מנהג

****

הנה עיקר דינא דגמ’ ביומא ע ע”א וסוטה מא ע”א דרק תלתא גברי בתלתא ספרי מותר אבל חד גברא בתלתא ספרי אסור, וכ”ה בשו”ע או”ח סי’ קמ ס”ד אבל שלשה גברי בשלשה ספרים כגון ר”ח טבת שחל להיות בשבת ליכא משום פגם ע”כ, והנה מקור דברי השו”ע שהוא כגון ר”ח וכו’ הוא מדברי הגמ’ שם דבא לתרץ לענין אופן זה, אבל בשו”ע נוסף בזה עוד דאפי’ באופן זה שהקריאה היא ג’ עניינים שונים אעפ”כ ההיתר הוא הוא רק בתלתא גברי, וכן מבואר להדיא במג”א שם סק”ח בשם הכס”מ דהאיסור לקרוא באדם אחד בב’ ס”ת הוא אפי’ בב’ עניינים.

אמנם בערך לחם להמהריק”ש על השו”ע שם כתב וז”ל, הרמב”ם ז”ל כתב בהלכות תפלה (פי”ב הכ”ג) ולא יקרא איש אחד ענין אחד בשתי תורות, משמע הא בשני ענינים יכול לקרות בשתי תורות, וכן נהגו על פיו במצרים להיות אחד מתחיל ומסיים בשתי תורות, והמחבר (בעל השו”ע) חלק על זה בספר בדק הבית ובספר כסף משנה פרק י”ב מהלכות תפלה ועיין בתשובותי אהלי יעקב סימן קפ”ג עכ”ל הערך לחם (א”ה לפני מצאתי באהלי יעקב סי’ קכג, ושם ציין שהוא מנהג רוב המקומות שראיתי, ומקומו היה במצרים), וכ”ה בתשובות הר”י הלוי סי’ פב (הובא בפר”ח שם).

 ודבריו צ”ב דהרי בגמ’ שם כבר אמרו תירוץ זה דתלתא גברי בתלתא ספרי לענין ר”ח טבת והרי שם הוא בג’ עניינים ולמה לא תירצו דבלאו הכי שרי כיון דהוא ג’ עניינים ואז שרי בכל גווני, וכן מצאתי שהקשו הב”י במקורות שציין הערך לחם שם ובפר”ח, ועי”ש בפר”ח שדחה הדיוק מל’ הרמב”ם ודייק להיפך מסתימת דברי הרמב”ם פ”ג מהל’ י”כ ה”י דמשמע שהאיסור בכל גוני והביא שכ”כ הלח”מ שם.

והקושי’ הנ”ל מדברי הגמ’ מצאתי שהביא גם בספרו אהלי יעקב שם ותירץ דבגמ’ אמרו תירוץ שיתרץ גם למה בסוכות ופסח ויו”כ שקורין בבהכנ”ס ב’ גברי בב’ ספרי אסור בחד גברא משום דהם ב’ ספרי בחד עניינא עכ”ד בקיצור, ועדיין צ”ב דמ”מ למה לא אמרו בגמ’ גם התירוץ הנוגע לעיקר הקושיא דנן דטעם ההיתר בשבת ר”ח לקרוא בג’ ספרים הוא משום דהם ג’ ענייני, וביותר דהרי המשמעות בתירוץ הגמ’ דבאמת ההיתר בפרשת ראש הוא רק משום שהוא בג’ גברי, ומשמע דבחד גברא בכה”ג היה אסור, ובאמת כמעט כל האחרונים נקטו בזה כשיטת הכס”מ והפר”ח להחמיר בזה.

ויעוי’ באליה זוטא שביאר טעם המנהג של שמח”ת באופן אחר וז”ל בסק”ב והא דנוהגים בשמחת תורה שאף מי שעלה לתורה עולה לחתן בראשית לספר תורה אחרת, נראה הטעם, בשמחת תורה יודעין הכל שעושין כן משום שמחת התורה ולא משום פגם, כמו דמתירין לחזור ולקרות מה שקרא ראשון לעיל סימן קל”ז סעיף ד’ ע”כ, ומ”מ לא הזכיר שהחתן תורה להדיא היה חתן בראשית כמו שנהגו במקומו של הערך לחם, וממילא זה שייך לנידון אחר דלקמן אם מותר כשיש הפסק בינתיים, וגם בפמ”ג הזכיר שהעולה קודם לכן יכול להתחיל התורה בבראשית כיון שיש הפסק בינתיים, ועי’ עוד מש”כ בזה הא”ר סק”ד לחלק בין שמח”ת לשאר ימות השנה והזכיר דבריו גם במשנ”ב סקי”ז, וכן מצינו בעוד דינים שמקילין בהם רק בשמח”ת.

ויש להוסיף דגם במקום שנהגו כמנהג שהביא הערך לחם להתחיל ולסיים בשמח”ת באותו קורא עדיין אינה ראיה שהתירו בכל השנה דמשום שמחה מצינו שהקלו בש”ת בכמה דברים, ומ”מ הקילו משום שמחה רק כשיש על מה לסמוך להתיר.

והנה טעם זה דהכל יודעין וכו’ לא שייך לומר לגבי אדם חשוב דהכל יודעין שמחמת חשיבותו קורא ב’ פעמים, אין לטעון כן, דביומא שם מוכח דגבי כה”ג לא אמרי’ כן.

ובמג”א סק”ג הביא עוד היתר נוסף בזה אם אין שם עוד מי שבקי לקרות בס”ת השניה דבזה מותר למי שעלה קודם לכן על יסוד הדין המבואר בסי’ רפב ס”ה, וגם היתר זה לא שייך כאן דאין לטעון שאם רוצים לכבד אדם חשוב הו”ל כמו שאין אחר שיודע לקרות, דהרי מדינא דכה”ג מוכח שאין אומרים כן, ובגוף היתר זה עי’ עוד במשנ”ב סקי”ז מה שכתב הכרעתו בזה ואכה”מ.

ויש עוד נידון נוסף שנחלקו בו האחרונים (עי’ ב”ח ומג”א ובאר היטב ופמ”ג) אם מי שקרא בס”ת הראשון מותר לו לקרות בס”ת השלישי, ועי’ מש”כ בזה המשנ”ב סקי”ז, אבל כאן לא שייך כשקורין לחכם בס”ת השני והשלישי.

היוצא מזה דההיתר שעליו סמכו באותם מקומות הוא שיטת הערך לחם בדעת הרמב”ם דמתיר אם הוא בב’ עניינים, וכן דעת הר”י הלוי, ומ”מ מאחר ושאר פוסקים (כס”מ ומג”א ופר”ח ולח”מ ומשנ”ב סקי”ז ושאר אחרונים) לא קבלו דבריהם ובגמ’ לא משמע כן (ואפי’ בשמחת תורה לא הקילו בזה האחרונים אלא רק כשיש הפסק לקורא זה בין ב’ הספרים שבזה המג”א מתיר כל השנה), הלכך אם באים לימלך בודאי שאין להקל בזה.

נראה דמעיקר הדין היה יותר טוב שלא לומר כן למנוע מעצמו פטור דספק ברכות להקל, אבל למעשה בהרבה מקרים יותר טוב לומר כדי שלא להכנס לספקות מורכבים יותר.

מקורות:

היה מקום לומר דהנהגה זו של צ’ פעמים (הנזכרת בשו”ע או”ח סי’ קיד ס”ט) אינה מן המובחר מחמת שמכניס עצמו לספק ברכות להקל לחינם, דהרי לולא צ’ פעמים אם באחת מן התפילות היה מסתפק אם אמר או לא, היה צריך לחזור בוודאות מצד חזקה, אבל עכשיו שאומר צ’ פעמים אינו צריך לחזור משום דאמרי’ ספק ברכות להקל (דהרי הוא פלוגתא דמהר”ם מרוטנבורג ור”פ בטור או”ח ס”ס קיד אם מהני צ’ פעמים קודם שעברו ל’ יום או לא וכ”ד הגר”א בביאורו שם שאינו מועיל, וכן משמע דעת הט”ז שם סקי”ג), וא”כ עדיפא לן שלא לומר כדי שלא לפטור עצמו מכח טענת ספק ברכות.

ואמנם יש מקום לטעון דחזקה זו אינה חזקה גמורה (וכמ”ש בשם הגרשז”א [בשש”כ פנ”ז הערה יז] שקטן נאמן לומר שאמר ותן טל ומטר מטעם זה), ומסתמא שלפעמים ישכח אחר כך אם אמר למרות שאמר, ממילא גם אינו רוצה לחזור על ברכות לחינם, וממילא אפשר דיותר טוב כן לומר הצ’ פעמים כדי שלא להכנס לחשש ברכה לחינם.

ומ”מ עיקר הדין שאנו מחזיקים זה כחזקה שלא אמר כמ”ש בירושלמי פ”ק דתענית ובפוסקים, וכן שו”ר שהגרשז”א גופיה למרות שתפס כנ”ל שאינה חזקה גמורה מ”מ כבר העיר (הליכ”ש תפילה פ”ח סכ”ו ודבר הלכה סקל”ז) שאינו טוב לומר ותן טל ומטר מראש צ’ פעמים מטעם שבזה נכנס לספק.

אבל למעשה נכנסים אנו לכל מיני מצבים שלמרות חזקה מ”מ במצבים אלו יש ספקות אמיתיים שדנו בהם הפוסקים שאפשר שבזה לא דברו בירושלמי, כגון באדם המתפלל מתוך הסידור שיש מקום לתלות שזכר לומר כמו ההוראות הכתובות בסידור, וכן באדם שיודע בעצמו שדרכו לשכוח מיד אם אמר או לא, דבזה אינו ברור לדינא כלל שצריך לחזור, ויש שהורו שבזה יכול לסמוך על מה שמסתמא אמר כדין, ולא דברו אלא במקרה רגיל שאינו זוכר שבזה יש לתלות שאם אינו זוכר לא אמר, וכן יש עוד אופנים שהוא ספק כדון שזוכר שהתכוון לומר ותן טל ומטר ואינו זוכר מה אמר לבסוף שדברו בזה הפוסקים אבל לא נתבאר השיעור הברור ממתי שנזכר שאינו זוכר אם אמר חשיב כאמר ומתי חשיב כלא אמר (גם אם נימא דהשיעור הוא בסוף התפילה יעוי’ באחרונים, מ”מ הרי בודאי שיש מקום לומר שהוא משתנה מאדם לאדם לפי מה שרגיל לזכור ולפי מה שרגיל להאריך בתפילה ולפי מה שמכוון ולפי מה שרגיל להוסיף אחר התפילה), ולכן מאחר שיש בזה ספקות רבים לכאורה במצב שיודע שעלול להיכנס לספקות ולשאלות רבים נ”ל דיותר עדיף לומר ותן טל ומטר בשיעור הפעמים כדין, ובזה נפטר לרוב הפוסקים שהסכימו לדעת השו”ע שגם מי שאומר תשעים פעמים ביום אחד מהני להוציא אחר כך מחיוב לחזור כמ”ש הבה”ל ס”ס קיד ד”ה אם.

ויותר טוב לומר יותר מצ’ פעמים אלא גם כנגד השבתות שבינתיים לחשוש לדעת החת”ס או”ח סי’ כ כמבואר במשנ”ב ס”ס קיד סקמ”א, אבל זה רק לענין הזכרת גשם בחו”ל (או כשעוקר עצמו מהזכרת גשם בקיץ בא”י) אבל לגבי ותן טל ומטר של חול גם להחת”ס אינו שייך וכך יוצא מחשבון דברי המשנ”ב בסקל”ז ופשוט.

(ויש לציין דדעת החת”ס הנ”ל א”ש גם לפי מה שהערתי במקום אחר דדין צ’ פעמים אינו דין באמירת צ’ פעמים אלא דין באמירות הנאמרות בל’ יום, דחזקה נקבעת לפי ל’ יום ולא לפי הצ’ פעמים, רק דלהחת”ס אזלי’ בתר מה שאומרים בפועל ולשאר פוסקים אזלי’ בתר מה שהיה ראוי להאמר במשך ל’ יום לפי התפילות הנאמרות ברוב ימים (עי’ משנ”ב סי’ קיד סקל”ז), דחזקה של רגילות האמירה נמדדת לפי רוב ימים ובפרט שבספק ברכות יש להקל.

ואע”ג דמהר”ם טען מצד קירב נגיחותיו כמבואר בטור שם מ”מ יש לכלול כל זה בסברתו דמאחר שחזי’ שצ’ פעמים קבע אצל האדם במשך ל’ יום הנהגתו א”כ ביום אחד יכול לשנות טבע הנהגתו ע”י שיקרב ביום אחד כל מה שאמר בל’ יום הללו).

הנה בגמ’ דברכות כד ובשו”ע או”ח ריש סי’ מ פשוט להיתר לתלות התפילין הנרתיקן, ומ”מ אם יש מי שמקפיד בזה יש מקום לומר דעושה דבר טוב שהרי בא לנהוג מנהג כבוד בתפילין, וכמו שמצינו לגבי ארון ששבחו חז”ל עובד אדום שכיבד וריבץ לפניו אע”ג שאינו מפורש בתורה בשום מקום שיש איסור שלא לכבד ולרבץ לפני הארון, דבודאי כל תוספת כבוד הוא מעלה, וכן בדברי יצחק (לבעל הבית יצחק עמ”ס מגילה) אות קיא הזכיר שראה הנהגה כזו שלא לתלות תפילין אף בכיסן.

ואין לטעון דאין בזה שום כבוד שלא לתלותן בכיסן, דהרי ס”ת בכה”ג אסור (כמבואר במשנ”ב סי’ הנ”ל בשם המג”א בשם הרשב”א ברכות כא וכ”ה בא”ר סק”א ופמ”ג סק”א חי”א כלל לא סמ”ד ובעה”ש שם ועוד, אם כי יש לציין דאינו מוסכם לכו”ע) א”כ חזי’ שיש בזה צורת כבוד להזהר בזה.

ויש מי שכתב (שו”ת ברכת ראובן שלמה ח”ב סי’ נו) ללמוד מדין אנשי ירושלים דלולב (בסוכה מא ע”ב) גם לדידן דלכתחילה יקח התיק בידו ממש משום חיבוב מצוה, ואם מסברא נקבל אבל אם מדינא דאנשי ירושלים שאני התם שמצוותה בכך בנטילה ולדעת קצת ראשונים מותר אף לברך כל זמן שעסוק במצוה כמנהג אנשי ירושלים עי’ שם תוס’ ור”ן ובהגר”א, ועד כאן לא פליגי אלא שכבר יצא אבל צורת מצותה בכך אה”נ, וגם לא דמי לאנשי ירושלים דשם היו נוטלין הלולב דרך נטילה וכאן נוטל התפילין בתיקן.

ובספר ליקוטי מגדים על השו”ע ריש סי’ מ כתב דאפי’ מידת חסידות ליכא בזה שהרי רבי בגמ’ תלה תפיליו עכ”ד (וציין שמצא טענה זו באחד מספרי האחרונים ולא הבנתי כוונתו), ועדיין אינו ראיה שאין בזה שום ענין טוב דמנ”ל שלא היה לרבי טעם או צורך שמחמת כן לא חש למנהג זה וגם אפשר שיש חילוק בין לומר על דבר שאינו מידת חסידות לבין לומר שאין בזה שום דבר טוב.