הירשם כדי להצטרף לקהילה שלנו!
עליך להתחבר כדי להוסיף פוסט.
אנא הסבר בקצרה מדוע לדעתך יש לדווח על שאלה זו.
אנא הסבר בקצרה מדוע לדעתך יש לדווח על תשובה זו.
אנא הסבר בקצרה מדוע לדעתך יש לדווח על משתמש זה.
אם יש לך שאלה בהלכה כאן תוכל לשאול ולקבל מענה מדוייק ומפורט.
קו תוכן למידע ומענה: 03-6703111 להוראות שימוש
שכיחא שאלות המצויות בהלכה
הוא מתברך על אף שהוא עומד מאחורי הכהנים מכיון שדינו כאנוס כדין עם שבשדות, ואינו מחוייב להתפלל מראש יותר במערב בהכנ”ס מכיון שהוא אנוס שרוצה לכוון יותר בקדמת בהכנ”ס. מקורות: מפי הגרמ”מ קארפ.
הוא מתברך על אף שהוא עומד מאחורי הכהנים מכיון שדינו כאנוס כדין עם שבשדות, ואינו מחוייב להתפלל מראש יותר במערב בהכנ”ס מכיון שהוא אנוס שרוצה לכוון יותר בקדמת בהכנ”ס.
קרא פחות
שאלה שלו’ וברכה כבוד הרב סילבר שליט”א אשמח לקבל התייחסות ממעכ”ת שליט”א בנידו”ד. בגמ’ ערכין ג’ ב’ אי’ הכל חייבין בתפילין כהנים לוויים וישראלים וכו’ לאתויי כהנים, אף שתפילין של יד אינם יכולים להניח דהוי חציצה, אבל תפילין של ראש הם חייבים. והנה במגן ...קרא עוד
שאלה
שלו’ וברכה כבוד הרב סילבר שליט”א
אשמח לקבל התייחסות ממעכ”ת שליט”א בנידו”ד.
בגמ’ ערכין ג’ ב’ אי’ הכל חייבין בתפילין כהנים לוויים וישראלים וכו’ לאתויי כהנים, אף שתפילין של יד אינם יכולים להניח דהוי חציצה, אבל תפילין של ראש הם חייבים.
והנה במגן גבורים סי’ קכ”ח סעיף י”ב כתב שכהנים פטורים מהנחת תפילין ויש פוסקים שס”ל שאף אסור להם להניח תפילין [ודן שם לענין נשיאת כפיים אם יכולים הכהנים להגביה ידיהם למעלה מכתפיהם, וזה גם למעלה מתפילין של ראש וא”כ א”א, ואומר שכהנים בבביהמ”ק לא הניחו תפילין] ולכאו’ זה סותר להגמ’ הנ”ל.
אמנם בזבחים י”ט א’ אי’ שכהנים בעבודתם פטורים מתפילין וברש”י שם מבואר שפטורים מדין עוסק במצוה, ובהערות הגרי”ש אלישיב שם בערכין מבואר שאם עדין לא הניחו תפילין אז פטורים מדין עוסק במצוה, אבל אם כבר הניחו אותם אינם צריכים לחלוץ.
אבל המגן גבורים דיבר על עצם ההנחת תפילין איך אפשר לישא כפיים מעל התפילין וע”ז אומר שלא הניחו משמע שלא הניחו כלל.
ודוחק לומר שרק בשעת נשיאת כפיים חלצו את התפילין ולא משמע כן מדבריו, וצ”ע.
יישר כח גדול וכט”ס.
***
תשובה
בס”ד אור ליום שני ב’ אלול תשע”ו פה ב”ב יע”א
לכבוד הרב דוד ורטהיימר שליט”א
שלום רב וכט”ס
ראיתי את דברי המגן גיבורים שציינתם, וכ”כ ג”כ בספר מנחה חריבה על סוטה ל”ח א’, וגם בעיני יפלא, ובאמת אודה ואבוש שלא שמעתי על הני פוסקים דס”ל שאסורים בהנחת תפילין של ראש.
וכמו”כ לתרץ דהמגן גיבורים מיירי בתפילין של יד ובשעת עבודה זה אי אפשר, דהרי מיירי לענין הגבהת הידים בנשיאת כפים, וע”כ מיירי בתפילין של ראש.
וגם אין טעם לומר שהורידו התפילין לפני נשיא”כ כמו שכתבתם.
והנה בספר יראים לרבינו אליעזר ממיץ [מִמֶּץ] ז”ל תלמיד רבינו תם ז”ל, דעתו שלא כפי מה שכתב במגן גיבורים, דהמ”ג דעתו שלא הניחו ולכן היה מותר להגביה, אבל ביראים מבואר לא כן, שכתב שם בסימן שצט [דפוס ישן – טז] וז”ל, ותדע דציץ חמור מתפילין לענין בזיון דלא דמי לדריסת רגלים דתנן במס’ תמיד ובסוטה פ’ אלו נאמרין [ל”ח א’] במקדש כהנים נושאין כפיהם למעלה מראשיהם חוץ מכהן גדול שאינו מגביה ידיו למעלה מן הציץ אבל בשאר ראשי כהנים משום תפילין לא חיישינן עכ”ל.
ויוצא נפק”מ רבתי להלכה, דאילו לדעת המגן גיבורים אסור לכהן להגביה ידיו למעלה מן התפילין, ואילו ביראים מבואר שאין בזה איסור, וכן מבואר בראבי”ה הל’ נשיאת כפים סי’ אלף קנ”ה ע”ש דלא ילפינן לענין זה מציץ [המגן גיבורים עצמו ציין לספר יראים].
וכן מבואר ממה שכתב בבאר שבע סוטה דף ל”ח א’, וז”ל, שאינו מגביה ידיו למעלה מן הציץ.
וא”ת דהא בסוף פרק הקומץ (מנחות לו, ב.
ועי’ שבת יב, א) אמרינן חייב אדם למשמש בתפלין בכל שעה קל וחומר מציץ, ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה (שמות כח, לח) והיה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו, תפלין שיש בהן אזכרות הרבה עאכ”ו, וא”כ נימא מכח האי ק”ו שיהא אסור אפילו לכהנים הדיוטים להגביה ידיהם על גבי ראשיהם מחמת התפלין שיש בראשיהם.
וי”ל דאינו ק”ו גמור מדאורייתא אלא מדרבנן, כמו שפירשו התוספות בפרק קמא דיומא (ח, א ד”ה ומה ציץ), דהא איכא למיפרך מה לציץ שכן השם בגלוי תאמר בתפלין שהם מחופין עור, ואין לתרץ דהכא נמי כתוב שדי בתפלין בקמטין, חדא דאין זה כתב גמור, דדוקא שי”ן של תפלין הלכה למשה מסיני, אבל דל”ת יו”ד לא.
ועוד בציץ איכא שם המיוחד בן ד’ אותיות דחמיר טפי, ולפיכך אשכחן כמה דברים המותרין לעשות בזמן שיש תפלין בראשו, כגון הנושא משא של ד’ קבין בראשו ותפלין בראשו אם אינן רוצצות מפני המשוי מותר כדאיתא בריש פרק המקבל (בבא מציעא קה, ב), ועוד דבבית הכסא עראי מותר להשתין כשהן בראשו, ואפילו בבית הכסא קבוע היינו מתירין אי לאו דחיישינן שמא יפנה כדאיתא בפרק מי שמתו (ברכות כג, א) וכהנה רבות, וכל זה מפני שהם מחופים בעור.
והא דאמרינן ק”ו מציץ כו’ הכי קאמר, נהי נמי דאיכא חומרא טפי בציץ כדפירשתי, מכל מקום כיון דאיכא בתפלין צד חשיבות זה טפי שיש בהן אזכרות הרבה, סברא הוא שמן הדין יש לחכמים לתקן למשמש בהן כל שעה עכ”ל, ומבואר בדבריו ג”כ שאין בזה איסור בתפילין ורק מה שהיה נראה להם לחכמים לתקן שיהיה התפילין דומה לציץ תקנו.
ויעויין מה שהביא הרב מרדכי פטרפרוינד בקובץ בית אהרן וישראל בארוכה [גליון ק”ב, תשס”ב, קנ”ז-ק”ס], וציין לעוד כמה אחרונים שמבואר מדבריהם שלא חששו לחשש הלזה של המגן גבורים, ומה שברור לי מתוך דבריו הם דברי הקה”י בספרו ברכת פרץ פ’ תצוה דלא ס”ל כהמ”ג, ומאידך הגריש”א בהערות למס’ סוטה ל”ח א’ שחשש לזה כבר משום הראב”ד שלא יגביה אדם ידיו למעלה מן התפילין, וע”ש בכל דבריו.
ובאריכות בבית האוצר להגר”י ענגיל ח”ב כלל י”א ובגליוני הש”ס סוטה שם וגט מקושר בקו”א סו”ס י”ג, ובשאר המקורות שציין הרב הנ”ל.
אכן בפי’ הראב”ד למס’ תמיד [הנדפס בש”ס וילנא] פ”ז מ”ב [וי”א שהוא להראבי”ה – הגהות הרד”ל סוטה ל”ח א’], כתב, אבל כהן הדיוט שהיה מגביה ע”ג ראשו דהיינו למעלה מתפילין לא חיישי’ דזהו תימה לומר שמגביה למעלה מראשו ולעולם למטה מתפילין של ראש, ואם יש לפרש כך י”ל שהיה צריך לעשות תפילה של ראש גבוה כדי שיהיו הידים למטה, גם יש לתמוה היאך אדם נושא תפילין של יד הלא הראש הוא למעלה, ושמא י”ל דכיון דאיכא של ראש שהן למעלה מינכרא מילתא עכ”ל הראב”ד, ומבואר בדבריו שמתחילה היה נראה בפשיטות כדברי היראים והראבי”ה, אבל למעשה נראה שנשאר בספק.
והנה בדברי הגרי”ש שהבאתם וכנראה לפי הענין יש לתקן בהעתקה במקום אינם צריכים לומר ‘אינם יכולים’, דהיינו שאם הניחו קודם העבודה א”א לחלוץ אח”כ, דבזה כבר אין פטור של עוסק במצוה, ונראה דדבריו מיוסדין ע”ד המ”ב, שכתב בשו”ע או”ח סי’ לח ס”י וז”ל, הקורא בתורה, פטור מהנחת תפילין כל היום, זולת בשעת ק”ש ותפלה.
וכתב במשנה ברורה וז”ל, פטור – ר”ל שא”צ לפסוק מלימודו כדי להניחם אבל קודם לזה חייב.
גם באמצע אם רוצה לפסוק ולהניח ג”כ רשאי ויכול לברך עליהן שאע”פ שפטור מלהפסיק בשבילן מ”מ כיון שרוצה להפסיק מלימודו הרי חייב בתפילין מיד שמפסיק עכ”ל.
וא”כ דברי המ”ב על עבודה שוין לדברי המ”ב על תפילה.
וצל”ע בזה מה היתה דעתו של המגן גיבורים בענין הלכה זו, דאם הקושיא היא מצד מ”ש הגרי”ש כנ”ל, אולי במקור הדין המגן גיבורים גם לענין לימוד ס”ל להקל בזה, והנה מקור המ”ב הוא בביאור הגר”א, כמו שציין שם בשעה”צ, ומקור הגר”א הוא במרדכי, לכך קשה לומר דהמגן גיבורים חולק ע”ז, ואולי כ”ז תלי’ במחלוקת הראשונים האם עוסק במצוה פטור מן המצוה הוא רק באופן שלא יכול לקיים שניהם או גם באופן שיכול לקיים שניהם, ואולי המג”ג ס”ל לפטור בכל גוני וצ”ע.
ויש להוסיף במקור דברי הגרי”ש הנ”ל, דהנה בשיטה מקובצת בערכין שם הקשה מהגמ’ בזבחים הנ”ל, שכאן מבואר שכהנים בשעת העבודה חייבים בתפילין, ואילו בגמרא בזבחים מבואר שכהנים בשעת העבודה פטורים מן התפילין משום עוסק במצוה פטור מן המצוה.
ותירץ בשם הר”ם ששם מדובר כשכבר התחילו לעבוד במקדש ואם יפסיקו להניח תפילין יתבטלו מהעבודה.
אך כאן מדובר כשמניחים לפני העבודה ואינם מתבטלים בזה מן העבודה.
וזהו ממש כדברי הגריש”א, ויתכן דמכאן דברי הגריש”א.
אכן באמת השאגת אריה [ל”ז] ג”כ עמד בזה, ודעתו שכל זה מועיל רק לשיטת הראשונים הסוברים שהפטור של עוסק במצוה זה רק כשאינו יכול לקיים את שתי המצוות.
אך לדעת הר”ן שעוסק במצוה פטור מן המצוה זה גם כשיכול לקיים שניהם, הרי חוזרת הקושיא מדוע כהנים בעבודתם חייבים בתפילין, ואפילו כשיכולים לקיים שניהם צריכים להיות פטורים מדין עוסק במצוה.
ותירץ השאגת אריה שכאן מדובר שעוסק הכהן בהקרבת חטאת העוף הבאה על הספק שהיא רק ספק קרבן, ומכיון שזה רק ספק מצוה אי אפשר להקל עליו מספק להפטר מן המצוה.
ובס’ פרשת דרכים בדרך מצותיך (סי’ תכא) כתב דזה דאמר דפטורין רק מתפילין של יד זהו רק לענין איסורא אבל לפטור פטורין אף מהשל ראש בשעת העבודה כמו הסוגיא דזבחים וכל זה אינו ניחא בפשט הגמ’.
ובספר אמרי בינה [או”ח י] תירץ את קושיית השאגת אריה, שבאופן זה גם הר”ן מודה שחייב במצוה, שהרי מבואר בר”ן שאם יכול לקיים את המצוה השניה בלי טורח נוסף הרי הוא חייב לקיימה משום “מהיות טוב, אל יקרא רע”, ואם כן, כשהתפילין כבר מונחות עליו ואין לו בהן שום טורח גם הר”ן מודה שחייב עכ”ד.
[ועיין בביאור הלכה [סי’ ל”ח ס”ט] שהוכיח דכוונת הר”ן שזהו חיוב גמור, ומובן שכתוב בברייתא שכהנים חייבים בתפילין אף על פי שזה משום מהיות טוב וכו’ כי זה באמת חיוב גמור].
והנה לפ”ז יוצא דשייך בנקל לתרץ תחילת דברי המגן גיבורים, דהמגן גיבורים אפשר דס”ל כדעת השאג”א דכהנים פטורין מן התפילין לגמרי כל היכא דברור שיש כאן עבודה.
ורק היכא שאין ברור שיש עבודה חייבין [ובעצם מה שנקט השאג”א דחטאת העוף הבאה על הספק יש לזה דין של ספק קרבן ולא עבודה מחודשת בפני עצמה, עי’ מה שביארתי בסוגי’ זו בחיבורי על המדרשב”י פ’ בא, ואי”ז ברור לכו”ע].
כ”ז כתבתי עכ”פ להוריד מחומר הקושיא על דברי המגן גיבורים, ולבאר הדברים עוד אביא בזה מה שכתב בכתר המלך הלכות כלי המקדש פרק י, עי”ש בתחילת דבריו, ובהמשך כתב וז”ל, ועפ”ז נ”ל לישב הא דהקשה בס’ באר שבע במס’ סוטה (דף לח ע”א) גבי הא דאמר שם במשנה דכהנים היו מגביהין ידיהם למעלה מראשיהן לבד מכה”ג שלא היה מגביה מפני הציץ והקשה הלא גם כהנים הדיוטים לא היו יכולים מפני התפילין דגמרינן קל וחומר דאסור בהיסח הדעת מציץ משמע דקדושתן חמיר מציץ ודחוק שם.
ולפי דברינו ניחא שפיר לא מיבעיא לפי דעת הפרשת דרכים דבארנו דפטורין אף משל ראש בשעת עבודה כמו הסוגיא דזבחים וא”כ הא ברכת כהנים שהיה במקדש אשר שם היו מגביהין למעלה מראשיהן מפני שבמקדש היו אומרים את השם ככתבו כמו שכתב רש”י ז”ל משום דמברכין בשם המפורש והיה תיכף אחר עבודת תמיד של שחר כמבואר בדברי רבינו לעיל פי”ד מהל’ תפלה ועוד לא היה סילוק כל העבודה וא”כ לא היו מניחין אז תפילין של ראש ג”כ ולהכי מגביהין ידיהם למעלה מראשיהם אלא אפילו לפי מה שבארנו דהכוונה התם דאם אינו מבטל העבודה שרי להניח וא”כ הכא דהוא גזרת הכתוב דמגביה למעלה מראשיהם ולהכי ר’ יהודה ס”ל דאף כה”ג היה מגביה ידו למעלה מן הציץ מקרא דוישא אהרן את ידיו וכו’ וא”כ ודאי אז אינן מניחין תפילין של ראש כדי להגביה את ידיהם אבל הכהן גדול דאינו יכול לפשוט את הציץ בזמן של עבודה להכי ס”ל להת”ק דלא היה מגביה ידיו אבל כהנים הדיוטים ודאי לא היו מניחין תפילין אז כדי להגביה מראשיהם למעלה את ידיהם ואחרי שכתב רבינו לעיל בפ”ד מהל’ תפילין דכהנים בשעת עבודה פטורין מן התפילין לא צריך לבאר זה גבי נשיאת כפים כמבואר דהוא עבודה שאינו יכול ללבוש אז שצריך להגביה ידיו מקרא כמו שבארנו ודוק עכ”ל.
***
קרא פחותשאלה בפרשת שמיני מי עשה את התנופה של החלבים והחזות ומי הקריב על המזבח, זה לא אמור להיות אותו כהן ומשמע בפסוק שהכל עשה אהרן, איך הפכו לו הסדר ולמה הפך א הוא זה הניף וגם הקטיר {נפל כאן ט”ס. } . *** תשובה לכבוד ...קרא עוד
שאלה
בפרשת שמיני מי עשה את התנופה של החלבים והחזות ומי הקריב על המזבח, זה לא אמור להיות אותו כהן ומשמע בפסוק שהכל עשה אהרן, איך הפכו לו הסדר ולמה הפך א הוא זה הניף וגם הקטיר {נפל כאן ט”ס.
} .
***
תשובה
לכבוד ידידי הגר”מ הכהן הלברשטט שליט”א
שלו’ רב
הנה התנופה של החזות מפורש בפסוק שעשה אהרן, כדכתיב (פסוק כא) וְאֵת הֶחָזוֹת וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין הֵנִיף אַהֲרֹן תְּנוּפָה לִפְנֵי ה’ כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה.
אבל לענין תנופת החלבים והקטרתם נאמר (פסוק יח) וַיַּמְצִאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם אֵלָיו וגו’, ואח”כ (פסוק יט) נאמר וְאֶת הַחֲלָבִים מִן הַשּׁוֹר וּמִן הָאַיִל הָאַלְיָה וְהַמְכַסֶּה וְהַכְּלָיֹת וְיֹתֶרֶת הַכָּבֵד, וַיָּשִׂימוּ אֶת הַחֲלָבִים עַל הֶחָזוֹת וַיַּקְטֵר הַחֲלָבִים הַמִּזְבֵּחָה, וישימו את החלבים על החזות – לאחר התנופה נתנן כהן המניף לכהן אחר להקטירם, נמצאו העליונים למטה, ומשמע שלא הכל עשה אותו הכהן, אלא ויקטר הכונה מי שהקטיר, כדרך רש”י לפרש מקראות הקצרים שנאמר לפעמים בתורה שעשה הדבר ולא נתבאר מי הוא האומר כן.
וכן מבואר להדי’ במנחות סב ע”א דמהכא ילפי’ ג”כ ענין ברב עם הדרת מלך שיהי’ דוקא בג’ כהנים.
ועי’ בתו”כ במכילתא דמילואים פר’ שמיני, ואת החזות ואת שוק הימין הניף אהרן תנופה להגיד גדולתו של אהרן ושל בניו שבשעה קלה למדו שבעה עבודות שחיטה וקבלה זריקה והזאה וחיטוי יציקה וכפרה ע”כ.
ומה שהביא הפסוק י”ל דהכונה “וגו'”, כלומר שהכונה לכל הפרשה, וא”כ חזינן שאהרן ובניו עשו כן.
אמנם בפנים יפות לבעל ההפלאה ז”ל מבואר שאהרן עשה גם התנופה של החלבים, וכנראה למד שמש”כ אליו היינו אל אהרן א”כ כל מה שאח”כ בפרשה קאי ג”כ עליו, ומש”כ בתו”כ אהרן ובניו הכונה שהם סייעו לו בחלק מן העבודות כגון הולכת הדם ומבין כולם יצאה כל העבודה.
ומ”מ אפשר ליישב כונת ההפלאה שאהרן עצמו עשה התנופה והשאר עשו עוד ב’ כהנים כדברי הגמ’.
בסוף שאלתכם כנראה נפל ט”ס, ואוכל לקבל שוב פעם את הנוסח להבין את כונתכם הרמה.
***
קרא פחותשאלה {בס”ד שבוע טוב ומועדים לשמחה לכבוד הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א, מה הם הדיונים וההכרעות של הפוסקים האחרונים בנוגע לכתיבת ע”ג מקלדת או מסך מחשב (או טלפון עם צג) בחול המועד. לתשובתך מע”כ אודה מקרב לבי, ובברכת התורה ובברכת כהנים. } תשובה מוצאי ...קרא עוד
שאלה
{בס”ד
שבוע טוב ומועדים לשמחה
לכבוד הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
מה הם הדיונים וההכרעות של הפוסקים האחרונים בנוגע לכתיבת ע”ג מקלדת או מסך מחשב (או טלפון עם צג) בחול המועד.
לתשובתך מע”כ אודה מקרב לבי,
ובברכת התורה ובברכת כהנים.
}
תשובה
מוצאי יו”ט הראשון של פסח פעיה”ק ירושלם תובב”א
לכבוד ידידי ר’ אהרן נ”י
ראשית כל יש בזה ג’ נידונים, א’ האם יש בזה משום איסור כתיבה בחוה”מ, וא”כ עכ”פ יש להתיר מה שהותר בחוה”מ לכתוב.
ב’ את”ל שיש בזה איסור כתיבה עדיין יש לדון אם יש לזה דין כתיבה כמעשה הדיוט או דין כתיבה כמעשה אומן, ונפק”מ לדברים שהותרו בחוה”מ רק במעשה הדיוט.
ג’ את”ל שאין בזה כתיבה, אך מ”מ יש לדון האם יש בזה משום מלאכה אחרת שמשתמש בדבר אלקטרוני בחוה”מ, וא”כ אולי יש לאסור שלא לצורך המועד.
והנה בפוסקים אסרו להשתמש במצלמת פילם בחוה”מ, ודנו אם אירוע שלא יחזור נחשב דבר האבד, [דדעת החזו”א הובא בארחות רבינו ח”ב עמ’ קכ”ב בשם הגרח”ק, לאסור, וביאר הגרנ”ק בחוט שני חוה”מ עמ’ רמ”ט דאי”ז דבר האבד ע”ש, ודעת הגרשז”א (הוב”ד בשש”כ פס”ז סקק”ה) והגריש”א (ס’ הזכרון מבקשי תורה חוה”מ עמ’ תע”ג) והגר”ש ואזנר (הובא לקמן) דנחשב דבר האבד].
אך מ”מ מה שאסרו שם אינו ענין לכאן, מכיון שבמצלמת פילם יש הדפסה מידית כל שהיא המתקיימת ע”ג גליון הפילם, ויש בזה גרם מלאכה ממש, וכמ”ש החזון איש ב”ק סי’ י”ד דחורש בשבת או זורע במכונה והאדם לוחץ לחיצה ראשונה על כפתור ועי”ז נפעלת מערכת הגלגלים זא”ז שגורמים שוב לפעולת חרישה וזריעה, אף על פי שבמציאות החרישה והזריעה לא עשה אדם כלום מלבד תחלת הלחיצה אעפ”כ חייב מה”ת דכיון דדרכו בכך היינו מלאכת מחשבת דאורייתא יעש”ה, וה”ה לענין הפילם, מה שאין כן במצלמה דיגיטלית או מחשב שאין הכתיבה כאן לפנינו בעין אלא בתוככי המערכת האלקטרונית באופן שא”א לעין לראותה, דבכל כה”ג לא מקרי כתיבה ולא חל שום דבר ע”פ תורה מצד הדין אם א”א לראותו בעין, וכתיבת האורות שע”ג המחשב אי”ז כתיבה המתקיימת, וכמו שלא אסרו מחיקת ד”ת ומחיקת השם כשמעביר מסך שיש בו את אלו למסך הבא.
וכן ראיתי כעת שבחוט שני שם כתב דיש הטוענים שבמצלמה דיגיטלית עם מסך שבו נראית התמונה מיד יש להתיר משום שמחת יו”ט שיש בראית התמונה, וגם מצד איסור כתיבה אין לאסור, כיון שהצילום במצלמה דיגיטלית הוא מעשה הדיוט כמו הקלדה ע”ג המחשב, ולמעשה הניח בצ”ע אם הנאה מועטת כזו יש בה טעם להתיר אפילו מעשה הדיוט במועד עכ”ד, ומ”מ היינו דוקא בהנאה מועטת כעי”ז, ולא כשיש קצת צורך כגון בהקלדה במחשב, דבזה משמע שפשוט שדעתו להתיר, אך מ”מ כתב שם שדינו ככתיבה מעשה הדיוט דשרי רק לצורך המועד.
וראיתי כעת דלגבי שבת הגרשז”א בנשמת אברהם ח”ד סי’ ש”מ דעתו דכתיבה במחשב אי”ז אלא ירי של זרחנים ואינו נחשב לכתב, אבל דעת הגריש”א בארחות שבת פט”ז הערה נ”ה וחוט שני שבת ח”א פ”כ והשה”ל לדקמן דחשיב כתב.
אכן הגריש”א גופיה [מבקשי תורה שם ובעמ’ תשנ”ג] כתב שאי”ז כתיבה ומותר לעשות כן במועד, ומ”מ כתב שאם יש לו טלפון עם צג וטלפון ללא צג עדיף שישתמש באותו טלפון שהוא ללא צג.
ובשו”ת באר משה כתב ג”כ להתיר בטלפון עם צג, וביאר בשש”כ פס”ו הערה רי”א שהוא מדין כתב שאיננו עומד להתקיים דשרי לכותבו במועד, כדאיתא ברמ”א סי’ תקמ”ה ס”ז, וזה שרי לכתוב גם מה שאסור לכתוב במועד.
וראיתי בשם הגריש”א שאם המסך נכבה מעצמו אח”כ חשיב כתב שאינו מתקיים, א”כ גם המקיל בחוה”מ לכאורה ראוי שיכוין את המחשב למצב כזה שבזה טפי חשיב כתב שאין מתקיים, משא”כ במחשב שמכוון שאין המסך נכבה כלל.
והנה גם אם נימא דמצד כתיבה אין כאן איסור וכנ”ל, אך עדיין יש לדון לדעת החזו”א דס”ל שאיסורי חשמל בשבת הם מדיני בונה, דאולי רק אם סבירא לן שאיסורי חשמל בשבת הם רק מדין הבערה א”כ בחוה”מ כיון דיש בזה קצת צורך שרי, דבהבערה אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, משא”כ אם הוא איסור בונה לא הותר כל בונה שלא לצורך, וכמו שהקפיד החזו”א אפילו על הוצאה שלא לצורך כידוע, ומיהו בשלא לצורך גמור כי האי פשיטא דאסור לדעת זו דלא עדיפא הבערה מהוצאה, אלא יש לדון באופן שיש צורך קצת, ולא באופן שכותב חידו”ת או שאר דבר האבד ומה שמותר לכתוב בחוה”מ, אלא באופן שכותב דבר שיש בו תועלת אך לא הותר לדחות חוה”מ אם דין זהה ככתיבה.
וכתב בשו”ת שבט הלוי ח”ו סי’ ל”ז וז”ל, בענין מחשב האלקטרוני אשר פעולתו כידוע צירוף של קוים באופן אלקטרוני ועי”ז נעשה ספרות וחשבון ומסופק לענין חוה”מ אם כתיבה שאינה מתקיימת בחוה”מ אסרו חז”ל, ושוב נסתפק גם לענין שבת אי אסור כה”ג שהרי כ’ בחיי”א והובא גם במ”ב סי’ ש”מ דלחבר אותיות אסור בשבת אף שהאותיות גמורות, אבל זה רק באופן קבוע ולא באופן עראי והכא זה עראי, אלו דבריו.
ולדידי בעניי לענין שבת לא זו דאסור אלא גם חיובא דאורייתא איכא וכו’, עי”ש בכל מה שהאריך לבאר בענין שבת, ומ”מ סיים ולענין חוה”מ אולי יש לצדד קצת בכתיבה כנ”ל כיון דיסוד מלאכת חוה”מ הוא טירחת המלאכה כידוע לא כלל מלאכת מחשבת עכ”ל.
ויעויין שם בדבריו מה שדן על בונה, ולפ”ז ג”כ לדעת החזו”א שיסוד החיוב מדין בונה ג”כ בענינינו יש מקום להתיר.
וראיתי עוד מי שכתב (שמירת המועד כהלכתו פ”ח ס”ק 36) דהחשש לבונה הוא רק באופן שמדליק את המחשב, אך כאשר המחשב דלוק ורק לוחץ בו או כותב, בזה אין בזה חשש בונה, ע”פ דברי הגרנ”ק (הוב”ד במאור השבת ח”ד פי”ד הערה קנ”א, וכ”כ ג”כ השש”כ פ”מ סקנ”ט) דגם החזו”א מודה שהלוחץ על פעמון אין בזה משום בונה כיון שלמעשיו אין קיום כל זמן שלוחץ על הפעמון, אך באופן שנשמר במחשב הביא שלהגרשז”א לגבי שבת זהו בונה ולהגריש”א אין בזה איסור מדאורייתא עכ”ד.
ויש לעיין בהיתר הזה למעשה.
אך בלאו הכי דעת הגרשז”א להתיר בחול המועד וכנ”ל, וכן הביא שם שבשלחן שלמה סי תקמ”ה ס”ב העירו דלכאורה רק בדיסקט ריק יש לדון שמירת המידע בו משום בונה אך לא כשכבר יש בו מידע.
אכן יעויין במה שהובא במבקשי תורה שם עמ’ תס”ד-ה בשם הגר”מ פינשטיין שמותר להקליט במועד על קלטת שאינו נחשב ככתיבה.
וראיתי עוד חכ”א ז”ל שכתב בזה”ל, כלל העולה שמותר לכתוב בחול המועד חידושי תורה במכונת כתיבה, משום דלא חשיבא כמעשה אומן, אלא כמעשה הדיוט.
והוא הדין לאגרת שלומים.
ונראה לע”ד שיש להקל גם לגבי כתיבה על ידי מחשב אלקטרוני בחוה”מ שאם עיקר הכתיבה מותרת כגון חידושי תורה או אגרת שלומים מותר לעשות כן בחוה”מ ע”י המחשב הנ”ל דחשיב כמעשה הדיוט.
וכ”כ לצדד בזה בשו”ת שבט הלוי חלק ו’ (סי’ לז, בסוף ד”ה ואף) ע”ש.
ולדעתי ההקלדה של המחשב בודאי שאין בה שום חשש איסור, כיון שאין האותיות מודפסות על דבר המתקיים, אלא שנראים על מסך המחשב בלבד.
וגם השלב השני של ההדפסה אינו אלא מעשה הדיוט.
וכמו שהתרנו הדפסה במכונת כתיבה מטעם זה.
וזה ברור.
וע’ בשו”ת מערכי לב (סי’ כב) שנשאל בדין כתיבה סטינוגרפית בחוה”מ, והעלה לאסור אפי’ לצורך רבים כל זמן שאינה לצורך המועד.
ע”ש.
ולפע”ד אם יש צורך בדבר יש מקום להקל לצרכי רבים עכ”ל.
ויש כאן קצת לדון בדברים, דבתחילה הביא דין זה על ד”ת, ר”ל שאין בזה חשש מעשה אומן בכה”ג, דס”ד שנאסור זה מצד מעשה אומן קמ”ל דלא גרע משאר חידו”ת דשרי לכתוב, ואח”ז הביא דברי השה”ל, והרי בשה”ל בפנים כלל לא נזכר ענין זה של חדו”ת, ואח”ז כתב ולדעתי וכו’ ומשמע שאין כאן שום איסור של כתיבה כלל, וא”כ לכאורה לפ”ז אין שום איסור לכתוב במחשב, ואח”ז כתב שלצרכי רבים יש להקל, וכנראה זה כתב רק לענין הכתיבה הסטינוגרפית שהזכיר מהמערכי לב שהיא יש בה ממשות ואין בה הקולא הנ”ל שבמחשב.
ונראה דכל הנידון שדן הוא רק מצד הדפסת הדברים מהמחשב [או ממכונת כתיבה] אם יש בזה גריעותא של מעשה אומן על דברים שעיקרן מותרין בחוה”מ, אך עצם ההקלדה ע”ז כונתו שאין בזה שום איסור גם לא בצרכי רבים.
[ובעיקר דין מכונת כתיבה בחוה”מ אי חשיב מעשה אומן או לא עיין עוד שו”ת משנה הלכות חלק יא סימן תלח].
אכן הלום ראיתי בקובץ מבית לוי תשרי תשנ”ח ח”א בשם בעל השה”ל זצ”ל, שכתב אין לצלם תמונות בחוה”מ, רק באופן שנחשב כדבר האבד, וכגון שמחה משפחתית או כל מעמד אחר שאינו מצוי לעתים קרובות, וגם במקרים אלו אין לפתח את התמונות אלא לאחר המועד עכ”ל.
ויש לדון האם זהו סתירה לדברי השה”ל הנ”ל על מחשב, או דבאמת דעת השה”ל למעשה להחמיר בזה, ורק כתב שאולי היה צד להקל בזה, ואולי בכל זאת היה להשה”ל איזה חילוק בין מצלמה לבין הקלדה כל שהיא, דבמצלמה טפי נראה כעושה מלאכה ממשית, משא”כ בהקלדה שאין נראה כעביד מידי, וכלשונו שם, ולענין חוה”מ אולי יש לצדד קצת בכתיבה כנ”ל כיון דיסוד מלאכת חוה”מ הוא טירחת המלאכה כידוע לא כלל מלאכת מחשבת עכ”ל.
אכן נראה דכאן ג”כ כונתו על מצלמה בפילם, ולא על מצלמה דיגיטלית שבזה דינו כמחשב שדעתו נוטה להתיר כנ”ל, וכמו שהקדמתי בראש הדברים לחלק בזה.
אבל יש ליתן לב שהנה טעם השה”ל להתיר הוא מכיון שאין בזה טירחא, והיתר זה בחוה”מ להתיר דבר שאין בו טירחא מבואר ג”כ ביראים סי’ ד”ש והו”ד בשבלי הלקט סי’ רכ”א ובתניא רבתי סי’ נ”א, וכן מבואר בסמ”ק י’ קצ”ה שכתב פסק ה”ר יוסף דמותר להסיר גבשושית שבביתו בחוה”מ, דאין אסור אלא חרישה בלבד, ע”ש בהגה”ה, וכן הובאו דברי ה”ר יוסף בסמ”ק ל”ת ע”ה, וכן משמע בתה”ד סי’ קנ”ג, אבל כבר העיר בספר שמירת המועד כהלכתו (פ”א ס”ק 43) שכבר כתבו בחוט שני פ”א ובשו”ת באר משה ח”ז סי’ מ”ב על סברא זו דלמעשה צ”ע להקל בזה.
א”כ אם סבירא לן שחשמל הוא איסור בונה או על מחשב שנחשב ככתיבה מעשה הדיוט [בדברים שאסורין לכתוב במועד], א”כ יל”ע לפי דעת הפוסקים שלא נקטו להלכה היתר זה א”כ אם לדידהו ג”כ יש על מה לסמוך להתיר בזה, וצל”ע אם שייך ספק ספיקא.
[ויש לציין באופן כללי דגם אם אמרינן שיתכן להתיר בחוה”מ דבר שאין בו טירחא, מ”מ אינו מסור לכל אחד לפי ראותו להתיר מה שנראה לו שאין בזה טירחא, אלא לפי מה שנראה לחכמים].
היוצא מכ”ז בכל מידי דבלא”ה היה בו צורך המועד, או חידו”ת, או חשבונות שיש בהם משום דבר האבד, או צרכי רבים מותר דגם אם נחשב ככתיבה מ”מ חשיב מעשה הדיוט ולא מעשה אומן.
אך בכל שאר דבר שמתעסק בו בחוה”מ שאינו מדברים הללו אך שיש בו מ”מ קצת צורך, הגרשז”א והגריש”א והגר”ש ואזנר והבאר משה ועוד הקילו בזה, כל אחד לפי טעמו, אך יש שהחמירו בזה, ולפי מה שנתבאר לעיל לכאורה שיש כאן ספק ספיקא להיתר יל”ע אם יש צורך להחמיר בזה, [ומה שכתבתי שאר דברים, אין הכונה על סרטים שהם איסור בכל עת, עיין בע”ז י”ח ב’, אלא על דבר שרק אינו מן הדברים שהותרו במועד כגון הלומד חכמת מוזיקה ע”י המחשב].
ומ”מ ראוי שעכ”פ יהיה המחשב על מצב שהמסך נכבה לאחר זמן ולא על מצב שהמסך נשאר דלוק לתמיד, שבזה אי”ז כתב המתקיים כנ”ל בשם הגריש”א.
ויתכן ג”כ שיש ענין להקפיד שלא ישמור מידע בדיסק, ועכ”פ בדיסק חדש, שלא יהיה בזה חשש בונה לדעת הגרשז”א הנ”ל.
כ”ז כתבתי שלא להלכה למעשה אלא לעורר העיון בדברים.
למעשה האם ניתן לסגור את המחשב?
ב.
האם ניתן להדפיס דפים לצורך המועד ולא לצורך המועד?
לתשובתך אודה מהקט’ אהרון}
קרא פחות
שאלה {בס”ד שלו’ רב לכב’ מע”כ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א, האם כיום ברכת הכהנים מדאורייתא או מדרבנן? ומה הנפקא מינה להלכה למעשה? לתשובת כב’ הרב אודה מקרב ליבי, הקט’ אהרון} תשובה יום ה’ י’ סיון תשע”ו לכבוד הג”ר אהרן שליט”א שלו’ רב הנה באופן ...קרא עוד
שאלה
{בס”ד
שלו’ רב לכב’ מע”כ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
האם כיום ברכת הכהנים מדאורייתא או מדרבנן?
ומה הנפקא מינה להלכה למעשה?
לתשובת כב’ הרב אודה מקרב ליבי,
הקט’ אהרון}
תשובה
יום ה’ י’ סיון תשע”ו
לכבוד הג”ר אהרן שליט”א
שלו’ רב
הנה באופן כללי כתב המ”ב סימן קכ”ח, בהערה הנדפסת בשולי הגליון { ובמהדורות חדשות הוא צויין כשער הציון ס”ק קל”א*.
}, וז”ל, ודע דנשיאת כפים בחוץ לארץ הוא גם כן מדאורייתא, וכן העתיקו כל הפוסקים מימרא דר’ יהושע בן לוי והובא לעיל בסעיף ב, ודלא כמור וקציעה שמצדד דמדאורייתא הוא דוקא במקדש, ששגה בזה, ואישתמטתיה ספרא פרשת שמיני פסקא ט”ז, וספרי פרשת שפטים פסקא נ”א.
עיין שם [ואברכה קאי, וכבסוטה ל”ח, עיין שם], וירושלמי נזיר, הובא בסוטה ל”ח ע”ב תוספות דיבור המתחיל כל.
והעירני א’ מחכמי הזמן שהוא גם כן נגד בבלי חולין קל”ג, עיין שם.
וגם פשטא דקרא (דברים י) ולברך בשמו עד היום הזה, משמע שנוהג תמיד עכ”ל.
וע”ע בביה”ל שם ס”א ד”ה דזר שכתב להוכיח עוד דמדאורייתא א”צ שיהא דוקא בחזהש”ץ.
והספרי (ריש פר’ ראה) שהביא המ”ב, מבואר שם דאף בזמן הזה נשיאת כפים היא מן התורה.
דאיתא שם: “לשום את שמו שם, ונאמר להלן ושמו את שמי, מה להלן ברכת כהנים אף כאן ברכת כהנים.
אין לי אלא במקדש, בגבולין מנין, תלמוד לומר בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אם כן למה נאמר לשום את שמו שם לשכנו תדרשו, לומר, במקדש אתה אומר את השם ככתבו ובגבולין בכינויו”.
הא קמן שנשיאת כפים בזמן הזה גם כן מן התורה.
וכן משמע מדברי הראשונים, דמצות נשיאת כפים אינה קשורה לבית המקדש או לזמן המקדש.
וכן משמע מדברי רש”י בחולין (קלב ב), ומדברי התוס’ במנחות (מד א) ד”ה כל.
ומהרמב”ם בספר המצוות (עשה כו) שלא חילק בזה בין זמן שבית המקדש היה קיים, לזמן הזה.
וכן משמעות דבריו בהקדמה להלכות תפלה, ובפרק יד שם.
וכן הוא ברמב”ם (פרק טו מהלכות נשיאת כפים הלכה יב).
וכן כתבו להדיא הרמב”ן (פר’ בהעלותך ח’, ב’), והרא”ה בספר החינוך (מצוה שעח), והרדב”ז (חלק ד’ סי’ אלף רסד), ועוד.
וכן במ”ב בהל’ ברכת כהנים חזינן בהרבה מקומות שחשב המקרים אם מפסיד דאורייתא ודרבנן, כמו מה שדן בסקי”ב על פסולים דרבנן איך מועיל להם מה שרבנן פסלום כיון דמדאורייתא מחוייבין לברך כשקורין כהנים, וכן בסק”ח שדן בטומאה דרבנן בשעת הנשאי”כ שא”צ להפסיק, וכן אם להפסיק באמצע תפילה דרבנן לנשאי”כ דאורייתא (ע”ש ס”ק ק”ו), וכל דבריו בזה הוא בשם כל הפוסקים, וכבר האחרונים כתבו להוכיח כן מן הירושלמי ברפ”ז דנזיר ע”ש, שנשיא”כ גם בזה”ז הוא מדאורייתא [כמו שהוכיח מזה המ”ב שהוא גם בחו”ל], ואין להאריך הרבה דוגמאות דמבואר בפוסקים שנשיא”כ גם בזה”ז הוא דאורייתא.
אכן כפי שהבאנו בלשון השער הציון שהמור וקציעה חולק, וכן יש שכתבו לדייק מרב סעדיה גאון (מצוה קנה) שלא הזכיר מצות ברכת כהנים באזהרותיו על סדר עשרת הדברות, דמשמע דסבירא ליה דברכת כהנים בזמן הזה הויא מדרבנן.
וכן כתב לדייק הגרי”פ פערלא שם.
אכן הסכמת שאר הפוסקים הוא שהוא מדאורייתא.
וכן דעת רוב האחרונים, בהם: המגן אברהם (ס”ק מא), והפרי מגדים (מש”ז סק”ג), והגר”ז (סעיף ג’), ובספר קרן אורה (סוטה לח א), ובשו”ת חתם סופר (או”ח סי’ כב), ופתח הדביר, ועוד.
וכן כתב בשדי חמד חלק א’ (דברי חכמים סי’ סד, ובכללים מערכת נ’ כלל לט) בשם כמה אחרונים.
ע”ש.
[ונסתייעתי בכ”ז בילק”י תפילה ב’ סי’ קכ”ח בהערה וע”ש באריכות מה שהביא עשרות מראה מקומות לזה].
אכן לפעמים יהיה דרבנן מטעמים אחרים, כמו אם יש רק כהן אחד י”א שהוא דרבנן, מדכתיב אמור להם לשון רבים, וכן אם אין שם ישראל ויש רק כהנים בבהכ”נ כתב הפמ”ג שהנשיא”כ יהיה באופן זה רק דרבנן (עי’ בביאור הלכה סי’ תכ”ח סכ”ה), והנפק”מ בזה מבואר במ”ב לפי סדר ההלכות, לפעמים שמתירים לו לעלות ולפעמים לא, ולמשל מ”ש המ”ב בס”ק קנ”ט, ואם אין שם בביהכ”נ שני כהנים אחרים חוץ מהאבל מותר להאבל לישא כפיו תוך י”ב חודש על אביו ואמו או תוך ל’ על שאר קרובים עכ”ל.
אע”פ שסתם אבל יש ללא נהגו לישא כפים וע”ש פרטי הדינים בזה.
אבל מ”מ מכיון שאין ב’ כהנים שבזה עדיין אין כאן נשא”כ מדאורייתא כתב להקל ע”מ שיוכל לברך מדאורייתא.
קרא פחות
שאלה בס”ד שלו’ רב לכב’ הגרע”מ סילבר שליט”א, הרב אני כהן איטר ובעל מום בכפות רגלי ובאשכי, אך “והוא רחום יכפר עוון” ואני יצירתו של הקב”ה ורק לעתיד לבוא בימינו נראה מי בכלל יהיה כהן ואיך יראה העבודה אם הכהנים. *** תשובה שלום רב אכן כדבריך לעתיד ...קרא עוד
שאלה
בס”ד
שלו’ רב לכב’ הגרע”מ סילבר שליט”א,
הרב אני כהן איטר ובעל מום בכפות רגלי ובאשכי, אך “והוא רחום יכפר עוון” ואני יצירתו של הקב”ה ורק לעתיד לבוא בימינו נראה מי בכלל יהיה כהן ואיך יראה העבודה אם הכהנים.
***
תשובה
שלום רב
אכן כדבריך לעתיד לבוא יצטרכו ייחוס מחדש, ולא יועיל מסורת רגילה של כהונה בלא כתב ייחוס (עי’ קידושין ס”ט ב’), אך בעלי מומין יתרפאו כמבואר בחז”ל (עי’ סנהדרין ר”פ י”א, וכן בשאר מאמרי חז”ל שהבאתי בתשובה לפני כן), וזה יהיה בין כהנים ובין מי שאינו כהן.
יה”ר שתזכה לעמוד לשרת לפני ה’
***
קרא פחותשאלה {בס”ד מועדים לשמחה לכב’ הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א, אדם המתארח בימי הפסח במלון או בדירה שכורה, א. האם הוא מחייב לעשות “בדיקת חמץ” שמא תמצא שם לדוגמא עוגיה? ב. האם חייב לבדוק עם ברכה? ג. מה הדין אם יש פירורים בין ...קרא עוד
שאלה
{בס”ד
מועדים לשמחה לכב’ הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
אדם המתארח בימי הפסח במלון או בדירה שכורה,
א.
האם הוא מחייב לעשות “בדיקת חמץ” שמא תמצא שם לדוגמא עוגיה?
ב.
האם חייב לבדוק עם ברכה?
ג.
מה הדין אם יש פירורים בין הספות או על השטיחים וכו’?
לתשובות מע”כ הרב אודה מקרב לבי,
ובברכת התורה ובברכת כהנים.
מידידך ומוקירך הקט’ אהרון}
תשובה
יום שני ב’ דחוה”מ פסח י”ז ניסן תשע”ו
פעיה”ק ירושלים תובב”א
לכבוד ידידי הרב אהרן נ”י
קבלתי את שאלותיך וכעת אשיב עליהן
א.
האם הוא מחייב לעשות “בדיקת חמץ” שמא תִּמָּצֵא שם לדוגמא עוגיה?
א.
יש חיוב בבדיקת חמץ על החדר.
ולענין מי מחוייב בזה, אם ההשכרה [כדיני הקנין] ומסירת המפתח היו קודם י”ד השוכר צריך לבדוק, ואם ההשכרה ומסירת המפתח היו אחר י”ד המשכיר צריך לבדוק בליל י”ד, ואם ההשכרה היתה קודם י”ד ומסירת המפתח היה אחר י”ד או איפכא, עיין בזה במ”ב סי’ תל”ז סק”ב שיש חילוקי דעות בזה.
דין השוהה בבית מלון שוה לשוכר בית (הגרשז”א בשו”ת מנחת שלמה ח”ב סי’ נ”ח סקי”ז, שבט הלוי ח”י סי’ ס”ח, הגריש”א באשרי האיש ח”ג פנ”ד ס”י, הגרנ”ק בחוט שני פסח פ”ד סק”ב עמ’ פ”ח).
אם אינו יודע אם הוא בדוק או לא יש לשאול את בעלי המלון, ואם אינם שומרים מצוות אינם נאמנים על הבדיקה [רבינו מנוח פ”ב מהלק חמץ ומצה הי”ז, ויש לדון אי אמרינן אומן לא מרע אומנותיה], ואם בית המלון עומד תחת פיקוח רבני מוסמך יש לשאול את הפיקוח אם דאגו לבדיקת חמץ, ואם א”א לשאול איש יעויין בשו”ע סי’ תל”ז ס”ב.
ואם הבית בכל זאת אינו בדוק ובעלי המלון אינם מסכימים לבדוק אותו גם אם מחוייבים בכך ע”פ ההלכה, כגון שהחדר עמד פנוי בי”ד ניסן, והשוכר בכל זאת רוצה לדור שם, נראה שמוטל על השוכר כעת לבדוק (עיין במ”ב שם סקי”ב).
והאם יש איסור לדור במקום שאינו בדוק מחמץ, החוות יאיר בספרו מקור חיים סי’ תל”ז ביאורים סק”ז כתב שיש איסור לדור שם מכיון שיש חשש שיבוא לאכול את החמץ, מאידך בכתבי קה”י החדשים פסחים סי’ ס’ הוכיח שאין איסור לדור בבית שאינו בדוק מחמץ.
ב.
האם חייב לבדוק עם ברכה?
ב.
הבדיקה צריכה להיות ככל דיני הבדיקה בנר ובברכה ובחורין ובסדקין, וכל עוד שבודק קודם פסח או תוך הפסח צריך לברך על הבדיקה [עיין שו”ע סו”ס תל”ה].
ג.
מה הדין אם יש פירורים בין הספות או על השטיחים וכו’?
ג.
אם מצא כזית לכו”ע יבער כדין המוצא בביתו.
על פירורים פחות מכזית מחלוקת יש דין בדיקה, והחזו”א או”ח סי’ קט”ז סקי”ח החמיר בזה לגבי בדיק”ח בספרים, וכ”ה גם במעשה רב להגר”א סי’ קע”ח, אך הגרשז”א (הליכ”ש פסח פ”ה דבר הלכה סק”י) דקדק מדברי השעה”צ סי’ תל”ג סקל”ג שאין חיוב לבדוק אחר פירורין הפחותין מכזית, [וכמדומה שבמ”ב בלבד יש כמה ראיות בענין זה לכאן ולכאן].
ודין השוהה בבית מלון או דירה שכורה הוא כמו השוהה בביתו לענין המוצא פירורין בבדיקת חמץ וכן גבי מצא חמץ בימי הפסח.
כל הנ”ל הוא באופן שבעלי המלון יהדים, אך אם בעלי המלון הם אינם יהודים, או שהחמץ הנמצא בחדר שייך לאינם יהודים, יש כאן שאלה אחרת, ויתכן שיש בזה כמה נ”מ למעשה, ואכמ”ל.
ואם בעלי החמץ הנמצא עשו ע”י הפיקוח שלהם מכירת חמץ יניח את החמץ שמוצא היכן שמכרו את החמץ או יעשה מחיצה גבוהה י’ טפחים לפני החמץ [עיין מקראי קדש פסח ח”א סי’ ע”ד, שבט הלוי ח”ט סי’ קט”ז].
וי”א שאפשר לשרוף ואין הגוי מקפיד [שבט הלוי שם].
וביו”ט יכפה עליו כלי, ושאר פרטי הדינים בזה בסי’ תמ”ו.
לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט”א! יישר כח גדול על התשובות. שאלה: ידוע שממזר ת”ח קודם לכהן גדול ע”ה, וצ”ב לפי”ז מדוע מכבדים כל כהן לעלות ראשון לתורה ולפתוח ראשון וכו. שאלה: עירובין סא: אמר רבן גמליאל: מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו ...קרא עוד
לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט”א!
יישר כח גדול על התשובות.
שאלה: ידוע שממזר ת”ח קודם לכהן גדול ע”ה, וצ”ב לפי”ז מדוע מכבדים כל כהן לעלות ראשון לתורה ולפתוח ראשון וכו.
שאלה: עירובין סא: אמר רבן גמליאל: מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים, וצ”ב, איך דר ר”ג עימו והא כתיב “הרחק משכן רע”.
שאלה: מבואר בשבת יד: דגזרו טומאה על ארץ העמים.
וצ”ב, על מה סמכו כהנים הדרים שם והנוסעים לשם.
שאלה: שבת דף יד: “אלא אתו אינהו, גזור ולא קבלו מינייהו, ואתו תלמידייהו – גזרו וקבלו מינייהו.
וצ”ב, כיצד משמאי והלל – לא קבלו, ומהתלמידים – קבלו.
שאלה: שם: והאמר אילפא ידים תחילת גזירתן לשריפה וצ”ב, מה נפק”מ בזה, שבתחילת הגזירה – היתה לשריפה, ולא קודם לתלות ואח”כ לשרוף?
שאלה: רש”י מסכת שבת דף יד עמוד ב משקה הזב – היוצא ממנו: רוקו וזובו ומימי רגליו.
וצ”ב, אמאי לא נקט רש”י אף דמעותיו דזב.
שאלה: רש”י שבת יד: ד”ה “ובי”ח דבר נחלקו”.
פירש, דבאותן י”ח דבר שגזרו – היו במחלוקת בית שמאי ובית הלל, אלא שרבו בית שמאי במניין.
ולכך פסקו כמותם.
משמע, שבשאר מקומות בש”ס – אין ב”ש רוב, אלא ב”ה הם הרוב.
וא”כ צ”ב, אמאי צריכה לצאת בת קול לומר דהלכה כבית הלל, הא הם הרוב, ופשיטא דהלכה כמותם, דאחרי רבים להטות.
שאלה: משנה מסכת תרומות פרק ה משנה ח’ סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה ורבי שמעון מתיר: וכתב בפירוש המשניות, דאין הלכה כרבי שמעון.
וצ”ע, דבחיבורו פסק כרבי שמעון.
שאלה: מגילה יד: “אלא מלמד שגילתה את שוקה, והלך לאורה שלש פרסאות.
אמר לה השמיעי לי אמרה לו”.
ובהגהות הגר”א מחק תיבות אלו, מדוע מחקם.
שאלה: שבת טו.
“וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא: מעת לעת – ממעט על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה – ממעט על יד מעת לעת”.
וצ”ב, אמאי צריך לומר לא כדברי זה ולא כדברי זה.
שיאמרו את דעתן – ותו לא מידי.
שאלה: שולחן ערוך הלכות תפילין סימן לז סעיף ב מצותן להיותם עליו כל היום, אבל מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם, ואין כל אדם יכול ליזהר בהם, נהגו שלא להניחם כל היום.
וכתב בביאור הלכה עיין בפמ”ג שמסתפק אם מן התורה חייב כל היום או מן התורה די ברגע אחד שמניח ומדרבנן כל היום ובטלוה עכשיו שאין לנו גוף נקי ומסיק דעיקרן של דברים דאם לא הניח יום א’ כלל לתפילין ביטל מ”ע ובהניח רגע עליו קיים המצוה אבל מצוה מן המובחר מן התורה להיותן עליו כל היום וכו’ עיין שם.
ובספר ישועות יעקב פסק דמן התורה מצותן כל היום עיין שם.
ועיין בספר א”ר שמוכח מדבריו דמי שיודע שיש לו גוף נקי אין לו לפטור א”ע ממצות תפילין כל היום.
ויל”ע לפי זה, אמאי לא מצינו לגדולי ישראל שהלכו בתפילין כל היום, הא הם בודאי יכולים לשמור את עצמם.
שאלה: מנחות מד.
“זה מתן שכרו בעה”ז, ולעה”ב איני יודע כמה”.
ובהלכות קטנות למרדכי (מנחות) פרק התכלת רמז תתקנא, הגירסא “זה מתן שכרה בעולם הזה ובעולם הבא עין לא ראתה”, וצ”ב, דעין לא ראתה אלוקים זולתך נאמר במסכת ברכות על תלמידי חכמים, ולא על זה.
שאלה: נאמר הרבה בגמרא “כרכי הים”.
איה מקומם?
שאלה: ידוע, דכל אתין מרבין.
האם בכל מקום שכתוב “את” זה מרבה? דלפעמים זה נצרך כדי להבין פשוטו של מקרא, ובלא “את”, נראה הפסוק משונה.
וא”כ – מה הכלל בזה?
בתודה גדולה
אהרן אריה כהן
***
תשובה
לכבוד הרב אהרן אריה כהן שליט”א
שלום רב
שאלה: ידוע שממזר ת”ח קודם לכהן גדול ע”ה, וצ”ב לפי”ז מדוע מכבדים כל כהן לעלות ראשון לתורה ולפתוח ראשון וכו’.
תשובה: מה שמכבדים גם כהן ע”ה בעליה לתורה לפני ת”ח אינו מעיקר הדין אלא מפני דרכי שלום.
כמש”כ השו”ע או”ח סי’ קל”ה סעי’ ד’ המנהג הפשוט שאפילו כהן עם הארץ קודם לקרות לפני חכם גדול ישראל, וכתב המ”ב סקי”א, ר”ל אף דהרבה ראשונים סוברין דלא נעשה תקנה זו להקדים עם הארץ לפני החכם מ”מ המנהג כהפוסקים שסוברין דלענין קריאת התורה בביהכ”נ מפני דרכי שלום לא חילקו בזה עכ”ל.
וכתב הזרע יצחק בפ”ה דגיטין וז”ל, גמ’ שאני רב הונא וכו’ מיכף הוו כייפי ליה עיין בפי’ הרמב”ם במשניות ומריהטא דלישנא משמע דאם בש”ה ת”ח קודם לכהן ולא כתב תנאי דמיכף הוו כייפי דאין כמותו בכל המקומות וקשה דהא בגמרא קאמר דדוקא משום דמיכף הוו כייפי וי”ל דהרמב”ם מפרש דר’ אמי ור’ אסי הוו בב”ה דרב הונא והא דקאמר חשיבי דא”י להגדיל חשיבותם לא לומר דשם היו אז והא דקאמר מיכף הוו כייפי ליה ר”ל דהיה חכם מאותם הכהנים שהיו מצוים והב”י א”ח סי’ קל”ו כתב בדעת הרמב”ם דלאו דוקא חכם יותר מן הכהנים המצויין שם אלא צריך שיהיה גדול יותר אפילו מכהנים שבמקום אחר ע”ש.
ולפ”ז א”ש מאי דאיתא בסוגיין מיכף הוו כייפי אבל צריך ליישב תחילת לשונו בשאין שם חכם גדול ממנו וכו’ משמע ממנו דוקא וכן מ”ש קצתם יותר חכמים מקצתם וצ”ל דלאו דוקא דכל עצמו דהרמב”ם לא בא אלא לגנות המנהג דאפילו כהן ע”ה קודם דבהא כ”ע מודו דהא חייב מיתה למאן דמפרש הך בקריאת התורה ועיין בסוף מגילה [דף כ”ח ע”א] ובתוס’ דידן [בד”ה אפילו] ודע דלפי פשיטות דברי הרמב”ם כדכתיבנא ניחא בפשיטות מתני’ דהוריות [פ”ג מ”ח ובש”ס הוא בדף י”ג ע”א] שהביא הוא דקתני בזמן שכולם שוין אבל אם היה ממזר ת”ח קודם לכ”ג ע”ה דקשה דיוקא דרישא אסיפא דמרישא משמע טעמא דשוין הא אם היו קצתם יותר חכמים מקצם כל מי שהוא חכם ביותר קודם ומסיפא משמע דוקא ע”ה דאינו חכם כלל אלא דהתירוץ מבואר דאמרינן הא אינן שוין נעשה כע”ה כאורחין בכל דוכתא דק’ דיוקא דרישא אסיפא אבל לדרך ב”י דאפילו חכמים קצתם מקצתם בעינן דליכא דכותיה בכל מקום קשה דיוקא דרישא דמשמע דאם אינן שוין סגי וי”ל דשוים דקתני לאו דוקא אלא כל שאינו גדול דליכא דכותיה שוין וסיפא דוקא ע”ה ולשאר פוסקים כבר יישב שם הב”י מתני’ דהוריות ע”ש.
עכ”ל.
שאלה: עירובין סא: אמר רבן גמליאל: מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים, וצ”ב, איך דר ר”ג עימו והא כתיב “הרחק משכן רע”.
תשובה: כנראה שהיו סיבות אחרות שהוצרך לדור שם ולא היה בידו להוציא את הצדוקי משכונתו.
שאלה: מבואר בשבת יד: דגזרו טומאה על ארץ העמים.
וצ”ב, על מה סמכו כהנים הדרים שם והנוסעים לשם.
עי’ בעירובין מ”ו ב’ ומ”ז ב’ באיזה אופנים מותר לכהן לצאת לחו”ל, ומ”מ באופן רגיל לסתם יציאה אסור.
שאלה: שבת דף יד: “אלא אתו אינהו, גזור ולא קבלו מינייהו, ואתו תלמידייהו – גזרו וקבלו מינייהו.
וצ”ב, כיצד משמאי והלל – לא קבלו, ומהתלמידים – קבלו.
תשובה: עברו כבר שנים מן הפעם הראשונה והיה יותר מודעות לקיים גזירה זו, א”נ מאחר שהיו רוב חכמי הדור יחד במושב ובמנין משא”כ שמאי והלל בלבד שאע”פ שהיו גדולי הדור מ”מ היו רק שניים.
שאלה: שם: והאמר אילפא ידים תחילת גזירתן לשריפה וצ”ב, מה נפק”מ בזה, שבתחילת הגזירה – היתה לשריפה, ולא קודם לתלות ואח”כ לשרוף?
תשובה: נפק”מ לבית דין שאינו גדול כשלמה המלך שאינו יכול לבטל גזירה זו כלל, ואי הוה סבירא לן דידים אין תחילת גזירתן ע”י שלמה המלך לשריפה אלא ע”י ב”ד אחר, א”כ כדי לבטל סגי בב”ד שגדול מאותו ב”ד וא”צ שיהיה גדול בחכמה ובמנין מב”ד של שלמה המלך.
וכמו”כ הוא נפק”מ לפרש סוגיא דהתם בגמ’ בשבת – מה גזרו תלמידי ב”ש וב”ה.
שאלה: רש”י מסכת שבת דף יד עמוד ב משקה הזב – היוצא ממנו: רוקו וזובו ומימי רגליו.
וצ”ב, אמאי לא נקט רש”י אף דמעותיו דזב.
תשובה: באמת אין חילוק בין דמעת עינים לשאר הנך, כמבואר בכריתות י”ג א’ ונדה נ”ה ב’ ורמב”ם פ”י מהל’ טואו”כ ה”ה, אבל רש”י נקט דברים המצויין, דרוק ומ”ר מצויין תמיד, וכן זוב אע”ג דבסתם בנ”א אינו מצוי מ”מ בזב עצמו מצוי.
שאלה: רש”י שבת יד: ד”ה “ובי”ח דבר נחלקו”.
פירש, דבאותן י”ח דבר שגזרו – היו במחלוקת בית שמאי ובית הלל, אלא שרבו בית שמאי במניין.
ולכך פסקו כמותם.
משמע, שבשאר מקומות בש”ס – אין ב”ש רוב, אלא ב”ה הם הרוב.
וא”כ צ”ב, אמאי צריכה לצאת בת קול לומר דהלכה כבית הלל, הא הם הרוב, ופשיטא דהלכה כמותם, דאחרי רבים להטות.
תשובה: מ”מ היכא דמסתבר טעמיה של המיעוט הרשות ביד בתראי לפסוק כמיעוט היכא דלא עמדו למנין, אבל היכא דעמדו למנין וקבעו הלכה א”א להכריע כנגדם, ולכן בשאר התורה יש רוב אבל לא עמדו למנין, ולכן צריך בת קול, משא”כ הכא יש רוב ועמדו למנין ולכן ברוב כאן א”צ בת קול.
ואי’ בירוש’ שהיו הורגין בהן בתלמידי ב”ה כדי שלא יכנסו למקום שעמדו למנין, אע”פ שבאמת היה בעולם רוב ב”ה, מ”מ אלו שעמדו למנין והכריעו את ההלכה היו הרוב מב”ש, ואיתא בגמ’ שבת שם שאותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו עגל.
ועי’ בתשוה”ג הרכבי סי’ ר”נ שכתבו ז”ל, בזה”ל, אלא כי מאשר שנוי והיה הלל כפוף ויושב לפני שמאי והיה הדבר קשה לישראל כיום שנעשה בו עגל מראין הדברים שהרבה מישראל חברו עם שמאי על הלל אותו היום וגבר בהן שמאי מאד.
והיה הלל צריך בדברים שהיה נושא ונותן עמו להראות כאילו הוא תובע ללמוד וכאדם שהוא שואל להתלמד.
ולולא כן לא היו מניחין אותו אותן החברים שחברו עליו להתגבר עליו.
והוצרך הלל להמאיך את נפשו ולכפוף את עצמו כדי שיצאו הדברים ולא יוכל שמאי להימנע מלהשיב עד שהראה את הרבים כי קנט שמאי והשוה את המדה שהיה מאז חולקה.
כי מעיקרה היה חולק בין בוצר למוסק ודחקו הלל בתשובה עד שקנט והשוה ביניהן ונראה כי בטלו דבריו.
ולולי [ע”ב] שכפף עצמו הלל לא יכל לזאת מאשר חברו עם שמאי שלא כדת כמי שעשו את העגל שלא כדת עכ”ל.
שאלה: משנה מסכת תרומות פרק ה משנה ח’ סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה ורבי שמעון מתיר: וכתב בפירוש המשניות, דאין הלכה כרבי שמעון.
וצ”ע, דבחיבורו פסק כרבי שמעון.
תשובה: יתכן שחזר בו, ויש שכתבו ליישב הקושיא, יעוי’ במעשה רוקח ועלי תמר ומחנה יהודה בחיבורו פי”ג מהל’ תרומות ה”ו [ראה מפרשי היד החזקה מהדורת עוז והדר].
שאלה: מגילה יד: “אלא מלמד שגילתה את שוקה, והלך לאורה שלש פרסאות.
אמר לה השמיעי לי אמרה לו”.
ובהגהות הגר”א מחק תיבות אלו, מדוע מחקם.
תשובה: עי’ בתוס’ שם התמיהות שיש בגמ’ שם, וגם המפרשים טרחו ליישב אמאי לא נחשב לדוד לחטא [שהרי לא נזכר לדוד חטא זה מלבד חטא בת שבע].
שאלה: שבת טו.
“וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא: מעת לעת – ממעט על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה – ממעט על יד מעת לעת”.
וצ”ב, אמאי צריך לומר לא כדברי זה ולא כדברי זה.
שיאמרו את דעתן – ותו לא מידי.
תשובה: אפשר שהיו יכולים לטעות בכוונתם שבאו לבאר את דעת אחד מן החולקים דלעיל.
שאלה: שולחן ערוך הלכות תפילין סימן לז סעיף ב מצותן להיותם עליו כל היום, אבל מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם, ואין כל אדם יכול ליזהר בהם, נהגו שלא להניחם כל היום.
וכתב בביאור הלכה עיין בפמ”ג שמסתפק אם מן התורה חייב כל היום או מן התורה די ברגע אחד שמניח ומדרבנן כל היום ובטלוה עכשיו שאין לנו גוף נקי ומסיק דעיקרן של דברים דאם לא הניח יום א’ כלל לתפילין ביטל מ”ע ובהניח רגע עליו קיים המצוה אבל מצוה מן המובחר מן התורה להיותן עליו כל היום וכו’ עיין שם.
ובספר ישועות יעקב פסק דמן התורה מצותן כל היום עיין שם.
ועיין בספר א”ר שמוכח מדבריו דמי שיודע שיש לו גוף נקי אין לו לפטור א”ע ממצות תפילין כל היום.
ויל”ע לפי זה, אמאי לא מצינו לגדולי ישראל שהלכו בתפילין כל היום, הא הם בודאי יכולים לשמור את עצמם.
תשובה: מנא לן שלא היו חולי מעים או עכ”פ במצב שקשה לשמור את זה, דהדורות היום חלושין מאוד, וא”ז תליא בחכמה ובכשרון, אלא בבריות גופא מי שגופו חזק כא’ הגיבורים אשר בארץ, ועובדא ידענא בא’ מגדולי עולם בדור האחרון ששאלוהו אם צריך ע”פ דין להניח כל היום [מי שיכול] ואמר שכן, אע”פ שהוא עצמו לא הניח.
שאלה: מנחות מד.
“זה מתן שכרו בעה”ז, ולעה”ב איני יודע כמה”.
ובהלכות קטנות למרדכי (מנחות) פרק התכלת רמז תתקנא, הגירסא “זה מתן שכרה בעולם הזה ובעולם הבא עין לא ראתה”, וצ”ב, דעין לא ראתה אלוקים זולתך נאמר במסכת ברכות על תלמידי חכמים, ולא על זה.
תשובה: בגמ’ בברכות שם נזכרו כמה דברים שעליהם נאמר עין לא ראתה, וא”כ אי”ז פרט שרק ע”ז אלא יתכן שבכל דבר שמתן שכרו גדול משאר דברים ע”ז אמרינן עין לא ראתה אלהים זולתך, וגם בגמ’ שם איכא למ”ד דס”ל שכל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים עצמן עין לא ראתה וגו’, ופליגא דמ”ד במקום שבע”ת עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד, וא”כ אפשר דלדידה אפכא הוא דקרא דעין לא ראתה מיירי בבע”ת, וברמב”ם נפסק כהמ”ד השני, וצ”ב.
שאלה: נאמר הרבה בגמרא “כרכי הים”.
איה מקומם?
תשובה: יש אולי השערה שהיינו איי אירופה או צרפת, ראה בספר ירושתינו באחד הקבצים.
שאלה: ידוע, דכל אתין מרבין.
האם בכל מקום שכתוב “את” זה מרבה? דלפעמים זה נצרך כדי להבין פשוטו של מקרא, ובלא “את”, נראה הפסוק משונה.
וא”כ – מה הכלל בזה?
תשובה: בחז”ל נראה דאן דדריש את דריש לזה כמעט בכל דוכתא, ורק היכא דהוה ס”ד שלא לחלק ביניהם את יוכל לחלק, עי’ מגילה ב’ ב’.
ומה שכתבת מצד שהפסוק משונה הנה השפה המדוברת אצלינו כיום אינה ממש עם כל פרטיה של לה”ק של המקרא, ודרך המקרא לקצר בתיבת את במקום שאין מוכרח לאשמעינן מידי לדעה זו.
בכבוד רב
***
קרא פחותמה שהקשה בהא דגרסי’ ביומא דף עה ע”א: תניא רבי יוסי אומר כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין כיצד שנים שבאו לפני משה לדין זה אומר עבדי ...קרא עוד
מה שהקשה בהא דגרסי’ ביומא דף עה ע”א: תניא רבי יוסי אומר כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין כיצד שנים שבאו לפני משה לדין זה אומר עבדי גנבת וזה אומר אתה מכרתו לי אמר להם משה לבוקר משפט למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון בידוע שזה גנבו אם נמצא עומרו בבית רבו שני בידוע שזה מכרו לו וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין זה אומר היא סרחה עלי והיא אומרת הוא סרח עלי אמר להם משה לבקר משפט למחר אם נמצא עומרה בבית בעלה בידוע שהיא סרחה עליו נמצא עומרה בבית אביה בידוע שהוא סרח עליה.
וקשה דהא לא בשמים היא (ב”מ נ”ט א’ ותמורה ט”ז א’).
תשובה – הנה באמת בזה האריכו המפרשים ז”ל וזו אינה צריכה לפנים, ונחלקו המפרשים ז”ל בזה לב’ כתות: יש מהם אומרים דבאמת לא היה סומך מרע”ה על המן אלא היה דן דין אמת, וכדי לסבר את האוזן היה המן מוכיח, ויש מהם אומרים, דבאמת ל”א תורה לא בשמים היא אלא על גילוי ההלכה עצמה, אבל לספר המציאות ע”פ הוכחה משמים כדי שנדון דין תורה עפ”ז מעצמינו בזה אין חסרון, ועיין באיזהו מקומן ביומא כאן ובס’ נפלאות מתורתיך להרב יוסף לורנץ שהאריך בזה, וכן המהר”ץ חיות דבר בזה [וכל הנ”ל אינם לפני כעת].
ורק אציין כאן כמה מפרשים שדברו בזה.
ז”ל המהר”ם ן’ חביב בתוספת יום הכיפורים [מסכת יומא דף עה ע”א]: ומיהו קצת תימה איך ספק זה דבן ז’ לראשון דהוא ספק לכמה ענינים חמורים כגון אם הכה את אביו שחייב סקילה ולענין ערות אשת אביו היה פוסקים אותו ספק ע”י עומר של מן שנמצא בבית הראשון או השני והלא אפילו נביא גמור שיאמר אני ידעתי בנבואה שפ’ הרג את הנפש או חילל שבת או בענין הספיקות פ’ הוא בן פ’ מסתברא שלא יעשו על פיו כי על פי שני עדים יקום דבר ודוגמא לזה בענין ספיקות התורה לא יכול הנביא לומר נאמר לי בנבואה שכך הלכה ה”ז נביא השקר ויחנק כמ”ש הרמב”ם פ”ט מיסודי התורה ובפי’ המשנה הביא ראיה לזה ממ”ש פ’ העור והרוטב דף קכ”ד אלו אמרו יהושע בן נון לא צייתנא ליה וכן אמרו אם יבא אליהו ויאמר חולצין בסנדל אין שומעין לו דלא בשמים הוא ובענין פירושי התורה אין הולכין אחר נבואה אלא אחר החכמים יע”ש באריכות וכן נ”ל שהוא לענין הדין ואין הולכין אחר נביא שיאמר בענין ספק בן ז’ לראשון פ’ הוא בן פ’ וסקלוהו או פ’ מכר עבדו לפ’ דעל פי שנים עדים יקום דבר כתיב ואמרינן ספ”ק דר”ה בקש קהלת לדון דינין שבלב שלא בעדים והתראה יצתה ב”ק וא”ל וכתוב יושר דברי אמת כו’ וזה נ”ל טעם מה ששנינו בסוף עדיות וחכ”א דאליהו אינו בא לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם וכן פסק הרמב”ם סוף ה’ מלכים יע”ש.
וכן ק”ל הא דאמרינן פ”ב דשבת דל”ד דטיהר רשב”י מקום ספק טומאה ע”י תורמוסין כל היכא דהוי קשי כו’ ופירש רש”י היו מקצצין תורמוסין ומשליכן שם כו’ הכי מפרש בפסיקתא דפ’ העומר ובס’ זרעים ירוש’ כו’ עכ”ל והוא בפ”ט דשבועות ומ”ר פ’ וישלח גבי ויחן את פני העיר יע”ש וק”ל עלה היאך סמך רשב”י על הנס לטהר מקום ספק טומאה והתוספות שם בשבת לא רצו לפרש דהיה על הנס שכתבו וז”ל כל היכא דהוה קשי טהריה כדפי’ בנדה דף ס”א דתניא אר”י בן שאול מעשה בסלע כו’ א”ל הביאו לי כו’ ובשלמא לפי’ התוס’ ניחא דהוא בדיקה יפה המקובלת להם מסיני ואינהו בקיאי בבדיקה זו אבל בדיקה בדרך נס לא שמענו ואפשר ליישב עם מה שסיימו במדרש דרשב”י נשבע ואמר יבא עלי אם אין בידי הלכות כשער ראשי על טבריא שהיא טהורה חוץ מזה ומזה יע”ש ונמצא לפי זה דעיקר מה שסמך רשב”י לטהר טבריא היה על ההלכות שהיו לו על אותו ספק טומאה שהיה שם אלא שהכהנים היו מחמירים בדבר ומפקפקים על סברת רשב”י ולהוציא מלבם עשה אותות ומופתים כההיא דפרק הזהב חרוב יוכיח וכותלי בית המדרש יוכיחו ואף על גב דקי”ל לא בשמים היא ואין משגיחין בבת קול מ”מ היכא דהנס או הבת קול מסייע לקרא או להלכה עבדינן כותיה דהא קי”ל כב”ה משום בת קול משום דמסייע לקרא דכתיב אחרי רבים להטות כמ”ש התוספות פרק א”ט דף מ”ט ע”א יע”ש.
והכא נמי אפשר לומר דמכח ההוכחות וההלכות היה פוסק הדין מרע”ה אם הוא בן ז’ לראשון או בן ט’ לאחרון או אם אותו עבד היה של ראובן או של שמעון או אם היא סרחה עליו או הוא סרח עליה והיו מפקפקים בדין ההוא ולהוציא מלבם עשה להם אות ומופת של עומר ע”ד שעשה רשב”י בטהרת טבריא כדכתיב’ וכה”ג צריך לפרש ההיא דאמרינן פ”ג דמכות בג’ מקומות הופיע רה”ק בב”ד של שם ובב”ד של שמואל ושל שלמה דהוצרך הבת קול לאלומי למה שהיו פוסקים הדיינים שלא יגמגמו על אותו הדין אבל עיקר הדין לא היו פוסקים על פי בת קול דאין משגיחין בבת קול ודוק עכ”ל.
וכונת דבריו, כי משה וזקני ישראל היו פוסקים מיהו אביו של ספק זה, לא על פי מקום הימצאו של המן, אלא על פי ראיות והוכחות הלכתיות שהובאו לפניהם.
אולם כאשר היו אנשים שפיקפקו בפסק, בא המן והסיר כל ספק מלב המפקפקים, ומעתה גם הם שוכנעו לקבל את הפסק שהיה כאמור אך ורק מכח ההלכה.
מיהו מ”ש מהגמ’ ביבמות על חליצה במנעל ובסנדל לכאורה קצת יש להעיר ע”ז דהתם לא מיירי במידי דאורייתא, ובדרבנן לא חשיב גזירה אם לא נתפשט הדבר.
ובס’ גבורת ארי [מסכת יומא דף עה ע”א] כתב וז”ל: גד שמגיד להם לישראל אי בן ט’ לא’ [וכו’].
ק”ל הא תנן פרק ד’ דיבמות (דף מ”ג) וכן שאר כל הנשים לא ינשאו עד שיהא להן ג’ חדשים ואמר שמואל בגמ’ דנפקא ליה מקרא להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך להבחין בין זרעו של א’ לזרעו של ב’ וכיון דג’ חדשים להבחנה מן התורה הוא למה קרא קרא { [פי’ המקרא כינה].
}להמן גד שמגיד אי בן ט’ לא’ או בן ז’ לב’ אטו ברשיעי עסקינן שנושאין בתוך ימי הבחנה והא מסיק התם דכולי עלמא אית להו הבחנה אפילו ר”י מיהו לרבא דמפ’ התם טעמא דהבחנה משום גזירה שמא ישא אחותו מאביו כו’ ניחא דיש לומר דאכתי לא גזרו אבל לשמואל דנפקא ליה מקרא קשה וכי תימא כיון שאפשר להם להבחין על ידי המן לא צריך להם להמתין ג’ חדשים ליתא הא לא היו בטוחים שלא יפסק להם המן בכל יום כדאמר ר”ש לקמן מפני מה לא ירד המן פעם אחת בשנה כו’ מי שיש לו ד’ או ה’ בנים דואג שמא לא ירד המן למחר ועוד דקרא דוהמן כזרע גד נאמר קודם שילוח המרגלים והיו ראוים לכנוס לא”י מיד כמו שאמר משה ליתרו נוסעים אנחנו וכו’ כמו שאמרו רז”ל וכדפירש רש”י התם ובאותו זמן איך סמכו לישא בלא הבחנה על המן הא אין הבחנת המן אלא לאחר לידה בבית מי מהן נמצא עומר הנולד ואם יכנסו לארץ בתוך כך ויאכלו מתבואת הארץ ואין צריך לירידת המן אין כאן הבחנה וקרא דלהיות לך מצריך הבחנה.
ויש לומר אפילו לשמואל הבחנה אינו מן התורה וקרא אסמכתא בעלמא הוא תדע דבפרק י”א דיבמות (דף ק’) אמר שמואל עשרה כהנים עומדים ופי’ א’ מהם ובעל הולד שתוקי שמשתקין אותו מדין כהונה מאי טעמא דאמר קרא והיתה לו ולזרעו אחריו בעינן זרעו מיוחס אחריו ופריך גבי אברהם ולזרעך אחריך מאי מזהר ליה ומשני דלא לנסוב שפחה ונכרית כו’ והשתא מאי ק”ל גבי אברהם מאי מזהר הא שמואל גופיה דרש לקרא דאברהם נמי כהאי גוונא דקרא דפנחס לזרעו מיוחס אחריו ולהבחנה אלא ודאי ההיא דרשא דהבחנה אסמכתא בעלמא היא מיהו בלאו הכי לא קשה מידי דהא יש להבחין על ידי בדיקת דדין ובדיקת הילוכא כדאמרינן התם אלא דחשו שלא תתגנה ואשה מחפה עצמה והא אינו אלא מדרבנן ומן התורה שפיר דמי והיכא דאתרמי שלא נבדקה היה המן מגיד עכ”ל.
ובס’ דעה”ד [יומא דף עה ע”א], כתב: ואולי י”ל בהנ”ל, דכיון דאכלו לחם אבירים – ואחז”ל במכילתא (פר’ בשלח) לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, א”כ אכילה כזו היתה משפיעה על בנ”י שלא יגיעו לאיסור של מחיקת השם, ויתפייסו אחרי ירידתו, שהתבררה האמת, וכמו שאמר חכ”א זצ”ל את דברי התוספתא דאין בן סורר ומורה בירושלים – כי מאכילת קדושה דמעשר שני בירושלים אין חשש שיגיע לו איסורים כאלו על שם סופו { עתוס’ ב”ב כ”א.
}ועי’ במשך חכמה (פר’ כי תצא) ודו”ק.
ויש להתבונן בדבריו, ומ”מ הצגתיו לשלמות הדברים.
יום שישי י”ב אייר תשע”ו האם היה מותר למול בשבת קודם מתן תורה א) מה שהקשה דשבת נתנה במרה, וא”כ היאך ידעו שמילה דוחה שבת עד שנאמר (ויקרא י”ב ג’) וביום השמיני אפילו בשבת (שבת קל”ב א’), הנה איתא במס’ תענית דף ...קרא עוד
יום שישי י”ב אייר תשע”ו
האם היה מותר למול בשבת קודם מתן תורה
א) מה שהקשה דשבת נתנה במרה, וא”כ היאך ידעו שמילה דוחה שבת עד שנאמר (ויקרא י”ב ג’) וביום השמיני אפילו בשבת (שבת קל”ב א’), הנה איתא במס’ תענית דף יז ע”ב, וז”ל, אמר ליה רבינא לרב אשי הא מקמי דאתא יחזקאל מאן אמרה אמר ליה ולטעמיך הא דאמר רב חסדא דבר זה מתורת משה לא למדנו ומדברי קבלה למדנו כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי (לשרתני) הא מקמי דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא גמרא גמיר לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא הכי נמי גמרא גמיר לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא ע”כ.
וה”ה הכא י”ל דאסמכה אקרא, וגם על כל המצוות נאמר בתו”כ ר”פ בהר שאע”פ שנאמרו רק אח”כ מ”מ נאמרו כבר פרטותיהן וכללותיהן מסיני, וה”ה מצות שבת שנאמרה קודם י”ל שנאמרו פרטותיה קודם.
ובפרט כאן שלא נאמר בפסוק איזה פרטים נאמר במרה, ואיזה פרטים לא נאמרו שם, ובתורה נכתבו כל פרשיות של מלאכות ואיסורי וקידושי שבת רק אח”כ, וא”כ מה שנתרץ על כל הפרטים נתרץ על מילה בשמיני.
ובענין התו”כ הנ”ל עיין במס’ חגיגה דף ו ע”א-ב, וז”ל, רבי ישמעאל אומר כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד ורבי עקיבא אומר כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב ע”כ, ויש להעיר קצת מדכתיב גבי מקלל כי לא פורש מה יעשה לו וצל”ע.
עוד יתכן דבאמת לא היה להם עדיין היתר בזה, וכתב רש”י במסכת הוריות דף ח ע”א וז”ל, איזו היא מצוה שהיא בדבורו של הקדוש ברוך הוא וצוה ע”י משה הוי אומר זו עבודת כוכבים – דאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום דהיינו ששמעו בדבורו של הקדוש ברוך הוא וצוה ע”י משה בכמה פרשיות שבתורה כגון לא תשתחוה לאל אחר דלא שמענו אלא מפי משה עכ”ל.
ויש להבין מדברי רש”י דמה שנאמר מתחילה בסיני לא כלל את כל הפרטים, וכמו שלא תשתחוה לא נאמר אז, וה”ה גם לענינינו, וכל עוד שלא נאמר לא הותר.
והנה הרמב”ם בהקדמתו לספר משנה תורה כתב שיש דרשות שחידשו חכמים מדעתם, וכתוב ברות רבה פרשה ה’ ג’ וז”ל, ותלכי אל [עם] אשר לא ידעת תמול שלשום שאלו באת תמול שלשום לא היינו מקבלין אותך, שעדיין לא נתקבלה הלכה: עמוני (דברים כ”ג ד) – ולא עמונית, מואבי (דברים כ”ג ד) – ולא מואבית ע”כ.
וה”ה לענינינו, אכן כאן הוא יותר מצד הדין ושם י”ל שהוא גלויי מילתא שנתגלה אח”כ.
אבל הנה בפסיקתא דרב כהנא (בפיסקא טז – נחמו) הלשון אחרת, וז”ל, ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשם, אמ’ לה שאילו באת אצלינו מתמול שלשם לא היינו מקבלין אותך, שעדיין לא נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית עכ”ל.
וכתוב עוד ברות רבה פרשה ד וז”ל, ויולד מן חדש אשתו (דברי הימים א’, ח’ ט) ולא היה צריך קרייא למימר, ויולד מן בערה אשתו? אלא בימיו נתחדשה הלכה, עמוני – ולא עמונית, מואבי – ולא מואבית.
בעלמא ע”כ.
ומבואר לכאורה שהוא חידוש הלכה ממש, ולכך כתיב חודש אשתו, ויל”ע בכ”ז.
האם מותר למצורע לפרסם חטאו
ב) מה שהקשה מ”ט צריך להכריז טמא טמא יקרא, הרי אמרינן חציף עלי מאן דמפרש חטאיה (ברכות ל”ד ב’).
תשובה בחטא מפורסם שרי כמ”ש בשו”ע, וכאן שניכר ועל שפם יעטה בודאי שרי, וכמו”כ כשיש בזה תועלת שאני, וכמ”ש בשבת ס”ז א’ צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשין עליו רחמים.
[ובעצם כאן אינו מודיע חטאו רק צרעתו, ויש לדון האם שייך ג”כ שיצטרע שלא בחטא, ביסורין של אהבה, ועיין ברכות ה’ ב’ מ”ש שם ע”ז, מיהו בנגעי בתים משמע דשייך].
בהנ”ל – מדוע לבקש מאחרים שיתפללו עליו
ג) מה שהקשה מ”ט מבקש מאחרים והרי תפילת החולה יפה להתקבל (ב”ר פנ”ג י”ד).
תשובה הנה פשוט שתפילת רבים עדיפא, ובנדרים ח’ א’ איתא שהמנודה בחלום ילך בפרשת דרכים ויאמר שלום לעשרה, ועי’ בראשונים שם שפי’ שהוא כדי שיקבל מי’ אנשים שלום שהוא ברכה, וה”ה הכא שרבים מתפללין עליו, ואע”פ שיש מעלה בתפילת החולה מ”מ יש מעלה גם בתפילת רבים, וכ”ש כשיש צדיקים ממנו והוא רשע ופשוט.
האם נגעי עור בשר הם דבר שבטבע או לא
ד) כתב הרמב”ן (ויקרא פרק יג מז), וז”ל, והבגד כי יהיה בו נגע צרעת – זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה’ יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו.
ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא.
והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה’, כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה עכ”ל.
והקשה כת”ר ממה שכתב הרמב”ן הנ”ל וז”ל, רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, וצ”ע הרי רק על בגדים ובתים אמר דאינם בטבע ומ”ט עירב כאן נגעי בשר.
תשובה הרמב”ן כתב שרק בגדים ובתים אינם בטבע, אבל גם מה ששייך בטבע שייך לראות עי”ז גילוי שכינה, כאשר זה קורה לאדם מיד אחר שעובר עבירה [וגם בימינו ניתן לראות כל הזמן גילויי שכינה כאלו, ועיין בארחות יושר], וכתב הרמב”ן לפני כן וז”ל, והתורה רצתה בטהרת ישראל ובנקיות גופם, והרחיקה החולי הזה מתחילתו, כי המראות האלו אינן עדיין צרעת גמורה אבל תבאנה לידי כך.
ויאמרו הרופאים בספריהם, הבהרות נירא מהן מהצרעת.
ולכך יאמר הכתוב בהן בתחילתן “נגע צרעת”, כלומר מכה של צרעת, איננה צרעת גמורה, ובהיות סימני הטומאה גמורין לאחר ההסגר שיאמר “צרעת היא”, יתכן שהיא צרעת גמורה עכ”ל.
וא”כ זה דבר ששייך ברפואה ופשוט.
האם נגעים מדבקים
ה) מה שהקשה בהנ”ל, דאם איתא שנגעים הם דבר טבעי א”כ איך נותנים לחתן ז’ ימים, הרי בכל מחלה יש חשש שידבק.
תשובה לא הבנתי מה מקשה, דאטו רוצה שיסגירוהו כדין מצורע רק משום שהוא מדבק, דבודאי שבכל מחלה מדבקת יש להזהר בזהירות המצויה, אך א”צ להסגירו, ובלא”ה הרי יש מחלות שאינן מדבקות.
נגעים בחו”ל ובירושלים
ו) כתב הרמב”ן (ויקרא י”ג מ”ז) וז”ל, והבגד כי יהיה בו נגע צרעת – זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה’ יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו.
ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא.
והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה’, כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה.
ובתורת כהנים (מצורע פרשה ה ג) דרשו עוד, שאין הבית מטמא אלא אחר כבוש וחלוק, ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו.
והטעם, כי אז נתישבה דעתם עליהם לדעת את ה’ ותשרה שכינה בתוכם.
וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ, ולא הוצרך למעט מהן חוצה לארץ כי לא יארעו שם לעולם ע”כ.
והקשה כת”ר א”כ אמאי אין ירושלים מטמאה בנגעים, דאדרבה כיון שקדושה יותר דין הוא שינהגו בה נגעים.
תשובה זה פשוט שגם שיש מעלה וגדולה בהנהגה זו, שכל חוטא נענש בנגעים מ”מ יש בזה גם טומאה וגם פורענות וצער, ולכך במקום שקדוש מדי לא שייך, ופשוט.
בדד ישב מחוץ למחנה
ז) כתב רש”י ויקרא פרק יג (מו) וז”ל, בדד ישב – שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו.
ואמרו רבותינו מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד, הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל ע”כ.
והקשה כת”ר הרי על ז’ דברים הנגעים באים.
כמ”ש במס’ ערכין דף טז ע”א, וז”ל, א”ר שמואל בר נחמני א”ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין.
תשובה כולם הם דברים שמביאין לידי פירוד, לה”ר שפ”ד גזל וצרות עין, וגם גילוי עריות לתאוה יבקש נפרד שמפריד בין איש לאשתו, וגסות הרוח ג”כ שאפילו בנוה שלו אינו מתקבל, כמ”ש בפ”ט דסוטה, ובשבועת שוא יל”ע.
בענין הנ”ל
ח) מה שהקשה במ”ש (מ”ב ז’ ג’) וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער ופרש”י גחזי וג’ בניו.
והרי בעינן בדד ישב.
תשובה בר מינה דההיא שרשע היה, ורק לא הכניסוהו לפנים כיון שהיה מצורע ומטמא, אבל מצידו עשה מה שרצה, ואמר מר (סנהדרין ק”ז ב’) גחזי חטא והחטיא את ישראל.
מ”ט נאמר את כל עור הנגע ולא המנוגע
ט) מה שהקשה הרב חגי דעי, אני כולל קושייתו בתשובה וכדלהלן: כתב הרא”ם פרשת תזריע פרק יג פסוק יב וז”ל, מראשו של אדם ועד רגליו.
לא מראשו של נגע ועד רגליו, שהרי אחר זה פירש ואמר (פסוק יג ובספרא שם אות ב, ה): “וראה הכהן והנה כסתה הצרעת את כל בשרו”, שהוא בשרו של אדם.
ותניא בתורת כהנים: “את כל בשרו – להביא את בין האצבעות של ידים ורגלים”.
ותניא נמי: “כולו הפך לבן – יכול תוך ראשו ותוך רגליו, תלמוד לומר: ‘מראשו’ להוציא תוך ראשו, ‘ועד רגליו’ להוציא תוך רגליו”.
ותנן נמי בפרק ששי דנגעים (משנה ח): “דראש וזקן וכף הרגל אין מעכבין את הפריחה”.
ואם תאמר, אי הכי מאי “את כל עור הנגע” את כל עורו מיבעי ליה, כבר פירשו בתורת כהנים: מאי את כל עור הנגע, “עור הראוי לקבל נגע, פרט לשחין המורד ולמכוה המורדת”.
פירוש: שחין והמכוה כל זמן שהן מורדים, שיש בהם ליחה ולא העלו קרום מלמעלה, אינן מִטמאין בנגעים, דכתיב (פסוק יח) “ובשר כי יהיה בו שחין ונרפא והיה במקום השחין” וגו’, דוקא כשנרפא והעלה קרום מלמעלה אז אם היה בו שאת או בהרת ויש בהן אחד מסימני טומאה, וטמאו הכהן, אבל כל זמן שהוא מורד, שיש בו ליחה, אינו מקבל טומאה.
וכיון שאינו ראוי לקבל טומאה לאו ראוי לקבל נגע הוא, וכיון שאינו ראוי לקבל נגע, שיקבל טומאה, אינו מעכב את הפריחה, אבל אם העלו קרום מלמעלה, שהן ראויין לקבל טומאה, מעכבים את הפריחה, שאם פרחה הצרעת בכל עור הבשר ולא פרחה בהן, אינו טהור עכ”ל.
וכתב התורה תמימה הערות ויקרא פרק יג הערה סו [ע”ד התו”כ הנ”ל] וז”ל, הנה לפי הענין שהכיסוי צריך להיות בכל הגוף היה צ”ל וכסתה את כל עורו או את כל עור הגוף, ומדכתיב עור הנגע דריש שבא להורות שצריך לכסות עור הראוי לנגע, לאפוקי מקום שיש בו שחין המורד ומכוה המורדת [היינו שעדיין לא נתרפאו ויש בהם ליחה שאינם מטמאין בנגעים כפי שיתבאר לקמן פסוק י”ח] שאינו מעכב בפריחה, והיינו דאעפ”י שלא פרח הנגע עליהם, אך מכיון דפרח בשאר הגוף טהור.
וע”ע מדין זה במשנה ה’ פ”ז דנגעים ע”כ.
© כל הזכויות שמורות. תשפ"ד.
אין לפסוק הלכה למעשה מתוך האתר ללא שאלת חכם.
עקב עומס שאלות אין התחייבות להשיב לכל שאלה.
חובה לצרף פרטי יצירת קשר על מנת לקבל מענה
אנא הגדר את הסימנים שישמשו לסינון והפרדת ההערות.
אנא הגדר את הסימנים שישמשו לסינון והפרדת ההערות.
אנא הגדר את הסימנים שישמשו לסינון והפרדת ההערות.
האם אתה בטוח ששלחת שאלה בהלכה?
אם אתה בטוח בזאת, בדוק את מה ששלחת ונסה שוב (חסרות אותיות בעברית).
האם אתה בטוח ששלחת שאלה בהלכה?
אם אתה בטוח בזאת, בדוק את מה ששלחת ונסה שוב (חסרות אותיות בעברית).
כיצד נעשה זאת?
בטופס כאן למטה. בהמשך אולי נחשב את כל התהליך לכפתור אחד במידת הצורך