כלים

‏יום שישי י”ח סיון תשע”ו

{נשאלתי, במה דקי”ל שמיטה של ת”ח אין מניחין תחתיה אלא סנדלין בימות החמה וכו’, מה הדין להניח תחת המיטה שמיכות פוך כשאינם בשימוש בימות החמה.

}

תשובה

גרסינן בבבא בתרא דף נ”ח א’, וז”ל, מטה של תלמידי חכמים כיצד כל שאין תחתיה אלא סנדלין בימות החמה ומנעלין בימות הגשמים ושל עם הארץ דומה לאוצר בלוס, ופי’ ברשב”ם וז”ל, כל שאין תחתיה כו’ – דאמרינן בפסחים (דף קיב) אוכלין תחת המטה אפי’ מחופין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהן.

דרך לנעול מנעלין בימות החמה וסנדלים בימות הגשמים בשביל הטיט.

אלא סנדלים בימות החמה – שמניחים שם עד ימות הגשמים שיצטרך להם.

לאוצר בלוס – בסמ”ך כמו עיסה בלוסה במסכת שבת בפרק כלל גדול (דף עו:) עיסה מעורבת ממינין הרבה וכן אוצר בלוס (גיטין דף סז) מינין הרבה מעורבין בתוכה ביחד וכן מיטת עם הארץ כל דבר מניחין תחת מטתן אוכלין וכלים עכ”ל.

ולפ”ז יתכן לכאורה דלאו דוקא סנדלין אלא כל מה שאינו אוכלין שרי להכניס תחת המטה.

אכן כתב ברש”י סוכה דף כ”א ב’, וז”ל, להכי נקט גבי מטה מנעלים וסנדלים, דאמרינן בבבא בתרא (נח, א): איזהו מטה של תלמידי חכמים – כל שאין תחתיה אלא מנעלים של בעל הבית בימות החמה וסנדלים בימות הגשמים, שנותנים שם כשהוא בא לשכב ולישן חולץ מנעליו ונותנן תחת מטתו, אבל לתת תחתיה דברים אחרים – גנאי הוא לו, שמרגיל בני הבית לשם עכ”ל, ולפ”ז כל מה שיניח תחת המיטה הרי זה בכלל גנאי כיון שמרגיל בני הבית לשם.

ויתכן דגם הרשב”ם מודה להא, דהרי אי איתא דבאמת כל מידי שרי חוץ מאוכל, לא הו”ל לתלמודא לסתום שרק סנדלין שרי וצ”ב.

וראיתי שכתב בפי’ רבינו גרשום שם וז”ל, כל שאין תחתיה אלא סנדלין בימות החמה.

לפי שבימות החמה שאין טיט נועלין מנעלין ומשמרין הסנדלין עד לימות הגשמים ואותן סנדלין יהיו מונחין תחתיהן בימות החמה ולא יותר.

וכן בימות הגשמים [משמרין] המנעלים לפי שאסור להניח אוכלין ומשקין וכלים אחרים תחת המטה מפני שרוח רעה שורה עליהן עכ”ל.

והזכיר הר”ג בלשונו ‘וכלים אחרים’, ולאו דוקא אוכלין ומשקין, וצריך ביאור מ”ט לא יכניס כלים אחרים, ואולי בכלי אוכלין ומשקין איירי, דחיישינן שמא יכניס אוכלין עצמן או כלים ובהן אוכלין, ולפ”ז מ”ש בגמ’ סנדלין ה”ה כל מה שאינו כלי אוכלין, ואולי י”ל לאידך גיסא שת”ח אינו מניח שום כלי תחת מיטתו כי היכי דלא לשתלי ויניח בטעות אוכלין תחת המיטה.

ויעויין מה שכתב ברש”ש מסכת בבא בתרא שם וז”ל, סנדלין בימה”ח כו’.

עיין פר”ש.

ולע”ד הנל”פ בהפך דדרך סנדלין לנעול בימה”ח ולכן כשחולצן קודם שינה (עיין יומא (ע”ח ב’) האי מאן כו’ ליסיים מסאני וליגני) מניחם תחת המטה.

וכן תפרש במנעלים בימות הגשמים.

אח”ז ראיתי שכוונתי בזה לפרש”י בסוכה (כ”א ב’) וע”ש שהיה לפניו הגירסא בהפך עכ”ל.

והמאירי שם כתב וז”ל, וכן מטה של תלמיד חכם שאין תחתיה אלא סנדלים בימות החמה ומנעלים בימות הגשמים ולא שיעמיד שם כלי תשמיש עד שיצטרכו בני ביתו לילך שם לפעמים ליטול את הכלים עכ”ל.

ועיקר דבריו הם כפרש”י דסוכה, אבל יש להסתפק האם כונתו כפרש”י לגמרי דהיינו מה שמוריד כעת לצורך השכיבה והקימה, או דקאמר ג”כ ע”ד הרשב”ם והר”ג דהיינו מה שאינו לובש כעת, אבל שאר כלים שהם בשימוש אסור, ומלשונו ‘כלי תשמיש’ משמע קצת כצד השני הזה.

אכן לכאורה לר”ג עכ”פ ברור דה”ה כל מה שאינו שייך לימוה”ח בקיץ וכן איפכא, יהא שרי להניח תחת המיטה בקביעות, דמ”ט נוהג הת”ח איסור להכניס מה שאינו סנדלין ובסנדלין מקיל, כיון דבכל שאר דברים שהן בשימוש תדיר חייש שמא יבואו בני הבית הרבה פעמים לשם, דהרי מכל טעם שיהיה לא גזרו על סנדלים בימות החמה כיון שאין דרך להרגיל עצמן לבוא לשם, אבל מה שמניח בקביעות לכמה חדשים לא חיישינן שמא יבואו בני הבית לשם כ”כ, וא”כ ה”ה כל מידי כגון שמיכות פוך כאשר מצניעין אותן לכל ימות החמה, ואין בדעת בני הבית להשתמש בהן כלל בימות החמה, דינן כסנדלין בימות החמה שמותר כיון שאין משתמשים בהם כלל.

אבל לפרש”י הנ”ל [וכמ”ש הרש”ש] דמיירי במה שרוצה עתה להניח על מנת לשכב ולישן, לכאורה שמיכות א”א להניח, ואדרבה הא קאמרינן דוקא סנדלין בימות החמה [או בימה”ג לכל גירסא כדאית לה], כיון שעתה צריך לשכבו ולקומו, אבל כגון סנדלין בימות הגשמים שאינו צריך כעת לתחת המיטה אלא למקום איחסון בעלמא, משמע בהדיא דלא, ולפ”ז ה”ה שמיכות שאינם בשימוש שצריך למקום איחסון ולכן רוצה להניחן תחת המיטה, בזה אין להניחן תחת המיטה, שכן אינן בכלל מנעלים שהן ההכרח לצרכי השכיבה והקימה.

ויעויין מה שכתב החתם סופר בבבא בתרא שם, וז”ל, ואמר מטתו של ת”ח אין תחתי’ אלא סנדלין ומנעלים פי’ שאיננו שוכב על מטתו אלא לנוח מיגיעו’ ומיד שניעור אינו מתעצל וקם בזריזו’ לתורה ועבודה ואין לו אלא הכנת סנדלין ומנעלי’ לקום ממטתו אך העם הארץ עצל שוכב על מטתו וכל רעיוניו על משכבו סליקו כל תאותיו וחשבנותיו וערמומיותיו ותחבולותיו על משכבו סליקו וכדכתי’ גם השובע לעשיר אינו מניח לו לישן א”כ מטתו כאוצר בלום עכ”ל.

ולפירוש החת”ס הכונה למנעלים וסנדלים דוקא, והכונה למה שהולך ללבוש כעת, וא”כ כ”ש ששמיכות אינן בכלל, וכמו שכתבנו בדעת רש”י הנ”ל.

אכן ראיתי בשו”ת ציץ אליעזר חי”ט סי’ נ”ו, שרצה להתיר מטעם אחר הניח כלי מיטה ע”י המיטה, וכתב וז”ל, וא”כ נלמד גם זאת מדברי רש”י, דמכיון שהטעם הוא רק כדי שלא ירגיל בני הבית לשם, א”כ כשנתן לשם רק כלי המטה בארגז המיוחד לשם לכך לא שייך הך דלא ירגיל בני הבית לשם מכיון שיודעים שנתונים שם רק כלי המטה וכו’, וזה שלא הוזכר מזה בגמ’ הוא מפני שמטותיהם לא היו עשוים בכזאת בארגז המיועד לכך תחת המטה, ועל הרצפה לא שייך מלהזכיר מזה כי משום אחד לא היה מניח בכזאת כדי שלא יתלכלכו.

ומכיון שבאנו לכך, תו אפשר כבר להחיל נוספות לזה גם הטעם שהנך כותב, ושיהא זה אליבא דכו”ע, והוא, מכיון שעשוי מלכתחילה ב’ דברים יחד ארון לאיחסון הבגדים ועליו נוסף מטה, ושייך לומר דלא מקרי תחת המטה כסתם מיטות עכ”ל.

לסיכום לדעת ראשונים נראה להקל בזה לגמרי, והם הרשב”ם והר”ג ואולי גם המאירי, והציץ אליעזר כתב להקל לדעת רש”י מטעם אחר { ואם כי יש לדחות שסברת הציץ אליעזר שייכא רק בדבר שהוא בעצם לצורך סדיר של האדם ההולך לישון, כמו סנדלים וכו’ לגי’ רש”י עיין לעיל ובדברי הרש”ש שהבאנו, משא”כ בדבר שהוא לאיחסון בזה לא שייך קולא זו, וילע”ע, אבל מ”מ א”צ להחמיר כ”כ בדבר זה וכמש”כ.

}, ולכך כיון שבלאו הכי אינו אלא הנהגת ת”ח ולא חיוב [וגם לא הובא בר”מ ושו”ע], כ”ש היכא שיש להקל כנ”ל, ולכן נראה שא”צ להחמיר בנידון זה.

הלכות ק”ש

שאלה

האם יש בעיה להשים זבל בשקית זבל ריקה משום מבטל כלי מהיכנו?

תשובה

בס”ד כ”ט חשון תשע”ז

שקיות ניילון כתב מו”ר הגרמ”מ קארפ שליט”א (בספר הל’ שבת בשבת ח”ב עמ’ ת”מ) שאין בהם משום מבטל כלי מהיכנו, והטעם נראה מכיון ששקית ניילון אינה כלי.

נתינת פסולת לפח אשפה שהיה נקי מבעוד יום נוהגים כהמקילין בזה, וכן דעת הגריש”א והגרשז”א, ומ”מ יש מדקדקין להחמיר ליתן דבר היתר שם קודם שנותן האשפה, ואם זורקין שם כלים חד פעמים חדשים או בקבבוק שתיה ריק וכדו’ די בזה (שם עמ’ ת”ג-ת”ה, עי”ש דיש מן האחרונים דלא ס”ל כטעם ההיתר א’ המובא בדברי הגרי”ש אך כ’ לצדד להתיר מטעם אחר עי”ש).

***

{בע”ה } עש”ק פר’ ואלה תולדות ריש ירחא דכסלו לפ”ק {פה קרית ספר יע”א שאלה – איתא בבראשית רבה (פרשת שאלה תולדות פרשה סה סימן טז), על הפסוק ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר איתה בבית [כז, טו], שבהן היה משמש את אביו, אר”ש בן גמליאל כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו, אני בשעה שהייתי משמש את אבא הייתי משמשו בבגדים מלוכלכין, ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים, אבל עשו בשעה שהיה משמש את אביו לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות, אמר אין כבודו של אבא להיות משמשו אלא בבגדי מלכות, הה”ד אשר אתה בבית} עכ”ל.

והקשה כת”ר חדא הרי אסור לספר בשבח מומר (מג”א קפ”ט סק”א), והרי עשו היה דינו כמומר (קידושין י”ח א’), ועוד הקשה באמת מ”ט לא עשה רשב”ג עצמו כך, כיון דס”ל שהוא מעלה בכבוד אב.

תשובה מה שסיפר בשבחו הוא כדי לבאר מדוע גדל בכבוד כ”כ ומדוע אנו סובלים בגללו, וכן מצינו בכמה מקומות במדרשים שהביאו מצוות שעשו נבוכדנצר ועוד לבאר מהיכן ניתן להם כוחם ורשותן לעשות כ”כ מלחמות וכבוד.

ולענינינו אנו למדין כמה אנו עתידין לזכות לעתיד לבוא על כל המצוות שעשינו יותר מן הרשעים הללו.

{וכ”כ רש”י על הפסוק (בזכריה פרק ב וכ”כ פסוק יב), כי כה אמר ה’ צבאות אחר כבוד שלחני אל הגוים השללים אתכם כי הנגע בכם נגע בבבת עינו, וז”ל אחר כבוד – אחר כבודכם אני שלוח להגדיל לכם כבוד ומדרש אגדה אחר כבוד אחר שאשלם לעשו כבוד שכיבד את אביו עכ”ד.

ועיין עוד בדרשות מהר”י אבן שועיב ר”פ וישלח שיעקב היה ירא מעשו מטעם זה, }וזהו גם ראיה לדברים הללו.

והוסיף עוד בשו”ת אפרקסתא דעניא ח”א סי’ צ”ד ס”ק א’, וז”ל, וכבר כ’ הרמב”ם ז”ל במס’ אבות פ”א מ”ו ז”ל וכן כשיהי’ רשע ויתפרסמו מעשיו, ואח”כ ראינו בו שיעשה מעשה שכל ראיותיו מורות שהוא טוב ויש בו צד אפשרות רחוק לרע, ראוי להשמר ממנו ושלא תאמין בו שהוא טוב אחר שיש בו אפשרות לרע, ועז”כ גם כי יחנן קולו אל תאמן בו עכ”ל, וכ”כ הרע”ב ז”ל שם (ועי’ שו”ת מהרש”ם ח”ג סי’ ר”ה), הנה כי כן כ”ש בעשו מצוה עלינו להקטין כיבוד שלו כל מה דאפשר, והנה הבגדי מלכות ששמש בהן עשו לאביו, הן המה הבגדי חמודות שחמד אותן מנמרוד כמבואר במדרש שם, והמה בגדי אדה”ר כמבואר בזוה”ק, ובילקוט ראובני פ’ תולדות בשם ציוני ד”ה ותקח רבקה, קרי להו ג”כ בגדי מלכות, והביא בשם מדרש דמעור לויתן היו ע”ש, וי”ל דעשו שפקח הי’ וירא מאביו שיריח ריחו הרע מזוהמת עונותיו, וחלאת טומאתו, לכן לכסות ערותו לבש בגדי החמודות שהיו מעור לויתן וקי”ל דעור דג אינו מק”ט, כמבואר במס’ כלים פ”י מ”א ופי”ז מי”ג, וגם א”א בהם טומאה כלל, ויש בהם כדי לחוצץ בפני ריח טומאתו, ובאותו פעם שהי’ צריך יעקב לקבל הברכות, והי’ עשו ממהר להביא אחר שהתעכב בצידו כמבו’, לא לבש בגדי החמודות, מיד הריח אביו ריח גיהנם, עכ”ל לע”ע [והמשך דבריו נביא לקמן].

ומה ששאל מ”ט לא נהג כך רשב”ג הטעם לזה הוא לכאורה שכן היה טרוד בתלמודו, ולא היה יכול ליתן לעצמו זמן להדר בהרבה דברים וענינים בתכלית, ולהוסיף בנוי המצוה לשם זה אלי ואנוהו, שסופו שיבטל מתלמודו עי”ז, וכך אנו רואים שהנהיגו רבותינו לבני התורה שישאירו את עיסוקי המצוות לאותן שזמנן פנוי יותר.

ובפרט לפי מה שכתב הרמב”ם ז”ל בהקדמה שרשב”ג היה מקבל התורה מאביו, ומרן הגר”ח קניבסקי שליט”א בקרית מלך שם כתב מקור דברי הרמב”ם ממדרש הזה, וא”כ אם כל תורתו שלמד ממנו היה צריך ללבוש בגדים אחרים עבורן מתי ילמד.

וראיתי בס’ א’ שעמד על קו’ זו (ליקוטי יהודה פ’ תולדות, הובא בס’ דעה”ד חולין ק”ה א’), בשם חכם א’ ידוע ז”ל, ותי’ שלעשות אחר א’ אינו כלום, ואינו מחוור דאטו מי שרואה הנהגה טובה אצל אחר אינו יכול לעשות כן משום שלא המציא הנהגה זו, ואפי’ בדברים שהם הידור לבבי ג”כ מי לא אשכחן שינהגו צדיקים דבר טוב שלא הם עצמן המציאו אותו.

ובשו”ת הנ”ל כתב עוד וז”ל, והשתא נבוא להא דרשב”ג, דלכאורה באמת אמאי שימש הוא את אביו בבגדים מלוכלכים, כ”ש בידעו כי מגרעת ניתן בזה למצות כבו”א (עי’ ראב”ע וישלח ל”ה ב’ ד”ה והחליפו שמלותיכם, ובמס’ ברכות ל: ורש”י ד”ה מציין) ובכלל הדבר תמוה מה זאת הי’ לו לרשב”ג נשיא ישראל שהי’ לבוש בגדים מלוכלכים.

אשר לזאת נ”ל דודאי היו מלוכלכים בדם ושפיר ושליא כדי לטהר אשה לבעלה כמו שעשה דהמע”ה (ברכות ד’) ולכלוך זה קדושה יש בו ומעלה ריח טוב ריח בושמין דג”ע, ובכוון שימש בם את אביו כדי להנותו, ומ”ש רשב”ג “ולא שמשתי אותו א’ ממאה ששמש עשו”, י”ל דשם רמז דאילו היו ישראל מקיימים מצות כבו”א כראוי, ודאי כבר היו בו כדי לבטל קיום כבו”א של עשו, כמ”ש בס’ יע”ד, אלא דדא עקא דמצוה זו אצלינו ברפיון, לכן שרוים בצער, וז”ש רשב”ג אף על פי שכל ימי הייתי משמש את אבא בתם לבב, מ”מ לא הגיע לא’ ממאה כו’, ור”ל כשאני לעצמי אין בשימושי שיעור לבטל שמושו של עשו, ואף על פי שהי’ רשע ומה שהי’ משמש בבגדים החמודות ל”ה מחמת כבו”א אלא מטעם הנ”ל, ואני שמשתי בבגדים מלוכלכים המעלים ריח ניחוח, מ”מ אין בו כדי ביטול בשלי לחוד, ונעשה כאומר: ע”כ הזהרו במצות כאו”א, כדי למהר להתקיים דבר הנביא זכרי’ הנ”ל “אחר כבוד שלחני ה'” כפירש”י בשם מ”א עכ”ל השו”ת הנ”ל.

שאלה

נאמר בתורה, שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה )ח, ד), ענני כבוד היו שפים בכסותם, ומגהצים אותם כמין כלים מגוהצים, ואף קטניהם, כמו שהיו גדלים היה גדל לבוש עמהם, כלבוש הזה של חומט, שגדל עמו (רש”י).

מקור פירש”י, במדרש רבה (דברים ז, יא) שכשהיו ישראל במדבר, בגדיהם לא היו צריכים תכבוסת, לפי שהענן היה שף בהם ומלבנן.

ויל”ע, מהא דכתיב בפרשת קרח (במדבר טז, לב-לג): ‘ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש.

וצ”ב, אמאי היו כליהם בבית הכובס, הרי לא היו צריכים כיבוס שכן ענני הכבוד היו שפים ומגהצים אותם.

***

תשובה

בע”ה ‏יום רביעי כ”ז אב תשע”ו

שלום רב

שמעתי שאמר מרן הגרח”ק שליט”א [כמדו’] דענין זה שנזכר בחז”ל שהמלבושים היו גדלין עמהן היה רק בבגד המסוים שלהם [שניתן להם] ולא בכל הבגדים שהיו ברשותן, ויש להביא ראיה לדבריו מנוסח הדרשה המובאת במדרש תהלים (שוחר טוב) מזמור כ”ג, וז”ל, שאל ר’ אליעזר את ר’ שמעון ואמר לו כשיצאו ישראל ממצרים, כלי קואים יצאו עמהם, אמר ליה לאו, ומהיכן היו לובשין כל ארבעים שנה, אמר ליה ממה שהלבישום מלאכי השרת, שנאמר ואלבישך רקמה (יחזקאל טז י).

[מהו רקמה, ר’ סימאי אמר] פורפירא.

ולא היו בלים, ולא קרית שמלתך לא בלתה מעליך (דברים ח ד), ולא היו הקטנים גדילים, אמר ליה צא ולמד מן החלזון הזה, שכל זמן שהוא גדל נרתיקו גדל עמו.

ולא היו צריכין תכבוסת, אמר ליה הענן היה שף בהם ומגהיצם, אמר ליה ולא היו נשרפין, אמר ליה צא ולמד מן הסיטון הזה, שאין מגהיצין אותו אלא באור עכ”ל המדרש תהלים.

[ויש לציין דבאופן כללי דרשא זו מובאת בחז”ל במדרשים למעלה מעשר מקומות].

ומבואר במדרש תהילים דכל המעלות הללו שנאמרו כאן לא נאמרו על כל הבגדים שהשתמשו בהם, אלא על הבגדי פורפירא שהלבישו אותם מלאכי השרת, וחידוש זה של הגרח”ק יש לאומרו – לאור דברי המדרש תהילים הנ”ל – לא רק על ענין הגדילה, אלא גם על ענין התכבוסת, שהיה לאותן הבגדים שהלבישו אותם מלאכי השרת, ואם רצו ללבוש בגדים אחרים לא נאמר בזה ברכה זו, וכמו שמצינו בפ”ח דיומא שהיו סוחרי או”ה מוכרין להן לישראל מאכלים ולא היה בהם טעם מן, ולכך י”ל דהבמדבר רבה ג”כ ס”ל כך.

***

‏אור ליום ראשון כ”ג ניסן תשע”ו

לכבוד גיסי הגאון רבי אפרים הלוי דורפמן שליט”א

שלום רב

{ע”ד מה שכתב המ”ב סי’ רכ”ג סקכ”א, ומ”מ במקום שנוהגין שעושין הלבשה לנערים יתומים כ”א מהיתומים יברך מלביש ערומים וברכת הטוב והמטיב דהא איכא בזה טובה עוד לכמה נערים וברכת שהחיינו לא יברכו דבמקום שמברכין ברכת הטוב ס”ל לרוב הפוסקים דאין מברכין שהחיינו עכ”ל.

}

הנה המ”ב לפנ”ז בס”ק י”ט כתב, הוא ובני ביתו – אבל אם קנה כלים לו וכלים לב”ב מברך על שלו שהחיינו ועל של ב”ב מברך הטוב והמטיב דטוב הוא לדידיה שזכה שיהיו ב”ב מלובשים במלבושי כבוד והמטיב לאחריני הם ב”ב שנהנין בטובה זו עכ”ל, א”כ חזינן כבר לכאורה דאי”ז ממש כקונה לעני שמחשיבין את כל הקנין כטובה אחת, אלא טובה שזכה לעצמו לבגדים מברך ע”ז שהחיינו וטובה שנהנה עבור בגדים שקנה לב”ב מברך הטוב והמטיב, ודוחק לומר שב’ מקבלין מצטרפין ונותן ומקבל אינו מצטרף, ומיהו י”ל דמיירי כשקונה לעצמו מטעם א’ ולב”ב מטעם אחר [או א”נ בקונה סתמא לו ולב”ב ולא מטעם כמו חתונה], אבל עכ”פ אם מוכחא מילתא שקנה לו ולבני ביתו מאותו הטעם כגון הכא מברכין הטוב והמטיב.

אכן גם המ”ב בס”ק כ”א נראה להדיא דמיירי רק בעני וכמש”ש וז”ל, שאם המקבל עני הוא טובה לנותן שזיכהו הש”י לעשות צדקה ואם המקבל עשיר שמח הנותן שמקבל ממנו והוי טובה גם לנותן [הרא”ש בביאור דברי הירושלמי].

והנה יש מאחרונים שחולקים על פסק זה וס”ל דלפי מסקנת גמרא דידן לא נתקנה ברכה זו כ”א בדאית להו לאחריני ג”כ טובה גשמיית ולפ”ז כשניתן לו כלים במתנה צריך המקבל לברך ברכת שהחיינו ולא ברכת הטוב ויש דנקטי לדינא כפסק השו”ע ויברך ברכת הטוב ולא שהחיינו ולמעשה נראה דטוב יותר לנהוג בזה לברך ברכת שהחיינו ולא ברכת הטוב כאשר ביררנו בבה”ל ומ”מ במקום שנוהגין שעושין הלבשה לנערים יתומים וכו’ כדלעיל עכ”ל המ”ב.

היינו דאע”ג דבסתם נתינה לעני לא מחשבינן זה כטובה להנותן כדי שיברך המקבל הטוב והמטיב, מ”מ הכא מחשבינן לזה כטובה להנותן על מנת שיברך המקבל הטוב והמטיב, ואל”כ אם איתא שהנידון כאן רק משום שיש כמה נערים יחד שמטיבין להם א”כ מאי שייכי דברי המ”ב במה שכתב ע”ז ומכל מקום וכו’ דמשמע שבזה מודה לדין הקודם הרי בזה נחית לדין וטעם אחר לגמרי.

אכן באמת צ”ע אם נפרש כך את דברי המ”ב, דהרי זהו מטעם אחר לגמרי, וכמו שכתב הטעם בשער הציון סקכ”ח, כנ”ל ברור, ודומיא כשירש מאביו ויש לו אחים דמברך ברכת הטוב משום דיש עוד אנשים מקבלי הטובה וכו’ עכ”ל, וא”כ אי”ז מטעם שיש כאן טובה להמקבל, וממילא אי”ז ענין כלל בעני, ומ”ט הזכיר זה המ”ב גבי הנידון של ברכת הטוב והמטיב מצד שהוא טוב לנותן.

ואולי אין כונת המ”ב דשייכי ממש הסברות להדדי, אלא דכאן במקרה הזה מברך ויל”ע.

ומקור הדין הנ”ל הוא בטור, וז”ל הבית יוסף אורח חיים סימן רכג ע”ד הטור שם, וכתב בסמ”ק (סי’ קנא עמ’ קי) שאם קנה לו ולביתו וכו’.

נראה דהיינו בכלי שמשתמשין בו הוא ובני ביתו אבל אם קנה כלים לו וכלים לבני ביתו מברך על שלו שהחיינו ע”כ [וע”ש בב”ח מ”ש לפרש בע”א דברי הסמ”ק].

וכתב הדרכי משה הקצר אורח חיים סימן רכג אות (ב) ע”ד הב”י הללו, ונראה לי דהיינו דוקא לדעת הרמב”ם והרי”ף דסבירא להו דלא מברך הטוב והמטיב אלא בדאית ליה שותפות בההוא דבר עצמו כמו שנתבאר לעיל סימן (רכ”א) [רכ”ב] אבל לדעת הרא”ש דסבירא ליה לעיל דאפילו לית ליה בהאי שדה שותפות מברך הטוב והמטיב הואיל ויש להם ג”כ שדות בפני עצמם והוא הדין כאן אף על פי שאין משתמשין בחד כלי אלא שקנה להם ג”כ כלים כאלו מברך הטוב והמטיב עכ”ל.

והנה נשאל הגרי”ח זוננפלד בשו”ת שלמת חיים סי’ ר”א על דברי המ”ב הללו מדאמרינן בסוף סי’ רכ”א דבירדו גשמים, אם יש לו שדה בשותפות עם אחר מברך ‘הטוב והמטיב’, ואם אין לו שותפות מברך ‘שהחיינו’.

ושם בביה”ל כתב דאע”ג דבגשם זה יש עוד טובה להרבה אנשים שיש להם שדות, מ”מ לא שייך לברוכי ‘הטוב והמטיב’, דבעינן שיהיו שותפין עימו באותה טובה גופא שהוא מברך עליה, ע”כ.

והנה בסי’ רכ”ג מבואר דאם ירש מאביו ויש לו אחים מברך ‘הטוב והמטיב’, ובביה”ל כתב בשם הרא”ש דאפילו, אם האב חילק נכסיו על פיו ויש לכל אח שדה בפני עצמו אפילו הכי הלא ע”י הירושה הוטב לכולם ושייך לברך ‘הטוב והמטיב’, ע”כ.

ולכאורה יש להקשות באופן זה, מאי שנא מאם ירדו גשמים ואין לו שדה בשותפות דאין יכול לברך ‘הטוב והמטיב’.

וצ”ל דהתם יכול להיות שהגשם ירד רק על שדהו ולא בשדה אחר ואין טובתו תלוי בטובת חבירו, משא”כ הכא אי אפשר שהוא יירש אם לא שגם אחיו יירש, וטובתו תלוי לגמרי וקשור בטובת אחיו, ובעבור זה הגם דהוא יירש שדה זו ואחיו שדה אחרת גם באופן זה יש לברך ‘הטוב והמטיב’ עכ”ל השואל.

וכתב הגרי”ח, כוונת המ”ב, חברה שמתכוונים להלביש ליתומים ונתקנה מעיקרא לצורך רבים והוי דומיא דירושה, אפשר עוד עדיפא עכ”ל.

[ובהרחבה בדברי המגיה שם, עומק דברי רבינו דברכת הטוב והמטיב הוא על הטבה הבאה לרבים, וזה כ’ רבינו דהכא אין הנידון כקיבוץ יחידים המקבלים בזמן אחד, אלא אזלינן בתר הנותן דמחלק לרבים וזה עיקר כוונתו.

משא”כ גשם אף דבזמן אחד ישנם ריבוי אנשים המקבלים אך אין דבר המאחדם, ודו”ק].

ולפ”ז שוב יש לדון לענינינו האם כונת הגרי”ח הוא כפשוטו ממש שרק משום שהחברה נתקנה לשם כך, וא”כ אי”ז נוגע כאן בענינינו, או דעיקר כונת הגרי”ח הוא שהמעשה כאן הוא מעיקרו בשביל היתומים, וה”ה כל היכא שעיקר הקניה בשביל היתומים ג”כ.

ומהמגיה שם נראה כהצד השני שאין חילוק ביניהם וצל”ע.

אכן בהנהגות ופסקים מהגרי”ח זוננפלד אות ג כתב, יתומים המקבלים בגדים מחברה שנתייסדה לדאוג לצורך הרבים, כל אחד מהיתומים יברך ברכת הטוב והמטיב.

אבל אם אין זו חברה שנתייסדה לשם כך, כל אחד מהם יברך ברכת שהחיינו עכ”ל.

ולפ”ז צריך שתהיה החברה מעיקרא מיוסדת לשם כך, אך גם הנהגות ופסקים אלו איני יודע אם מר בר רב אשי חתים עלייהו, וכנראה יסד זה המסדר רק ע”פ תשובתו הנ”ל הנדפסת בשלמת חיים, ואין ראיה מכאן בזה וכנ”ל.

וראיתי בשערי הברכה (פ”כ סקס”ד) הביא בשם ספר ברכת הבית (סי’ שכ”ד סקל”ח) שחילק בין אם המקבל אדם פשוט ועני או שהוא אדם חשוב, ואיני מכיר הספר הנ”ל, ואם קבלה היא נקבל.

וכעת שאלתי את מו”ר הגאון רמ”מ קארפ שליט”א, ואמר לי דבקנה בגדים לבניו לחתונה, האב מברך על הבגדים שקנה להם הטוב והמטיב [וכדברי המ”ב הנ”ל], ובניו מברכין שהחיינו, ומ”מ הוא יכול להוציאן.

לכבוד הרב הגאון רבי עקיבא משה סילבר שליט”א

שלום רב ותודה רבה

שאלה: שמעתי במצוות מחיית עמלק, שלאו דווקא זרע עמלק מצווה למחותו, אלא כל אומה שנלחמת נגד ה’ ועמו – שהולכת בדרכו של עמלק, מצווים אנו למחותם מדין מחיית עמלק.

האם נכון הדבר?

שאלה: האם יש עניין להחמיר בשביתת כלים ולהפקירם מערב שבת.

שאלה: על מה סמכו להדליק מערב שבת מאוורר וכדו’, שמשמיע קול כשדולק, הא כל דבר שמשמיע קול – אסור להפעילו אף מערב שבת, כדמוכח שבת יט:

שאלה: רש”י שבת יט: דארגיז – אדם אחד היה, אמגושי, שבנה לאותה העיר, ורב המנונא דר בה, ועדיין מערת קבורתו קיימת שם, כך מצאתי בתשובה.

וצ”ב, מאי נפקא לן במערתו, אם שם או לא?

שאלה: האם כשנתארך שרביטו של אחשוורוש – נעשה כבד כמו שרביט באורך זה, או לא?

שאלה: מגילה כז: ולרבי מאיר היכי דיירי בה, וצ”ב, מדוע לא משלמים על מה שדרו שם דמי שכירות?

שאלה: במצוות מחיית עמלק, צ”ב – וכי אין להם בחירה?

שאלה: לרמב”ם דסבירא ליה, דכל מעשה כישוף וכדו’ לית בהו כלום, ואין בהם שום כוח, אם כן – כיצד יצא העגל?

שאלה: האם גדי שבים – מותר לבשלו בחלב, מדאורייתא ומדרבנן?

שאלה: “ויחל משה וכו’ ויתן על פניו מסווה” – וצ”ב, כיצד ידע שקרן אור פניו, ששם על פניו מסווה? הא כתיב, “ומשה לא ידע כי קרן עור פניו”?

שאלה: יש לי ראיה שמשה לא הסתכל במראה לכוון התפילין, דאל”כ – היה יודע שקרן עור פניו, וקרא כתיב “ומשה לא ידע” וכו’.

שאלה: תרומות פ”ט מ”ה “מאה לגנה של תרומה ואחת של חולין כולן מותרין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו מאה של חולין ואחת של תרומה כולן אסורין”: צ”ב, מדוע הא ספק דרבנן לקולא.

שאלה: מבואר בגמרא, דזמן ק”ש – זהו זמן שכיבה וקימה.

מה יהיה הדין אם כל העולם יְשַׁנּוּ את שעת קימתם – האם ישתנה זמן ק”ש? ואם לאו, מאי טעמא?

שאלה: שו”ע סימן נח “יש אומרים אם לא קרא קריאת שמע של ערבית יש לה תשלומין בשחרית שקורא שתי פעמים, וכן אם לא קרא של שחרית יש לה תשלומין בשל ערבית שתים”.

מה כוונתו “לא קרא” – האם לא קרא כלל, או לא קרא בזמנה?

שאלה: שבת כד: רבא אמר: אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם, הוא – ולא מכשירין, לבדו – ולא מילה שלא בזמנה, דאתיא בקל וחומר.

שאלה: מוכח בשבת כז.

וצ”ב, אם כן – אמאי במכות דרשינן “בת אביו או בת אמו, אבל בת אביו ובת אמו לא” – הרי אדרבה “או” באה לרבות?

שאלה: מעטפה ששלחו בה דברי תורה – האם צריך לגונזה?

אהרן אריה כהן

***

תשובות

בס”ד

שלום רב וכט”ס

שאלה: שמעתי במצוות מחיית עמלק, שלאו דווקא זרע עמלק מצווה למחותו, אלא כל אומה שנלחמת נגד ה’ ועמו – שהולכת בדרכו של עמלק, מצווים אנו למחותם מדין מחיית עמלק.

האם נכון הדבר?

תשובה: הגרמנים הם מבני עשו כמש”כ במגילה ו’ עי”ש וביומא ט’ ובהגר”א ויעב”ץ, ויש איזו משמעות בחז”ל שמצוות מחיית עמלק נסובה על בני עשו, עי’ בפסיקתא דר”כ פיסקא ג’ זכור.

ומ”מ גם לזה לא מסתבר שדין המחייה להלכה למעשה הוא על כל בני עשו [כמו”כ א”א לדעת בפרטות על כאו”א מביניהם ובכל דור ודור].

שאלה: האם יש עניין להחמיר בשביתת כלים ולהפקירם מערב שבת.

תשובה: באופן שהוא ודאי מותר לכל הפוסקים לכאורה אין להחמיר כדעת ב”ש דקי”ל שהלכה כ”ה ואסור לעשות כב”ש, אך בענייני שביתת כלים במקומות שמחלוקת הפוסקים מה הדין יהיה בכל דבר נידון בעצמו.

שאלה: על מה סמכו להדליק מערב שבת מאוורר וכדו’, שמשמיע קול כשדולק, הא כל דבר שמשמיע קול – אסור להפעילו אף מערב שבת, כדמוכח שבת יט:

תשובה: אפשר שסבורים שאינו ניכר כ”כ, וגם אם ניכר הקול הרי הכל יודעין שלא הדלוקוהו בשבת, עי’ ברמ”א סי’ רנב ס”ה, ושו”ע סי’ שלח ס”ג, מהר”ם שיק או”ח סי’ קנ”ז, מנח”י ח”א ס’ קח סק”ו, שו”ת שערים המצויינים בהלכה או”ח סי’ פ’ סק”ג, שבט הלוי ח”א סי’ מז, ובספר דף על הדף שבת יח ע”א.

שאלה: רש”י שבת יט: דארגיז – אדם אחד היה, אמגושי, שבנה לאותה העיר, ורב המנונא דר בה, ועדיין מערת קבורתו קיימת שם, כך מצאתי בתשובה.

וצ”ב, מאי נפקא לן במערתו, אם שם או לא?

תשובה: מביא ראיה שפירושו בגמ’ נכון הוא, שהרי מערת קבורתו קיימת והכל יודעים שהוא בנה את העיר וזה ראיה שאין פירוש זה השערה בלבד אלא מציאות ידועה וקיימת.

שאלה: האם כשנתארך שרביטו של אחשוורוש – נעשה כבד כמו שרביט באורך זה, או לא?

תשובה: לא שמעתי הכרח בדבר לכאן ולכאן.

שאלה: מגילה כז: ולרבי מאיר היכי דיירי בה, וצ”ב, מדוע לא משלמים על מה שדרו שם דמי שכירות?

תשובה: הנה בודאי שכל אחד יכול להתנות תנאים במכירה ועפ”ז יוכל להיות בכל מקרה הדין שלו, אבל מ”מ המכירה הנזכרת כאן היא באופן זה, ודנו כאן לפ”ז, והטעם שהם עושים באופן כזה הוא משום ששוה למוכר למכור מפפני שצריך את הכסף, אע”פ שבמידה וירצה את זה חזרה יפסיד את הבית לזמן קצוב הזה [ובס”ה באו”ה על החזקה של כסף גם משלמים, אלא שהתוה”ק אסרה עלינו, אבל באופן המותר לעשות לטובת ב’ הצדדים [להדעות שצד אחד בריבית מותר] לא יהיה בזה איסור.

וכמו”כ המוכר עצמו בשעת המכירה הרי סבור שהוא לא יפקיע אח”כ המכירה שוב, ולכן לא אכפת ליה להתנות כן.

שאלה: במצוות מחיית עמלק, צ”ב – וכי אין להם בחירה?

תשובה: הם בחרו לעצמם ונגזר עליהם מה שהם בחרו לעצמם, עי’ בפסיקתא דר”כ פיסקא ג – זכור, כתיב לא תתעב אדומי וכו’.

וכמש”כ הרמב”ם על פרעה שאיבד הבחירה שלו ע”י מה שעשה מתחילה.

שאלה: לרמב”ם דסבירא ליה, דכל מעשה כישוף וכדו’ לית בהו כלום, ואין בהם שום כוח, אם כן – כיצד יצא העגל?

תשובה: יש כבר הרבה קושיות מדברי חז”ל על הרמב”ם, עי’ בס’ נשמת חיים, ואין אנו צריכין לתרצם אחר שכבר הגר”א בסכינא חריפא הכריע שאין הלכה כהפלוסופי’ בזה כלל ואכמ”ל ועי’ בס’ משנת החלומות ובס’ הגאון מה שהביאו בכל זה.

שאלה: האם גדי שבים – מותר לבשלו בחלב, מדאורייתא ומדרבנן?

תשובה: מן התורה אינו מין גדי, דאטו איסורי האכילה שיש בבהמות טמאות ביבשה יהיו אסורות בים כשיש להם סימני טהרה, ועי’ ב”ק נד ע”א בעי רחבה המנהיג בעיזא ושיבוטא מהו מי אמרינן כיון דעיזא לא נחית בים ושיבוטא לא סליק ליבשה לא כלום עביד או דלמא השתא מיהת קא מנהיג, ותוס’ בע”ז לט ע”א כתבו ע”פ גמ’ זו שהוא עז של ים, ואעפ”כ חזינן שאינם מין אחד.

ועי”ש בתורת חיים שכתב, לא ידענא מנא להו דשיבוטא היינו עז של ים דאדרבא התם משמע דשיבוטא לאו היינו עיזא אלא מין אחר וקמיבעי ליה חי הוי כלאים בכהאי גוונא מי אמרינן כיון דעיזא לא נחית בים ושיבוטא לא סליק ליבשה לאו כלום עביד או לא כדאיתא התם וכ”כ הרמב”ם בפרק ט’ מהלכות כלאים דשיבוטא לאו מין בהמה הוא אלא מין חיה שבים היא ע”כ.

שאלה: “ויכל משה וכו’ ויתן על פניו מסווה” – וצ”ב, כיצד ידע שקרן אור פניו, ששם על פניו מסווה? הא כתיב, “ומשה לא ידע כי קרן עור פניו”?

תשובה: המסוה הניח רק לאחר שהבין כן מן העולם כמבואר בפסוקים.

כדכתיב (ס”פ כי תשא): וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָֽעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹֽא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּֽוֹ, וַיַּרְא אַֽהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּֽירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָֽיו וגו’, ורק אח”כ נאמר, וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶֽה.

שאלה: יש לי ראיה שמשה לא הסתכל במראה לכוון התפילין, דאל”כ – היה יודע שקרן עור פניו, וקרא כתיב “ומשה לא ידע” וכו’.

תשובה: מי שהוא חכם מובהק כמשה ובודאי קים ליה שיודע לכוין התפילין בעצמו בלבד פשיטא לכו”ע שאין ענין שיסתכל במראה.

ויש להוסיף עוד, דהנה קי”ל שרק מי שישנו בכתיבה יכול לעשות תפילין, וגם אם הניח משה תפילין שעשה בעצמו קודם מתן תורה אבל מ”מ אח”כ הרי כבר היה מחוייב בדבר והיה צריך לעשות לבד, ונהי שדבר פשוט שמשה היה מניח תפילין כל היום [שהרי מי שאינו חולה מעים חייב להניח כל היום כמבואר בשו”ע ובביאור הלכה, ומשה לא כהתה עינו ולא נס ליחה (דברים לד, ז), וגם לא יצאה ממנו רוח סרוחה מעולם, כמו שאמרו חכמים במדרש גבי פטירת משה], אבל בדקות האלו שירד משה מן ההר עד שבאו אליו בודאי שלא הספיק עדיין לעשות תפילין.

כמו”כ מי אמר לך שמדובר כאן באור גשמי שאפשר לראותו במראה, ועי’ בהר”מ בהקדמתו לספר המורה ותבין.

שאלה: תרומות פ”ט מ”ה “מאה לגנה של תרומה ואחת של חולין כולן מותרין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו מאה של חולין ואחת של תרומה כולן אסורין”: צ”ב, מדוע הא ספק דרבנן לקולא.

תשובה: בהרבה מאוד מקומות אין אומרים ספק דרבנן לקולא, עי’ בכללי הש”ך יו”ד סו”ס ק”י, ובתערובת בפרט שנקטינן על המעורב כאילו הוא איסור, עי’ בד”מ יו”ד סי’ ק”י ושאר נו”כ שם.

שאלה: מבואר בגמרא, דזמן ק”ש – זהו זמן שכיבה וקימה.

מה יהיה הדין אם כל העולם יְשַׁנּוּ את שעת קימתם – האם ישתנה זמן ק”ש? ואם לאו, מאי טעמא?

תשובה: אומרים בשם הגרי”ח זוננפלד שבאמת משתנה כהיום מזמן הגמ’, אבל סוגיין דעלמא אינו כן, ומסתימת כל הפוסקים שדנו בזמני היום לענין זה נראה שלא ס”ל מהחידוש הזה, ובאמת יל”ע בזה, ומ”מ להלכה א”א להקל בזה.

שאלה: שו”ע סימן נח “יש אומרים אם לא קרא קריאת שמע של ערבית יש לה תשלומין בשחרית שקורא שתי פעמים, וכן אם לא קרא של שחרית יש לה תשלומין בשל ערבית שתים”.

מה כוונתו “לא קרא” – האם לא קרא כלל, או לא קרא בזמנה?

תשובה: הכונה לא קרא בכלל, וזה קאי על מה שנתבאר בסעי’ שקודם זה [סעי’ ו’], שיקרא באותו יום, וע”ז אמר שוב שאם לא קרא כלל באותו יום משלים ביום שלאח”כ.

שאלה: שבת כד: רבא אמר, אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם, הוא – ולא מכשירין, לבדו – ולא מילה שלא בזמנה, דאתיא בקל וחומר.

תשובה: אדרבה ברפ”ו דפסחים מבואר שאדם דורש ק”ו מעצמו ורק גז”ש אין אדם דן מעצמו.

שאלה: מוכח בשבת כז.

וצ”ב, אם כן – אמאי במכות דרשינן “בת אביו או בת אמו, אבל בת אביו ובת אמו לא” – הרי אדרבה “או” באה לרבות?

תשובה: הכא מענינא דקרא והכא מענינא דקרא, שהייתור בא להוציא ממה שהיה בלא הייתור.

שאלה: מעטפה ששלחו בה דברי תורה – האם צריך לגונזה?

תשובה: יל”ע בזה, ומ”מ לא נראה שייחדו זה לקביעות אלא רק לפעם אחת, כמבו’ במשנ”ב גבי סודר שצרר בו תפילין פ”א שא”צ לגונזו, וגם המעטפות הללו הרי לא התכוונו לשימוש קבוע, במקרה רגיל, וגם לא נראה שנהגו רוב העולם לגנוז המעטפות.

בברכה מרובה

***