כלים

בַּיִת/כלים/עַמוּד 6

שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

נשאל: י״ד בכסלו תשפ״דב:

יש לדון במה שגזרו (סוכה ג ע”א ושו”ע או”ח סי’ תרלד ס”ד) במי שאוכל בסוכה גדולה ושלחנו בתוך הבית, דלא יצא יד”ח דגזרי’ שמא ימשך אחר שלחנו, ולפ”ז יש לדון במי שאוכל בסוכה גדולה שיש בה כשיעור ושלחנו בתוך הבית, ...קרא עוד

יש לדון במה שגזרו (סוכה ג ע”א ושו”ע או”ח סי’ תרלד ס”ד) במי שאוכל בסוכה גדולה ושלחנו בתוך הבית, דלא יצא יד”ח דגזרי’ שמא ימשך אחר שלחנו, ולפ”ז יש לדון במי שאוכל בסוכה גדולה שיש בה כשיעור ושלחנו בתוך הבית, אלא שאינו משתמש בשלחן, אלא מחזיק מאכלו בידו, ובמשנ”ב [שעה”צ שם סק”ז] משמע שנקט להלכה שבזה לא גזרי’ שמא ימשך אחר שלחנו (עי’ סוכה שם), דתיפוק ליה כאילו אין לו קשר כלל לשלחן זה, שאינו מסתבר שהוא מחיובי סוכה לאכול על השלחן דוקא, ומה דאמרי’ דהיו לו כלים נאים ומצעות נאות מעלן לסוכה (סוכה כח ע”ב) אינו מחיובי סוכה לעיכובא, וה”ה שלחן ממש אינו לעיכובא שיהיה שלחן בסוכה בשעת אכילה, אע”ג דמצד שיעורא דסוכה קי”ל (עי’ רש”י סוכה ב’ ושעה”צ ריש סי’ תרלד סק”א) דראוי לשלחן בעינן, מ”מ הוא גדרי ישיבת סוכה דבעי’ ראוי לדירה והוא ידור היאך שירצה, דפחות מזה דירה סרוחה היא כמבואר בשעה”צ שם בשם הר”ן יג ע”א, ומעין זה אמרי’ (ב’ א’) לענין מחיצות של ברזל שאינו פוסל הסוכה אע”ג דאינה דירת עראי, דראוי לעראי בעינן.

וכן נראה בשער הציון סק”ז הנ”ל שנקט לעיקר שאינו מעכב אם מחזיק מאכלו בידו בסוכה גדולה, ושדברי הרמב”ן דמחמיר בזה לא מיירי בכה”ג אלא מיירי בסוכה שאין בה שיעור להכניס בה שלחן (דהיינו ו”ט).

(ואע”ג דנזכר במשנ”ב להכניס טפח בשלחן לסוכה אפי’ בשעת שינה אבל יסודו מדינא לא ברירא כלל, ואף להמשנ”ב אינו לעיכובא, ואכ”מ).

אבל יש לעיין במי שמאכלו בידו אבל קורא ומעיין בספר בשעת האכילה, והספר מונח על השלחן, האם בכה”ג אמרי’ שמא ימשך אחר שלחנו או לא.

ולכאורה שמא ימשך הוא סברא בסעודה, כדאמרי’ כה”ג שמא ימשך לגבי סעודה קטנה קודם המנחה, ולגבי קריאה בספר אע”ג דלגבי קודם תפילת מעריב מצינו בפוסקים שאסרו שמא ימשך, דהיינו מצד הזמן שמא ימשך בלימודו ולא יפסיק מלימודו, היינו להימשך לזמן נוסף במצב קיים, אך לענייננו לא שמענו דגזרי’ שמא ימשך על קריאת ספר, ואע”ג דלמעשה הוא באמצע סעודה ומחוייב מצד זה בסוכה, מ”מ לענין קריאת הספר כיון דאינו מחוייב שיהיה דוקא בסוכה לסוגיין דעלמא [ובפשוטו הוא דלא כפשטות דעת היסוד ושורש העבודה שכל רגע מחוייב בסוכה, ובכמה מקומות משמע לא כך, אלא רק אם נדרש ממנו מצד הנהגה לפנים משורת הדין], ממילא לענין הסעודה אפשר דלא גזרו שמא ימשך כיון שאין השלחן משמש לו למאכל.

ומיהו שמא יש מקום לומר דלא פלוג וכל עוד שהשלחן משמש לו לצרכו בשעת האכילה כבר גזרו שמא ישתמש בשלחן למאכלו ואחר כך ימשך אחר שלחנו עוד חוץ לסוכה, ויל”ע בזה.

 

קרא פחות
ידכליםמעריבסוכהקובץ סוכות וארבע מיניםשינה
0
נשאל: ז׳ באלול תשפ״דב:

אי אפשר.מקורות:לגוף ענין מקלחת בדרך שיחה ח”ב עמ’ תלד הובא מהגרח”ק בשם החזו”א שהחמיר שמקלחת אינו נחשב ט’ קבין מאחר וצריך שכל הט’ קבין יפלו בבת אחת, ואילו במקלחת הוא מפרד בין הרבה חורים, ומ”מ יש הרבה מפוסקי זמנינו (עי’ ...קרא עוד

אי אפשר.

מקורות:


לגוף ענין מקלחת בדרך שיחה ח”ב עמ’ תלד הובא מהגרח”ק בשם החזו”א שהחמיר שמקלחת אינו נחשב ט’ קבין מאחר וצריך שכל הט’ קבין יפלו בבת אחת, ואילו במקלחת הוא מפרד בין הרבה חורים, ומ”מ יש הרבה מפוסקי זמנינו (עי’ שבט הלוי ח”א סי’ כד ומנח”י ח”ג סי’ טו ועוד) שכן החשיבו מקלחת כט’ קבין ואף להחזו”א יכול באיזה שהוא דרך לקנות בחנות המיועדת לענינים אלו ראש למקחת שיועיל לשפוך את הכל מחור אחד.

וראיתי להגר”מ שטרנבוך שהעיר דכיון שהגזירה שלא יהיו מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, א”כ מאחר דמקלחת הוא בקלות א”כ אין מועיל, ולא זכיתי להבין דאם היה רק מקלחת אחת בעיר הרי הוה סגי מצד זה, א”כ מנ”ל לחדש גזירות כשיש מקלחת בכל בית, ומ”מ במאמר המוסגר אולי יש לציין דמטעם זה הזהיר ר”י החסיד שלא יהיה מקוה בבית וק”ל.

ובהלכות חג בחג הל’ ימים נוראים פכ”א הערה סב כתב בשם הגריש”א דט’ קבין מסילון המחובר לקרקע לא חשיב כנתינה דלא תקנו חז”ל בכה”ג, ומדבריו שם משמע שחשש שהוא כעין ט’ קבין בטבילה דמבואר בגמ’ ברכות כב דלא מהני וה”ה יש לזה חסרון כלי, ועי’ משנה הלכות ח”ג סי’ א-ז מה שהאריך בטעמים למה לא מהני מקלחת לט’ קבין.

עכ”פ לפי הצדדים והאופנים שמקלחת מועלת לט’ קבין נשאלתי האם יש פתרון במקלחת שצריך להחזיק את סילון המים בידו לצאת ידי ט’ קבין באופן זה.

וראיתי למי שרצה להביא ראיה ממה שיש שנקטו שאין מעכב חציצה בטבילת עזרא (ועי’ במטה אפרים סי’ תרו שהחמיר בזה עכ”פ לענין ט’ קבין, והמשנ”ב בסי’ פח הביא חלק מדברי המטה אפרים שם השייכים לדין זה), וצע”ק מה הלימוד משם, דאפי’ אם נימא דאין מעכב חציצה בין בטבילת עזרא ובין בט’ קבין אבל הרי פשיטא שבטבילת עזרא אם יטבול גופו לחצאין לא עשה כלום, דהרי מדאורייתא בעינן שייכנס כולו למים, רק דחציצה אינה מעכבת מן התורה, ואפי’ מדרבנן מיעוטו שאינו מקפיד אינו חוצץ ואעפ”כ אם היתה אפי’ שערה אחת חוץ למים לא עלתה לו טבילה.

וכי תימא שט’ קבין קיל יותר לעניינו הא מהיכי תיתי דהרי גם לענין טבילת עזרא לדידן מקילינן בחציצה ואעפ”כ בעי’ שיכנס כולו למים.

ועוד הביא שם לשון הפמ”ג או”ח סימן פ”ח מ”ז סק”א כתב וז”ל בעינן על כל גופו שלא יהא מקום שלא יבואו שם המים כמו טבילה ואיני יודע עכשיו מטילין ט’ קבין וכמעט מקצת גופו לא נגע כלל במים וכו’ עכ”ל, ומבואר להדיא דגם בט’ קבין בעי’ שיהיו על כל גופו, וכן הסכים באלף למטה במטה אפרים סי’ תרו לפרט זה בפמ”ג דבעי’ שיהיה רחיצת כל גופו ויגיע המים לכל גופו, (אם כי לא הצריך שבפועל יגיע המים לכל מקום בגוף אלא שיהיה רחיצה כנגד כל מקום בגוף סביב כל הגוף) וכ”כ בפשיטות בשו”ת ארץ צבי סי’ פט.

ויש לציין דמש”כ שם במטה אפרים ויזהיר לשופכים עליו שישפכו כנגד גופו ממש זה הביא המשנ”ב ממנו בסי’ פח, וכ”ז הוא מטעם הפמ”ג הנ”ל.

בספר טהרת התורה תשובה נד הובאה תשובת הגרח”ק שאם אחר הטלת הט’ קבין נשארו מקומות יבשים מסתבר שכשר, ואע”פ שהוא שלא כהס”ח והפמ”ג הנ”ל, ומ”מ האלף למטה סי’ תרו סק”ג מסכים שצורת הנתינה של הט’ קבין צריך שיהיה סביב כל גופו, רק שאם נשארו מקומות יבשים אינו מעכב, ודברי הגרח”ק אתיין כדבריו.

והנה ממה שהביא המשנ”ב בסי’ פח סק”ג דברי המטה אפרים שם שישפכו כנגד גופו ממש, ולא דברי הפמ”ג משמע שפסק בזה כהמטה אפרים ולא כהפמ”ג, ואמנם אלף המגן נדפס בזמן המשנ”ב בסוף המטה אפרים וגם אפשר דנקט מה שמוסכם לכו”ע ולא נחית לפרטים השנויים במחלוקת ולא בא להכריע בהם, דמה שצריך כנגד גופו ממש גם הפמ”ג מודה בזה.

ועדיין יש לדון מה הדין אם יכול תוך כדי הטלת המים מן המקלחת להעביר מיד ליד בלי הפסק הקילוח כך שלמעשה יבואו מים גם על ידיו האם בכה”ג כשר לפי מה שפסק הפמ”ג דבעי’ שיבואו כל המים על גופו וסגי בזה, או דבעי’ שבכל זמן הקילוח (דהיינו כל זמן שעדיין לא הגיע לט’ קבין ומשלים עדיין המים לט’ קבין) יהיו המים מוטלין על כל גופו.

ואם תמצי לומר דלא בעינן שיהיו המים בכל רגע על כל גופו עדיין יש לדון האם בעינן שלכה”פ יהיו על רוב גופו בכל זמן שרוצה לצרף או דסגי שבלא הפסק הקילוח משלים בסופו את ידו בלבד.

ומסתימת מה שדנו כמה מפוסקי זמנינו על ט’ קבין במקלחת יש משמעות קצת דעכ”פ לשיטתם (ולשיטת החזו”א איני יודע) לא צריך שיבואו כל הט’ קבין על כל גופו מתחילת ועד סופם, אלא לכל היותר סגי שבאו בס”ה בכל זמן נתינתם על כל גופו.

וז”ל הספר חסידים סי’ תתכח, אדם שאין לו מי שישפוך עליו ט’ קבין ואין לו כמו כן כלי עשוי שיהא נשפכים עליו בלא ידיו יכניס המים בכלי שלו וישימם על דבר גבוה וישפכו עליו וימהר להניח הכלי מידו וישים על זרועותיו ועל ידיו (ולא) (תיבת “ולא” כתב המפרש של הספר חסידים שנראה הוא ט”ס וכנלענ”ד) קודם שיכלו המים מן הראש כדי שירדו המים על זרועותיו ועל ידיו ולא שזהו בטוב כי ידיו וזרועותיו שמא לא ירד מים עליהם אלא טוב כלום מלא כלום ע”כ.

ומכיון שקיצר מאוד בלשונו וגם ראיתי שיש שהבינו אותו באופנים שונים הנוגעים לכמה הלכות ופרטי דינים היוצאים מדבריו, לכן ארחיב לבאר בזה כוונתו כנלענ”ד, וזה תורף דבריו, אדם בעל קרי שצריך טבילה ואין לו חבר שיוכל לשפוך עליו ט’ קבין וכמו כן אין לו כלי שעשוי באופן שיוכל לשפוך עליו הט’ קבין בלא שיצטרך להתעסק בזה בידיו (דהיינו היה להם כלי שהיה יכול להריק מים גם בלא התעסקות ידנית אבל אדם דידן אין לו הכלי הזה), העצה לאדם הזה היא שייקח כלי וימלאנו במים, ויניח הכלי במקום גבוה כגון ע”ג הכותל באופן יציב, ואז יעמוד בקרקע למטה מתחת הכלי ואז יתפוס את הכלי בידיו ויהפכנו כדי שישפכו עליו כל המים שבכלי, אבל ייזהר מאוד שמיד כאשר המים נשפכים, כבר אז לא יהיו ידיו תופסות בכלי אלא יהיו ידיו עם כל גופו תחת הכלי, וזהירות זו (לפי הגהת המפרש של הספר חסידים) צריכה שתהיה קודם שיכלו המים מן הראש, כלומר שבעוד שהמים מקלחין על ראשו יקלחו המים גם על ידיו, ולא שיעשה אותם כסדר בזה אחר זה, והטעם שיכניס ידיו וזרועותיו (היינו כל חלקי היד) תחת הכלי הוא כדי שיהיו המים מקלחין גם עליהם, ואע”פ שאין פתרון זה מספיק ברווח, כי יתכן שלא יעלה בידו שירדו מים על כל חלקי ידיו וזרועותיו כדין, מ”מ אף אם בסופו של דבר לא יעשה כלום עדיף כלום מלא כלום, כלומר עדיף שלפחות התאמץ ויצא בידו כלום ממה שאף לא יעשה את המאמץ לדבר זה, ע”כ ביאור דברי הס”ח.

ומשמע מדבריו דבעי’ שבפעם אחת יפלו המים על כל גופו, ועדיין יש להסתפק אם צריך שבכל זמן השפיכה של הט’ קבין יהיה כל גופו תחת הסילון, או שדי במה שיש בס”ה ט’ קבין ובחלק מהזמן כל גופו נמצא תחת הסילון.

ולפו”ר נראה דלפי סברתו של הס”ח שצריך שבכל זמן שפיכת הט’ קבין יהיה כל גופו תחת הסילון, דאל”כ מנין למד כל חילוקים אלו, אבל השתא לפי מה שביארתי בדעתו סברא הוא שיהיו הט’ קבין דומיא דטבילה שבזמן מעשה הטהרה יהיה כל גופו כלול במעשה.

ומש”כ קודם שיכלו המים מן הראש צע”ק הלשון דמשמע שלא הכל נשפך ברגע אחד ואעפ”כ סגי שכולל ידיו יחד עם ראשו.

עי’ במשנ”ב ונו”כ סי’ פח שא”א לצרף יותר מג’ כלים לט’ קבין, ויתכן ללמוד מזה שא”א גם לצרף מה ששופך על זרועו אחר כך למה ששפך על גופו וכאן גריע יותר מאחר שהפעם האחרונה ששופך אינו על כל גופו ואינו נתינת מים על גופו כלל, ומאידך גיסא יש גריעותא שם שהוא מחולק לכמה כלים משא”כ כאן שאותו קילוח לא נפסק, דמקור דינא דהפוסקים הוא בב”י שם ממתני’ פ”ג דמקוואות מ”ד ושם איתא בד”א בזמן שהתחיל השני עד שלא פסק הראשון, וכן הביא הב”י שם, ומבואר דא”צ הכל ביחד ממש, וכן הביא שם עוד הב”י מדברי רבינו יונה ברכות יג ע”ב מדה”ר רחיצת ט’ קבין צריך להטילם עליו בכלי שיוכל להריקם ממנו בלא שום הפסקה וכן מוכיח במשניות של טהרות עכ”ל, ומבואר מזה דא”צ הכל בבת אחת ממש, וכלשון הרמב”ם בפה”מ שהביא הב”י שם שיהיה שפיכתן מג’ כלים לפחות ואז יצטרפו ויטהר הבעל קרי ויטמא הטהור וכו’ עכ”ל (ולענין מה שכ’ הב”י להשיג על רבינו יונה דמשמע מדבריו שצריך הכל מכלי אחד, אינו בהכרח שבא להשיג על דבריו אלא על ההבנה בדבריו וכן ביד אהרן נקט דר”י לא בא לומר כפשט ההבנה הנ”ל בדבריו וכ”כ שם בשם מהר”ם מטיוולי, וכעי”ז מבואר במג”א סי’ תרו סקלט דגם רבינו יונה אין כוונתו דבעי’ כלי אחד דוקא דלא כהמשנה במקוואות שם).

ויעוי’ בחכמת שלמה באו”ח סי’ פח ס”א שדייק מדברי הגמ’ בגיטין טז ע”א על חציו בטבילה וחציו בנתינה דלפ”ז חצי בנתינה וחציו בנתינה פשיטא דמהני, ודבריו צע”ג, דהרי זה מפורש במתני’ דלא מהני בכה”ג בזאח”ז, וכמבואר בדברי כל הראשונים הנ”ל המובאים בב”י ובספר חסידים הנ”ל, ואילו אדרבה ספק הגמ’ בגיטין הוא כשהיה חציו בטבילה וחציו בנתינה בבת אחת, דאילו בזה אחר זה לא מהני כלל.

קרא פחות
אףהתורהכליםמשנהתשובה
2
נשאל: י״ח בשבט תשפ״דב:

נכנסתי לחנות מכובדת שעקב החיסכון בעלות משגיח כשרות הם אינם משתמשים במשגיח כשרות ומסתפקים בהודעה שכל המוצרים בהשגחת הבד”ץ, ויש לדונם לכף זכות, שכן הוצאות אחזקת חנות כיום הם גדולות, כולל שכירות המקום והפרסומות והוצאות חומר גלם ומיסים ומשכורות וכו’, ...קרא עוד

נכנסתי לחנות מכובדת שעקב החיסכון בעלות משגיח כשרות הם אינם משתמשים במשגיח כשרות ומסתפקים בהודעה שכל המוצרים בהשגחת הבד”ץ, ויש לדונם לכף זכות, שכן הוצאות אחזקת חנות כיום הם גדולות, כולל שכירות המקום והפרסומות והוצאות חומר גלם ומיסים ומשכורות וכו’, וכ”ש שאפשר לדונם לכף זכות שלפי מה שהם אומרים הם עושים את הכל כדין ואינם צריכים משגיח כלל.

אבל עדיין מכיון שלאחרונה התפרסם על מכשולות חמורים שקרו במקומות שאין משגיח כשרות, לכן היה טוב יותר אם תהיה מודעות בציבור איך להתייחס לחנות שכל המוצרים בהשגחת הבד”ץ.

יצויין שמעיקר הדין לפעמים אכן אי אפשר להצביע על איסור שהוא ברור מצד גדרי הלכה לקנות שם, אם המוכר שומר תורה ומצוות (ובשו”ע ורמ”א מצינו שמקילים מעיקר הדין גם בדברים יותר מזה, עי’ סי’ קיט ס”ב וס”ג וס”ז, וע”ע בדברי השו”ע ורמ”א לענין דין מאכל שכתוב עליו כשר וכן דין אותיות בעברית במקום שאין גוים יודעים לכתוב), אבל במציאות רבו המכשולות במקומות כאלה, בפרט כיום שתעשיית האוכל היא תעשייתית וכוללת שימוש בעובדים ובחומרי אספקה רבים.

ולכן כל עוד שלא מכירים את המוכר באופן אישי שהוא ירא שמים ויודע הלכה ויודעים מה הוא עושה, מה שודאי אפשר לומר שעדיף לקנות במקום מפוקח.

(ומצינו ברמ”א שדברים שהוחזקו כבעייתים אין סומכים על החזקות, וע”ע גם ברמ”א באה”ע סי’ יז ס”ב, ויעוי’ מש”כ רבינו יונה לענין השחיטות והביאו הב”י).

להלן אציין כמה מן המכשולות שיכולות להיות מצויות במקום כזה:
א.

הפרשת חלה בעיסה
כשמכינים עיסה הרבה פעמים מתחייבים בהפרשת חלה בלי לדעת, ומלבד זה, לדוגמה לפעמים מפרישים חלה מעיסה מחמת ספק, ואחרי זה נוצר ספק נוסף, כגון שמצרפים סל בין שתי עיסות שכל אחת מהם הופרש ממנה בנפרד כשהיתה בשיעור ספק, ועכשיו יש בין שתיהן שיעור ודאי, ומן הדין צריך להפריש חלה שוב, ואפשר להיכשל בזה מחוסר ידיעה.

ב.

הגעלת וטבילת הכלים
אין השגחת הבד”ץ על הכלים בד”כ גם בחנויות שכותבים בהם שכל המוצרים בהשגחת הבד”ץ, ולא על האופן שבו מטבילים ומגעילים אותם, וכפי שציינתי באחת מן התשובות הסמוכות יש בעיה הלכתית לקנות ממוכר שלא מקפיד על הגעלה וטבילה כדין (גם אם אינו בן יומו).

וכמובן שיש לפעמים גם כלים שנטרפים ברמה שהם אוסרים את המתבשל בהם, ומי שמתעסק במטבח ובבישולים בלי לדעת ההלכה בזה עלול להיכשל.

ג.

מוצרים שיש נוהגים שלא להצריך בהם כשרות
יש מוצרים שיש נוהגים שאין צריך בהם כשרות, כמו סוכר וקפה, ויתכן שאתם בבית מקפידים גם על מוצרים אלו לקנותם בהכשר בלבד, אך יתכן שהמוכר אינו מקפיד בזה, דהיינו אינו מן הנמנע שכל המוצרים בהשגחת הבד”ץ אין הכוונה בהצהרה זאת למוצרים שאינם צריכים הכשר (לדעת המוכר), כל עוד לא נאמר אחרת (ואולי אף אם נשאל את המוכר הוא יענה ש”כולם אינם מקפידים על זה”).

ד.

בדיקת תולעים
יש מיני אוכלים שטעונים בדיקת תולעים מן הדין כמבואר בשו”ע בהל’ תולעים, ואף מטעם ההכשר כתוב לבדוק, וזוהי בעיה להשתמש במוצרים שלא נבדקו כדין, גם אם המוצרים בהשגחת הבד”ץ.

ה.

בדיקת דגים
מטעם הבד”ץ (עד הפעם האחרונה שהתעדכנתי) מצריכים בדיקה בבית לדגים הנמכרים עם עור, לבדוק שיש בהם קשקשת, ולכן גם אם כל המוצרים בהשגחת הבד”ץ עדיין אינו אומר שהמוכר עשה את הבדיקה כדין.

כמו”כ מטעם הבד”ץ הרב לנדא ההוראה הרשמית בדג הסלומון שהעור הוא בעייתי ומצריך טיפול בבית, ולכן גם אם המוכר קנה כל המוצרים בהשגחה טובה עדיין אי אפשר לדעת אם טיפל בעור כדין.

ו.

צרירות דם בעופות
בעיית צרירות הדם בעופות עדיין אינה נפטרת בהכשר.

אם כי איני יודע גם כשיש הכשר על המסעדה אם המשגיח משגיח על זה.

וכנ”ל לגבי הנידון של ביצים שאין בהם סימני כשרות (כד וחד) מי שמקפיד על זה בבית וקונה חלות מוכנות בחנות, מן הסתם שהמשגיח של המאפיה אינו מקפיד על זה, אבל במקרה כזה שיש כאן כמה ספקות הוא יותר קל (עי’ בדרכי תשובה מה שהביא בזה, ויש גם הוראות מפוסקי זמנינו בזה).

ז.

בישול עכו”ם
גם אם כל המוצרים בהשגחת הבד”ץ עדיין אינו מבטיח שאין בישול עכו”ם, וכידוע שכח אדם של זרע חם וישמעאל הוא זול יותר, וממילא מצוי במפעלים שמשתמשים בהם כפועלים, כשצריך כח אדם משמעותי, ואפי’ במאפיות ומסעדות הם נצפים עובדים, והבעיה הגדולה יותר אינה השימוש הקבוע בהם, דלא משוי איניש נפשיה רשיעא, אלא הבעיה הגדולה יותר היא כל מיני קולות שאינן מוסכמות שהמוכר יכול להקל על עצמו (או להקל בייחוסן של הפועלים במקומות שהפוסקים נקטו שאין להם ייחוס מספיק) וכשיש הכשר שמשגיח על זה הוא אחראי יותר.

ח.

בישול משומד
בזה גם הכשרויות לא כולן מקפידות שלא לתת למשומד לבשל, אבל במקומות ש”כל המוצרים בהשגחת הבד”ץ” בודאי שאין שום ערבות שמקפידים על זה.

ט.

בשר בחלב
גם במקומות שמתחייבים ש”כל המוצרים בהשגחת הבד”ץ” שזה יכול לחייב אותם ע”פ חוק אם יימצאו שקרנים, אבל הרי הם אינם מתחייבים שלא מבשלים מוצרי בשר עם חלב, או מוצרי בשר בכלי חלב ולהיפך (וכ”ש שאין הבטחה שלא מבשלים דגים עם בשר או דגים עם חלב להמחמירים בזה).

כמו כן יש גם דינים אלו מוצרים מותר להניח ליד אלו מוצרים אחרים, ויש דינים של ביטול ואין ביטול וטעמא לא בטיל, וכל דברים אלו הם אינם מספיקים למי שאינו בקי בהלכה.

וכנ”ל יש לפעמים שיש לאוכל דין בשרי/ חלבי, והמוכר לא בהכרח יציין זאת משום שלדעתו האוכל אינו נחשב בשרי, או שאינו רואה צורך לציין זאת, וכשאין פיקוח הלכתי לחנות אי אפשר לדעת על כל זה.

י.

מגע יין
גם במקומות שכל המוצרים בהשגחת הבד”ץ, יכול להיות אדם שאינו שומר שבת שנוגע ביין, ויש אופנים שהיין נאסר גם כשהוא מעורב בתבשיל כמבואר בשו”ע, וכ”ש אם נגע ביין לפני שנכנס לתבשיל, ומחלל שבת שנוגע ביין הוא מאוד בעייתי.

יא.

שביעית
גם בחנות שכל המוצרים בהשגחת הבד”ץ עדיין אין ערבות שאינם מוכרים מוצרים שיש בהם קדושת שביעית, וכ”ש שמי שמחמיר בדברים מסויימים כגון יבול נכרי או ערבה צפונית ודרומית או נעבד בשביעית (ונלקט בשמינית) אין לו לצפות שיהיה לו מידע על זה, משא”כ בהכשרים ברוב המקרים הדברים מפוקח והמידע הנצרך בענין מוגש לקונה המוצר.

יב.

רשלנות בעבודה
גם שהמוכר כוונתו טהורה שכל המוצרים יהיו בהשגחת הבד”ץ אם הוא מביא שפים (טבחים) שאינם יר”ש ונותן להם את המוצרים שיכינו מזה מנות מוכנות, אם אין פיקוח והשגחה כנהוג, עדיין אין שום ערבות שהם לא יכניסו חומרים אחרים, והם נוגעים בדבר שה יצא טעים יותר כדי שימשיכו להשתמש בשירות שלהם, וגם אם ע”פ הלכה לפעמים מותר משום שהוא אומן או משום שהוא בבית ישראל, ויש בזה הרבה חילוקי דינים (ויעוי’ בסי’ קיח ס”י וסי”ב ועי”ש ס”ח), מ”מ בודאי עדיף לקנות ממקום שיש פיקוח, אחר שידוע שיש מכשולות בזה (וכדברי הרמ”א הנ”ל).

יג.

שליחת בשר וכדומה בלא חותם
יש מאכלים שאסור לשלוח אותם עם גוי או משומד בלא חותם או ב’ חותמות כגון בשר, עי’ בסי’ קיח, ויש אופנים שנאסר גם בדיעבד, ואפשר להיכשל בזה גם אם כל המוצרים עקרונים מגיעים מהשגחת הבד”ץ.

יד.

חשוד לאכול בכשרות רגילה
גם אם המוכר הוא ניכר לעין כאדם השומר תורה ומצוות, מ”מ אם הוא אוכל גם דברים בכשרות רבנות המכונה כשרות רגילה, או כשרויות אחרות שע”פ דין א”א לסמוך עליהם, וכשהוא מגיע למקום ומגישים לו מנות בכשרויות אלו הוא אוכל אותם, והכשרים אלו מוחזקים אצלו ככשרים ללא חשש, ממילא יש לדון בחזקת הכשרות שלו לדידן, דהיינו גם אם אומר שכל המוצרים בהשגחת הבד”ץ, מכיון שלדעתו הכל נחשב כשר גלאט, ממילא אינו כ”כ פשוט שיש לו חזקת כשרות על זה (עי’ סי’ קיח סוף ס”ח ועי’ עוד סי’ קיט ס”כ, וע”ע בדברי השו”ע לענין שאין נאמנות באנוסים על יין שלהם כיון שהם עצמם אינם מקפידים, ויש לדון אם שייך ללמוד מזה), בפרט אם מדובר במסעדה שמטבע הדברים כוללת הרבה אתגרים ונצרכת לכל מיני חומרים שלפעמים אפשר להשיגם בקלות מכל מיני מקומות, ויש הרבה הוראות היתר שאדם יכול להורות לעצמו כשיודע שבלי הוראת היתר זו לא יוכל להביא מחר אוכל ללקוחותיו הקבועים והלא קבועים, ולא תמיד יש כל מה שצריך בקלות בכשרות טובה.

טו.

הסתמכות על נאמנות נשים וקטנים בהלכה
יש להוסיף דיש בעיות בנאמנות אשה וקטן במקרים מסויימים כמבואר בשו”ע ורמ”א ס”ס סי’ קכז ס”ג וס”ד וצריך לשים לב שמקפידים בכל זה.

ואגב שהבאתי דברי הרמ”א שם יש לציין דגם נאמנות של אנשים שאינם מדקדקים בהלכה לענין דקדוקי הלכה הוא נידון בפני עצמו ועי”ש.

טז.

עוף או בשר שלא הוכשרו
גם אם קונה עופות ובשרים בהשגחת הבד”ץ אבל אם קונה אותם מהבד”ץ כשעדיין לא נמלחו ונצלו והמוכר מכשיר אותם לבד (מה שיכול להיות רווחי למי שקונה בכמויות) יכולים להיות בעיות במליחה שאוסרים את הבשר אפילו בדיעבד, כגון אם נטף ציר על בשר באופנים מסויימים, או שנטף דם מבחוץ בשעת צלייה, או ששהה כמה ימים בלא מליחה, ויש בזה הרבה פרטי דינים.

יז.

חמץ שעבר עליו הפסח
יתכן מוצר שהוא כשר גמור בהכשר הבד”ץ, אבל לאחר הפסח הוא יהיה אסור בהנאה, אם לא עשו מכירת חמץ, וזה המוכר לא התחייב אלא שהמוצרים בהשגחת הבד”ץ, ואם אינו יר”ש (ואינכם מכירים אותו) שמא הוא חושב שא”א לבוא עליו בטענות, כמו כן אם אתם מקפידים שלא לסמוך כל המכירה הנהוגה מפאת חששות שונים, א”כ גם אם המוכר יר”ש איך תסמכו עליו כל עוד שאינכם יודעים שהוא מקפיד ג”כ, (ובזה גם לא נאמר הדין של חמצן של עוברי עבירה וכו’ מאחר שבזה הוא היתר גמור אצלו), אם כי בשביל זה אפשר לפרוש מן הודאי, ואם מדובר בתבשיל שהוא רק ספק תערובת חמץ שודאי נמכר לגוי הוא קל מאוד, שיש בזה ג’ צדדים להתיר, ואפי’ רק ספק אם הוא חמץ שלא נמכר כלל (בלא צדדים נוספים של תערובת ושל נמכר לגוי במכירה דידן) יש צד בפוסקים שהוא מותר, אם כי יצויין שיש המקפידים גם בספק תערובת חמץ שנמכר כנ”ל.

סיכום הדברים
חלק מהדברים שמצד הדין אין מחוייבים לחשוש בהם, אבל מכיון שבמציאות חנות שאין שם משגיח ואין מכירים את המוכר והעובדים אם הם יראי שמים ומדקדקים ובקיאים בהלכה, הדבר מאוד אפשרי שיכולים להיגרם טעויות, ולכן מה שודאי אפשר לומר שמומלץ מבחינת כשרות לקנות במקום המהודר יותר.

יצויין שללא ספק יש מסעדות של יהודים כשרים ויר”ש שמקפידים על הקלה כבחמורה אפי’ יותר מחנויות אחרות עם פיקוח כשרות, אבל לא באתי במאמר זה אלא להציע הצעה של דברים וחששות היכולים להיות בחלק מהחנויות מסוג זה.

כל האמור, אינו פוטר מי שמכין אוכל לבד בבית מלברר את כל הדינים הנוגעים אליו, משום שכשם שבמסעדה אפשר להיכשל בכל המכשולות הללו, כך גם מי שמכין אוכל בבית.

ונסיים בדברי השו”ע (לענין כלי רוקחים אומנים גויים אם יש בהם חשש בליעות איסור) ובעל נפש יחוש שדברים אלו מביאים לידי טהרה ונקיות.

קרא פחות

בעלותבשר בחלבגוידםהפרשת חלהזרעחלהחמץחנותטהרהידכליםכשרותמוצריםעורערבהשבתשכירותתשובה
0
נשאל: כ״ד במרחשוון תשפ״ה

לפו”ר איני רואה היתר בדבר מכיון שרוצים למשוך בזה לקוחות חדשים, ובאופן מוצהר אין כוונתם בזה לאנשים שירויחו מתנות על ידי תחבולות בעלמא כשכבר היו קונים בלאו הכי. וגם אם הם יכולים לשער שיש אנשים שגונבים מהם באופן זה ואף אם ...קרא עוד

לפו”ר איני רואה היתר בדבר מכיון שרוצים למשוך בזה לקוחות חדשים, ובאופן מוצהר אין כוונתם בזה לאנשים שירויחו מתנות על ידי תחבולות בעלמא כשכבר היו קונים בלאו הכי.

וגם אם הם יכולים לשער שיש אנשים שגונבים מהם באופן זה ואף אם אין בידם האפשרות להתחקות אחרי הגנבים ומשאירים את המצב כך, אין זה אומר שהם מוחלים על כך.

והפתרון שיוכל אולי להועיל לזה הוא לפנות אליהם ישירות ולשאול אם הם מסכימים, ולכאורה זוהי הדרך היחידה לנהוג כן.

ואכן פעם הזדמן עובדא בחברה שיש להם חבילה בסיסית חינמית וחבילה מורחבת בתשלום וכתבו ללקוח שאין להם בעיה עם כך שיפתח חשבון חינמי נוסף, וכמובן שלא בכל אופן זה יהיה כך.

ואמנם לפעמים המתנה הניתנת ללקוח חדש הוא הנחה, ולפעמים ניחא להו שאדם “יתגנב” וייקח את ההנחה שלא לפי הכללים כדי שסוף סוף יקנה מאחר שבס”ה הם מרויחים הכסף כולל ההנחה, אבל כל עוד שאין ידוע מהם שהוא כך הרי ספק גזל אסור כדמוכח בסוגיות (עי’ חו”מ סי’ שה?, ואפי’ תקפו ספק מוציא הוא מחלו’ מחבר ורמ”א אם מוציאין מידו), וכ”ש כאן שלפי הכללים הרשמיים הרי הם אוסרים לעשות כן, ורק רוצים לטעון שבאמת היו מעדיפים שכן יעשו כן, והרי מהיכי תיתי שהרי במוצהר אינם נותנים הנחה זו ללקוחות חדשים.

ויש להוסיף דבמקום שרשום בכללי התנאים שלהם שההטבה היא רק ללקוח חדש שלא היה לקוח עד כה, בזה פשיטא שא”א לומר בדעתם אחרת.

ופעם הזדמן לדידי עובדא שהיתה חברה שרצו לסרב לתת הטבה כזו מחמת שהחשבון קיבל הטבת לקוח חדש לפני כמה שנים והוצרכו מחמת כן לאישור מיוחד.

ולענין נידונים שונים המתעוררים באופנים שונים כמו גזל עכו”ם, השבה בעכו”ם, גזל על מוצר וירטואלי וכיו”ב, יש לדון בכל מקרה לגופו.

ורק יש להוסיף דכבר הערתי בעבר (פ”א דיברתי על נידון זה בשמחת שבע ברכות, ולעזה עלי כל המדינה שאין צריך לדבר אלא בשבח החתן כידוע, ולישרי להו מארייהו), דגם אחר נידון פוסקי זמנינו לענין גזל מוצר וירטואלי, אבל כיום שהרבה מהדברים עובדים על שימוש בדיסק פיזי בשעת אמת, הוא כבר נידון חדש.

לדוגמא מי שמשתמש במנוי לתוכנה של אדם אחר באופן שאין הדבר מסכים עם תנאי הרכישה, והשימוש ע”ג השרת של בעל התוכנה, הוא בעייתי יותר, מכיון שמשתמש כרגע בדיסק פיזי של בעל התוכנה.

וכיו”ב לגבי חברת תיווך של שירותים ומוצרים שמבצעים את העיסקה דרך הפלטפורמה וגובים עמלת תיווך על השימוש בפלטפורמה שלהם, ויש המתגנבים ומבקשים את פרטי יצירת הקשר כדי לחסוך את העמלה הזו ולהוזיל במחיר, והוא ג”כ נכנס לנידון זה האם שייך לומר כן שהם גונבים שכר כלים או שחוזר הנידון כמו כל מוצר וירטואלי דתלי’ במחלוקת הפוסקים באופנים מסויימים.

וכיו”ב לגבי חברה שמוכרת נפחי אחסון מעט לכל חשבון חינמי (והיתר בתשלום) ואדם אחד פותח כמה חשבונות כדי לקבל שטח אחסון רחב, האם מותר, וכאן הוא חמור יותר לכאורה כיון שממש משתמש במוצר שעולה להם כסף ומשלמים עליו, כיון ששטחי האחסון הם מוגבלים ובס”ה הם משלמים כסף על כל שטח אחסון נוסף, יתחשב איך שיתחשב אבל בסופו של דבר יש כאן הוצאות שגורם להם.

ואעפ”כ יתכן לצדד באופן הזה האחרון דאף באופן שמשתמש בכמה חשבונות אך כל עוד שבס”ה אינו משתמש בנפח כולל יותר ממה שיש לו הזכות במסלול שלו בסך כל החשבונות שלו יחד, בזה ליכא איסורא.

קרא פחות
איסורהיתרחנויותחשבון חדשחשבונותכליםכסףמותרמתנהמתנותפתחון נוסףפתיחת חשבוןפתיחת חשבון נוסף
0
נשאל: כ״ט בתשרי תשפ״ה

אם קנו כלי חדש להרבה פוסקים אינו אסור בהנאה מעיקר הדין כיון שלא נעשה לעבודה וכך הכריע הרמ”א, ויתכן שיש שהחמירו בזה, ואם קנו כלי משומש משמע בש”ך ועוד פוסקים אי’ שיש להחמיר (וגם בכלים שאינם לכבוד מחמיר שם) מספק ...קרא עוד

אם קנו כלי חדש להרבה פוסקים אינו אסור בהנאה מעיקר הדין כיון שלא נעשה לעבודה וכך הכריע הרמ”א, ויתכן שיש שהחמירו בזה, ואם קנו כלי משומש משמע בש”ך ועוד פוסקים אי’ שיש להחמיר (וגם בכלים שאינם לכבוד מחמיר שם) מספק שמא עבדום, ויש שהקילו גם בזה.

ואם היא צורה אקראית של הצטלבות שלא למטרת צורת צלב כלל אין בזה איסור מעיקר הדין וכאן בא”י החזו”א לא החמיר בזה.

מקורות:

לענין שתי וערב של צלב ממש יעוי’ מ”ש רמ”א סי’ קמא ס”א על שתי וערב שאם נעשה להשתחוות לו דינו כצלם ואסור בלא ביטול (היינו ביטול ע”ז לפי דיני ביטו ע”ז כדין) אבל אם נעשה לנוי ולזכרון מותר בהנאה, וראה גם בקצש”ע בהשמטות, ועי’ בתשובתי [ד”ה תמונות צלמים עתיקות שנמצאים בספרי ארכיאולוגיה האם מותר להחזיקם ולהסתכל בהם] שדנתי לגבי שתי וערב.

ודברי הרמ”א הנ”ל מיוסדין על כמה ראשונים דכ”א במרדכי (דפוס קושטא הובא בד”מ שם ובהרבה דפוסים נשמט כנראה מחמת הצנזור) בשם הראבי”ה סי’ אלף נא והביאו גם התה”ד סי’ קצו, וכ”כ ריטב”א ע”ז מב ע”ב דצורות שתי וערב על כלי כסף מותרות דהדבר ידוע דלא פלחי לכלים הללו וכעי”ז במאירי שם, וכן בברכ”י שם סק”ז בשם הרב בית דוד ס”ס עד לענין שתי וערב במטבעות של כסף שהוא לנוי בלבד, וכן נקט באג”מ יו”ד סי’ סח לענין בולים שיש עליהם שתי וערב דמעיקר דינא חשיב שאינו עבודה זרה ואע”פ שלא פירש דבריו יש להעמיד דבריו כדלעיל שנעשה לנוי בלבד ולא לעבודה.

ומאידך גיסא אם נעשה לכבוד הע”ז או מטעמי דת הרי הוא אסור בהנאה, וכמבואר ברמ”א שם שאם עשוי להשתחוות אסור.

והר”ן בע”ז יח ע”ב מדה”ר הביא דברי הרשב”א ששתי וערב הנמצא ע”ג כלים אסורין בהנאה והר”ן גופיה רצה לטעון דצלמים של גוים שבינינו לא נעשו לע”ז כלל, ועי’ בש”ך שם שהביא דבריהם של הרשב”א והר”ן וכן הביא שם גם דברי רבינו ירוחם שכ’ ב’ צדדים והחמיר מספק בכלי שנמצא (כלומר שמצאו את הכלי), וכן נקט בש”ך שם להחמיר גם בשתי וערב הנמצא מספק שמא עבדוהו ולא הותר אלא בידוע שלא נעבד, וכן נקט באבקת רוכל שם כדעת רשב”א [המובא בר”ן שם] דצורת שתי וערב דינה כצורה הנעבדת, ונקט דהר”ן לא הכריע דלא כהרשב”א וכן נקט דהלכה כהרשב”א שהוא רב גדול ומפורסם שהכריע לאיסור כנגד ספקו של החכם הנזכר ברי”ו.

וצ”ע דברי הש”ך דלפו”ר משמע דפסק זה של הרמ”א אינו סותר דברי הרשב”א והרי”ו והכרעת הש”ך גופיה להחמיר בשתי וערב, וצ”ע.

ואולי באמת הש”ך בא בזה לחלוק על הרמ”א אחר שביאר דבריו באר היטב אבל הוא דחוק מאוד.

ויתכן לומר דהש”ך מפרש דברי הרמ”א בכלי חדש שידוע שלא היה בשימוש מעולם מאז שנוצר על ידי הגוי ובכה”ג שהגוי מוכר כלי חדש עם צורת שתי וערב לנוי בזה מסכים להקל שודאי לא עבדוה ואילו הצורה עצמה נעשתה לנוי, ורק אם כבר היה בשימוש בידי גוי חיישי’ שמא עבדו בינתיים, ועי’ בתה”ד סי’ קצו הסתפק בשתי וערב שבבגדי כומרים אם הוא לנוי או לע”ז (אבל הסוברים שגם במטבעות שייך סברת ראבי”ה ודאי לא מסכים לזה הש”ך).

ולפ”ז גם בשו”ת אבקת רוכל אינו בהכרח סותר דברי ראבי”ה ושאר הנך רבוותא שהתירו עצם שתי וערב שנעשה על גבי כלי אלא רק מיירי בכבר היה בשימוש על ידי גוי, כמו דמיירי התם במטבעות שבאו מגוי שכבר היו בידו, וכן הר”ן שם דמיירי בדבר הנמצא שבזה יש לחשוש שכבר היה בשימוש בגוי ועבדו ורק בזה הכריע האבקת רוכל דלא כהר”ן, אבל באופן שרק נוצר על ידי גוי לנוי ועדיין לא עבדו שמא לא מיירי האבקת רוכל, ולפ”ז יתיישב גם מה שרצה האבקת רוכל לטעון איסורא לדבר זה גם בדעת המרדכי בעוד שהמרדכי סובר כהראבי”ה.

אבל באמת מסתימת האבקת רוכל שכ’ דצורה ההיא היא צורה הנעבדת משמע שבא להחמיר בכל גווני וצ”ע, וא”כ מה שהזכיר שם המרדכי יש לומר דהוא לא לכל עניין הנידון שם דלא הזכיר דבריו אלא לענין מכירה כמבואר שם אבל לענין הנידון אם צורה זו אסורה או לא, לא נחית בזה לדעת המרדכי, וע”ע שו”ת רדב”ז ח”ח סי’ קיז שיש אחד מן החכמים בצפת שנזהר שלא לקחת בידו מטבעות שיש עליהם צורת שתי וערב ועי”ש מה שכתב דעתו בזה.

ובשו”ע או”ח סי’ קיג ס”ס ו החמיר בהשתחוואה כשעומד בתפילה כשיש בפניו שתי וערב שלא ישתחוה, ויש לומר דמיירי בדבר הנעבד ועכ”פ באופן המסופק שאסור גם כנ”ל כמו שנתבאר בשם הש”ך, אי נמי התם יש להחמיר יותר שלא יראה כמשתחוה לע”ז דחשש זה שייך גם אם השתי וערב מעיקרו לא נעשה לע”ז אלא לנוי בעלמא.

ואם דבר שיש בו שתי וערב שנעשה לנוי שאינו אסור בהנאה אם הוא מותר למצוה או לא הוא עוד נידון בפני עצמו ולא אכתוב בזה כעת.

לענין צורת שתי וערב שנעשתה באקראי ואין מכוונים כלל לצורת הצלב אפי’ לא לנוי, אמנם איסורא מן הדין לית בזה אבל בב”י או”ח סי’ לב משמע שהוא גם דבר שאינו טוב לעשות כן, ולכן ביטלוהו ממה שהיה מלפנים צורת שתי וערב מאחורי קשר של תפילין כמבואר שם ולכך עשו איזה תיקון בזה (ויש כמה אופנים של תיקון בזה, עי”ש בב”י בדברי הר”י אסכנדרני מחד גיסא ויש עוד פתרון אחר שהובא בזה, אבל בקשר של הגאונים שם יוצא שתי וערב מאחוריו כגון בקשר השימושא רבא, ויש לציין דגם לפי הצד שצורת הקשר היא לעיכובא כדמשמע באו”ז בשם ה”ר שמחה, מ”מ שינוי כזה לא חשיב שינוי אי נמי דהעיכובא הוא רק מצד הנוייהן לבר אבל הצורה בפנים של הקשר בפנים שמא לכו”ע אינה מעכבת), והסטייפלר טרח הרבה להזהר בזה כמובא בספר תולדות יעקב בהרחבה, אבל בשם החזו”א הובא שכאן בא”י שאינו מצוי בינינו הע”ז הזו אין חשש כ”כ בשתי וערב גרידא שלא נעשה לשם ע”ז.

וכמו שהובא על הגרח”ק (להדבק בדרכיו עמ’ רמח ומנחת תודה עמ’ שכט) ששאלוהו בטעם מה שהקפיד אביו כ”כ על ענין שתי וערב וכו’, והשיב הגרח”ק כי בחו”ל מאד הקפידו על כך, והובא שם שפעם אמו (אחות החזו”א) קנתה מפה ואביו אמר שתוריד את זה ותחזיר כי היה שם שתי וערב, ושאלה להחזו”א, והשיבה החזו”א שכאן בארץ לא כל כך מקפידים על כך אבל אם אבא ביקש את צריכה להוריד את זה עכ”ד.

לענין מה ששאלת מה הגדר של שתי וערב, הנה לפי מה שמשמע בתולדות יעקב שם מהנהגת הקה”י בזה משמע שכל הצטלבות של ב’ חוטים יחד וכיו”ב היה נזהר בזה, וכן במנחת תורה שם הובא שעד כדי שראו פעם על הכביש מצוייר כעין שתי וערב אמר שהיה לוקח כלי ומשייף את הכביש, אבל כמובן שכ”ז הוא מידת חסידות של מיאוס הע”ז של אל תפנו אל האלילים ואינו מדינא.

ופ”א הזדמן לי להיות במקום שבוחנים על החומר הנלמד ובודקים את התשובות בעזרת בדיקת מחשב והיה צריך ליצור כעין שתי וערב על התשובה הנכונה ואחרת לא היה המחשב יכול לבדוק את התשובות, והערתי להם ע”ז מדברי הב”י הנ”ל ומהנהגת הקה”י הנ”ל.

קרא פחות
איסוראיסור הנאהאיסור והיתרבגד שינהגויהדפסהדפסההנאהחסידותיעקבכלאייםכליםכסףלבושלבישהמותרצורהשינהשתי וערבתפילין
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה האם מותר לטלטל עט לצורך מקומו? תשובה בע”ה כ”ח חשון תשע”ז מותר כדין דבר שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו, אמנם אם מדובר בעט יקר או בכל עט שמקפיד עליו, כמו עט 0. 4, בעט כזה יש איסור מוקצה מחמת חסרון כיס. בכבוד רב *** שאלה חוזרת שלום רב! בענין מה ...קרא עוד

שאלה

האם מותר לטלטל עט לצורך מקומו?

תשובה

בע”ה כ”ח חשון תשע”ז

מותר כדין דבר שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו, אמנם אם מדובר בעט יקר או בכל עט שמקפיד עליו, כמו עט 0.

4, בעט כזה יש איסור מוקצה מחמת חסרון כיס.

בכבוד רב

***

שאלה חוזרת

שלום רב!

בענין מה שהרב כתב לגבי עט שאם זה לא חשוב (לא 0.

4 שאז זה לא מוקצה מחמת חיסרון כיס) מותר לטלטלו לצורך מקומו רציתי לשאול למה זה לא מוקצה מחמת גופו משום שאין בו שימושי היתר (פטיש מובן לה זה כלי שמלאכתו לאיסור שיש בו את ההיתר של צורך גופו או מקומו משום שאפשר להשתמש בו שימושי היתר כגון לפצח בו קוקוס אבל בעט זה לא שייך).

תודה מראש.

תשובה

שלום

אכן ישנם דעות המחמירות וסוברות שרק כלי שאפשר לעשות איתו שימוש מותר בשבת חשיב מלאכתו לאיסור [כשעיקר מלאכתו לאיסור], אבל כלי שכל שימושו הוא רק לאיסור חשוב כמוקצה מחמת גופו, אבל יש חולקין [עי’ רע”א או”ח סי’ רע”ט במג”א סקי”ב שהביא הדעות בזה], ומ”מ בעט יתכן שאפשר לצדד שעושים איתו שימושים של פתיחה וכדו’ וצל”ע.

אכן במשנ”ב סי’ רע”ט בשעה”צ סקט”ז מבואר שפסק כהמקילין במחלוקת זו (ועי’ שו”ת להורות נתן ח”י סי’ ל”ו), וכן נראה מלשונו בסי’ ש”ח סק”י ע”ש, וכן נראה שנקטו הפוסקים האחרונים לעיקר הדין.

אח”ז עיינתי בזה עוד, וראיתי בספר וביום השבת להגרי”מ וייל שהביא מכמה אחרונים שנקטו להחמיר בזה, ודלא כהמשנה ברורה, ומ”מ מי שנוהג כהמ”ב בכל דבר יהיה דינו להקל בזה, אבל מי שנוהג כשאר הפוסקים האחרונים כשחלקו על המ”ב יש עליו להחמיר בזה.

***

תגובה שנתקבלה בענין הנידון האם עט 0.

4 חשיב כמוקצה מחמת חסרון כיס או לא

שלו’ רב,

מה שנקט דעט 0.

4.

נחשב דבר שמקפיד עליו ויש בו איסור מוקצה מחמת חסרון כיס קצת צ”ב, שכן עטים כאלו מצויים לרוב ולא נחשבים יקרים כל כך, ויל”ע.

מהג”ר אלישע חן‏

***

תשובה

שלום רב

ויישר כח על הערתו,

עיקר הענין מה שנכתב על העט 0.

4 – כך שמעתי [כמדומה] מהגאון ר’ משה יאדלער שליט”א בעהמח”ס מאור השבת, וכך היה נלענ”ד בכ”ז שאינו תלוי ביוקר אלא בקפידא, וכמו שכתב השו”ע סי’ רנ”ט ס”א, מוכין, ( פי’ כל דבר רך קרוי מוכין כגון: צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלוים), שטמן בהם דרך מקרה, אסור לטלטלן אלא מנער הכיסוי והן נופלות, וכתב המ”ב סק”ג, אסור לטלטלם – דסתמן חשובין הם ואדם מקצה דעתו מהן מפני שעומדין לעשות מהן לבדין והן מוקצין מחמת חסרון כיס דמקפיד להשתמש בהן שאר דברים ולפיכך אפילו טמן בהם דרך מקרה עדיין הם עומדין בהקצאתן ואינם בטלים להטמנה עכ”ל.

וכ”כ המ”ב בהקדמה לסי’ ש”ח, ודע דמכאן עד ס”ס שי”ב נתבאר ד’ חלקים של מוקצה.

חלק אחד מוקצה מחמת חסרון כיס דהיינו כלי שאדם מקפיד עליו שלא יפגום ולא יתקלקל ע”כ.

ומבואר דעיקר הענין הוא קפידתו על הדבר שלא יפגום ולא יתקלקל.

ושם סק”ב, חסרון כיס – ר”ל שמחמת חשש הפסד הוא מקפיד עליהם שלא לטלטלם ומקצה אותם מדעתו ע”כ.

ושם בשו”ע ס”א, כל הכלים נטלים בשבת חוץ ממוקצה מחמת חסרון כיס, כגון סכין של שחיטה או של מילה, ואיזמל של ספרים, וסכין של סופרים שמתקנים בהם הקולמוסים כיון שמקפידים שלא לעשות בהם תשמיש אחר, אסור לטלטלו בשבת ואפילו לצורך מקומו או לצורך גופו.

וכתב המ”ב הקולמוסים – וה”ה שארי דברים שמקפיד עליהם שלא להשתמש בהם תשמיש אחר כדי שלא יתקלקלו כגון מגרה גדולה שמנסרין בה את הקורות או סכין של רצענים או נייר חלק שעומד לכתיבה כמו שכתבו הפוסקים וכל כה”ג עכ”ל.

ולכאורה לפי כ”ז מבואר דהעיקר תלי’ בקפידא ולא ביוקר וכדו’, ונראה שאין להאריך בזה עוד.

בכבוד רב וכט”ס

עמ”ס {א”ה לא נחיתנא אח”כ להשיב ע”ד המשיג שליט”א, משום דהוא מילתא דתלי’ בטעמא ובסברא ובמציאות, ואין הדבר מסור אלא לחכמים, אבל לענ”ד הוא כמו שכתבתי.

}

***

המשך תגובה בענין דינו של עט 0.

4 בשבת – אם דינו כמוקצה מחמת חסרון כיס או לא

מהג”ר אלישע חן שליט”א

שלו’ וברכה,

הנה אין חולק שהגדרת מוקצה מחמת חסרון כיס אינה משום שוויו אלא מצד היות האדם מקפיד עליו שלא יפגם, אולם יש לדון אם בכל אופן בעינן שיהא בשוויו ממש, או דאפילו כשאינו שווה אלא מעט סגי לן בעצם קפידת האדם, וכגון הדוגמאות שהובאו בטור או”ח סימן ש”ח, סכין של שחיטה ומילה ושל ספרים, ודו”ק שחפצים יקרים הם בנוסף לזהירות בהם.

ולשון הרמב”ם בפרק כ”ה מהלכות שבת הלכה ט’, כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו, כגון כלים המוקצים לסחורה וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהן שמא יפסדו, אסור לטלטלן בשבת, וזהו הוא הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס וכו’, ע”כ.

ויש לדקדק בלשונו שכתב שמקפיד שמא יפחתו דמיו, והיינו שיש לו שווי דמים שעליו מקפיד, וזה אינו שייך כל כך בכלי ששוויו מועט ביותר, וכגון בנדון דנן דאין שווי העט אלא שקלים בודדים.

ובלאו הכי, אף אי נימא דלא בעינן שווי כלל בחפץ, נדון דידן שאני, כי על עט פיילוט אין דרך רוב בני אדם להימנע משימוש בו לצרכים אחרים ואינם נזהרים בו כל כך, כידוע, כי מי יחוש שלא להורות עמו בספר, או לחכך אתו וכדומה.

ובקובץ אור השבת א’ דף ט”ז נקט הגאון בעמח”ס שו”ת באר משה בכללות כי עט הוי מוקצה מחמת חסרון כיס, משום דעומד רק לכתיבה, וצ”ע.

אם כי יש חומרא בטלטול עט מן הטעמים האמורים בשו”ת חיי הלוי חלק ה’ סימן ל”ג, שבדרך כלל יש כלי אחר להשתמש בו ובכהאיי גוונא אין לטלטל המוקצה אפילו לצורך גופו, ומלבד זאת דבר שאין יכולים להשתמש בו כלל רק לצורך איסור הרי הוא כמוקצה מחמת גופו לדעת כמה אחרונים, ואולי דומה לנר חלב ושעוה לשיטת המחמירים, יעו”ש, ובשו”ת באר שרים חלק ב’ סימן קנ”ג אות ב’.

ועל כל פנים גם בשו”ת נשמת שבת חלק ג’ (ב’) סימן פ”ז חילק בין סוגי העטים, וכתב דעטים יקרים יש לומר שהם מוקצה מחמת חסרון כיס, אבל לא עטים רגילים שנקנים בזול ורואים במציאות שהם מתגלגלים בכל פינות הבית, ודאי שאין עליהם דין מוקצה דחסרון כיס.

ואפילו בעט יקר מאד, אף שמקפיד שלא תתגולל בקרקע שמא תאבד, אבל בכלל אינו מקפיד שלא ישתמשו בו שאר מיני שימושים, ומסתבר דלא חשיב מוקצה מחמת חסרון כיס אלא באופן שמקפיד שלא להשתמש עמו כלל חוץ משימושו הקבוע, לא בדבר יקר שרק מקפיד שלא יתגלגל באופן שעלול ליאבד, עכת”ד.

ודון מיניה, דכאן הנדון הוא במציאות, ונראה פשוט לפי דבריו שעט פיילוט הוא מן הסוג שעליו אין מקפידים בדרך כלל.

וכן שמעתי מפי כמה תלמידי חכמים שליט”א שהסכימו כן בפשטות, והורו דאין מקום לומר שלעט כגון זה יהא גדר מוקצה מחמת חסרון כיס.

ביקרא דאורייתא

קרא פחות
כליםמוקצהמילהמשהספריםשבתתשובה
0
נשאל: י״א באייר תשפ״בב:

שאלה {בס”ד שלו’ רב לכבוד הרב הח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א, למרות שאינם ראויים למאכל של כלב האם יש חיוב או צורך גדול בלהחמיר בשימוש במשחת שייניים/ נוזל לשטיפת הפה/ שפתון לאשה הכשר לפסח? לתשובת הרב אודה מקרב ליבי, מהקט’ ...קרא עוד

שאלה

{בס”ד
שלו’ רב לכבוד הרב הח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
למרות שאינם ראויים למאכל של כלב האם יש חיוב או צורך גדול בלהחמיר בשימוש במשחת שייניים/ נוזל לשטיפת הפה/ שפתון לאשה הכשר לפסח?
לתשובת הרב אודה מקרב ליבי,
מהקט’ א.

}

תשובה

לכבוד ידידי הרב אהרן נ”י

ע”ד שאלתך, הנה כידוע שההכשרים כאן בא”י נקטו להחמיר בזה, ועיין ביאור הלכה סי’ שכ”ו ס”י, שכתב, עיין בביאור הגר”א שדעתו כדעת הרבה מגדולי הפוסקים דאף בחול אסור דסיכה כשתיה ועכ”פ מדרבנן אסור ודלא כר”ת וסייעתו שהתירו בזה לגמרי.

מיהו מנהג העולם לרחוץ בבורית שלנו הנעשים מחלב ורק איזה מדקדקים זהירין בזה.

ואם מצוי להשיג בורית שנעשים שלא מחלב בודאי נכון לחוש לדעת המחמירין בזה עכ”ל.

אכן לענין איסור חמץ בפסח, לענין תרופה, כשנתערב האיסור בתכשיר קודם הפסח, כתב בשו”ת אג”מ או”ח ח”ג סי’ ס”ב להתיר ואפילו בודאי איסור מעורב בו, וז”ל, בדבר לסוך על חטטין בגופו כשאין בו סכנה רק צער בעלמא משיחה שנתן לו הרופא שמעורב שם אלכוהול של חמץ בפסח שכתר”ה הורה להיתר, יפה הורה וכו’, אבל פשוט שהוא רק כשנעשה המשיחה קודם הפסח, דבפסח גופיה כיון שכבר נאסר בהנאה כשלא נתערב בהמשיחה אסור אף אחר שערבוהו בהמשיחה ונפסל מאכילה, וכו’, אבל עיין ברמב”ם פ”ה מיסוה”ת ה”ח דשלא כדרך הנאתן דמותר לעשות מלוגמא מחמץ גם בפסח אף לחולה שאין בו סכנה משום שהוא שלא כדרך הנאתן, והביא הכ”מ מאורחות חיים דהוא מחמץ של נכרי והנכרי עשה המלוגמא, ולכן יכול כשיש לו צער טובא לעשות בפסח המשיחה בדראג סטאר של נכרי עכ”ל האג”מ.

וכ”כ להתיר אכילת תרופה של חמץ שנפסל לאכילת כלב, שם בח”ב סי’ צ”ב ובשו”ת מנחת שלמה מהדו”ת סי’ ס”ה.

וכבר כתבו כן בכתב סופר או”ח סי’ קי”א ויד אברהם יו”ד סי’ פ”ז סי”ז ועוד.

וכעי”ז כתב החזו”א או”ח סי’ קט”ז סק”ח, וע”ש בפרטי הדין, (וע”ע חוט שני פסח פ”ז סק”ב, קובץ תשובות ח”א סי’ מ”ט, ארחות רבינו ח”ב עמ’ רכ”ו).

וכל הנ”ל לענין חולה ולענין ודאי חמץ ולענין אכילה.

משא”כ בענין משחת שינים ושפתון שאע”ג שאין מדובר בחולה מ”מ זה קל יותר מאידך גיסא שאי”ז עומד כלל לאכילה ולא לבליעה, וגם הרי מדובר שאין כאן ודאי חמץ, וכן יש לדון בכל איפור, קרם לחות, תמיסה לעדשות מגע.

והנידון כאן לפ”מ שנתבאר בדברי האחרונים הוא אם יש בזה סיכה כדי שנחשיבו כשתיה, עי”ז שהאדם החשיב זאת לדבר הראוי לסיכה והו”ל כמחשיבו לאכילה.

[ובעצם בענין זה של אחשביה נחלקו הפוסקים, עיין באג”מ או”ח ח”ג סי’ ס”ב, שנראה שמחמיר בשלא לצורך רפואה, ועיין במקורות הרבים דלהלן בדברי האול”צ].

וכתב בהליכות שלמה פסח פ”ד סי”א בשם הגרש”ז אוירבך שמותר להשתמש בהם בפסח אף אם ידוע שיש בהן חמץ.

אכן הובא שם (ארחות הלכה הע’ 63) על הגרש”ז שהוא עצמו השתמש בסבון הכשר לפסח.

וכ”כ בשו”ת אור לציון חלק ג פ”ח סק”ו, סבונים, משחות שיניים, משחות כלים וחומרי ניקוי, בשמים ותמרוקים, אינם ראויים לאכילה כלל, ואין בהם חשש חמץ בפסח, ומותרים בשימוש בפסח ואינם צריכים הכשר עכ”ל.

וביאר שם בהערה וז”ל, בשו”ע בסימן תמ”ב סעיף ט’ כתב, חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו ונפסל מאכילת כלב, או ששרפו ונחרך עד שאינו ראוי לכלב, או שייחדו לישיבה וטח אותו בטיט, מותר לקיימו בפסח.

והנה בגמ’ בפסחים דף כ”א ע”ב מבואר שחמץ (שנפסל מאכילת כלב) מותר בהנאה לאחר זמנו, אלא שנחלקו הראשונים אם מותר הוא באכילה.

שהר”ן שם כתב שה”ה שמותר באכילה, אלא לפי שאין זה דרך אכילה נקט לשון הנאה.

והרא”ש שם כתב שרק בהנאה שרי, אבל באכילה, כיון דאיהו קא אכיל ליה, אסור.

והיינו משום דמדאכליה אחשביה.

והנה כיון שהסבונים וחומרי הניקוי והמשחות והתמרוקים אינם ראויים לאכילה כלל ופסולים לאכילת כלב, א”כ מותרים הם בשהיה ובהנאה לכו”ע, ומותר להשתמש בהם בפסח.

ואמנם יש שחששו להשתמש בחומרים אלו, ומשום דקיי”ל סיכה כשתיה, (ראה ב”י יו”ד סימן פ”ד בבדק הבית שם ושם בסימן קי”ז ובכנה”ג שם אות י”ז ובזבחי צדק שם אות מ”ה.

וראה עוד בפר”ח שם ס”ק ד’ ובמחב”ר בסימן תרי”ד), וכמו שחשש הש”ך ביו”ד סימן קי”ז בנקודות הכסף לרחוץ בסבון הנעשה מחלב, וכן כתב בבאה”ל בסימן שכ”ו סעיף י’ ד”ה בשאר חלב, שנכון לחוש לדעת המחמירים שלא לרחוץ בסבון הנעשה מחלב, ע”ש.

אולם מלבד שאף בסבון הנעשה מחלב נראה עיקר שאין בו איסור, ומשום שאין לומר סיכה כשתיה אלא בדבר הראוי לאכילה ולא בדבר פגום.

(וראה גם בפר”ח ביו”ד שם ס”ק ד’ ובערוה”ש שם סעיף כ”ט ובחזו”א דמאי סימן ט”ו ס”ק א’), הרי כאן בחומרים אלו שהחמץ נפסל מאכילה קודם זמנו, ולא חל עליו איסור כלל ומותר בהנאה, א”כ אף שהסכימו הפוסקים לחוש לחידושו של הרא”ש שלענין אכילה אמרינן מדאכליה אחשביה, ואף זה אין זה אלא מדרבנן כמבואר בט”ז בסימן תמ”ב ס”ק ח’, א”כ לענין סיכה, שכל דין סיכה כשתיה הוא מדרבנן, כמבואר בדברי התוס’ בנדה דף ל”ב ע”א ד”ה וכשמן, לא נוסיף לומר מדסך ביה אחשביה, אלא כל שנפסל מאכילת כלב קודם זמנו, מותר ליהנות ממנו בכל צורה, ואף דרך סיכה.

ועל כן אין צריך להחמיר ולחזר אחר סבונים וחומרי ניקוי, בשמים, ותמרוקים שאינם ראויים אף לאכילת כלב שיהו דוקא כשרים לפסח.

ואף משחת שיניים שפסולה מאכילת כלב מותר להשתמש בה בפסח.

ואין לחוש שמא יבלע ממנה.

שכיון שלא מכוין לאכילה, לא שייך למימר מדאכליה אחשביה.

וכן מבואר בדברי התרומת הדשן שהביא מרן בסימן תמ”ב סעיף י’, שמותר לכתוב בדיו שהוא מבושל בשכר שעורים.

וכתב בתרוה”ד שם, דלא חיישינן שיתן קולמוסו לתוך פיו כדרך הסופרים, דדוקא לאוכלו בכוונה אסור משום אחשביה.

והובא במג”א שם ס”ק ט”ו.

והוא הדין הכא, שאינו מכוין לאכילה.

והוא הדין לענין אודם שנפסל מאכילת כלב, ונותנים אותו על השפתיים, (באופן שאין בעיה מצד צניעות), שאין לחוש בו משום חמץ בפסח, שאף שלפעמים נבלע עם האוכל, כיון שאין מכוונים לאכילה שרי, וכמו שנתבאר, ואין צריך לחזר שיהא כשר לפסח דוקא.

וכל שכן שמותר להשהות אותו, ואין צריך לזורקו או למוכרו לנכרי, שכן לענין שהיה, כל תערובת חמץ שאינה בעין, ואינה ראויה לאכילת אדם, אף שראויה לכלב מותרת בשהיה, כמבואר בשו”ע בסימן תמ”ב סעיף ד’.

וכאן אף אם יש חשש חמץ, אין זה אלא בתערובת, ודי באינו ראוי לאדם כדי להתיר בשהיה עכ”ל.

ויעויין באשרי האיש ח”ג פנ”א ס”ב שהביא בשם הגרי”ש אלישיב שתרופות ומצרי קוסמטיקה שאין עליהם השגחה לפסח יש למוכרן לנכרי.

וכ”כ שם פנ”ח סט”ו על הדברים הנדונים לעיל, שאף שאין איסור מעיקר הדין להתמש בדברים אלו, מ”מ משום חומרא דחמץ אין ראוי להשתמש בהם אא”כ יש להם הכשר לפסח.

[וראה מדברי החוט שני פסח פ”ז סק”ב שכתב שנזהרים לא להשתמש לכלי אכילה בפסח עם סבון שאינו כשר לפסח].

היוצא מכל זה שזהו מחלוקת הפוסקים אם מותר להשתמש בדברי סיכה שיש בהם חמץ בפסח, ואיני יודע אם שייך לומר שרוב הפוסקים הקילו בזה לכתחילה, ומ”מ הרוצה להקל בזה לכאורה יש לו על מי לסמוך.

בברכת פסח כשר ושמח

בענין הנ”ל

שאלה

{בושם בפסח, האם צריך שיהיה כשר לפסח.

[אחר ששלחתי התשובה הנ”ל כתב לי], הבעיה היא ששמעתי שבושם עשוי מאלכוהול, ומי אמר לן שאינו ראוי לשתיית כלב או אפילו אדם.

מנחם איזנבך}

תשובה

יום שלישי י”א ניסן תשע”ו

לכבוד ידידי הרב מנחם איזנבך שליט”א

שלום רב

מדברי הפוסקים נראה שאין לחשוש על תמרוקים שמא הם ראויים לאכילה, דכעת במצבם הנוכחי אין מקום לחשוש לזה, וכלשון האול”צ שהבאתי שכתב בסיכום דבריו וז”ל, סבונים, משחות שיניים, משחות כלים וחומרי ניקוי, בשמים ותמרוקים, אינם ראויים לאכילה כלל, ואין בהם חשש חמץ בפסח, ומותרים בשימוש בפסח ואינם צריכים הכשר עכ”ל.

אכן מכל מקום הבאתי שיש פוסקים שהחמירו בזה עכ”פ מן הראוי, ויעויין ג”כ בלשון הביאה”ל שבפנים התשובה, ואמנם בהרבה מן המוצרים קיים היום ג”כ כשר לפסח וא”כ שפיר שייך בקלות להדר בזה היכא דאפשר, ומ”מ אינני מכיר המציאות לגבי בושם, שאולי א”א להשיג כל בושם מסוים שרגילים בו שיהא ממנו ג”כ כשר לפסח, וא”כ יתכן שבזה יש פחות צורך להדר מאחר ודוחק הוא לנשים לשנות ממה שהורגלו וצ”ע.

קרא פחות
חולהחמץכליםמשהפסחרפואהתשובה
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה נאמר בתורה, שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה )ח, ד), ענני כבוד היו שפים בכסותם, ומגהצים אותם כמין כלים מגוהצים, ואף קטניהם, כמו שהיו גדלים היה גדל לבוש עמהם, כלבוש הזה של חומט, שגדל עמו (רש”י). מקור ...קרא עוד

שאלה

נאמר בתורה, שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה )ח, ד), ענני כבוד היו שפים בכסותם, ומגהצים אותם כמין כלים מגוהצים, ואף קטניהם, כמו שהיו גדלים היה גדל לבוש עמהם, כלבוש הזה של חומט, שגדל עמו (רש”י).

מקור פירש”י, במדרש רבה (דברים ז, יא) שכשהיו ישראל במדבר, בגדיהם לא היו צריכים תכבוסת, לפי שהענן היה שף בהם ומלבנן.

ויל”ע, מהא דכתיב בפרשת קרח (במדבר טז, לב-לג): ‘ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש.

וירדו הם וכל אשר להם חיים שאלה’, ואיתא במדרש רבה (שם יח, יג): רבותינו אמרו, אפילו היו כלים ביד הכובס, היו מתגלגלין ובאין ונבלעין עמהן, ע”כ.

וצ”ב, אמאי היו כליהם בבית הכובס, הרי לא היו צריכים כיבוס שכן ענני הכבוד היו שפים ומגהצים אותם.

***

תשובה

בע”ה ‏יום רביעי כ”ז אב תשע”ו

שלום רב

שמעתי שאמר מרן הגרח”ק שליט”א [כמדו’] דענין זה שנזכר בחז”ל שהמלבושים היו גדלין עמהן היה רק בבגד המסוים שלהם [שניתן להם] ולא בכל הבגדים שהיו ברשותן, ויש להביא ראיה לדבריו מנוסח הדרשה המובאת במדרש תהלים (שוחר טוב) מזמור כ”ג, וז”ל, שאל ר’ אליעזר את ר’ שמעון ואמר לו כשיצאו ישראל ממצרים, כלי קואים יצאו עמהם, אמר ליה לאו, ומהיכן היו לובשין כל ארבעים שנה, אמר ליה ממה שהלבישום מלאכי השרת, שנאמר ואלבישך רקמה (יחזקאל טז י).

[מהו רקמה, ר’ סימאי אמר] פורפירא.

ולא היו בלים, ולא קרית שמלתך לא בלתה מעליך (דברים ח ד), ולא היו הקטנים גדילים, אמר ליה צא ולמד מן החלזון הזה, שכל זמן שהוא גדל נרתיקו גדל עמו.

ולא היו צריכין תכבוסת, אמר ליה הענן היה שף בהם ומגהיצם, אמר ליה ולא היו נשרפין, אמר ליה צא ולמד מן הסיטון הזה, שאין מגהיצין אותו אלא באור עכ”ל המדרש תהלים.

[ויש לציין דבאופן כללי דרשא זו מובאת בחז”ל במדרשים למעלה מעשר מקומות].

ומבואר במדרש תהילים דכל המעלות הללו שנאמרו כאן לא נאמרו על כל הבגדים שהשתמשו בהם, אלא על הבגדי פורפירא שהלבישו אותם מלאכי השרת, וחידוש זה של הגרח”ק יש לאומרו – לאור דברי המדרש תהילים הנ”ל – לא רק על ענין הגדילה, אלא גם על ענין התכבוסת, שהיה לאותן הבגדים שהלבישו אותם מלאכי השרת, ואם רצו ללבוש בגדים אחרים לא נאמר בזה ברכה זו, וכמו שמצינו בפ”ח דיומא שהיו סוחרי או”ה מוכרין להן לישראל מאכלים ולא היה בהם טעם מן, ולכך י”ל דהבמדבר רבה ג”כ ס”ל כך.

***

קרא פחות
כליםתשובה
0
נשאל: ח׳ בטבת תשפ״ה

אין בזה פטור טמון. מקורות: יעוי’ בב”ק סא ע”ב דמשמע שלענין הדליק בתוך של חבירו, טעם הפטור לרבנן דטמון הוא דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה (כמ”ש התוס’ ונ”י שם, ואולם עי’ מש”כ הרמב”ן במלחמות ה’) והוא סברא להחשיב מצב כזה כעין אנוס ...קרא עוד

אין בזה פטור טמון.

מקורות:

יעוי’ בב”ק סא ע”ב דמשמע שלענין הדליק בתוך של חבירו, טעם הפטור לרבנן דטמון הוא דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה (כמ”ש התוס’ ונ”י שם, ואולם עי’ מש”כ הרמב”ן במלחמות ה’) והוא סברא להחשיב מצב כזה כעין אנוס אבל באופן  שאין שום צד אונס כלל בכה”ג לא פטור כזה, כגון בבירה טעם החיוב במתני’ ב”ק סא ע”ב הוא משום שדרכן של בני אדם להניח בבתים, ודינא דבירה מיירי במדליק בשל חבירו כדמשמע בשו”ע סי’ תיח סי”ג ובבהגר”א שם סקל”ד, וגם בתוס’ ר”פ בשטמ”ק ובנ”י מבואר להדיא דדינא דבירה הוא רק במדליק בתוך של חבירו, וכן בחשבון הגמ’ מוכח דבירה מיירי בהדליק של חבירו (וקצ”ע שהרמב”ם לכאורה קצת סתם בזה ולא פירש בסוף הל’ נזקי ממון), ולכן כ”ש שבהדליק בשל חבירו באופן שחלק מהחפץ היה מגולה דלא חשיב טמון.

ולהכי רבנן דפטרי טמון במדליק בתוך של חבירו מסברא הנ”ל מחייבי במדליק בתוך של חבירו בדבר שדרכו להטמין כמסקנא דרבא שם ע”פ המתני’ שם, והוא מסברא דלא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה כנ”ל, ויש לציין עוד דבדין השאיל לחבירו מקום להגדיש שעורין והגדיש חיטין וחיפן בשעורין נזכרה להדיא הסברא ברש”י סב ע”א שלא ראיתי אלא שעורין לפיכך לא נזהרתי בהן כ”כ ע”כ, אם כי שם נצרכא לה אפי’ לר’ יהודה דמחייב בטמון גרידא, והוא מדין אחר ולא משאר דיני טמון באש.

ומ”מ במדליק בתוך שלו דפטור לדידן על טמון אפי’ בדבר שדרכו להטמין, כמבואר בדברי רבא בדף סא ע”ב, יל”ע מה טעם הפטור בזה, דאם הוא כעין אונס שלא ידע שתלך האש א”כ תפטור לגמרי אלא אשו משום חיציו וחשיב כמו שהזיק בידיים, ואם הוא כעין אונס מצד שלא ידע שיש שם חפצים מוטמנים א”כ בדבר שדרכו להטמין יתחייב כדאמרי’ גבי מדליק בתוך של חבירו.

ויעוי’ בפנ”י שנקט דפטור דלא אסיק אדעתיה במדליק בתוך של חבירו הוא רק בדבר שלא הדליק אותו עצמו, וכן ברשב”א מבואר כדברי הפני יהושע דבהדליק של חבירו ממש אין שום פטור טמון.

ועדיין יל”ע א”כ מהו שורש החילוק בין מדליק בשלו לשל חבירו, וא”ת דמדליק בשל חבירו דעביד איסורא בידיים קנסוהו בטמון הרי עכ”פ לפי’ התוס’ ודאי בסברות לחייב מעיקר הדין עסקי’ ולא תקנתא או קנסא, וא”כ מה שיש לחייב במדליק בשל חבירו ודלק בבירה אחרת יש לחייב בשל עצמו וכן אפכא.

והנה בחשבון הגמ’ מוכח דפטור טמון דגזה”כ לענין מדליק בשלו (שישנו אפי’ בדבר שדרכו להטמין) אינו שייך לסברא דטמון שישנה במקצת (בדבר שאין דרכו להטמין) לענין מדליק של חבירו, ופטור טמון גמור (אפי’ בדבר שדרכו להטמין) לא נאמר במדליק בשל חבירו דגם זה נדרש מגזה”כ כמ”ש התוס’ שגם המיעוט שנתמעט מדליק של חבירו מפטור הטמון הגמור (הפוטר גם מה שדרך להניח) הוא מגזה”כ עי”ש.

ולפי זה דיני טמון דקרא נאמרו רק במדליק בתוך שלו ולא במדליק בשל חבירו, וממילא יש מקום לטעון דהגזה”כ פוטר גם בידע מה יש שם.

וכן מהמפרשים שדנו על מזיק המטמין עצמו לכאורה מבואר שלמדו דידיעה אינה מחייבת, עי’ בדף נו ע”א בברכת שמואל סי’ ב ויד דוד ואילת השחר בנוסחאות שונות ומשמע שם דמסכימים שעכ”פ בדיני אדם פטור (ולענ”ד מה שכ’ בדבר יעקב שם לעשות פלוגתא בין הברכ”ש לחזו”א אם חייב בדיני שמים בטמון באש אינו מוכרח דשמא יש לומר דהברכ”ש מחייב בדיני שמים רק ביודע שהוא טמון ונתכוון להזיק), וע”ע בדרכי דוד שם.

אולם יעוי’ בנ”י סוף דף סא כתב בטעם מה שמשלם דמי שעורים בחיטים המחופין בשעורים משום שידע, וז”ל, אין משלם אלא גדיש וכו’, אם חטין חטין ואם שעורים שעורים דלא שייך למימר בהו טמון שהרי יודע שיש שם חטין או שעורים ע”כ, ולפו”ר משמע דגם בטמון דקרא במדליק בתוך שלו אם ידע חייב.

וכן יעוי’ רא”ה בשטמ”ק שם שכתב וז”ל, אינו משלם אלא או גדיש של חטים או גדיש של שעורים, פירוש שרואים מקום כלים כאלו מלא תבואה אם חטים חטים אם שעורים שעורים ודבר הידוע לכל ושהכל סבורין כן דעומרים שבתוכו לא חשיב טמון ע”כ.

והנ”י והרא”ה ע”כ מיירי במדליק בשל עצמו ג”כ דבזה גופא מיירי הדין כאילו שעורין דהא רישא דמתני’ בזה מוקמי’ לה (ואולי יש ליישב בזה גם קו’ המפרשים בהא דאפסיק במציעתא בהיה גדי וכו’ משום דסיפא מיירי רק בהדליק בתוך של חבירו וצל”ע בזה, ועי’ תוס’ כב ע”ב).

עכ”פ לענייננו נראה דמזה גופא שנקטו הראשונים שבחיטין הטמונים בשעורים משלם עכ”פ דמי שעורין משום שזה מה שרואה מבחוץ וידע וראה (ועי’ עוד מש”כ בזה בחזו”א), א”כ מטעם זה גופא יש לחייבו בניד”ד כשחלק מהדבר היה נראה מבחוץ.

ואם נימא דהרא”ה והנ”י הנ”ל מסכימים לפטור אפי’ ביודע שיש כאן טמון, א”כ יש לומד דגם אם טעם החיוב בהנ”ל הוא ידיעה מ”מ החיוב נאמר לפי גדרי הדין שבזה החשיבו הכתוב כאינו טמון.

א”נ עיקר טעם החיוב בדמי שעורים הוא משום דבר הידוע לכל עי’ בלשון רא”ה וגם לטעם זה בניד”ד שחלקו מגולה והוא נראה לכל חייב.

ולכשתמצי לומר יש לטעון שכשחלק מהחפץ מגולה הוא אותו החיוב שמשלם דמי שעורים בחיטים המחופים שעורים דהרי משלם מה שרואה והרי מכיון שהחפץ מגולה בחלקו א”כ רואה מבחוץ מה שיש.

וגם למ”ש רא”ה בהמשך דבריו וז”ל, היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב וכו’, ומאי דתני לה גבי גדיש הא קא משמע לן דאף על גב דמצד שהוא עומד אינו רואה לא חשבינן לה להאי נמי טמון כיון דאפשר לראותו בשום צד ע”כ, גם לפי זה מתבאר דאם נראה מצד אחד חייב ואין לו תנאי והגדרת טמון גם בזה מוכח כדברינו דבדבר שמגולה בחלקו לא חשיב טמון.

עיקר מה שדן הש”ך סי’ תיח סק”ו הנידון שם הוא בידוע מה היה שם היינו בנודע אח”כ אבל נודע מעיקרא קודם שפשע כמדומה דלא נחית לזה שם להדיא, ואולי לכה”פ יש להבין מסתימת דבריו שהיה פשוט לו שידיעה אינה פוטרת בטמון באופן שפטור הטמון הוא פטור דאורייתא, אבל ג”ז צ”ע דהש”ך שם קאי על מדליק בשל חבירו שבזה הוא סברא דלא הו”ל לאסוקי אדעתא, ובזה בודאי שאם ידע מעיקרא אין פטור א”כ לכאורה הש”ך מיירי רק באופן שהמזיק עצמו לא ידע ורק שיש דרך להוכיח ולהביא ראיה שהיה טמון.

ושו”ר שבדברות משה סי’ פט סקצ”ג משמע שסבר בפשיטות דלהנ”י פטור אם נודע דבזה אין שום לימוד זכות עליו ובזה ליכא למימר דלא הו”ל לאסוקי אדעתא, ומשמע מזה דמש”כ התוס’ דלא הו”ל אסוקי אדעתיה אע”ג דמשמע שבמדליק בתוך שלו משמע שלא הוצרכנו לסברא זו מ”מ סברא זו עדיין תקפה אלא דאמרי’ לה ביותר חוזק במדליק בתוך שלו לפטור אפי’ בדבר שדרכו להניח אבל לא בדבר שראה שם, ולפי הגדרת הדברות משה שם דבר שראה שישנו שם לא שייך לומר שיש לו שם טמון כלל.

קרא פחות
אשבורבערהגדי קמהגדישגדיש חבירוהדלקה בשלוהדלקת אשהיזקהיזק אשהיזק ראיההיזק ראייהחדשחידושחפץ גנוזחפץ טמוןחפץ מגולהחפץ מגולה וטמוןטמוןיעקבכטמון באשכלי טמוןכליםלימודמשהנזקי אשפטורפטור חפץפטרהשאילתאשאלה
0
נשאל: י״ג באלול תשפ״דב:

לא. מקורות: לא תקנו ברכת שהחיינו על כלים אלא כשקונה כלים חדשים ולא כשמחדש כלים ישנים או צובע אותם וכיו”ב, וממילא מכיון שהמחשב שהוא משתמש בו נשאר אותו מחשב, ורק נעשה בו שינוי שיש בו עוד תוכנה, לכן א”א לברך ...קרא עוד

לא.
מקורות: לא תקנו ברכת שהחיינו על כלים אלא כשקונה כלים חדשים ולא כשמחדש כלים ישנים או צובע אותם וכיו”ב, וממילא מכיון שהמחשב שהוא משתמש בו נשאר אותו מחשב, ורק נעשה בו שינוי שיש בו עוד תוכנה, לכן א”א לברך שהחיינו על זה.

ואף שהיה מקום לטעון שתוכנה חדשה נחשבת כמו ישות וירטואלית הקיימת ויש לה חשיבות בפני עצמה, מ”מ לא מצינו שתקנו ברכה אלא על כלי גשמי, ואין לנו כח להוסיף או לחדש ברכות ובברכות שלא נתברר שיש לברכן שומעין להקל.

ואמנם יש דין של ברכה על שמועות טובות כמ”ש בברכות נד ובאו”ח סי’ רכב ס”א, אבל כבר כתב שם העה”ש שהוא רק בשורות טובות ששמח בהן הרבה, והמשנ”ב סק”א שם כ’ בשם הפמ”ג דכמדומה שכהיום ממעטין בברכות אלו (במקום שיש עוד עוד צירופים), א”כ נחזי אנן דקניית מוצר אינו בכלל בשורה טובה שיכול לעשותה, דהרי זה תלוי בכל יום בדעתו אם לקנות או לא, ועד היום היה מוסכם אצלו שלא לקנות למרות שהיה יכול לקנות, וכהיום נשתנה המצב או הדעה שלו, אבל אינו בכלל בשורה טובה ששמח בו הרבה.

ובשו”ת מהרש”ם הביא בשם התו”ח בעירובין נג ע”א דהנידון אם בית מחודש בסיוד וכיור חשיב כמו בית חדש או לא תליא במחלוקת אמוראים, וראיתי מי שרצה לתלות בזה הנידון האם על ציור וכיור חשיב כמו בית חדש לענין שהחיינו, ולענ”ד אין הנידון דומה לראיה דהתו”ח שם לא מיירי אלא בהגדרת שם בית חדש לענין מקח וממכר, אבל בברכת שהחיינו הברכה היא על הקנין ועל מה שהוא חדש לקונה, וכלשון הדין קנה כלים חדשים, יש מאין וגם בבנה בית חדש יש מאין, והרי אם היה לו בית חדש ומכרו לחבירו וקנה מנו שוב את הבית הדין הוא שאינו מברך עכשיו בקניה שניה כיון שעכשיו אינו חדש לו, וכמבואר בפוסקים בסי’ רכג, אע”ג דלכל דעות האמוראים בתורת חיים שם חשיב בית חדש, ומאידך גיסא בברכת שהחיינו גם בית שאינו חדש כלל אם הוא חדש לו מברך שהחיינו כמבואר למסקנא דהלכתא בש”ס ופוסקים בסי’ רכג, ממילא חזינן דהגדר הוא שהוא חדש לו, ולא תליא כלל בשם התחדשות, וגדולה מזו דעת המור וקציעה בסי’ רכג דאפי’ בנה בית על מכונו כמתני’ דסוטה דהיינו שנפל ובנאו, אע”פ שמצד בניינו הוא חדש לגמרי מ”מ אינו מברך עליו שהחיינו, וגם אם בזה יש לדון בדעות התנאים במשנה שם, ואולי גם לומר דשם גריעא מאחר דאין אני קורא בו ולא חנכו, מ”מ בסיוד וכיור גרידא כשהכלי אינו חדש א”א לברך שהחיינו.

ויש לציין דגם המשנ”ב רכג סקי”ב נקט למעשה כהמור וקציעה דספק ברכות להקל, והיינו אפי’ שהוא בודאי יותר טוב מסיוד.

והיה מקום לדחות דשם אינו מברך משום שהיה לו צער על שבירתו, כעין מ”ש המשנ”ב בריש סי’ רכא לגבי נושא אשה דאם יש לו מזה צער להלכה אין לברך מצד שמועות טובות, אבל אין פירוש זה נכון, דא”כ תקשי ליה מהא דמת אביו ויורשו דמברך גם על שמועות טובות כמ”ש בברכות נט ובאו”ח סי’ רכג ס”ב, אלא ע”כ שכשהטובה מגיעה בפעולה נפרדת לא נאמרה ההגבלה של המשנ”ב בסי’ רכא הנ”ל, אלא רק באופן שהשמחה עצמה מדוכאת ואינה שלמה, משא”כ בענייננו שעצב על החורבן והשמחה על הבניה.

ומ”מ כשקונה תוכנה עם דיסק פיזי, נראה שיכול לברך, דאע”פ שהדיסק עצמו הוא דבר שאינו חשוב כ”כ בד”כ ואין בו כ”כ שמחה כשקונה דיסק דומה ריק, מ”מ מאחר ששמח בדיסק זה עם התוכנה שבו הרי זה כעין בגד שיש לו סיבה שמחמתה הוא שמח בו הרבה (וזה פשוט שכך הדין להמחבר והאחרונים שהביא המשנ”ב דס”ל כוותיה בסי’ רכג ס”ו וסקכ”ד ודוק, ואפשר דבניד”ד גם הרמ”א וסייעתו מודו, ולא מיבעיא להטעם שהביא שם המשנ”ב בסקכ”ג שסתם בני אדם מחדשים הכלים הנזכרים שם לזמן מועט, אלא אפי’ למש”כ בסוף סקכ”ד בשם הדה”ח והפמ”ג דכלים כאלו אינם חשובים, מ”מ כלי שיש בו הרבה אומנות והוא מוחזק כחשוב ויקר לא מיירי בזה המשנ”ב להדיא בדבריו, וידידי הרב מובשוביץ כתב קונטרס ע”ז, ואמר לי שלאחרונה הסכים עמו הגרמ”מ לובין דבכל גוני אם יש לו שמחה אפי’ על נעליים צריך לברך).

קרא פחות
כלים
0