הנה לדעת הרמב”ם בתשובה שהביא המשנ”ב בס”ס קנא סק”מ האיסור הוא רק אם הטינוף הוא מעל ההיכל, אולם בתשובה אחרת (שכתבתי להרב טורק) הרחבתי דכמה פוסקים פליגי על הרמב”ם, וגם הבאתי שם מדברי הפוסקים דטינוף גמור אין חילוק בין ארעי ...קרא עוד
הנה לדעת הרמב”ם בתשובה שהביא המשנ”ב בס”ס קנא סק”מ האיסור הוא רק אם הטינוף הוא מעל ההיכל, אולם בתשובה אחרת (שכתבתי להרב טורק) הרחבתי דכמה פוסקים פליגי על הרמב”ם, וגם הבאתי שם מדברי הפוסקים דטינוף גמור אין חילוק בין ארעי לקבוע (ונפק”מ למי שרוצה להשתמש בבהכ”ס שם), וגם ציינתי שם לדברי הרמ”א ביו”ד סי’ קטז דאמרי’ חמירא סכנתא מאיסורא לענין להחמיר בספק סכנה, וכאן יש יותר מקום להחמיר להשתמש בבהכ”ס שם מחמת הט”ז בס”ס קנא שכ’ שנענש על פטירת בניו מחמת זה, וגם דהמשנ”ב סקמ”ב נקט דשומר נפשו ירחק מהקולא הנזכרת בנידון שם, ומשמע בדבריו דלכתחילה שומר נפשו ירחק מעל כל מקום בהכנ”ס ולא רק כנגד ההיכל עי”ש בלשונו.
אולם לענין להשתמש בבהכנ”ס תחת בית הכסא אם יש בזה איסור, הנה מאחר דהתפילה יותר מתקבלת בבכנ”ס שמקפידין על קדושתו (וכן הובא בשם הגר”א שאם היה בנין בהכנ”ס בנוי כולו לשמה היו כל התפילות שם כתקנן, ובאופן שאין מקפידין על הקדושה עי’ שבת קיט לענין דומה שאומר מלאך רע יה”ר שיהא לשבת האחרת כך וע”ע במכילתא דרשב”י רפי”ב דאין השכינה שורה בחו”ל אלא במקום טהור וכו’ והוא פשוט, ומקום טינוף הוא מביא לסט”א כמבואר ברק ערבי פסחים ועי’ מה שהביא בשבט מוסר), א”כ בודאי שהוא עדיף אבל איסורא ליכא, אבל להט”ז התפילה אינה עולה למעלה אם מתפלל תחת דבר טינוף, ולכן הוא דבר שאינו טוב כלל אם לא בדיעבד או בשעה”ד גדול.
ואמנם השעה”צ ס”ס קנא משמע דלא ברירא ליה דינא דהט”ז (בבהכנ”ס שאינו קבוע שאז החשש הוא רק מצד הט”ז עי”ש, וכעי”ז הנידון לענייננו לענין המתפלל עצמו דגם לדידיה החשש הוא רק מצד הט”ז דהרי מצד דינא דקדושת בהכנ”ס האיסור רק על המזלזל בקדושה), אבל בכנה”ג משמע שהסכים לדברי הט”ז, וגם השעה”צ לא דחה דבריו מכל וכל אלא בעיקר בא ליישב המנהג לגבי בהכנ”ס זמני ושאין דברי הט”ז מוכרחין לסתור המנהג, א”כ בודאי שיותר טוב לחשוש להט”ז ולא להתפלל תחת בהכ”ס כשאפשר בקל דמהיות טוב אל תקרי רע, (ועי’ בסוטה מו ע”ב כופין על הלויה מפני ששכר הלויה אין לו שיעור ודוק).
ולענין להתפלל בשטח חלל ביהכנ”ס שאינו תחת בית הכסא, היה מקום לדמותו לנידון המשנ”ב ובה”ל בסי’ עט ס”ג בשם הריטב”א ושאר פוסקים כשיש צואה ברשות סגורה אם אוסרת את כל הרשות.
אולם העיקר נראה דאם נשווה דין צואה לדין כלאים שהשוום הבה”ל שם ע”פ גמ’ דעירובין ממילא אין ללמוד משם לכל צואה בבית, דרק גבי חצר קטנה שנפרצה לגדולה סברת הרשב”א והריטב”א בעירובין צב ע”ב (והבה”ל גם בדעת רש”י ותוס’, ועי’ עוד בשוע”ר בקונטרס אחרון סי’ עט סק”א) דהוא דין חמור יותר בין לענין כלאים ובין לענין צואה בתפילה, משא”כ לגבי שאר כל צואה בבית דלא אמרי’ כן וכמו דלגבי כלאים לא אמרי’ דבכל כלאים בבית נאסר כל הבית וכמ”ש בריטב”א שם גופא (הובא בדרך אמונה פ”ז מהל’ כלאים הי”ט) דגם בחצר הגדולה גופא (שכל הקטנה נאסרה מחמתה) מותר להרחיק ד”א ולזרוע ואז יהיה אופן של היתר גם בקטנה עי”ש.
[ובביאור שי’ החולקים על הרשב”א והריטב”א עי’ קרן אורה בעירובין שם ע”א בדעת הרמב”ם פ”ח מהל’ תפילה ה”ז ה”ח ועי”ש במאירי ובהגהות הגר”א ודוק, אולם בדרך אמונה פ”ז מהל’ כלאים הי”ט נראה שנקט גם בדעת הרמב”ם כפרש”י לענין כלאים].
אבל יש להזכיר כאן דעת ר”ש בן אלעזר בברכות כה ע”ב דכוליה בית כד’ אמות והצואה אוסרת כל הבית, ובגמ’ שם הובאו כמה דעות אם הלכה כרשב”א או לא, אבל בפוסקים מבואר שאין הלכה כר”ש בן אלעזר בשו”ע ריש סי’ עט ובהג”ה שם ושו”ע ס”ס פז וכמ”ש הרא”ה ותלמידי ר”י שם ועי”ש במאירי מ”ש בשם יש מפרשים, אבל יעוי’ במשנ”ב ונו”כ ריש סי’ א’ דמשמע שיש שנקטו כשיטת ר”ש בן אלעזר בזה לענין שיהוי בנט”י של שחרית עי”ש, וצ”ל דבזה שהוא קיל כיון שאין לו מקור מגמ’ הקילו יותר (והואיל דאתאן לזה אציין דלפי הפוסקים שנקטו ששיהוי כדי הילוך ד”א לא עדיף מהליכת ד”א [ועכ”פ דשיהוי יתר מהילוך ד”א לא עדיף מהליכת ד”א גם אם נימא דשיהוי כדי הילוך גרידא עדיף מהילוך], א”כ לכאורה דלא תקנו במה שכוליה בית כד”א, ולפלא על הנו”כ בריש סי’ א’ שלא ציינו זה ודחו סברת השוללים ענין מה ששיהוי ד”א וכו’ ואילו הסומכים על הר”ש בן אלעזר לניד”ד לא העירו עליהם כלום מצד זה), ועי’ בתלמידי רבינו יונה בברכות שם מש”כ בשם הרי”צ גאות דהלכה כרשב”א, אולם עי’ מש”כ ע”ז בתלמידי רבינו יונה ובריטב”א בברכות שם.
ומ”מ גם אם נקבל שיש חשש איסורא בצואה בבית בהרחקת ד”א מ”מ שוב נראה דאין ללמוד משם, דסו”ס יש מחיצה מפסקת בניד”ד בין הצואה לבין המתפלל, וכן כשתפילתו עולה למעלה היא עולה דרך מקום שהוא מופסק במחיצה בין בית הכסא לבין מקום עליית התפילה.
רק דיש חשש אחר שאם אין עשרה במקום טהור א”כ הוא מצטרף עם עשרה שחלק מתפילתם אינה עולה למעלה להט”ז, וממילא יתכן שכח הציבור פגום בניד”ד בהגדרת עת רצון שהוא בשעה שהציבור מתפללין כמבואר בפ”ק דברכות, דאפשר דמעליותא דעת רצון בציבור (שאז הקב”ה מצוי בעשרה בכל השנה כמו בעשרה ימים שבין ר”ה ליו”כ כמבואר בגמ’), הוא כשמתקבלת תפילת הציבור.
ואמנם יש קצת פוסקים שנקטו שמצרפים אף את אותם שאין מתפללין כלל אם הם מיעוט עכ”פ ואכמ”ל, ויתכן דלאותם דעות לא אכפת לן אם מיעוט המתפללין תחת בית הכסא, אבל רובא דעלמא פליגי עלייהו כמו שהרחבתי בתשובה אחרת, וממילא אפשר דעיקר העת רצון הוא כשתפילת הציבור עולה למעלה.
וכן מצינו דלכתחילה אין להתפלל ליד רשע כמבואר בשל”ה ומצוה להתפלל ליד צדיק שתתקבל תפילתו עי”ש ובחת”ס, וע”ע בזוהר עה”פ תפילה לעני כי יעטוף, וממילא מסתבר שיש יותר מעלה בתפילה עם ציבור שתפילתם עולה למעלה ולא שנשארת תפילתם למטה בארץ.
ויתכן עוד דגם להסוברים שיחיד שאינו מתפלל אינו מצטרף עם הציבור, לענין שצריך להרחיק מיל וד’ מילין כדי להתפלל עם ציבור גמור, מ”מ כאן לדינא לכו”ע אין מחיוב מצד הדין להרחיק יותר, כיון שסו”ס קיים תקנת חכמים להתפלל עם הציבור, גם אם ישנם מן הציבור שאין תפילתם עולה למעלה.
ולענין אם מתפלל תחת חדר בהכ”ס שלא כנגד מושב בהכ”ס ממש נראה דהיינו הך, דהרי הטינוף תופס לכה”פ ד”א לכו”ע, וכשהחדר כולו מוקצה לבהכ”ס חל בכולו איסור, דהרי הזמנת בית לבהכ”ס מהני כמבואר בגמ’ שבת י ע”א ונדרים ז ע”א ושו”ע או”ח סי’ פג ס”ב, ומבואר שם במשנ”ב סק”ט ע”פ הגר”ז שאם בונים בהכ”ס עם מחיצות תופס בזה כל השטח שבתוך המחיצות ולא רק מקום בהכ”ס, וכ”ש אחר שכבר משמש המקום לבהכ”ס בפועל, ממילא כל תפילה שעוברת דרך שם חשיב כמקום טינוף ואינו עולה למעלה להט”ז.
ונפק”מ גם להחולקים על הט”ז לענין צירוף לעשרה דרך מקום טינוף בכה”ג שאין מפסיק כסא דבהכ”ס עצמו בינו לבין הציבור אלא דרך אויר בהכ”ס, דלכאורה אויר דבהכ”ס כבכה”ס, וכמו שכ’ המשנ”ב שנענש הרבה מי ששם ספריו במקום בהכ”ס.
ומיהו במקום ספקות וצירוף היה מקום לומר שיהיה יותר קל, דמדאורייתא הרי אין הזמנה תופסת (כמבואר במשנ”ב סי’ פג סק”ח), וממילא אפשר דגם יותר מד”א ליכא איסורא דאורייתא.
ויש לדון אם בהכ”ס תופס כולו אחר שהוקבע לבהכ”ס עם צואה מדאורייתא או לא, דזה ברור שאחר הזמנה ומעשה אי’ במשנ”ב סי’ פג סק”ו ובבה”ל שם שתופס הבית הכסא מן התורה (וכן כתב שם בהמשך דבריו בביאור דברי שו”ע הגר”ז), רק דיש לדון אם גם מה שתופס כל המקום הוא ג”כ מן התורה או לא.
ויש לפשוט זה מדברי הגר”ז ריש סי’ פג שהוא מקור דברי הבה”ל שם לומר שבהכ”ס ישן אסור מן התורה, ובהגר”ז שם אי’ דתופס כל הרשות עד המחיצות, והגר”ז הוא גם מקור המשנ”ב שהבהכ”ס תופס כל המחיצות, ואמנם המשנ”ב למד דבריו לענין בהכ”ס בהזמנה בלא מעשה שהוא מדרבנן שתופס עד המחיצות, אבל עיקר דברי הגר”ז נאמרו בבהכ”ס עם הזמנה ומעשה (לפי מה שביאר דבריו בבה”ל הנ”ל) שאסור מן התורה כמ”ש להדיא שם שאסור מה”ת, וחזי’ מזה דגם בהכ”ס דאורייתא תופס דאורייתא עד המחיצות כמבואר בדברי הגר”ז שם.
ולא נכנסתי בזה לנידון מחיצות בהכ”ס מעיקר הדין ובזמנינו שכבר דנו בזה (ועי’ גר”ז שם ומשנ”ב וחזו”א).
וביאור דברי הט”ז דאמרי’ בעירובין צב שאי’ מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, ואמרי’ לה לגבי דיני צירוף עשרה, הרי שדין צירוף עשרה שוה לדין הפסק בין ישראל לאביהם, ואעפ”כ מבואר בפוסקים דדבר טינוף מפסיק לענין צירוף עשרה, א”כ מפסיק גם לענין בין ישראל לאביהם שבשמים.