כשרות

אם הרפיא עשוי מקנים (כגון קני במבוק וה”ה קני פאפירוס או כל מין שאינו משמש לנסרי תקרה) אין נוהג בו חומרא זו, וגם שהרפיא פרוס לרצועות נראה שלא החמיר בזה הגרי”ש.

מקורות:

הגרי”ש (קובץ תשובות ח”א סי’ סג) כתב לחדש לאסור מחצלת תפורה של נסרי דיקט פחות מד’ טפחים התפורים זה בזה, והוא ע”פ דברי הרשב”א בתשובה סי’ ריג לענין קבע הנסרים במסמרים שיש בזה פלוגתא אם הוא כשר, אבל באופן שקבען זה לצד זה ממש בלא רווח ביניהם נקט הגרי”ש ע”פ המג”א סי’ תרכ”ו סק”ו ובסי’ תרל”ב סק”א שודאי דינם כמסמרים, וכאן עיקר חומרת הגרי”ש מיוסדת על תשובת הרשב”א להחשיב נסרים המחוברים זה לזה כמו שהוא מחוברים בתחילת ברייתן.

והנה דבריו אלו של הגרי”ש אפשר שהם חידוש, אבל עיקר הסברא כן אי’ בחי”א כלל קמו סל”א דאם סרג כמה נסרים דקים יחד אפשר דחשיב כנסר ד’ טפחים, והפשטות שאוסר גם כשאפשר לקפל את הסריגה כיון שסריגה אינה בהכרח מונעת מקיפול הדבר, וממילא הוא דוחק לפרש בדבריו שאוסר רק באופן שיש לזה מראה קשיח אחר הסריגה כמו נסר, רק שלא התברר שם מה הגדר של של אותם נסרים שנאסרים אם מחוברים יחד.

וכן מצינו חומרא אחרת בפוסקים (שוע”ר תרכט סל”ב) לגבי נסרים דקים יותר כשרגילים לשמש לבית (ועי’ בחי”א סי”ז), ושם פוסקי זמנינו (הגריש”א והגרשז”א) נקטו שחומרא זו היא רק בנסרים שדרך לעשות בהם תקרת בית ותלוי בדרך המקום, וכאן יש מקום לדון שבכל גווני יהיה אסור כיון דיש מקום לטעון שכאן הוא בכלל גזירת נסרים מאחר שהוא סו”ס ד’ טפחים ובזה לא פלוג, אבל אי אפשר לומר שבכל גוני יהיה אסור דמצינו אופנים שהקילו להדיא בגמ’ ובפוסקים וכמו שיתבאר.

ובהליכ”ש (פ”ח ס”ה ארחות הלכה הערה י’) הקיל במחצלת זו, ובשבות יצחק שם עמ’ עז הביא בטעם ההיתר של הגרשז”א כפי ששמע מפיו דכיון שעשוי מרצועות עץ רך ושביר לא חשיב בכלל גזירת נסרים אלא בכלל מחצלת שמותר לסכך בה, וכ”כ הגרשז”א בפסקים והערות בספר הסוכה אות ז, ויש לציין דסברא זו שפיר יש מקום לומר דגם החי”א מודה בה (למרות שבסברות דלהלן של השה”ל ואבנ”ז לא נראה שהחי”א מודה).

וכן בשבט הלוי ח”ו סי’ עד חלק על דברי הגריש”א שלא נראה לו סברא זו מטעם אחר שכיון שהסכך מתקפל ואינו דומה לנסר (רק שטען שם שיש לחשוש שהחוטים אין עשויים בכשרות, וכמובן שחשש זה אינו נוהג בעשוי ע”י השגחת כשרות ופיקוח, ועי”ש גם ח”י סי’ צד לענין סכך דיקט הנ”ל שאין כדאי לסכך בו שמא יבואו לסכך בסכך העשוי באופן של פסול, וכמובן שמה שנאמר לגבי דיקט אינו בהכרח לגבי דבר שאינו דיקט בפרט דבר האמור רק לרווחא דמילתא שלא יבואו לטעות ולא מעיקר הדין).

ועי’ גם אבנ”ז סי’ תעג מה שדן עוד במקרה מעין זה וכ’ איזה צדדים להתיר וחלק מהצדדים שכתב שם דנקט דבאריגה לא שייך גזירת נסרים שייכים גם לעניננו.

והנה לגבי הסכך המכונה רפיא יש מקום לדון אם הגרי”ש יחמיר גם בסכך כזה, ובשבות יצחק בפרק הנ”ל עמ’ עו הביא ששמע מפי הגרי”ש דחומרתו (הנ”ל ע”פ תשובת הרשב”א במחצלת) היא רק בנסרים שתפרן יחד משום שעושים תקרת בית בנסרים, ואז יש להחמיר גם בנסרים דקים ורכים משום דלא פלוג, אבל במחצלת של קנים לא החמירו כיון שבקנים אין עושים תקרת בית כלל, ויש להוסיף שכך פשוט בסוגיות (סוכה יט ע”ב) ובפוסקים (סי’ תרכט ס”ו) ששייך להכשיר סוכה עם סכך של מחצלת של קנים.

ובעיקר החילוק שאמר הגרי”ש, ע”ע כעין זה בשו”ת אמרי יושר ח”א סי’ מג.

וראה מה שהקשה עליו בהלכות חג בחג עמ’ קנט מדינא דנסרים של הדס בסוכה לז ע”א ומכח זה רצה להכריח דעיקר האמת בזה כהאבנ”ז דטעם ההיתר במחצלאות הוא משום שתפירה אי”ז נסר, ודלא כהחי”א והאמרי יושר והגרי”ש שאמרו טעם אחר בזה.

ובהמשך דבריו שם של הלכות חג בחג נראה שבא לרמוז שהיה שייך לתרץ דשאני הדס דחשיב מינא דארז כמבואר בסוכה שם.

ולולי דברי מו”ר הוה אמינא דהנח להך סוגי’ בדף לז ע”א שהזכירה נסרים של הדס דמוכחא מילתא דמיירי שם בנסרים רחבים מאוד של הדס, וא”כ בלאו הכי נצטרך לתרץ דהוא מין כל שהוא של הדס או גזע שרשיו של ההדס וכיו”ב (ואיני בקי במציאות בזה), או לתרץ דחיבר את ההדס באופן שנראה נסר גמור (כעין ארונות עץ בזמנינו העשויים מכמה עצים מחוברים יחד בקשר שריר וקיים).

ומאידך גיסא בתשובה שנדפסה שם בסוף הספר (ובחלק מהמהדורות נדפסה בתחילת הספר) הביא מו”ר לחילוק זה של האמרי יושר ראיה מהתוספתא שכך מבואר שם לכאורה לפי גי’ הראבי”ה והגר”א ומשמע שנקט כן בפשיטות.

(וכתב עוד שם דלעיל הכריח כהאבנ”ז ולא זכיתי להבין דמאחר שנקט שגם סברת האמרי יושר היא אמת מאיזה טעם שיהיה א”כ שוב אין הכרח לדברי האבנ”ז דהרי כל ההכרח לסברתו של האבנ”ז שם בכמ’ קנט מיוסד על מה שסברתו של האמרי יושר מוקשית וממילא צריך סברא אחרת לחלק בין נסר לארז).

ומה שהביא שם ראיה מהריטב”א בסוכה יד ע”ב והרא”ה (הריטב”א שם בשמו) לומר דאין גזירת נסרים בקנים קשורים ממה דהוה פשיטא להו דבקנים קשורים אין גזירת נסרים אולי יש לדחות דשם לא מיירי בד’ טפחים, ואולי מסתמת דבריהם משמע ליה דגם בפחות מד’ טפחים כך הדין.

ומה שהביא שם ראיה מהר”ן סוכה שם שדן לגבי קנים קשורים נלענ”ד דאין מזה ראיה ברורה למה שקשור על מנת להתקיים, דאילו בקשר שנועד רק להחזיק דבר באופן זמני בזה סברא שלא ייחשב כנסר ד’ טפחים מחמת זה, ועי’ בריש דף ד’ בסוגי’ דבטלו ואין עתיד לפנותו.

עכ”פ מבואר דיש ראיות אחרות שקנים לא גזרו בהם משום נסר גם שמתחברים יחד, וזה ברור שכך הוא, ויש לדון לענין קנים פרוסים (שנעשו ממין שאינו משמש לבית אבל נפרס לחתיכות דקות כמו הרפיא המצוי) האם בתר מעיקרא אזלינן כיון שעשויים ממין קנים שאין עושים בהם תקרת בית או בתר לבסוף אזלינן דכיון שכרגע הם נסרים א”כ יש לומר בהם הגדרת הגרי”ש שבנסרים לא פלוג, וכמובן שהצד הראשון יותר נראה כיון שהם עשויים ממין שאינו משמש לנסרים וכמו שדייק האמרי יושר מדברי הגמ’ בספ”ק גבי מחצלת של שיפא ושל גמי שטעם כשרות המחצלת משום שעשוי ממינים אלו שאינו משמש לנסרים, וצל”ע למעשה.

וראיתי מה שהביא בשו”ת שערי יושר או”ח סי’ כט סק”ו שהגרי”ש גופיה ועוד גדולים נתנו הסכמה לסכך רפיא, כיון שעשוי מדברים שאין דרך לעשות מהם תקרה, וצריך לברר אם סכך זה היה ג”כ פרוס וכמדומה שרפיא הוא בד”כ שם של סכך פרוס, וא”כ קולתו של הגרי”ש נאמרה גם באופן זה.

היוצא בזה שאפשר להקל בזה מכיון שרוב פוסקי זמנינו הקילו גם בסכך שהחמיר בו הגרי”ש, וגם יש בזה עוד סברות שנזכרו להקל בזה כהאבנ”ז והשבה”ל הנ”ל, וגם הגרי”ש עצמו המשמעות שלא החמיר במחצלת העשויה באופן זה, ובפרט שיש כאן כמה צירופים ואין כאן חשש דאורייתא כלל.

וכמובן צריך שהסכך ייעשה בפיקוח כשרות כדי שלא יהיה חשש של תערובת חוטים המקבלים טומאה או מחצלת שעשאה לשכיבה (ועי’ בשה”ל הנ”ל).

ומ”מ כל שלא התברר הדבר לגמרי מה סברת הגרי”ש בזה אין להזניח בעל נפש שיברר לפני שקונה סכך את מה שהעיד בשערי יושר הנ”ל באיזה אופן היה מדובר.

שוב שוחחתי בשמחת תורה עם הרהמ”ח ספר שבות יצחק ואמר לי שבזמן הגרי”ש עדיין לא היה המכונה היום סכך רפיא העשוי מבמבוק פרוס, ואם יש שכתבו כן בשמו שהתייחס לזה הדבר צריך בירור, ולענין קיינס (היינו קני הפאפירוס) להגרי”ש מותר בין בקנים שלמים ובין בקנים פרוסים כיון שאינם עומדים לתקרה, אבל לענין במבוק אמנם אין עושים בהם תקרה אבל יש לדון בהם גם בבמבוק שלם אם כי הדעת נוטה שהם כשרים כיון שאין עושים מהם תקרה [אע”פ שמשתמשים בהם לגדרות וכיו”ב מ”מ לתקרה אין משמשים].

השלמה לתשובה על מחצלת קנים של רפיא

יש להוסיף דכתב הרמ”א בשם הכלבו דבמקום שמסככין בתים במחצלת קנים היא אסורה משום גזירת תקרה ומבואר בזה דאין צורה מסויימת שחכמים לא גזרו עליה משום גזירת תקרה אלא כל מה שאינו משמש לתקרה כלל באותו המקום לא גזרו עליו.

ונראה דגם אם במקום ייצור המחצלת משמש לתקרה לא גזרו עליה במקום אחר שאינו משמש שם לתקרה דגזירה זו אינה פסול בעצם החפץ כמו שמצינו בנסרים שיש בהם ד’; טפחים דפסולים אפי’; הפכן על צידיהן וכ”ש שלא כמו עשאה בסתמא במקום שסתם מחצלאות לשכיבה שפסולות בכל מקום כיון שמטמאות מדרס, אלא כאן הוא רק גזירה שלא לסכך בדבר העומד לתקרה אם הוא עומד לתקרה, וזה משתנה לפי המקום ולפי הזמן כדמוכח ברמ”א הנזכר בשם הכלבו.

ומעין זה מצינו לגבי גזירת חבילה שאם התיר אגדן הסוכה כשרה, וא”צ לנענע כמו בפסול דאורייתא.

ובמקום שמשתמשים לתקרת בתים רק בקני במבוק שלמים ולא בקנים פרוסים, אין טעם לומר שיהיה דינו כמו בקנים שלמים, דהרי עשה מעשה בגוף דבר ושינה צורתו באופן שאינו מצוי לשמש תקרה במקום זה, ולא גרע משינוי מעשה דמועל בכמה עניניים בסוכה, כמו בדש השיבלים שאז הכשיר הידות ע”י שינוי מעשה כמבואר בסוכה יד ע”א ובשו”ע, ושינוי מעשה מועיל להכשרת הסכך, וכן נטילה אחת מבינתיים טעם ההיתר נזכר משום דעביד מעשה, וכ”ש שכאן ניתן הסכך על הסכך רק אחר עשיית המעשה.

נראה שיש עדיפות בלולב שגדל כדרכו על פני לולב שגדל דליל וכחוש.

מקורות:

הנה לולב שיש בו רק עלה אחד מכל צד פסול גם אם מכסה את כל השדרה, כמבואר בשו”ע סי’ תרמה ס”ד, וזהו מש”כ בגמ’ האי לולבא דסליק בחד הוצא לפי פי’ הגאונים (רא”ש פ”ג סי’ ה בשם רב שר שלום ורי”ו נ”ח ח”ג בשם הגאונים).

ואופן הכשרו הוא רק אם יש לכל הפחות ב’ עלים מכל צד כמו שנתבאר בפוסקים ענין ציני הר הברזל.

וכמו שהגדיר החזו”א סי’ קמו סק”כ ששיעור הכשר לולב (מצד כמות העלים) הוא בחמשה עלים, ב’ בכל צד ואחד בראשו.

וטעם פסול סליק בחד הוצא הנ”ל יש שנקטו שתליא במחלוקת הראשונים אם הוא מצד הדר או שהוא פסול הגוף כמו שכתבו החיי”א כלל קמט סי”א ע”פ הריטב”א והחזו”א סי’ קמו סקל”ד ע”פ הר”ן, ואילו במשנ”ב סק”כ סתם בשם הלבוש שהוא פסול הדר וכ”ה בשוע”ר שם.

ויתכן עוד דלפ”ז יש להעדיף לולב שניכר שיש בו מספיק עלים יותר מלולב דל עלים שנראה מדולל וכחוש, כיון שגילו לנו חז”ל שבעלה אחד בכל צד אינו הדר דבעי’ כמות של עלים, וממילא גם כשעדיין לא הגיע לגדר כחוש שכבר פסול על ידי כן, מ”מ כל שנראה כחוש ומדולל יותר מהמקובל אצל לולבים אפשר שיש להעדיף לולב מלא משום זה אלי ואנוהו.

ואמנם לגבי שיעורים אחרים כמו לגבי שיעור לולב או שיעור ציצית לא מצינו שטוב להוסיף עליהם, אבל כאן אם נראה דלול וכחוש נראה שאינו בכלל זה אלי ואנהו.

ויש להביא ראיה לזה מדאמרי’ ציני הר הברזל כשרות והוא לולב כחוש שמתכשר בה’ עלין כנ”ל, ומבואר שהוא כשר רק בדיעבד ולא לכתחילה, וא”כ הגדר הוא כל שנראה כחוש ודליל.

ויש להוסיף בדרך רמז דבגמ’ סוכה לח ע”א מדמה פסולי אתרוג לסימני טריפה ובפוסקים (ראה מג”א ומחה”ש סי’ תרמה ומשנ”ב שם סק”ד) הוסיפו עוד לדמות פסולי לולב לסימני טריפה ויש להוסיף דגם בבהמות מצינו דאמנם בלא מום אינו פסול מדינא אבל לכתחילה בעינן מבחר נדריך כמ”ש במנחות בפרק כל קרבנות הציבור ועי”ש בתוס’ מה שהביאו בשם מדרש על שומן הבהמות, ולא היו מקריבין בבהמ”ק קרבן כחוש ודל (ועי’ בקראי דמלאכי המובאים בחלקם ברפ”ג דסוכה), ואמנם באתרוג יש פסול במידתו מצד שיעורין כמבואר במשנה ובגמ’ ונזכר בגמ’ ב’ צדדין בזה אם הוא משום הדר או משום דלא גמר פירא, ובלולב השיעור הוא במידת ארכו, אבל יש לציין דבברכות מד ע”ב ורש”י שם ד”ה גילדני מבואר דבע”ח חי שלא גדל כל צרכו הוא גריע מבעל חי שגדל כל צרכו והוא קטן במידתו, ולכן לולב שגדל כחוש מאוד ולא גדל כפי רגילותו, אפשר שהוא פחות טוב מלולב שגדל כל צרכו במספיק עלים.

ויש להוסיף דמצינו מעין זה בנפרצו (שנתלשו להמפרשים כן) מיעוט עלים שכשר רק בדיעבד [עי’ ר”ן ברפ”ג דסוכה שמדמה לה לערבה שנשרו מקצת עליה ובזה אמרי’ במשנה כשר וכ”כ המג”א דבנשרו מיעוט עלין כשר רק בדיעבד, ויש לציין דמקור הרמ”א בר”ס תרמה דבמיעוט נפרצו כשר הוא מהר”ן ובר”ן גופא מבואר בשם הא”ח דהוא כשר רק בדיעבד, ובאמת גם הלשון כשר שברמ”א בפשוטו משמע בדיעבד, ויש להוסיף על הנ”ל דבא”ח הל’ לולב סי’ י בשם בעל ההשלמה דגם מיעוט עלין שנפרצו פסול, ואמנם אין הלכה כן כמבואר בר”ן ורמ”א הנ”ל, מ”מ בבה”ל ריש סי’ תרנו אי’ דאם יכול לצאת עוד דעות עדיף], ונפרצו רוב עליו פסול.

ואמנם עכ”פ שם הוא חמור יותר מכיון שהיה ונתלש, (ושם הוא פסול גם אם נשארו ה’ עלין כדלעיל, וזה מוכח דבלא נשארו פסול אפי’ מיעוט נשרו כדמוכח כל החשבון ברמ”א רי”ס תרמה ומשנ”ב סק”ט ועי”ש סק”ח וכ”ה במקור הדברים בר”ן ר”ג דסוכה ופשוט), אבל עכ”פ חזי’ שיש פסול בהדר כשנפרצו וחזינן מזה שבהמעטת העלים יש חסרון בנוי הלולב.

הסוכה כשרה בתנאים דלהלן:

צריך שהדלתות תהיינה יציבות ועומדות ברוח מצויה (דהיינו שלא יזוזו הדלתות ממקומם על ידי רוח, דאל”כ גם כשאינן זזות אינן כשרות, אלא אם כן יתפוס את הדלתות בדבר שיחזיק אותם כנגד הרוח, וה”ה שהסכך יהיה מונח כהוגן באופן שלא יזוז על ידי הרוח.

וכן צריך שיהיה שטח יותר מז’ טפחים על יותר מז’ טפחים תחת סכך כשר.

וכן צריך שיהיה פחות מג’ טפחים (דהיינו שלא יהיה רווח ג’ טפחים או יותר) מהדלתות עד הקרקע, וכן צריך שגג הרכב שבין הסוכה לבין הדופן האחורית (דהיינו שמאחוריה יש דלת סגורה מעבר האחורי של הרכב היא מצטרפת להיותה דופן השלישית האמצעית של הסוכה) לא יהיה יותר מד’ אמות, כדי שיהיה אפשר לומר דופן עקומה, וה”ה גם הדופן האחורי צריך להיות תוך ג’ טפחים לקרקע.

וכן יש לשים לב שלא יהיה פער של חור באיזה מקום של ג’ טפחים בשטח הגג או הדופן המכשיר.

וכן שיהיה לפחות גובה י’ טפחים מקרקע העולם עד לסכך.

ומכיון שמדובר בנידון דאורייתא רגילים בד”כ להתאים את כל מידות הסוכה שיתאימו גם למידת טפחים הגדולים (מידת החזו”א) וגם למידת הטפחים הקטנים (מידת הר”ח נאה ואף קטנים ממידתו).
 

כמו כן צריך להזהר להניח את הסכך לשם צל (ובמקרה שמניח את הסכך לשם מצוות סוכה יש אומרים שדי בזה, אבל אם מניח את הסכך לשם נוחות אחרת כמו למטרת הסתרה וכיו”ב לכו”ע פסול וכשהניח לשני כוונות הוא נידון בפני עצמו).

לגבי האיש צריך ליזהר לשבת בתוך הסוכה ושגם מאכלו יהיה בתוך הסוכה.

ובמקרה שאינו עונה לחלק מהתנאים הנ”ל יש לעשות שאלת חכם דלפעמים יש סיבות וטעמים להכשיר את הסוכה גם באופן שאינו עונה לכל התנאים הנ”ל.