משום צורתא שנראה ממנה שהם היו רגילים לרפא בצורות לא בצורות הנעשות על פי השעה לפי מבט הכוכבים חלילה, שזהו מין ע"ז כמו שביארנו בסנהדרין סח ע"א, אלא שהוא סלע מן הסלעים העוברים בהוצאה, והיא רפואה המוניית כעשיית הצורה הנקראת צורה שלומיית על הלחי הבולט ע"כ, וראה עוד במאירי סנהדרין סח ע"א בהרחבה ברעיון הדברים שכתב במס' שבת שם, ובמאמר הנ"ל שיער בפשיטות שהכונה לצורת המגן שלמה או החותם שלמה שהזכרתם.

וגם אם נפרש כן לא נזכר בזה שום ענין שהוא טוב או נכון לעשות כן אלא רק דן שהוא מן רפואה מעין הרפואה הנזכרת במשנה שם שעושים כן ההמונים (שהוא בד"כ כינוי לאנשים סתמיים), ועי' ברשב"ם ב"ב קסד ע"ב פינטיגון יש בו ה' פינות, ולפי מה שראיתי כתוב תיבה זו פנטגרם בלשון לטיני ר"ל בעל ה' קצוות, והנה למרות שהכירו צורה זו לא תלו בה שום סודות ורמזים.

כן היא הכתיבה הקדומה במקראות כמעט בכל מקום וכך כתבו בכל הספרים העתיקים והישנים, ועי' תוס' תענית טז ע"א ד"ה הר בביאור מקור תיבת ירושלם, ודבריהם מיוסדין על הב"ר פנ"ו אות יו"ד, ולדבריהם ג"כ בביאור תיבת ירושלם א"ש אם כתובה בלא יו"ד כיון שהוא צירוף התיבות יראה שלם ואין כאן יו"ד.

ובשו"ת שדה הארץ סי' יד דן לענין כתיבת ירושלם בגט ומבואר שם דלפני כמה דורות זה זמן לא כביר בהרבה מקומות היו קורין גם בדיבורם ירושלם בלא יו"ד ומשמע שרצה להחזיק אמירת ירושלים מלא לטעות, אבל למעשה משמע שנקט שם שא"א לומר שהוא טעות שהקרי במקרא הוא עם יו"ד דהרי הניקוד בתוספת חיריק בין הל' למ'.

ועי' רבינו בחיי במדבר יט יג דירושלם חסר משום דיו"ד בא לרמז ב' ירושלים של מעלה ושל מטה (נ"ל דר"ל דסיומת ים בתיבות הוא סיומת של לשון רבים ומיעוט רבים שנים) והשתא חסר יו"ד אחר החורבן.

וע"ע הר צבי אה"ע סי' קכז שהביא עוד מראי מקומות בנידון זה לענין כתיבת ירושלם בגט, וכן בצי"א חי"א סי' פט סק"ו.

הנה יש להקדים דבדיעבד מי שאמר בלא שם אמרו א"א לתובעו (ש"ך בשם המרדכי), וגם במשנה באבות ובגמ' במגילה בפ"ק לא משמע שהוא חיוב גמור מן הדין, אם כי יש פוסקים שחילקו בזה בין אומר בשם עצמו לאומר ששמע סתם, והרחבתי עוד בפרטים אלו בתשובות אחרות.

ומ"מ מצד ההידור שלכתחילה יש לומר דבר בשם אומרו יש לדון האם הספר האחרון הוא ג"כ נחשב אומרו או לא, וכן מבואר בירושלמי דשקלים שהקפיד ר' יוחנן שלא אמרו דבר הלכה משמו, וכ"כ הפוסקים ע"פ התנחומא (של"ה שבועות לב ע"ב ומג"א או"ח סי' קנו ע"ב ורע"א שם ציין לתנחומא במדבר כב) שהאומר דבר שלא בשם אומרו עובר באל תגזל דל, וכך יוצא לכאורה גם מדברי הספרי בפרשת שופטים אות פו עה"פ לא תסיג גבול עי"ש.

והנה זה ברור שכאשר הספר האחרון חידש הדברים מכח חשבון הדברים בספר אחר הרי הוא שייך לספר האחרון ג"כ, וכדאמרי' בקידושין אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותא, מכלל שעצם מציאת המרגניתא (לולא טענת הדלאי לך חספא) היא ג"כ דבר שיש בו שם טוב, אף שאינו מוכרח מ"מ הוא פשוט.

וכן כל תירוץ שאדם מתרץ על קושי' הוא שייך על שמו, וכדפרש"י בב"ק דיתיב רב יוסף ותרצה דהוא כדי שיהיה לו לשם, עי"ש.

וכן כאשר ספר אחד ליקט הרבה מראי מקומות באופן המועיל קשה לומר שמי שמעתיק ממנו כל המ"מ כצורתן אין בזה הענין לומר דבר בשם אומרו, דהרי יש בזה יצירה חדשה של ליקוט מ"מ שנתייגע ועמל עליו המחבר.

וכמו כן מצינו בפוסקים בכ"מ שהזכירו הדברים בשם האחרונים אע"ג שהאחרונים אמרו הדברים בשם הראשונים, דהלכה כבתראי ושפיר יש להזכירם להשמיע שכך נקבעה ההלכה בזה ולכן לפעמים הזכירו רק הבתראי ולא הקמאי.

אבל גם כאשר הספר האחרון לא חידש מדנפשיה כלום ולא ליקט הרבה וגם כשלא שייך לומר בזה הלכה כבתראי, מ"מ מבואר בכמה דוכתי דמי שאומר דבר בשם חכם גם האומר הוא בכלל בשם אומרו.

חדא בערבי פסחים גבי עובדא דרב יהודה ועולא כמו שהבאתי בתשובה הקודמת, ואידך בגמ' דנזיר נו ע"ב שציינתי בתשובה הקודמת דקמאי ובתראי אמרי' מציעאי לא אמרי', ובירושלמי בשבת יז ב הוא ג"כ כעין דברי הגמ' בנזיר שם רק לכאורה דשם הוא בשינוי קצת דלכתחילה יש להזכיר כולם ואם א"א יזכיר ראשון או אחרון, וקצ"ע שהקה"ע פירש דהינו ראשון ואחרון כדברי הגמ' בנזיר שם, דלכאורה הירושלמי שיטה אחרת היא (ובגוף הענין דלכתחילה טוב להזכיר כלום יש שנקטו דהבבלי לא פליג ע"ז לגמרי דג"כ סובר שהאו דבר טוב וכמו שמצינו בכ"מ שהזכירו כמה שמות, עי' פתח עינים להחיד"א בנזיר שם, ומ"מ לפעמים הזכירו כמה שמות למחשב גברי כדי שלא יערערו על אותה ההלכה).

וכן בגמ' בב"ק בפרק הכונס בב"ק סא דאמרי' שכל המוסר נפשו וכו' אין אומרים דבר הלכה משמו, ומבואר דלולא שהיה כאן ענין הסכנה בלא זה היה צריך לומר דבר ההלכה בשמם, אע"ג שהם לא חידשו ההלכה אלא הלכו לשאול מהסנהדרין, מ"מ מאחר שטרחו בדברים צריך לומר בשמם.

ויש לדון דהנה מה הדין באדם שראה דבר באיזה ספר בשם מקור אחד ואחר כך ראה הדברים לפי עיונו לפי דרכו באותו מקור גופא באופן שהיה רואה גם בלא הספר הראשון, דבזה יש מקום לומר דהספר הראשון רק גילה לו קודם לכן, אבל בלאו הכי היה רואה הדברים בספר האחרון.

ממילא יש לדון עוד מה הדין באדם שראה בספר אחד בשם מקור ואחר כך פתח הספר בפנים, האם עכשיו שהוא עצמו ראה הדברים במקורן חשיב כבעל השמועה גופיה בשם המקור או כיון שלא היה בא לזה בלא המקור הראשון סגי בזה.

וידענא דלפי טעם הדבר שהוא כעין החזקת טובה לטובים וכדאמרי' במדרש אימרו לפעלא טבא איישר (פסדר"כ ר"פ ויהי בשלח), ושלא לאבד שם טוב ממי שעמל ומגיע לו, ושלא ליטול עטרה לעצמו במקום בעל העטרה (ועי' מגלה עמוקות דרוש א' לפרשת נשא שביאר בזה ענין המתגאה בטלית שאינה שלו אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה בב"ב צח ע"א), א"כ עיקר המסתבר הוא להחמיר, מ"מ אולי מכח הך סברא של הצד השני יש ללמד קצת זכות על אותם שנהגו להקל בזה.

ואולי משום כך נהגו להקל עוד להזכיר רק המקור גם בלא שהלך וראה המקור בפנים (אע"ג שאינו מומלץ דבכמה פעמים נמצאים טעותים בכה"ג וגם אנכי הקטן נפלתי כמה פעמים במקורות שהזכרתי ע"פ ספרים אמצעיים ולא בדקתי בעניותי הדברים בפנים) כיון שהמקור מצוי ומזומן בכתב והם סבורים שבזה אין מתייחס למפרסם השמועה אלא רק בשמועה בעל פה מתייחס למוסר השמועה, וצל"ע דאם זה טעמם א"כ מנא להו חידוש זה.

אמנם שוב מצאתי בספר בתורתו יהגה ח"ד עמ' רכא שהביא בשם החזו"א ועוד פוסקים שסברו דבמראה מקום בלבד לא חשיב כאומר דבר בשם אומרו, והביא שם שיש שנסתפקו בזה, עי"ש בכל המ"מ שהביא שם ובשאר הנידונים והדעות שהביא באותו הפרק [וחלק ממראי המקומות בתשובה זו הבאתי משם], וקצת יש להעיר דאם הוה פשיטא ליה להחזו"א מסברא שמראה מקום בעלמא לא חשיב בעל שמועה א"כ לכאורה היה אומר כן גם בשמועה בעל פה דלא כהגמ' והירושלמי הנ"ל (ובאמת עי"ש מה שהביא בשם הראב"ד), ואולי יש לומר דבאמת מסברא כך היה אומר החזו"א רק דבגמ' מוכח שאין אומרים סברא זו והיכא דאתמר אתמר רק לגבי שמועה בעל פה והבו דלא לוסיף עלה.

אבל מה שציין שם למי שכתב שגם מי ששמע סברא וישרה בעיניו ג"כ אפשר דא"צ להזכיר בשם אומרה כיון שהוא עצמו ג"כ סובר כסברא זו הוא תמוה מאוד, דזה ודאי לא גרע מהאופנים הנ"ל המבוארים בגמ' שיש לומר בשם אומרו.

ויש לציין דיש היתר בדבר כשברור שאומר הדברים בשם רבו כמ"ש גבי רב אידי בעובדא דר' יוחנן ור"א, דהכל יודעין שתורה של משה היא וכו', ולכן מצינו בכותבי דברי בעלי התוס' ושאר הראשונים שהעתיקו חידושי הגמ' זה מזה מאחר דהכל יודעין שכך היתה צורת כתיבת הדברים, וכל אחד עיקר תפקידו היה לפשט הדברים לפי שיטתו והכרעותיו והוספותיו.

וכן מצינו בעוד מקומות כגון ספר קב הישר שהרבה ממנו הוא העתקה מספר יסוד יוסף של רבו, וכן מצינו בהרא"ש שהרבה ממנו הוא העתקה של הרי"ף, (ויש אומרים שמתחילה כתב ספרו כפירוש על הרי"ף), וגם במדרשים מצינו שהעתיקו פסקות שלמות במדרש רבה ותנחומא מפסיקתא דרב כהנא.

בגמ' סוטה יד ע"א משמע לפי פשט הגמ' שעד היום לא נעקר משה מקברו, וכן אי' ברז"ל שמשה לא נכנס לארץ גם במותו (עד לעתיד) ועוד אי' ברז"ל שנשאר שם להיות עם מתי מדבר, וגם במדרש איכה דאי' שהלך משה על קברי אבות משמע בפשוטו שהוא לא היה קבור שם.

אבל ברוקח עה"ת וילך רסד אי' שמשה הלך אחר שנקבר למערת המכפלה דרך מחילה.

ועי' עוד מקדש מלך חוקת צג ע"א בשם ספרי שמשה הלך במחילה למערת המכפלה.

ולשון הספרי (פ' וזאת הברכה) וימת שם משה מנין אתה אומר מחילה היתה יוצאה מקבורתו של משה לקברותן של אבות נאמר כן וימת שם משה ונאמר להלן שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו ע"כ.

ובאמת כן אי' במדרש איכה שמשה הלך על קברי אבות בשעת החורבן, אבל ברוקח שם קאמר דמשום הכי לא ידע איש את קבורתו, ומשמע שמיד אחר קבורתו הלך לשם, ומשמע שגם בגופו ממש הלך לשם, וראה עוד ברמ"ד וואלי פרשת וזאת הברכה, וקאמר שהלך במחילה ולא שעמד על קברי אבות כדמשמע במדרש איכה שלא נכנס לשם.

ודעה שלישית מצינו בחיד"א (הובא בתורת החיד"א פרשת חיי שרה), שרק אחר זמן רב הלך למערת המכפלה (וע"ע בתורת החיד"א פרשת וזאת הברכה וצלע"ש, ועיקרי הדברים כאן מיוסדים ע"פ ספר לקט אליהו ולא בדקתי המקורות בפנים).

ואולי יש ליישב דכיון שהוצרך משה לשוב לארץ על ידי צער מחילות קרי לזה שלא נכנס במותו, דהצדיקים התפללו שלא יצטרכו לבוא לצער מחילות (עי' שלהי כתובות ושלהי ירושלמי דכלאים ופסיקתא רבתי פ"א).

יעוי' ביפה ללב (סי' רס אות ג) שכך הבין בדעת האר"י שלא לגזוז ציפרניים בלילה ע"פ מה שנהג שלא להסתפר אז, ועי' תשובות ישראל ח"ו סי' לט ומה שהביא שם שכן נהג רב אחד שלא לגזוז ציפרנים בלילה ותמה עליו, אולם אין לתמוה אם כך נהג הרב הנזכר שכן מבואר ביפה ללב לרח"פ, ודלא כמה שכתב הגר"י הלל בקובץ מקבציאל לח עמ' רכג (ועי' בספר יצחק ירנן סי' כד) שאין ללמוד הצפרניים מהשער, אולם יש לציין דמנהג זה שלא לגזוז הצפרניים בלילה אינו מפורש בכתבי האר"י וגם אינו נהוג כ"כ כמו מנהגים אחרים שהובאו בכתבי האר"י, ועי' במועד לכל חי סי' ו אות ז שהזכיר רק תספורת, ועי' יוסף אומץ להחיד"א, ועי' במנחת אלעזר ח"ד סי' י סק"ו שהתיר אפי' תספורת בלילה ונקט בפשיטות שאין כוונת האר"י כלל לזה.

וראה גם בא"א מבוטשאטש מהדו"ת סי' רס שהזכיר באיזה אופן קציצת ציפורניים בלילה ולא הזכיר שיש חשש בזה [ואולי יש חילוק באיזה לילה]  וכעי"ז בקצות השלחן סי' עג בדה"ש סק"ד ובמילי דחסידותא על הספר חסידים.

ומאחר שדברי האחרונים המחמירים בזה מיוסדים על דברי האר"י שהובא במג"א ס"ס רנא וזה היה מסתמא גם לפני המקילים ולמרות זאת לא שיערו ללמוד מזה הנהגות אלו א"כ לא שמעו מהנהגה כזו לענין מניעת גזיזת ציפרניים בלילה ואולי גם תספורת.

ובקהילותינו שלא נהגו בהרבה דברים ע"פ קבלה כ"ש שלא חשו לזה ולא נהגו בזה, שהרי גם אינו ברור שהאר"י נהג שלא להסתפר בלילה (ראה מנחת אלעזר שם שדחה הדברים בתוקף ושאין ראיה מהמג"א בס"ס רנא) וגם אינו ברור שגזיזת ציפרניים הוא כתספורת כמ"ש קצת אחרונים, ומאחר דבקבלה בלאו הכי לא החמירו בהרבה דברים, ואיסורא בודאי אין כאן, לכן נראה שלא חשו לזה, למעט שכשגוזז לכבוד שבת שלכתחילה טוב לגזוז ביום ו' ולא בלילו כדי שיהיה ניכר יותר שעושה לכבוד שבת כעין מ"ש המשנ"ב לגבי רחיצה (וראה ט"ז סי' רס סק"א בשם רש"ל, והרחבתי עוד בתשובה אחרת), אבל לא מצד זהירות ע"פ קבלה.

ומ"מ מי שרגיל לנהוג ולהחמיר לחשוש ע"פ קבלה ושואל אם יש בזה דבר טוב להזהר גם בזה, בודאי שאפשר לומר שיש בזה דבר טוב.