כהנים

הנה כתב רש"י דברים פרשת כי תבוא [פרק כט ו]: ותבאו אל המקום הזה - עתה אתם רואים עצמכם בגדולה וכבוד אל תבעטו במקום ואל ירום לבבכם, ושמרתם את דברי הברית הזאת.

דבר אחר ולא נתן ה' לכם לב לדעת, שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה ולפיכך לא הקפיד עליכם המקום עד היום הזה, אבל מכאן ואילך יקפיד ולפיכך (פסוק ח) ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו'.

ובפרשת ניצבים [פרק כט יב] כתב רש"י: והוא יהיה לך לאלהים - לפי שדבר לך ונשבע לאבותיך שלא להחליף את זרעם באומה אחרת, לכך הוא אוסר אתכם בשבועות הללו, שלא תקניטוהו אחר שהוא אינו יכול להבדל מכם.

עד כאן פירשתי לפי פשוטו של פרשה.

ומדרש אגדה למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים, חוץ ממ"ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לע"באלו, התחיל משה לפייסם אתם נצבים היום, הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה והרי אתם קיימים לפניו עכ"ל רש"י.

ובזה הקשה חכ"א שליט"א דלכאו' סותרין הדברים זל"ז, דהא קאמר מכאן ואילך יקפיד, ומה נחמה יש בזה שאמר אח"כ הרבה הכעסתם ואתם קיימים לפניו.

תשובה - הנה עיקר היישוב לזה ע"פ פשט ואמת, הוא שיש כאן מדרשות חלוקות, דהנה מקור הקטע הראשון המובא כאן הוא בבבלי ע"ז ה' ב', ומקור הקטע הב' דבכאן הוא בתנחומא, ומה שרש"י הביא תרויהו הנה היודע ורגיל בפרש"י ל"ק ליה זה כלל, שכן רש"י כמ"פ מביא מדרשות חלוקות, לפי המתישב בל' המקרא, ופעמים באותו הפסוק מביא ב' מדרשים הסותרין זא"ז, וכן דברים דלא כהלכתא לפי דעה יחידאה ע"מ לישב לשון הפסוק, ואין כאן שום הכרעה מצד רש"י, ובפרט שכבר ציין רש"י שעד כאן היה ע"פ פשט ועתה מעתיק מדרש, דבכה"ג בודאי אין מחוייב למש"כ במקו"א.

וראה עוד מה שהבאנו בתשובה אח"ז את לשון המהר"ל בפ' בראשית ע"ד רש"י שם: '.

.

.

והם שתי לשונות בבראשית רבה (ה, ט), דרכו של רש"י לפרש במקום אחד לשון אחד ובמקום השני לפי לשון השני' ע"כ.

אמנם להנהוג להקשות ולתרץ כל היכא דשייך, י"ל ג"כ באופן פשוט כדלקמן ומהני ג"כ לדידן כי היכי דלא לשוויי פלוגתא, דהנה בעצם לא היה כונת כל ישראל להרשיע באמת אח"כ, שיהיו יראים מן הקללות מחמת כן, אלא דחששו שמא יעברו על התורה בטעות או באקראי, ואם מקפיד כ"כ א"כ יש להם לחשוש הרבה, וע"כ צ"ל דזה היה החשש, דאם החשש היה ממש שרצו לעבור במזיד על כל התורה, א"כ מה שייך שינחם אותם ע"ז, כיון דע"ז ממש קאי הקללות, אלא שחששו כדפרישית, וע"ז אמר הרבה הכעסתם לפניו וכו', אמנם אין בא להוכיח שאין הקב"ה מקפיד כלל שאז היה שייך פירכא הנז' בשאלה, אלא שאין מקפיד כ"כ בקרוב לשוגג [כבהמקרה של קודם מ' שנה שיש בו צד שוגג, וכן בעוד מקרים] שיהיה כמו מזיד, וארך אפים אף במזיד.

ולכך אין להם לחשוש מאוד כיון שבעיקר כונתם לשמים.

מה שהקשה בהא דגרסי' ביומא דף עה ע"א: תניא רבי יוסי אומר כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין כיצד שנים שבאו לפני משה לדין זה אומר עבדי גנבת וזה אומר אתה מכרתו לי אמר להם משה לבוקר משפט למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון בידוע שזה גנבו אם נמצא עומרו בבית רבו שני בידוע שזה מכרו לו וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין זה אומר היא סרחה עלי והיא אומרת הוא סרח עלי אמר להם משה לבקר משפט למחר אם נמצא עומרה בבית בעלה בידוע שהיא סרחה עליו נמצא עומרה בבית אביה בידוע שהוא סרח עליה.

וקשה דהא לא בשמים היא (ב"מ נ"ט א' ותמורה ט"ז א').

תשובה - הנה באמת בזה האריכו המפרשים ז"ל וזו אינה צריכה לפנים, ונחלקו המפרשים ז"ל בזה לב' כתות: יש מהם אומרים דבאמת לא היה סומך מרע"ה על המן אלא היה דן דין אמת, וכדי לסבר את האוזן היה המן מוכיח, ויש מהם אומרים, דבאמת ל"א תורה לא בשמים היא אלא על גילוי ההלכה עצמה, אבל לספר המציאות ע"פ הוכחה משמים כדי שנדון דין תורה עפ"ז מעצמינו בזה אין חסרון, ועיין באיזהו מקומן ביומא כאן ובס' נפלאות מתורתיך להרב יוסף לורנץ שהאריך בזה, וכן המהר"ץ חיות דבר בזה [וכל הנ"ל אינם לפני כעת].

ורק אציין כאן כמה מפרשים שדברו בזה.

ז"ל המהר"ם ן' חביב בתוספת יום הכיפורים [מסכת יומא דף עה ע"א]: ומיהו קצת תימה איך ספק זה דבן ז' לראשון דהוא ספק לכמה ענינים חמורים כגון אם הכה את אביו שחייב סקילה ולענין ערות אשת אביו היה פוסקים אותו ספק ע"י עומר של מן שנמצא בבית הראשון או השני והלא אפילו נביא גמור שיאמר אני ידעתי בנבואה שפ' הרג את הנפש או חילל שבת או בענין הספיקות פ' הוא בן פ' מסתברא שלא יעשו על פיו כי על פי שני עדים יקום דבר ודוגמא לזה בענין ספיקות התורה לא יכול הנביא לומר נאמר לי בנבואה שכך הלכה ה"ז נביא השקר ויחנק כמ"ש הרמב"ם פ"ט מיסודי התורה ובפי' המשנה הביא ראיה לזה ממ"ש פ' העור והרוטב דף קכ"ד אלו אמרו יהושע בן נון לא צייתנא ליה וכן אמרו אם יבא אליהו ויאמר חולצין בסנדל אין שומעין לו דלא בשמים הוא ובענין פירושי התורה אין הולכין אחר נבואה אלא אחר החכמים יע"ש באריכות וכן נ"ל שהוא לענין הדין ואין הולכין אחר נביא שיאמר בענין ספק בן ז' לראשון פ' הוא בן פ' וסקלוהו או פ' מכר עבדו לפ' דעל פי שנים עדים יקום דבר כתיב ואמרינן ספ"ק דר"ה בקש קהלת לדון דינין שבלב שלא בעדים והתראה יצתה ב"ק וא"ל וכתוב יושר דברי אמת כו' וזה נ"ל טעם מה ששנינו בסוף עדיות וחכ"א דאליהו אינו בא לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם וכן פסק הרמב"ם סוף ה' מלכים יע"ש.

וכן ק"ל הא דאמרינן פ"ב דשבת דל"ד דטיהר רשב"י מקום ספק טומאה ע"י תורמוסין כל היכא דהוי קשי כו' ופירש רש"י היו מקצצין תורמוסין ומשליכן שם כו' הכי מפרש בפסיקתא דפ' העומר ובס' זרעים ירוש' כו' עכ"ל והוא בפ"ט דשבועות ומ"ר פ' וישלח גבי ויחן את פני העיר יע"ש וק"ל עלה היאך סמך רשב"י על הנס לטהר מקום ספק טומאה והתוספות שם בשבת לא רצו לפרש דהיה על הנס שכתבו וז"ל כל היכא דהוה קשי טהריה כדפי' בנדה דף ס"א דתניא אר"י בן שאול מעשה בסלע כו' א"ל הביאו לי כו' ובשלמא לפי' התוס' ניחא דהוא בדיקה יפה המקובלת להם מסיני ואינהו בקיאי בבדיקה זו אבל בדיקה בדרך נס לא שמענו ואפשר ליישב עם מה שסיימו במדרש דרשב"י נשבע ואמר יבא עלי אם אין בידי הלכות כשער ראשי על טבריא שהיא טהורה חוץ מזה ומזה יע"ש ונמצא לפי זה דעיקר מה שסמך רשב"י לטהר טבריא היה על ההלכות שהיו לו על אותו ספק טומאה שהיה שם אלא שהכהנים היו מחמירים בדבר ומפקפקים על סברת רשב"י ולהוציא מלבם עשה אותות ומופתים כההיא דפרק הזהב חרוב יוכיח וכותלי בית המדרש יוכיחו ואף על גב דקי"ל לא בשמים היא ואין משגיחין בבת קול מ"מ היכא דהנס או הבת קול מסייע לקרא או להלכה עבדינן כותיה דהא קי"ל כב"ה משום בת קול משום דמסייע לקרא דכתיב אחרי רבים להטות כמ"ש התוספות פרק א"ט דף מ"ט ע"א יע"ש.

והכא נמי אפשר לומר דמכח ההוכחות וההלכות היה פוסק הדין מרע"ה אם הוא בן ז' לראשון או בן ט' לאחרון או אם אותו עבד היה של ראובן או של שמעון או אם היא סרחה עליו או הוא סרח עליה והיו מפקפקים בדין ההוא ולהוציא מלבם עשה להם אות ומופת של עומר ע"ד שעשה רשב"י בטהרת טבריא כדכתיב' וכה"ג צריך לפרש ההיא דאמרינן פ"ג דמכות בג' מקומות הופיע רה"ק בב"ד של שם ובב"ד של שמואל ושל שלמה דהוצרך הבת קול לאלומי למה שהיו פוסקים הדיינים שלא יגמגמו על אותו הדין אבל עיקר הדין לא היו פוסקים על פי בת קול דאין משגיחין בבת קול ודוק עכ"ל.

וכונת דבריו, כי משה וזקני ישראל היו פוסקים מיהו אביו של ספק זה, לא על פי מקום הימצאו של המן, אלא על פי ראיות והוכחות הלכתיות שהובאו לפניהם.

אולם כאשר היו אנשים שפיקפקו בפסק, בא המן והסיר כל ספק מלב המפקפקים, ומעתה גם הם שוכנעו לקבל את הפסק שהיה כאמור אך ורק מכח ההלכה.

מיהו מ"ש מהגמ' ביבמות על חליצה במנעל ובסנדל לכאורה קצת יש להעיר ע"ז דהתם לא מיירי במידי דאורייתא, ובדרבנן לא חשיב גזירה אם לא נתפשט הדבר.

ובס' גבורת ארי [מסכת יומא דף עה ע"א] כתב וז"ל: גד שמגיד להם לישראל אי בן ט' לא' [וכו'].

ק"ל הא תנן פרק ד' דיבמות (דף מ"ג) וכן שאר כל הנשים לא ינשאו עד שיהא להן ג' חדשים ואמר שמואל בגמ' דנפקא ליה מקרא להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך להבחין בין זרעו של א' לזרעו של ב' וכיון דג' חדשים להבחנה מן התורה הוא למה קרא קרא { [פי' המקרא כינה].

}להמן גד שמגיד אי בן ט' לא' או בן ז' לב' אטו ברשיעי עסקינן שנושאין בתוך ימי הבחנה והא מסיק התם דכולי עלמא אית להו הבחנה אפילו ר"י מיהו לרבא דמפ' התם טעמא דהבחנה משום גזירה שמא ישא אחותו מאביו כו' ניחא דיש לומר דאכתי לא גזרו אבל לשמואל דנפקא ליה מקרא קשה וכי תימא כיון שאפשר להם להבחין על ידי המן לא צריך להם להמתין ג' חדשים ליתא הא לא היו בטוחים שלא יפסק להם המן בכל יום כדאמר ר"ש לקמן מפני מה לא ירד המן פעם אחת בשנה כו' מי שיש לו ד' או ה' בנים דואג שמא לא ירד המן למחר ועוד דקרא דוהמן כזרע גד נאמר קודם שילוח המרגלים והיו ראוים לכנוס לא"י מיד כמו שאמר משה ליתרו נוסעים אנחנו וכו' כמו שאמרו רז"ל וכדפירש רש"י התם ובאותו זמן איך סמכו לישא בלא הבחנה על המן הא אין הבחנת המן אלא לאחר לידה בבית מי מהן נמצא עומר הנולד ואם יכנסו לארץ בתוך כך ויאכלו מתבואת הארץ ואין צריך לירידת המן אין כאן הבחנה וקרא דלהיות לך מצריך הבחנה.

ויש לומר אפילו לשמואל הבחנה אינו מן התורה וקרא אסמכתא בעלמא הוא תדע דבפרק י"א דיבמות (דף ק') אמר שמואל עשרה כהנים עומדים ופי' א' מהם ובעל הולד שתוקי שמשתקין אותו מדין כהונה מאי טעמא דאמר קרא והיתה לו ולזרעו אחריו בעינן זרעו מיוחס אחריו ופריך גבי אברהם ולזרעך אחריך מאי מזהר ליה ומשני דלא לנסוב שפחה ונכרית כו' והשתא מאי ק"ל גבי אברהם מאי מזהר הא שמואל גופיה דרש לקרא דאברהם נמי כהאי גוונא דקרא דפנחס לזרעו מיוחס אחריו ולהבחנה אלא ודאי ההיא דרשא דהבחנה אסמכתא בעלמא היא מיהו בלאו הכי לא קשה מידי דהא יש להבחין על ידי בדיקת דדין ובדיקת הילוכא כדאמרינן התם אלא דחשו שלא תתגנה ואשה מחפה עצמה והא אינו אלא מדרבנן ומן התורה שפיר דמי והיכא דאתרמי שלא נבדקה היה המן מגיד עכ"ל.

ובס' דעה"ד [יומא דף עה ע"א], כתב: ואולי י"ל בהנ"ל, דכיון דאכלו לחם אבירים - ואחז"ל במכילתא (פר' בשלח) לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, א"כ אכילה כזו היתה משפיעה על בנ"י שלא יגיעו לאיסור של מחיקת השם, ויתפייסו אחרי ירידתו, שהתבררה האמת, וכמו שאמר חכ"א זצ"ל את דברי התוספתא דאין בן סורר ומורה בירושלים - כי מאכילת קדושה דמעשר שני בירושלים אין חשש שיגיע לו איסורים כאלו על שם סופו { עתוס' ב"ב כ"א.

}ועי' במשך חכמה (פר' כי תצא) ודו"ק.

ויש להתבונן בדבריו, ומ"מ הצגתיו לשלמות הדברים.

{מה שהקשה הרה"ג יוסף שוגורויט מק"ק לונדון יע"א, למה נאמר בבכורים (דברים כו טו) השקיפה ממעון קדשך דקי"ל כל השקפה לרעה, והקשה עוד למה נאמר וברך את עמך את ישראל, ועוד למה נאמר ממעון קדשך מן השמים בב' לשונות.

}

תשובה - ז"ל המדרש תנאים לדברים פרק כו פ' טו, וברך את עמך את ישראל והלא בידוע שעמך הן ישראל ומה ת"ל את עמך את ישראל אלא בזמן שאין ישראל עושין רצון המקום כביכול אינו קורא אותן עמי שנ' (שמות לב ז) לך רד כי שחת עמך ובזמן שהן עושין רצונו הוא קורא אותן עמי וברך את עמך את יש'.

וברך את עמך את ישראל בבנים ובבנות, עכ"ל ואפשר דגם הדרשא השנייה באה לתרץ הקו' הלזו, דר"ל וברך את ישראל ע"י שתרבה אותם לעם, או איפכא וברך את עמך ע"י שתרבה מהם ישראלים.

עוד אי' התם, וברך את עמך את ישראל שעשו רצונך בעולם, וי"ל דהנה לשון ישראל הוא ל' חשיבות, וקאמר וברך את עמך בעבור ישראל הם הצדיקים שבעבורם ניזונין.

וז"ל האלשיך על דברים פרשת כי תבוא פרק כו פ' טו, על כן אמר השקיפה ממעון קדשך לשאוב שפע מהבחינות העליונות להריק שפע רב, ולא מבחינת מעון בית המקדש של מעלה השרויה למטה עם הבית התחתון, כי אם מן השמים שהוא מהבחינה הנשארת בבית המקדש של מעלה, משם תשקיף כלפי מעלה לשאוב שפע מבחינותיך העליונים מעלה מעלה.

וברך בעצמך ולא על ידי מלאך את כל חלקי ישראל, את עמך שהוא עם קדושך בייחוד הם שבט לוי.

ולהיות בהם שתי חלוקות כהנים ולויים, על כן אמר את עמך שהאת מרבה האחד, ועל השנית אמר עמך שלא יצטרכו לי, וכן את ישראל שמרבה האת גם את הגר ויתום ואלמנה שלא יצטרכו לזולתם ויאכלו מידך.

ואת האדמה שמרבה האת גם את החלק שניתן בארץ לכהנים וללויים ולדלים שתשלח ברכה במקומותם שלא יצטרכו לזולת.

עכ"ל האלשיך ובזה מתרץ ב' קושיות האחרונות.

וז"ל האור החיים דברים פרשת כי תבוא פרק כו פ' טו, צריך לדעת למה כפל לומר ממעון וגו' מן השמים, ואם לכנות שם מקומו יתברך בלשון קדושה היה לו לומר על זה הדרך השקיפה ממעון וגו' השמים, ונראה שהכתוב יעיר סוד אחד והוא כי האדון ברוך הוא הכין ב' השפעות למעלה, א' השפעת הרוחניות שהם הנפשות הטהורות, ואחד השפעת הטוב לחיות הנבראים שהוא מזון לכל, ושנים אלו יקראו להם רבותינו ז"ל (זוה"ק) זיווג, שכל שיש בבחינת משפיע ובחינת נשפע יתכנו בשם זיווג, ואמרו המקובלים שמיום שנחרב הבית נפסק השפעת הנשמות ולא נשאר אלא השפעת חיות העולמות שהוא מוכרח לקיום העולמות, והוא אומרו השקיפה ממעון קדשך כנגד השפעת הנשמות, והשקפה זו היא עליונה במקום גבוה הנקרא קודש, וכבר גילו המקובלים (זוהר ח"ב קכ"א א) מה בין הדרגת קודש להדרגת קדוש כי קדוש למעלה והמשכיל יבין, וכנגד השפעת חיות העולמות אמר מן השמים זה זיווג למטה מהראשון, ואמר כנגד מאמר השקיפה וברך את עמך ופירשו רבותינו ז"ל (מע"ש פ"ה מי"ג) בבנים ובנות, וזה יצדיק פירושינו שעל זווג הנשמות הוא אומר, וכנגד מאמר את השמים אמר ואת האדמה שהיא ברכת המזון ונכון עכ"ל.

ובענין ל' השקפה, ז"ל הכתב והקבלה דברים פרשת כי תבוא פרק כו פ' טו, ולכן ארז"ל אין השקפה אלא לרעה חוץ מן השקיפה ממעון קדשך, לפי שאין לך דבר בעולם שתרד לדקדק כל פרטי עניניו שלא תמצא בו שום דופי, אבל השקיפה ממעון קדשך היא לטובה, לפי שכל מה שתרבה לדקדק בה ובכל פרטיה תיטב בעיניך עכ"ל ע"ש עוד.

והנה בירוש' מע"ש פ"ה ה"ה אי' א"ר הונא ב"ר אחא, בוא וראה כמה גדול כחן של עושי מצוה, שכל השקפה ארורה וזה בלשון ברכה, ולא עוד אלא שכתוב בו היום הזה.

ונראה זהו ברכה יתרה יותר מאם היה נאמר בלשון ברכה, דהשתא נתבשרו שנהפך להם מדת הדין לטובה, וזהו ברכה יתרה ודו"ק.

ואביא רק ל' התורה תמימה הערות דברים פרק כו הערה עו, נראה דרומז להאגדה שמביא רש"י בפסוק זה דהלשון היום הזה וגו' הוא מלשון בת קול שמברכתו ואומרת הבאת בכורים [מעש"ש] היום - תשנה לשנה הבאה.

ומ"ש כל השקפה שבתורה לרעה - כמו וישקיפו על פני סדום, וישקף ה' אל מחנה מצרים, הנה רש"י בפיה"ת בפ' וירא שם הביא דרשה זו, וכו', ונראה גירסת הירושלמי נכונה, וכו'.

סימן עו

ישיש עליך אלוקיך

מה שהקשה הג"ר חיים צבי קרשינסקי שליט"א במ"ש במגילה דף י ע"ב, רבי יהושע בן לוי פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם כן ישיש להרע אתכם ומי חדי הקדוש ברוך הוא במפלתן של רשעים והא כתיב בצאת לפני החלוץ ואמרים הודו לה' כי לעולם חסדו ואמר רבי יוחנן מפני מה לא נאמר כי טוב בהודאה זו לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים ואמר רבי יוחנן מאי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה בקשו מלאכי השרת לומר שירה אמר הקדוש ברוך הוא מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה אמר רבי אלעזר הוא אינו שש אבל אחרים משיש ודיקא נמי דכתיב כן ישיש ולא כתיב ישוש שמע מינה.

וקשה דבישעיהו פרק סב פ' ה כתיב כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך.

ואטו התם דרשי' לה נמי הכי, וצ"ע.

תשובה - ז"ל המלבי"ם שם באותו המקרא, ונגד מ"ש כי חפץ ה' בך, אומר שלא תדמה החזרת ה' אליך, כשב אל עם שכעס עליהם פעם א', עד שידמה במשלו כמחזיר גרושתו, שאין אהבה שלמה ואין עושים משוש וריקוד ושמחה בפרהסיא, רק כמשוש חתן על כלה שלא בא עליה מעולם, ולא כעס עליה מימיו, כן ישיש עליך אלהיך כי יכרות להם ברית חדשה ולא תזכרנה הצרות הראשונות עכ"ל.

ונראה דלעולם ישיש משמע שמעורר אחרים לשמוח, אלא דדרשי' הכא מענינא דקרא והתם מענינא דקרא, וכאן דרשי' לה לשבח שמעורר אחרים לשמוח בפרהסיא, כמ"ש בחז"ל שמלאכי השרת נתאבלו ועתידין לשמוח [עיין בפסדר"כ שוש אשיש השני], והתם דרשי' לה לענין שלא ישמח הקב"ה בעצמו במפלתן של ישראל כדדרשי' במגילה שם.

קרא פחות

לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט"א!

יישר כח גדול על התשובות.

שאלה: ידוע שממזר ת"ח קודם לכהן גדול ע"ה, וצ"ב לפי"ז מדוע מכבדים כל כהן לעלות ראשון לתורה ולפתוח ראשון וכו.

שאלה: עירובין סא: אמר רבן גמליאל: מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים, וצ"ב, איך דר ר"ג עימו והא כתיב "הרחק משכן רע".

שאלה: מבואר בשבת יד: דגזרו טומאה על ארץ העמים.

וצ"ב, על מה סמכו כהנים הדרים שם והנוסעים לשם.

שאלה: שבת דף יד: "אלא אתו אינהו, גזור ולא קבלו מינייהו, ואתו תלמידייהו - גזרו וקבלו מינייהו.

 וצ"ב, כיצד משמאי והלל - לא קבלו, ומהתלמידים - קבלו.

שאלה: שם: והאמר אילפא ידים תחילת גזירתן לשריפה וצ"ב, מה נפק"מ בזה, שבתחילת הגזירה - היתה לשריפה, ולא קודם לתלות ואח"כ לשרוף?

שאלה: רש"י מסכת שבת דף יד עמוד ב משקה הזב - היוצא ממנו: רוקו וזובו ומימי רגליו.

וצ"ב, אמאי לא נקט רש"י אף דמעותיו דזב.

שאלה: רש"י שבת יד: ד"ה "ובי"ח דבר נחלקו".

פירש, דבאותן י"ח דבר שגזרו - היו במחלוקת בית שמאי ובית הלל, אלא שרבו בית שמאי במניין.

ולכך פסקו כמותם.

משמע, שבשאר מקומות בש"ס - אין ב"ש רוב, אלא ב"ה הם הרוב.

וא"כ צ"ב, אמאי צריכה לצאת בת קול לומר דהלכה כבית הלל, הא הם הרוב, ופשיטא דהלכה כמותם, דאחרי רבים להטות.

שאלה: משנה מסכת תרומות פרק ה משנה ח' סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה ורבי שמעון מתיר: וכתב בפירוש המשניות, דאין הלכה כרבי שמעון.

וצ"ע, דבחיבורו פסק כרבי שמעון.

שאלה: מגילה יד: "אלא מלמד שגילתה את שוקה, והלך לאורה שלש פרסאות.

אמר לה השמיעי לי אמרה לו".

ובהגהות הגר"א מחק תיבות אלו, מדוע מחקם.

שאלה: שבת טו.

"וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא: מעת לעת - ממעט על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה - ממעט על יד מעת לעת".

וצ"ב, אמאי צריך לומר לא כדברי זה ולא כדברי זה.

שיאמרו את דעתן - ותו לא מידי.

שאלה: שולחן ערוך הלכות תפילין סימן לז סעיף ב מצותן להיותם עליו כל היום, אבל מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם, ואין כל אדם יכול ליזהר בהם, נהגו שלא להניחם כל היום.

וכתב בביאור הלכה עיין בפמ"ג שמסתפק אם מן התורה חייב כל היום או מן התורה די ברגע אחד שמניח ומדרבנן כל היום ובטלוה עכשיו שאין לנו גוף נקי ומסיק דעיקרן של דברים דאם לא הניח יום א' כלל לתפילין ביטל מ"ע ובהניח רגע עליו קיים המצוה אבל מצוה מן המובחר מן התורה להיותן עליו כל היום וכו' עיין שם.

ובספר ישועות יעקב פסק דמן התורה מצותן כל היום עיין שם.

ועיין בספר א"ר שמוכח מדבריו דמי שיודע שיש לו גוף נקי אין לו לפטור א"ע ממצות תפילין כל היום.

ויל"ע לפי זה, אמאי לא מצינו לגדולי ישראל שהלכו בתפילין כל היום, הא הם בודאי יכולים לשמור את עצמם.

שאלה: מנחות מד.

"זה מתן שכרו בעה"ז, ולעה"ב איני יודע כמה".

ובהלכות קטנות למרדכי (מנחות) פרק התכלת רמז תתקנא, הגירסא "זה מתן שכרה בעולם הזה ובעולם הבא עין לא ראתה", וצ"ב, דעין לא ראתה אלוקים זולתך נאמר במסכת ברכות על תלמידי חכמים, ולא על זה.

שאלה: נאמר הרבה בגמרא "כרכי הים".

איה מקומם?

שאלה: ידוע, דכל אתין מרבין.

האם בכל מקום שכתוב "את" זה מרבה? דלפעמים זה נצרך כדי להבין פשוטו של מקרא, ובלא "את", נראה הפסוק משונה.

וא"כ - מה הכלל בזה?

בתודה גדולה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

לכבוד הרב אהרן אריה כהן שליט"א

שלום רב

שאלה: ידוע שממזר ת"ח קודם לכהן גדול ע"ה, וצ"ב לפי"ז מדוע מכבדים כל כהן לעלות ראשון לתורה ולפתוח ראשון וכו'.

תשובה: מה שמכבדים גם כהן ע"ה בעליה לתורה לפני ת"ח אינו מעיקר הדין אלא מפני דרכי שלום.

כמש"כ השו"ע או"ח סי' קל"ה סעי' ד' המנהג הפשוט שאפילו כהן עם הארץ קודם לקרות לפני חכם גדול ישראל, וכתב המ"ב סקי"א, ר"ל אף דהרבה ראשונים סוברין דלא נעשה תקנה זו להקדים עם הארץ לפני החכם מ"מ המנהג כהפוסקים שסוברין דלענין קריאת התורה בביהכ"נ מפני דרכי שלום לא חילקו בזה עכ"ל.

וכתב הזרע יצחק בפ"ה דגיטין וז"ל, גמ' שאני רב הונא וכו' מיכף הוו כייפי ליה עיין בפי' הרמב"ם במשניות ומריהטא דלישנא משמע דאם בש"ה ת"ח קודם לכהן ולא כתב תנאי דמיכף הוו כייפי דאין כמותו בכל המקומות וקשה דהא בגמרא קאמר דדוקא משום דמיכף הוו כייפי וי"ל דהרמב"ם מפרש דר' אמי ור' אסי הוו בב"ה דרב הונא והא דקאמר חשיבי דא"י להגדיל חשיבותם לא לומר דשם היו אז והא דקאמר מיכף הוו כייפי ליה ר"ל דהיה חכם מאותם הכהנים שהיו מצוים והב"י א"ח סי' קל"ו כתב בדעת הרמב"ם דלאו דוקא חכם יותר מן הכהנים המצויין שם אלא צריך שיהיה גדול יותר אפילו מכהנים שבמקום אחר ע"ש.

ולפ"ז א"ש מאי דאיתא בסוגיין מיכף הוו כייפי אבל צריך ליישב תחילת לשונו בשאין שם חכם גדול ממנו וכו' משמע ממנו דוקא וכן מ"ש קצתם יותר חכמים מקצתם וצ"ל דלאו דוקא דכל עצמו דהרמב"ם לא בא אלא לגנות המנהג דאפילו כהן ע"ה קודם דבהא כ"ע מודו דהא חייב מיתה למאן דמפרש הך בקריאת התורה ועיין בסוף מגילה [דף כ"ח ע"א] ובתוס' דידן [בד"ה אפילו] ודע דלפי פשיטות דברי הרמב"ם כדכתיבנא ניחא בפשיטות מתני' דהוריות [פ"ג מ"ח ובש"ס הוא בדף י"ג ע"א] שהביא הוא דקתני בזמן שכולם שוין אבל אם היה ממזר ת"ח קודם לכ"ג ע"ה דקשה דיוקא דרישא אסיפא דמרישא משמע טעמא דשוין הא אם היו קצתם יותר חכמים מקצם כל מי שהוא חכם ביותר קודם ומסיפא משמע דוקא ע"ה דאינו חכם כלל אלא דהתירוץ מבואר דאמרינן הא אינן שוין נעשה כע"ה כאורחין בכל דוכתא דק' דיוקא דרישא אסיפא אבל לדרך ב"י דאפילו חכמים קצתם מקצתם בעינן דליכא דכותיה בכל מקום קשה דיוקא דרישא דמשמע דאם אינן שוין סגי וי"ל דשוים דקתני לאו דוקא אלא כל שאינו גדול דליכא דכותיה שוין וסיפא דוקא ע"ה ולשאר פוסקים כבר יישב שם הב"י מתני' דהוריות ע"ש.

עכ"ל.

שאלה: עירובין סא: אמר רבן גמליאל: מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים, וצ"ב, איך דר ר"ג עימו והא כתיב "הרחק משכן רע".

תשובה: כנראה שהיו סיבות אחרות שהוצרך לדור שם ולא היה בידו להוציא את הצדוקי משכונתו.

שאלה: מבואר בשבת יד: דגזרו טומאה על ארץ העמים.

וצ"ב, על מה סמכו כהנים הדרים שם והנוסעים לשם.

עי' בעירובין מ"ו ב' ומ"ז ב' באיזה אופנים מותר לכהן לצאת לחו"ל, ומ"מ באופן רגיל לסתם יציאה אסור.

שאלה: שבת דף יד: "אלא אתו אינהו, גזור ולא קבלו מינייהו, ואתו תלמידייהו - גזרו וקבלו מינייהו.

וצ"ב, כיצד משמאי והלל - לא קבלו, ומהתלמידים - קבלו.

תשובה: עברו כבר שנים מן הפעם הראשונה והיה יותר מודעות לקיים גזירה זו, א"נ מאחר שהיו רוב חכמי הדור יחד במושב ובמנין משא"כ שמאי והלל בלבד שאע"פ שהיו גדולי הדור מ"מ היו רק שניים.

שאלה: שם: והאמר אילפא ידים תחילת גזירתן לשריפה וצ"ב, מה נפק"מ בזה, שבתחילת הגזירה - היתה לשריפה, ולא קודם לתלות ואח"כ לשרוף?

תשובה: נפק"מ לבית דין שאינו גדול כשלמה המלך שאינו יכול לבטל גזירה זו כלל, ואי הוה סבירא לן דידים אין תחילת גזירתן ע"י שלמה המלך לשריפה אלא ע"י ב"ד אחר, א"כ כדי לבטל סגי בב"ד שגדול מאותו ב"ד וא"צ שיהיה גדול בחכמה ובמנין מב"ד של שלמה המלך.

וכמו"כ הוא נפק"מ לפרש סוגיא דהתם בגמ' בשבת - מה גזרו תלמידי ב"ש וב"ה.

שאלה: רש"י מסכת שבת דף יד עמוד ב משקה הזב - היוצא ממנו: רוקו וזובו ומימי רגליו.

וצ"ב, אמאי לא נקט רש"י אף דמעותיו דזב.

תשובה: באמת אין חילוק בין דמעת עינים לשאר הנך, כמבואר בכריתות י"ג א' ונדה נ"ה ב' ורמב"ם פ"י מהל' טואו"כ ה"ה, אבל רש"י נקט דברים המצויין, דרוק ומ"ר מצויין תמיד, וכן זוב אע"ג דבסתם בנ"א אינו מצוי מ"מ בזב עצמו מצוי.

שאלה: רש"י שבת יד: ד"ה "ובי"ח דבר נחלקו".

פירש, דבאותן י"ח דבר שגזרו - היו במחלוקת בית שמאי ובית הלל, אלא שרבו בית שמאי במניין.

ולכך פסקו כמותם.

משמע, שבשאר מקומות בש"ס - אין ב"ש רוב, אלא ב"ה הם הרוב.

וא"כ צ"ב, אמאי צריכה לצאת בת קול לומר דהלכה כבית הלל, הא הם הרוב, ופשיטא דהלכה כמותם, דאחרי רבים להטות.

תשובה: מ"מ היכא דמסתבר טעמיה של המיעוט הרשות ביד בתראי לפסוק כמיעוט היכא דלא עמדו למנין, אבל היכא דעמדו למנין וקבעו הלכה א"א להכריע כנגדם, ולכן בשאר התורה יש רוב אבל לא עמדו למנין, ולכן צריך בת קול, משא"כ הכא יש רוב ועמדו למנין ולכן ברוב כאן א"צ בת קול.

ואי' בירוש' שהיו הורגין בהן בתלמידי ב"ה כדי שלא יכנסו למקום שעמדו למנין, אע"פ שבאמת היה בעולם רוב ב"ה, מ"מ אלו שעמדו למנין והכריעו את ההלכה היו הרוב מב"ש, ואיתא בגמ' שבת שם שאותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו עגל.

ועי' בתשוה"ג הרכבי סי' ר"נ שכתבו ז"ל, בזה"ל, אלא כי מאשר שנוי והיה הלל כפוף ויושב לפני שמאי והיה הדבר קשה לישראל כיום שנעשה בו עגל מראין הדברים שהרבה מישראל חברו עם שמאי על הלל אותו היום וגבר בהן שמאי מאד.

והיה הלל צריך בדברים שהיה נושא ונותן עמו להראות כאילו הוא תובע ללמוד וכאדם שהוא שואל להתלמד.

ולולא כן לא היו מניחין אותו אותן החברים שחברו עליו להתגבר עליו.

והוצרך הלל להמאיך את נפשו ולכפוף את עצמו כדי שיצאו הדברים ולא יוכל שמאי להימנע מלהשיב עד שהראה את הרבים כי קנט שמאי והשוה את המדה שהיה מאז חולקה.

כי מעיקרה היה חולק בין בוצר למוסק ודחקו הלל בתשובה עד שקנט והשוה ביניהן ונראה כי בטלו דבריו.

ולולי [ע"ב] שכפף עצמו הלל לא יכל לזאת מאשר חברו עם שמאי שלא כדת כמי שעשו את העגל שלא כדת עכ"ל.

שאלה: משנה מסכת תרומות פרק ה משנה ח' סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה ורבי שמעון מתיר: וכתב בפירוש המשניות, דאין הלכה כרבי שמעון.

וצ"ע, דבחיבורו פסק כרבי שמעון.

תשובה: יתכן שחזר בו, ויש שכתבו ליישב הקושיא, יעוי' במעשה רוקח ועלי תמר ומחנה יהודה בחיבורו פי"ג מהל' תרומות ה"ו [ראה מפרשי היד החזקה מהדורת עוז והדר].

שאלה: מגילה יד: "אלא מלמד שגילתה את שוקה, והלך לאורה שלש פרסאות.

אמר לה השמיעי לי אמרה לו".

ובהגהות הגר"א מחק תיבות אלו, מדוע מחקם.

תשובה: עי' בתוס' שם התמיהות שיש בגמ' שם, וגם המפרשים טרחו ליישב אמאי לא נחשב לדוד לחטא [שהרי לא נזכר לדוד חטא זה מלבד חטא בת שבע].

שאלה: שבת טו.

"וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא: מעת לעת - ממעט על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה - ממעט על יד מעת לעת".

וצ"ב, אמאי צריך לומר לא כדברי זה ולא כדברי זה.

שיאמרו את דעתן - ותו לא מידי.

תשובה: אפשר שהיו יכולים לטעות בכוונתם שבאו לבאר את דעת אחד מן החולקים דלעיל.

שאלה: שולחן ערוך הלכות תפילין סימן לז סעיף ב מצותן להיותם עליו כל היום, אבל מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם, ואין כל אדם יכול ליזהר בהם, נהגו שלא להניחם כל היום.

וכתב בביאור הלכה עיין בפמ"ג שמסתפק אם מן התורה חייב כל היום או מן התורה די ברגע אחד שמניח ומדרבנן כל היום ובטלוה עכשיו שאין לנו גוף נקי ומסיק דעיקרן של דברים דאם לא הניח יום א' כלל לתפילין ביטל מ"ע ובהניח רגע עליו קיים המצוה אבל מצוה מן המובחר מן התורה להיותן עליו כל היום וכו' עיין שם.

ובספר ישועות יעקב פסק דמן התורה מצותן כל היום עיין שם.

ועיין בספר א"ר שמוכח מדבריו דמי שיודע שיש לו גוף נקי אין לו לפטור א"ע ממצות תפילין כל היום.

ויל"ע לפי זה, אמאי לא מצינו לגדולי ישראל שהלכו בתפילין כל היום, הא הם בודאי יכולים לשמור את עצמם.

תשובה: מנא לן שלא היו חולי מעים או עכ"פ במצב שקשה לשמור את זה, דהדורות היום חלושין מאוד, וא"ז תליא בחכמה ובכשרון, אלא בבריות גופא מי שגופו חזק כא' הגיבורים אשר בארץ, ועובדא ידענא בא' מגדולי עולם בדור האחרון ששאלוהו אם צריך ע"פ דין להניח כל היום [מי שיכול] ואמר שכן, אע"פ שהוא עצמו לא הניח.

שאלה: מנחות מד.

"זה מתן שכרו בעה"ז, ולעה"ב איני יודע כמה".

ובהלכות קטנות למרדכי (מנחות) פרק התכלת רמז תתקנא, הגירסא "זה מתן שכרה בעולם הזה ובעולם הבא עין לא ראתה", וצ"ב, דעין לא ראתה אלוקים זולתך נאמר במסכת ברכות על תלמידי חכמים, ולא על זה.

תשובה: בגמ' בברכות שם נזכרו כמה דברים שעליהם נאמר עין לא ראתה, וא"כ אי"ז פרט שרק ע"ז אלא יתכן שבכל דבר שמתן שכרו גדול משאר דברים ע"ז אמרינן עין לא ראתה אלהים זולתך, וגם בגמ' שם איכא למ"ד דס"ל שכל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים עצמן עין לא ראתה וגו', ופליגא דמ"ד במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד, וא"כ אפשר דלדידה אפכא הוא דקרא דעין לא ראתה מיירי בבע"ת, וברמב"ם נפסק כהמ"ד השני, וצ"ב.

שאלה: נאמר הרבה בגמרא "כרכי הים".

איה מקומם?

תשובה: יש אולי השערה שהיינו איי אירופה או צרפת, ראה בספר ירושתינו באחד הקבצים.

שאלה: ידוע, דכל אתין מרבין.

האם בכל מקום שכתוב "את" זה מרבה? דלפעמים זה נצרך כדי להבין פשוטו של מקרא, ובלא "את", נראה הפסוק משונה.

וא"כ - מה הכלל בזה?

תשובה: בחז"ל נראה דאן דדריש את דריש לזה כמעט בכל דוכתא, ורק היכא דהוה ס"ד שלא לחלק ביניהם את יוכל לחלק, עי' מגילה ב' ב'.

ומה שכתבת מצד שהפסוק משונה הנה השפה המדוברת אצלינו כיום אינה ממש עם כל פרטיה של לה"ק של המקרא, ודרך המקרא לקצר בתיבת את במקום שאין מוכרח לאשמעינן מידי לדעה זו.

בכבוד רב

***

בע"ה יום ה' כ"א כסלו תשע"ז

לכבוד הג"ר אהרון אריה כהן שליט"א

שלו' רב

שאלה: פרשת וישב: "ויכירה ויאמר כתונת בני היא, חיה רעה אכלתהו, טרוף טורף יוסף".

צ"ע, כיצד חשב כן, הרי אמרינן במסכת שבת דף קנא ע"ב אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה, ויוסף היה צדיק יסוד עולם.

תשובה: הנה יעקב היה סבור לו לפי הנראה מצד המציאות שאכן טרוף טורף יוסף, ועל המציאות כבר א"א להקשות קושיא, דהרי הנסתרות לה' אלקינו, ומאן לימא ליה ליעקב שיוסף לא חטא.

מאידך גיסא חשבתי לומר שהדיבה שהיה יוסף מביא על אחיו זה היה החטא שגרם לזה, וכעי"ז מצאתי באלשיך פ' וישב (פרק ל"ז פס' ל"ג), ובהכירה אמר כתונת בני היא ודאי, ומאשר לא נמצא בו עון אשר חטא זולתי הביאו דבה אני גוזר ואומר כי חיה רעה אכלתהו, כמאמרם ז"ל (שמות רבה לא) המוציא שמע שוא ראוי להשליכו לכלבים שנאמר לכלב תשליכון אותו וסמיך ליה לא תשא שמע שוא.

אך חזר ואמר הנה לא יתכן אכלוהו חי כי הלא צלם אלהים היה לו שלם על פניו אחר הביאו הדבה, על כן לא עצבו אביו על הדבר, ועל כן לא יתכן יכלו לו הבעלי חיים ולא נפלה חתיתו עליהם, כד"א (בראשית ט) ומוראכם כו' שהוא כמפורש למעלה על אשר לא השחית צלם אלהים מפניו.

על כן אגזור אומר כי שתי טריפות היו לו, אחד בידי אדם בעל בחירה שצדקת הצדיק לא תצילנו ממנו כנודע, ואחר כך אפשר טרפו ואכלתו חיה, וזהו טרוף טורף יוסף, ומה גם למה שאמרו חכמינו ז"ל שחשב פגע בו אחד מבניו עכ"ל.

וראיתי באור החיים הק' בפ' ויגש מ"ד כ"ח שכתב שיעקב נתכוין לאשת פוטיפר שהיא החיה רעה, וצ"ע אם כונתו שיעקב ממש נתכוין לזה.

שאלה: "ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו", ותרגם אונקלוס "וחוי לאחוהי", וצ"ב, דלשון "וחוי" הוא לשון שהראה להם.

ולכאורה צריך לומר "ותני לאחוהי".

תשובה: הנה נכון שברוב המקומות הלשון חוי ומחוי הכונה להרבות באצבע וכדו', אבל לפעמים מצינו שלשון זה אניו דוקא להראות דברים בחוש ממש, כמו בברכות מ"ז ב' מחוי רב חסדא כגון אנא ורב ששת מחוי רב ששת כגון אנא ורב חסדא, וכן בשבת ס"ו א' ומחוי ליה רב איפוך, וביומא פ"ו ב' מחוי רב יהודה באותה אשה באותו פרק וכו', ונראה לומר בכ"ז שנזכר מחוי גם שהעיקר היה ע"י דיבור, דבכל דבר שיש בו גם צד של ראות החוש שייך לשון החואה, דהיינו אם אומר בפיו ומסביר הדבר גם באצבעותיו, או שמסביר דבר היטב באופן ציוריי אפילו בעיני השכל יתכן לומר לשון מחוי.

שאלה: משנה מסכת תרומות פרק ג משנה ה "האומר תרומת הכרי זה בתוכו ומעשרותיו בתוכו תרומת מעשר זה בתוכו רבי שמעון אומר קרא שם וחכמים אומרים עד שיאמר בצפונו או בדרומו: לכאורה משמע ממשנה זו, דיש ברירה אף בדאורייתא.

דמשנה זו איירי אף בתרומות ומעשרות דאורייתא.

וצ"ב למאן דאמר "אין ברירה בדאורייתא".

תשובה: עי"ש בריבמ"ץ שכתב, ואף על פי דלית לר' שמעון ברירה דבעי שיהו שיריה ניכרין, הכא נמי שיריה ניכרין, דכיון דאמ' בתוכו סביבי הכרי הוו שיריים עכ"ל.

ועיין בדרך אמונה - ביאור ההלכה הלכות תרומות פרק ג הלכה ח.

שאלה: כתב ר' עובדיה מברטנורא מסכת תרומות פרק ג, בכורים שהן בכורים לכל וכו'.

אי נמי משום דכתיבי בפרשת כי תשא עד שלא נצטוו על התרומות: וצ"ב, הא "אין מוקדם ומאוחר בתורה".

תשובה: אין מוקדם ומאוחר בתורה הכונה על מאורעות וסיפורי המקרא, אבל בהלכות לא שמענו, ואדרבה כשנשתנו מאורעות התורה ולא נכתבו כסדר הוא משום איזה טעם שהיה לתורה שלא לרושמן כסדר, אבל המצוות שבתורה הוא גופא הטעם שנאמרו בסדר זה משום שבאו ללמד הלכות מסוימות, ואמרי' בברכות סמוכין מן התורה מנין שנאמר סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר (תהלים קיא, ח).

שאלה: ברכות יט: איסורא מממונא לא ילפינן.

וצ"ב הטעם.

דהרי ידוע שעבירות שבין אדם לחברו - חמור יותר מבן אדם למקום, שהרי יום כיפור אין מכפר על עבירות שבין אדם לחברו.

תשובה: הטעם באיסורא ממונא לא ילפי' מפורש בתוס' בשבועות ל' ב' ד"ה אבל - משום דממונא אתיהיב למחילה, עי"ש שכך היתה גירסתן, ובעצם הנידון אם עבירות שבין אדם לחבירו חמירי מב"א למקום או אפכא יש בזה סתירות בלשונות הראשונים, כמו שהביא אאמו"ר הגאון שליט"א [בעמח"ס משפטי השלום על הל' בין אדם לחבירו].

ועוד שם בגמרא - מה הקושיה מההולך למול את בנו ולשחוט את פסחו, דמטמא למת מצווה, הרי שם זוהי מצווה לקבור המת, וללבוש כלאיים - לאו מצווה היא.

תשובה: כתב השטמ"ק שם וז"ל, אבל מטמא הוא למת מצוה.

פירוש והא הכא דעשה דמת מצוה דחי עשה דפסח דגדול כבוד הבריות שדוחה עשה שבתורה וכל שכן לא תעשה.

אבל מכל מקום עשה דטומאת קרובים לא דחי עשה דפסח דכיון שיש לו קוברים כגון נשים שאינם חייבות בפסח אי נמי זה הקרוב משגיח עליו לשמור עליו ולקוברו אין זה כמת מצוה לפי שאינו מתבזה.

אבל מת מצוה הוא מת שאין לו קוברים ואין מי שישגיח עליו להתעסק בו ולקברו וכיון דכן הרי הוא מטמא לו וקוברו אף על פי שמבטל פסחו.

ומשני שב ואל תעשה שאני.

פירוש כשאינו עושה פסחו או כשאינו מל את בנו אינו עושה שום דבר אלא שיושב ובטל מן המצוה והמצוה מתבטלת מאליה.

אבל הכא לגבי כלאים כל זמן שלובש אותו הוא עוקר הלאו בידים ואין עוברין על לא תעשה משום כבוד הבריות.

ואם תאמר והרי כהן גדול ונזיר שמטמאין למת מצוה ועוברים על מצות לא תעשה מפני כבודו.

יש לומר דההוא לאו ביטול לא תעשה הוא דלא נאמר לאו דטומאה מעולם גבי מת מצוה כי היכי דליתיה ללאו דטומאה דכהן הדיוט לגבי קרובים דיכול לטמא להם.

אבל הכא גבי פסח הא איתיה לעשה דפסח למידחי עשה דקרובים ואפילו הכי לא מצי למדחי לעשה דמת מצוה אלמא שמע מינה משום דאלים כבוד הבריות הוא ע"כ.

ועוד צ"ב בעצם העניין, אמאי חייב לקרוע מעל חברו את בגדי הכלאיים, הרי כל זמן שחברו לא יודע - הרי הוא מתעסק.

תשובה: פטור מתעסק דחשיב כאילו לא עשה כלום נאמר רק לענין שבת שמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל בכל שאר המצוות לא נאמר דין זה, אלא רק נאמר שאין דינו כעובר עבירה במזיד אלא רק כשוגג.

ועוד קשיא לי, מדוע קוראת שם הגמרא ללובש כלאיים בשוק, שעוקר המצווה בקום ועשה, הרי מציאות היא שלאו בידיים הוא.

דהא כעת לא עושה כלום.

תשובה: כתבו התוס' יבמות צ' ריע"ב, כולהו נמי שב ואל תעשה הוא - וא"ת סדין בציצית היכי הוי שב ואל תעשה דכי מכסה בטלית דבת חיובא היא ואין בו ציצית הרי עובר בידים וי"ל דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר ואשר תכסה בה אתא לדרשא אחרינא כדאמרינן במנחות (דף מא.

ושם) ולאחר שנתעטף דמתחייב שב ואל תעשה הוא וא"ת בפרק מי שמתו (ברכות כ.

ושם) משמע כשהוא לבוש כלאים ואין פושטן לא חשיב שב ואל תעשה אלא עמוד ועשה ואר"י דשאני כלאים דעיקר האיסור בשעת לבישה שלבש באיסור אבל כאן לא מתחייב עד אחר שנתעטף כדפרישית עכ"ל.

והקרן אורה שם כתב, ולי נראה דאין צריך לזה, אלא אפילו אם חיוב הציצית הוא בשעת עטיפה, מכל מקום חשיב שב ואל תעשה, דהא לא נאמר בתורה שלא ילבש כסות בלא ציצית.

אלא מצות עשה אמרה תורה גדילים תעשה לך כו'.

וביד חכמים לפוטרו ממצוה זו.

ואינו מחוייב לעשות ציצית בסדין, ומותר ללובשו בלא ציצית.

כיון דחכמים פטרוהו מציצית.

אבל גבי כלאים אמרה תורה שלא ילבש כלאים כל שעה שהוא מהלך בכלאים עובר בלא תעשה.

ולא שייך בזה שב ואל תעשה ודו"ק עכ"ל.

שאלה: רמב"ם הלכות איסורי ביאה, פרק כ' הלכה א': "כל כהנים בזמן הזה בחזקה הם כהנים ואין אוכלין אלא בקדשי הגבול, והוא שתהיה תרומה של דבריהם אבל תרומה של תורה וחלה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס.

וצ"ב בתרתי: א.

מה נפק"מ כעת בהלכה זו, הרי כשיבוא משיחנו ויגאלנו - יאמר נמי מי כהן ומי לא.

ב.

האם יוצא לפי הרמב"ם, שאסור לכהן להדליק בשמן שריפה, דהא תרומה דאורייתא היא זו.

ואם שרי מ"ט.

תשובה: א.

ידוע שדרך הרמב"ם לפסוק כל ההלכות שיהיו נוגעין לביאת המשיח, וגם כל תיקו שבש"ס לפסוק אותם על פי דרכי הפסק, אע"פ שאליהו יבוא אז, וכן כל מחלוקת שבש"ס לפסוק ע"פ כללי הפסק אע"פ שיבואו משה ואהרן, וכנראה חשש הרמב"ם או שהיה ס"ל בודאות כך, לדעות שבהמ"ק יבנה קודם לכן, וכן אפר פרה יעשו קודם לכן, ואז זה יהיה נוגע.

ב.

י"א דשמן שריפה אין ההדלקה בזה מה"ת כמו איסור אכילה כבשאר תרומה, אלא גזל השבט, והו"ל בזמנינו ממון שאין לו תובעין עכ"פ לגבי כהנים אחרים.

ואפשר דלהכי קי"ל ברמב"ם פי"א מהל' תרומות, דמי שאין לו חולין להדליק נר חנוכה מדליק שמן שריפה שלא ברשות הכהן [ועי' בירוש' סוף תרומות ובמפרשים שם].

אכן י"א דכל הנאה של כילוי אסורה לזר מה"ת, עיין מה שכתב בדרך אמונה הלכות תרומות פרק ט הלכה ז, שהביא הדעות בזה.

וכתב שם פ"ו סק"כ, ובזמנינו שהמנהג שהכהנים והלוים עולין לכהונה ע"פ עצמן כמ"ש באה"ע סי' ג' ס"א אין להם אפי' דין כהני חזקה כנ"ל ולכן אין נוהגין היום לתת לכהנים תרומה להסיקה תחת תבשילו וכן חלה ואפי' חלת חו"ל אין נותנין לא לכהן קטן ולא לגדול שטבל ואף על גב שנותנין פדיון הבן לכהן ומברכין עליו וכן הם מברכין על נשיאות כפים וסומכין על חזקתן מ"מ לענין נתינת תרומה חששו חז"ל שאם יתנו יתרבו העולין ע"פ עצמן בשקר ולכן ראוי שלא ליתן וכן אין לתת מעש"ר ללוים בזה"ז כיון שעולין ע"פ עצמן וא"צ אפי' להעלותן בדמים ומ"מ י"א שיש מדת חסידות ליתן ללוי המעש"ר וכ"ז בודאי טבל אבל בספק א"צ לתת אפי' בזמן הבית וכ"ז בתרומה ומעש"ר אבל מעשר עני חייבין לתת גם בזה"ז אם הוא ודאי טבל שהרי יש לנו ודאי עניים עכ"ל.

וציין שם על תחילת דבריו, חזו"א שביעית סי' ה' סקי"ב ודמאי סי' ב' סק"ו ובקו' ה' תרו"מ שהדפיס ר"ז שפירא ז"ל וזה דלא כמהרי"ט סי' פ"ה ועי' ברמ"א יו"ד סי' של"א סי"ט שכ' ונותנה בזה"ז לכל כהן שירצה בין חבר בין ע"ה ואפי' אינו מיוחס כיון שמוחזק בכהן והוא שורפה והיינו אפי' תרומה טהורה כיון שבזמנינו אין שום תרומה נאכלת אבל בזמנינו אין נוהגין כן וכמש"כ בחזו"א ובתשו' רדב"ז ח"ב סי' תשל"א כתב דהאידנא שכולם טמאים אין נותנים להם תרומה לא טמאה ולא טהורה שמא יבא לידי תקלה עכ"ל, וע"ש עוד בהמשך, ולהלכה למעשה כל אחד ישאל לרבותיו ובכל פרט בפני עצמו.

שאלה: בפרשת וישב - האם יעקב אבינו קבר את הכתונת של יוסף? דהא חשב שזה דמו של בנו, ולכאורה ידוע ממדרשים, דכתונת זו היתה של אדם הראשון והועברה אח"כ ליחידי דורות, ולא נראה כ"כ שקברה, וצ"ב הטעם.

תשובה: כתב בשה"ל ח"ב סי' ר"י ועיקר החשש משום תערובת דם שנפש יוצא בו ע"ש בש"ך, אמנם בעצם חיוב קבורת דם אם הוא מה"ת עיין תוי"ט פ"י מ"ה דשבת לענין קבורה כזית מן המת ובמל"מ סו"פ י"ד מה' אבלות, ועיין בנוב"ק חיו"ד סי' צ', ומצאתי להגאון מהרש"ם בח"ד סי' קי"ב כ' דלכל הדעות קבורת דם רק מדרבנן יע"ש מילתא בטעמא דאינו בכלל לא תלין נבלתו עכ"ל.

(ועיין שו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' ע').

והנה בתחילת מתן תורה לא נצטוו על הדרבנן, כמ"ש רמב"ן בסה"מ, ואף שעל אברהם נאמר ביומא כ"ח ב' שקיים אפילו עירובי תבשילין, מ"מ לא אמרו כן על שאר האבות.

[אכן אח"ז מצאתי בבראשית רבתי פ' וישב שכתב כן על כל האבות וגם על השבטים].

ובעיקר הענין אם בגדי יוסף היו בגדי אדה"ר, עי' של"ה מס' פסחים מצה עשירה דרוש ו', וזהו סוד 'כתונת פסים' של יוסף, שהוא 'כתנות אור', להיפך מ'כתנות עור' דאדם הראשון עכ"ל.

ויעוי' בראשית רבתי פ' ויחי ד"א ואני נתתי אלו בגדים החמודות של עשו בגדי אדם הראשון.

אשר לקחתי מיד האמרי, והלא בידי עשו היו, מי נתנן ביד האמורי, ארז"ל מלחמה עשה עשו עם מלך האמורי וגזלן ממנו, שמע יעקב ובקש רחמים עליהם ונתן הקדוש ברוך הוא בלבו של מלך האמרי ושלחן דורון ליעקב ע"כ, וקצת בקיצור בב"ר צ"ז ו', ר"י אמר ואני נתתי לך שכם זו הבכורה ולבושו של אדם הראשון, אשר לקחתי מיד האמורי זה עשו, וכי עשו אמורי היה אלא שעשה מעשה אמורי, בחרבי ובקשתי, במצות ובמעשים טובים, ע"כ, ולא מצאתי מי שהזכיר שאלו הכתונת פסים של יוסף, דאדרבה נתנו ליוסף רק כעת בברכות בפרשת ויחי כשאמר ואני הנה נתתי לך שכם אחד וגו' ועד עכשיו לא ניתן לו.

ובגמ' איתא שהכתונת פסים הי' משקל ב' סלעים מילת שהוסיף לו יעקב ליוסף, ויש קצת משמעות בע"ז י"א ב' דלדעת הגמ' בגדים הללו נשארו אח"כ ביד זרע עשו, ועי' בל' המאירי שם, ומלבישין את הרוכב בגדו של אדם הראשון שהיה גנוז אצלם והם בגדי עשו החמודות ע"כ, וע"פ שלבשן יעקב בשעת הברכות החזירן לעשו וצ"ע, [אבל אינו מוכרח כלל דיש ליישב שהיו ביד יוסף ואח"כ עברו עד אדום כבשאר הרכוש המבואר בפ' ערבי פסחים עי"ש].

בהצלחה רבה

***

שאלה

לכבוד מו״ר הרב עקיבא שליט״א שלו״ב

א) פרק י״ח-כ״א ומזרעך לא תתן למלך כו׳, יש להעיר מדוע קרא הנ״ל כתוב באמצע פרשת עריות.

ב) י״ח-כ״ח ולא תקיא הארץ אתכם כו׳, פירש״י משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס כו׳ מקיאו.

כך ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה כו׳, וקשה דלכאורה הול״ל כן לעיל (י״ח-כ״ה) עה״פ ותקא הארץ את יושביה וצ״ע.

ועיינתי בתורת כהנים (מקורו של רש״י) וראיתי שכתב משל זה בפרשת קדושים (פרק יב) וצ״ע מדוע לא כתב כן בפרשת אחרי מות וצ״ע בכל זה.

החוחם בכבוד רב

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

א) פרק י״ח-כ״א ומזרעך לא תתן למלך כו׳, יש להעיר מדוע קרא הנ״ל כתוב באמצע פרשת עריות 

עיין בספורנו שכתב וז"ל, ומפני שדבר על העריות להכשיר הזרע שיהיה ראוי לחול עליו שמו הגדול דבר על המולך שהיו עובדיו חושבים להכשיר בעבודתו את שאר הזרע אל ההצלחות ואמר כי בעבודתו יהיה חלול ה' וגורם לסלוק שכינתו מעל שאר הזרע ע"כ.

ב) י״ח-כ״ח ולא תקיא הארץ אתכם כו׳, פירש״י משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס כו׳ מקיאו.

כך ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה כו׳, וקשה דלכאורה הול״ל כן לעיל (י״ח-כ״ה) עה״פ ותקא הארץ את יושביה וצ״ע.

תשובה: הלשון ותקיא משמע שאירע פעם אחת שהקיאה הארץ את יושביה, אבל הלשון ולא תקיא הארץ משמע שהיא אינה יכולה שלא להקיא אם יהיו בה הרשעים.

ועיינתי בתורת כהנים (מקורו של רש״י) וראיתי שכתב משל זה בפרשת קדושים (פרק יב) וצ״ע מדוע לא כתב כן בפרשת אחרי מות וצ״ע בכל זה.

לא הבנתי.

עיין בתו"כ פ' אחרי מות [פרשתא ח פרק יג הל' טז בסופו] ותקיא הארץ את יושביה כאדם שמקיא את מזונו.

 ובקרבן אהרן שם כתב, כאדם שהאכילוהו דבר מאוס, שאין עומד במיעיו אלא מקיא אותו, ובזה הוא מקיא גם מה שהוא מזונו ראוי ונאות אליו.

ואולי שאלתו למה רק בפ' קדושים נקטו לבן מלכים, ואיני יודע התשובה לזה.

בכבוד רב וכט"ס

ושוב כתב אלי הנ"ל: וחכ״א שליט״א ציין לספר באורים כבדו ה׳ (מהר״ם מקראקא) שהעיר כן ונהניתי.

***

לכבוד מו"ר הרה"ג רב סילבר שליט"א אחדשה"ט

יש לי כמה הערות ואשמח בתשובה.

אבקש סליחה עבור הטירחא אבל תורה היא וללמוד אני צריך.

א) זבחים מ"ג ע"א, אמר עולא קומץ פיגול שהעלו על גבי המזבח פקע פיגולו ממנו אם אחרים מביא לידי פיגול הוא עצמו לא כל שכן כו׳, מאי קא משמע לן אי דאין חייבין עליו משום פיגול תנינא אלו דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול הקומץ "והקטרת והלבונה ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים והדם", יש להעיר מדוע האריך הגמרא להביא כל המשנה.

ומאחר שהאריך כ״כ יש להעיר מדוע לא כתב גם ״והנסכין הבאין בפני עצמן״ [וי״ל] וצ״ע.

ב) נ"ג ע"א, וחומר בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה כו׳, לכאורה קשה מאוד לעשות כן במציאות וצ"ע.

ועיין שיטה מקובצת שהביא גירסא אחרת.

אשמח בביאור כוונת הגמרא בזה.

ג) נ"ד ע"א, ת״ש דתני לוי כו׳ ומביא סיד וקוניא וזפת כו׳, ומביא זפת וקוניא וממחה ושופך וזהו קרן כו׳, יש לדקדק, א) מדוע אצל היסוד הקדים קוניא לזפת ואצל הקרן הקדים זפת לקוניא?

ב) מדוע לא הזכיר סיד אצל הקרן.

ועיין הגהות הגר״א שהגיה דתיבת זפת נמחק וצ״ל גפסיס.

אשמח בביאור כוונתו.

ד) נ"ה ע"א, לכהנים ״לנשיהם״ ולבניהם כו׳, פירש״י ולנשיהם כדכתיב ואת חזה התנופה וגו׳ אתה ובניך ובנותיך.

 לכאורה צ״ע, איך ילפינן נשיהם של הכהנים מקרא של בנותיהם.

 אשמח בביאור בזה.

החותם בכבוד רב.

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

שלו' רב וכט"ס

באופן כללי בחלק מן הדקדוקים מן הסוג של מעכת"ר, חלק מהם בודאי כדאי לבדוק בדקדוקי סופרים וכדומה ממאספי הנוסחאות, כי ביודעי ובמכירי שבהרבה דברים מסגנון זה לא דקדקו כלל המעתיקים בדורות הקדמונים, והיה יכול להיות כתוב כך באותה מידה שיכול להיות כתוב אחרת לפי רצון המעתיקים.

על שאלה א.

אם נימא שדפוס וילנא כמו שהוא בדיוק, כך יצא מתחת ידיהם של רבינא ורב אשי בקטע זה, יש לומר דלפלוגתא לא נחית, כל מה שאינו נוגע לענין זה.

ועוד י"ל לפי הגי' דגרסי' מנחת נסכים במשנה [עי' ברש"י ותוס' ודק"ס] א"כ סגי בזה בלא כל האריכות של המחלוקת דנקיט עיקר הענין כבר, ולפי מאן דל"ג במשנה ע"כ שבשתא נפל כאן בהבאת המשנה בלשון הגמ' וא"כ כמו שתיקן במשנה למחוק כך יתקן גם כאן למחוק ואולי גם להגיה ד"ז.

על שאלה ב.

לא הבנתי מה קשה לו, הרי מדובר בכהנים שיש להם אומנות וזריזות והם לומדים ומאמנים עצמם הרבה קודם שמתחילין עבודתן, והרי הלהטוטנים של זמנינו עושים פעולות סבוכות הרבה יותר מפעולה זו.

והכונה שמושך את הדם שעל אצבעו השניה [היינו סתם אצבע הסמוכה לגודל] ע"י ב' אצבעות הללו שהם מושכים את הדם שעל אצבעו השניה.

וכתב אלי שוב: לא הבנתי איך שהזרת מסייע להאצבע.

וכתבתי לו: אולי תעשה נסיון באצבעות של מעכת"ר אם יש אפשרות בדוחק "לגרד" את האצבע ע"י הזרת, וזה פחות או יותר מה שעשו במקדש שהיו מושכין את הדם מע"ג האצב

על שאלה ג.

ראה נוסחאות הכת"י הישרות בדקדוקי סופרים עמ' מט [אותיות ב' וג'], ותמצא שרק בסדר קדשים המשובש יש שיבושי כאלו בד"כ, שהנוסחא הנדפסת מהם אינה מוגהת כל הצורך, ונוסחת כתה"י עדיפא.

ומה שהקשה במש"כ ועיין הגהות הגר״א וכו'.

אפשר שהגיה ע"פ נ"א או ע"פ מקבילות במדרשי חז"ל.

על שאלה ד.

ראה דברי אליהו עמ"ס יבמות עמ' רצא, ותורת זאב (צציק) עמ' קנה שנתקשו בזה.

ובאמת תמוה שמלבד שהלימוד עצמו אינו ברור הרי מלבד זה במקומות אחרים מבואר שהלימוד הוא מדרשא אחרינא, עיין במקורות הנ"ל, ואולי יש מקום קצת לתקן ברש"י שיהיה קרי על תיבת לבניהן במשנה ואילו נשותיהן לא איירי בהו, אבל צריך להתיישב בזה וכן ברש"י דיבמות המובא שם.

בכבוד רב

***

לכבוד מערכת "עם סגולה" שיחי'.

יש הרבה ליהנות מגליונכם מידי שבוע והנני מוסיף את חלקי.

א) בברכת בשמים על אתרוג במוצ"ש יש להוסיף שיש בזה גם טעם משום שנעבד בו מצוה וכמו הדסים.

ב) יש להוסיף דאם האשה מזרעת תחילה הוי בן ולכן נקרא טיפה פסולה.

ג) בענין כהונתו של אברהם אבינו יש לשאול עוד איך לקח את הגר שפחתו, וכהן גדול בודאי לא היה כיון שלא היה עבודה אין כהן גדול.

ד) כתבתם שכל מה שקורין בשמחת תורה הוי כקריאה אחת, ומ"מ עדיין יש לשאול אם חוזרין וקורין לכהן שלא עלה אם צריכים להעלות אחריו לוי עיין סימן קל"ה.

ה) בדברי המ"ב שחוזר לרצה משום שג' אחרונות חשובות כאחת, נראה לפרש דלכן חוזר לרצה ולא לאתה חונן או לתחילת התפילה כיון דג' ברכות אחרונות חשובות בפני עצמן.

דוד אריה שלזינגר

מח"ס "ארץ דשא" על מ"ב

***

תגובת המערכת

שלום רב

בענין כהן שעולה כעת שלא עלה אם צריך להעלות אחריו לוי, נביא בזה מה שכתב הנצי"ב משיב דבר ח"ב סי' מ"ח וז"ל, עוד שאל מע"כ נ"י בשמחת תורה שמרבים לקרות את כל הנמצאים בביהכ"נ, וקורין כ"פ כהן, ואם אין שם לוי שלא עלה לתורה אם יותר טוב לקרות עוד הפעם אותו לוי, או לקרות הכהן במקום לוי, זה הדין מבואר באו"ח (סי' קל"ה ס"י) נהגי לקרות כהן אחר כהן בהפסק ישראל ביניהם, והקשה הב"י הרי יש לחוש לפגם השני, ויישב דקורא עוד הפעם ללוי בין הכהן וישראל, והקשו האחרונים אם אין שם לוי מה יעשו, ויישב המג"א דקורא הכהן פעמים, וסיים ואפשר לומר דכולי האי לא שרינן לקרות כהן באמצע ושיקרא פעמים, והט"ז יישב בא"א.

הא כו"ע מודו שא"א לקרות את הלוי שקרא בראשונה עוד הפעם, והכי מוכח בטור שם שכתב בשם רב עמרם ובתר דקרי כהן לוי וישראל קרי מאן דבעי אי בעי כהן למיתני ומיקרי שפיר דמי, וכשאין שם כהן וקורא לישראל במקומו אומר במקום כהן כדי כו', אבל העולה במקום לוי א"צ לומר במקום לוי כו'.

ולכאורה אינו מובן היאך אפשר לעלות במקום לוי הלא הכהן קורא פעמים, אלא צ"ל דמיירי בפעם השני אחר שקרא ישראל שקורין כהן ואח"כ ישראל במקום לוי, כיון שאין שם לוי שלא קרא עדיין, וכך המנהג אצלנו בש"ת עכ"ל.

***

תגובה שנתקבלה על תשובות קודמות

בנוסח יהי רצון שיהא לי לרפואה וכו', מבואר במ"ב ושעה"צ שם שנתקן כמו תפילת הדרך בלי פתיחה ורק בחתימה שם ללא מלכות, וכיון שאנן חוששין ואין מזכירין השם לכן לא צריך חתימה כלל, ומ"מ יש לומר כולו וכמו שאנו מברכים בורא נפשות ומודים דרבנן וכו' בחתימה ללא שם, ובחידושי הרא"ה ס"ל דבורך רופא חולים אינו המשך להיהי רצון אלא הוא ברכה פשוטה בשם ומלכות, וא"כ וודאי יש ליזהר ולאומרו עכ"פ בלי שם ומלכות.

מה ששאל בנכרי העובד בבית ישראל לצרך נכרי, יש לציין דבגליון "וישמע משה" פרשת בא דנו בזה כמה רבנים.

דוד אריה שלזינגר

מח"ס "ארץ דשא" על מ"ב

***

תגובה שנתקבלה על תשובות קודמות

בשאלה לענין מגבונים בשבת יש לציין לקובץ משנת יוסף שיצא עתה ששם ג"כ דנו בזה להתיר.

בענין ניגוב ידיו בנייר, יש ליזהר שלא יתקרעו.

תשובה: עי' מה שכתבתי בשם הגרנ"ק (ואולי בבית הכסא קיל יותר מטעם כבוד הבריות).

לכבות הגפרור של הדלקת נר שבת, לכאורה יש לכבותו לפני הברכה שעיקר קבלת שבת היא ע"י הברכה, אלא יש לדון משום הפסק, והנה הא שכתב הש"ע שזורקות הפתילה היינו משום דפתילה הספוגה עם שמן אינו נכבה ע"י הנחתה בארץ, משא"כ גפרור.

תשובה: בענין מש"כ בתחילת דבריך - יש אומרים שקבלת השבת היא ע"י ההדלקה ולא הברכה.

במכירת הבכורה לעקב לא הבנתי מה היה צריך להיות אילו לא מכרו, האם היה צריך לעבוד אח"כ במקדש אם היה חי, הרי שאלו לבני עשו אם רוצים לקבל התורה וענו שאינם רוצים, וכל שכן שעשו לא רצה, וכן אם יקום לתחיה היה צריך לעבוד במקדש, ועוד קשה על יעקב האם כשלא קנה אותו לא היו יכולים מבניו להיות כהנים וצ"ע.

תשובה: יתכן שאם הבכורה היתה ברשותם היו רוצים, וכעת היה זה על תנאי שהכהונה תהיה בידי יעקב ואינהו יהיו כשאר ישראל.

הא שהסיר נח את מכסה התיבה י"ל כדי שהעופות יוכלו לצאת מיד וכן חיות הקופצות.

תשובה: מבואר בתורה שעדיין לא ניתן להם רשות לצאת עד אחר כך שנאמר צא מן התיבה.

בהכנה מחול המועד לחול הבאתם מדיני צידה ומליחה, ומ"מ עדיין השאלה עומדת בדבר שאין בו משום מלאכה אם יש איסור הכנה.

תשובה: השאלה טובה, ומפאת קוצר הזמן רק אצרף בזה מאמר שכתב הג"ר אברהם שטרנבוך [ר"י בחו"ל] שכתב מאמר על נושא זה ודעתו נוטה שבדבר שאין בו שום סרך איסור אין בזה חשש הכנה.

הבאתם שלפני החטא היה להם עור של צפורן והוי כלבוש, ומ"מ קשה שזה לא היו יכולים להפשיט.

תשובה: מנין שלא.

יש לציין שבגליון "וישמע משה" פרשת ויצא דנו פוסקי זמנינו אם מותר להניח תפילין בלילה במי שלא יוכל להניח ביום.

בראשו ורובו נראה שלא חשבו בזה את רגליו אלא עיקר גופו, ולפי זה ניחא השיעור של בגד לציצית שבטלית קטן יש ראשו ורובו.

בענין זיווגן של גוים יש לציין דבגליון "מעדני אשר" שבוע זה דן אם מותר לשדך שידוך לגוי.

דוד אריה שלזינגר

מח"ס "ארץ דשא" על מ"ב

***

תגובה שנתקבלה על תשובות קודמות

למה לא נזכר שם בנו של רב זביד, י"ל שעדיין לא היה ראוי להוראה וכמו בן עזאי ובן זומא.

.

.

.

טענת רחל היתה דודאי יש גבול להתאוות לתפילתן של צדיקים.

הא שדייקו לכתוב היכן ישבו יש לומר כי אם יבוא מעשה אחר נגד זה ידעו איזה מעשה מוקדם.

דוד אריה שלזינגר

מח"ס "ארץ דשא" על מ"ב

***

א) בשאלה הראשונה לענין עיכוב כוונת פסוק פותח את ידיך אם די בעיקר הענין, יש לציין גם להכוונה בברכת אבות בשמו"ע שנחלקו בזה פוסקי זמנינו אם כל כוונת התיבות מעכב.

ב) ושמעתי עוד לשאול אם בעשרת ימי תשובה שמוסיפים בו זכרנו לחיים אם לא כיון בתיבות אלו מה הדין, כיון דהרי כל אמירתו אינו מעכב, או דלמא כיון דמ"מ עתה אמרו ונעשה חלק אחד מהברכה צריך כוונה לעיכובא, ושאלה זו מצויה בכל הדברים שצריך שיעור והוסיף על זה אם גם ההוספה צריך כל דיניו, וכגון בציצית ותפילין עיין בה"ל סימן ל"ג, ומ"מ כאן נראה שאינו מעכב דבאמת בברכת מגן אבות ליכא בקשה דהרי אין מבקשים בג' ברכות ראשונות, ואע"פ שלצורך רבים מותר מ"מ אין כאן בקשה, ולכן לתיבות זכרינו אין בברכה זו שייכות ללפניה ולאחריה, והוי כדבר בפני עצמו כמו פיוטים בחזרת הש"ץ ואין כוונתה מעכב.

ג) מה שהביא השואל מספר אשרי איש שבן ספרד הנמצא ביום ב' של ר"ה אצל אשכנזים יש לענות אמן על ברכת שהחיינו, יש להוסיף דדעת יביע אומר הוא שלא לענות בכל ברכה שסבירא להו שלא לברך, ובבה"ל סוף סימן רט"ו כתב דעל ברכה שהוא לפי איזה דיעה שלא הודחה לגמרי יש רשות לענות ולא חיוב, ומ"מ נראה דאם אינו דיעה יחידאה אלא דעת הרבה פוסקים ושכן נוהגים הרבה מכלל ישראל א"כ אינו רק רשות.

ד) הג"ר אלישע חן שליט"א הביא משו"ת משנה הלכות לומר שתלמיד טועה כתב בשו"ת אגרות משה לערער על ספר ציוני, ולומר דבר כזה הוא קל מאוד, וקשה לאמרו על ספר שחיברו אחד מימינו כי הרי עדיין יכולים לברר מהעורך התשובות וכדומה, ובודאי לא נעלם מהאגרות משה דברי הפוסקים שהביאו מהציוני וכגון סימן ה' וכו', אלא יש לידע שלפני כמאה וחמישים שנה היו בני אדם שרצו להתפרנס ולכן חיברו מעצמם ספרים על שם הראשונים, ומקודם בדקו בכל הפוסקים את מאמרו של אותו ראשון כדי להכניסו בספרו ולהוכיח אח"כ שזהו אמת שהרי מביא מה שהובא בשמו, וסימן לדבר ירושלמי קדשים, ולכן כתב האגרות לערער על הספר שנדפס אצלנו, ויש לברר אם עדיין נשאר הכת"י של ספר ציוני בימינו וכדומה.

דוד אריה שלזינגר

מח"ס "ארץ דשא" על מ"ב

***

תשובה

בע"ה

‏יום ראשון ז' תשרי תשע"ז

לכבוד הג"ר דוד אריה שלזינגר שליט"א, בעמח"ס נאות דשא על המשנ"ב

שלום רב וכט"ס

ראשית כל יישכ"ג על ההערות המחכימות אשר שולח בקביעות, ונבוא בזה לעיקרי הערותיו:

א) בשאלה הראשונה לענין עיכוב כוונת פסוק פותח את ידיך אם די בעיקר הענין, יש לציין גם להכוונה בברכת אבות בשמו"ע שנחלקו בזה פוסקי זמנינו אם כל כוונת התיבות מעכב.

א) אכן נחלקו הפוסקים בברכת אבות, אולם כאן נכנסים לעוד נושא מכיון שיש מקום לומר שבדיעבד אין מעכב התיבות אפילו מאמירה, דאם לא אמר כל התיבות סגי במה שאמר הענין, משא"כ גבי פותח את ידיך דהתקנה היתה שיאמר כל התיבות בשלמות, ואם לא אמר הפסוק לא קיים התקנה, ומאידך י"ל שבשלוש ברכות ראשונות מעכב כל התיבות לעיכובא, משא"כ בפסוק פותח את ידיך שמצד המשמעות אין מעכב אמירת הפסוק כצורתו, דמעיקר הדין היה סגי גם בפסוק נותן לחם לכל בשר [לולי דבעינן להך דא"ב כדלעיל], ואמנם לאחר שתקנו הפסוק א"א לשנותו, אבל קיל מברכת אבות שגם מעיקר הדין א"א.

וכן מצינו בברכת הביננו שהתירו לקצר הברכות אבל לא התירו לקצר ג' ראשונות וג' אחרונות, ויעוי' במשנ"ב סי' ק"י ס"ק ו' שהביא מהחיי"א גבי לקצר בכל ברכה וברכה, ומ"מ כתב החיי"א בכלל כ"ד סל"א דבג' ראשונות וג' אחרונות לא יקצר.

אמנם גם את"ל שבשאר הברכות הראשונות והאחרונות אין מעכבות כל תיבה ותיבה, מ"מ י"ל דבברכה ראשונה ודאי חמור, יעויין להגר"א דושניצר זצ"ל בספר נחלת אליהו עמ' ט"ז ששאל את החפץ חיים מדוע הכוונה בברכת אבות מעכבת והרי לא גרע ממי שדילג קצת מהברכה באותן תיבות שאינן מעיקר המטבע שאין מעכב, והשיב החפץ חיים שאולי בברכה ראשונה כל הנוסח הוא לעיכובא, וכן בארחות רבינו ח"א עמ' נ"ט הביא בשם בעל הקה"י דיש להוכיח מהירושלמי שברכה ראשונה מעכבת הכוונה בכולה, וכ"כ הגר"י קמינצקי בספר אמת ליעקב.

מאידך דעת הגרשז"א (בהליכ"ש תפילה פ"ח ארחות הלכה סק"ט) והגרח"ק (תשובה בספר נקיות וכבוד בתפילה סי' ר"ח), שהכוונה המעכבת באבות היא רק בתיבות שהן עיקר ענין הברכה ותוכנה, אבל בתיבות שהמשמעות מובנת גם בלעדיהן אין הכונה מעכבת בדיעבד.

ב) ושמעתי עוד לשאול אם בעשרת ימי תשובה שמוסיפים בו זכרנו לחיים אם לא כיון בתיבות אלו מה הדין, כיון דהרי כל אמירתו אינו מעכב, או דלמא כיון דמ"מ עתה אמרו ונעשה חלק אחד מהברכה צריך כוונה לעיכובא, ושאלה זו מצויה בכל הדברים שצריך שיעור והוסיף על זה אם גם ההוספה צריך כל דיניו, וכגון בציצית ותפילין עיין בה"ל סימן ל"ג, ומ"מ כאן נראה שאינו מעכב דבאמת בברכת מגן אבות ליכא בקשה דהרי אין מבקשים בג' ברכות ראשונות, ואע"פ שלצורך רבים מותר מ"מ אין כאן בקשה, ולכן לתיבות זכרינו אין בברכה זו שייכות ללפניה ולאחריה, והוי כדבר בפני עצמו כמו פיוטים בחזרת הש"ץ ואין כוונתה מעכב.

ב) מה שדן בעשי"ת אם מעכב כוונת התיבות שמוסיפים בברכה ראשונה זכרנו לחיים וכו', יש להתבונן מאחר שאם לא אמר אין מחזירין אותו א"כ מאי ס"ד שאם אמר ולא כיון גרע טפי, אלא כנראה ס"ד דבלא אמר גרע טפי כיון דהו"ל כעין מזויף מתוכו.

והנה לענין ברוך שם שכתב הבה"ל שאם המשיך כבר ואהבת והשמיט ברוך שם אינו חוזר, ולפ"ז הובא בשם מרן הגרח"ק שליט"א שאם לא כיון ג"כ אע"פ שאם לא התחיל ואהבת חוזר אך מ"מ אם כבר התחיל ואהבת אינו חוזר על מה שלא כיון בברוך שם עכ"ד, ומדבריו למדתי בעמ"ס ח"א סי' כ"ט ג"כ דאם כשהשמיט ה' שפתי אינו חוזר א"כ ה"ה אם לא כיון חוזר, וכ"ש באל מלך נאמן ע"ש.

וג"כ השתא יש ללמוד לעניננו דבתיבות הללו שמוסיפים אין הכונה מעכבת מכיון דקי"ל כדעת רוב הפוסקים שאם לא אמרן אין מחזירין אותו.

ג) מה שהביא השואל מספר אשרי איש שבן ספרד הנמצא ביום ב' של ר"ה אצל אשכנזים יש לענות אמן על ברכת שהחיינו, יש להוסיף דדעת יביע אומר הוא שלא לענות בכל ברכה שסבירא להו שלא לברך, ובבה"ל סוף סימן רט"ו כתב דעל ברכה שהוא לפי איזה דיעה שלא הודחה לגמרי יש רשות לענות ולא חיוב, ומ"מ נראה דאם אינו דיעה יחידאה אלא דעת הרבה פוסקים ושכן נוהגים הרבה מכלל ישראל א"כ אינו רק רשות.

ג) מה שהביא מהבה"ל, והיינו מה שכתב בביאור הלכה סימן רטו וז"ל, ומ"מ נראה דאם אחד נוהג כאיזה דעה ואותה דעה לא הודחה לגמרי מן הפוסקים [כגון מי שמברך בא"י חי העולמים כדעת הירושלמי] אף שמן הדין אין מחוייב לענות עליה אמן דספק אמן לקולא מ"מ אין איסור אם עונה עליה וכמו שכתב הפמ"ג באות א' דאין בו חשש דלא תשא עכ"ל.

ומ"מ דחה ע"ז דהבה"ל לא מיירי אלא על דבר שהוא דעה שאינה עיקרית משא"כ דעה שנפסקה להלכה להרבה מישראל, ויש להתבונן בקביעה זו, דהרי ספק אמן לקולא, ואם אין מברכים משום שספק ברכות להקל א"כ גם באמן ספק אמן לקולא והרי מצד החיוב לענות מדובר כאן בערך באותו המשקל וכמו שבברכה נפטר כך באמן יוכל להפטר, ומ"מ צריך להסביר כך את דברי הגריש"א, [וצריך לדעת האם נֶאֱמַר בשם הגריש"א 'שמותר' ואי"ז הפסק או 'שחובה' לענות].

והנה יש להתבונן ג"כ בהיתר לענות מצד להחשיב שאין כאן הפסק, דיש כאן הפסק בין הברכה למעשה המצוה, אבל מצד שני הרי זהו מענין המצוה, חדא די"ל שהוא מסופק אם צריך לברך, ומה שאין מברך הוא משום שספק ברכות להקל, וא"כ אפילו אם האמת שאינו צריך לברך מ"מ כשמישהו רוצה להוציאו הרי זה כאילו יש לו איזה צורך באיזה פעולה לצורך המצוה מכל מניעה שלא תהיה [וכאן המניעה היא שאינו יודע את ההלכה], דבכה"ג אם שם לצורך המצוה אינו חוזר ומברך.

כמו"כ מכיון ששייך הודאה על המצוה כמו בכל מצוה וכמו בתקיעת שופר ביום הראשון [וה"ה ביום השני למי שלא תקע ביום הראשון או בשחל יום הראשון בשבת] ממילא י"ל דאי"ז הפסק, שזהו ג"כ מענין הברכה על המצוה או מענין המצוה, ומגדולי ההוראה יש שהורו ג"כ לאשה שכבר בירכה שהחיינו בהדלק"נ שלא תברך בקידוש ומ"מ תענה אם בעלה מברך ולא הוי הפסק כיון שהוא מענין הברכה ואכמ"ל.

ד) הג"ר אלישע חן שליט"א הביא משו"ת משנה הלכות לומר שתלמיד טועה כתב בשו"ת אגרות משה לערער על ספר ציוני, ולומר דבר כזה הוא קל מאוד, וקשה לאמרו על ספר שחיברו אחד מימינו כי הרי עדיין יכולים לברר מהעורך התשובות וכדומה, ובודאי לא נעלם מהאגרות משה דברי הפוסקים שהביאו מהציוני וכגון סימן ה' וכו', אלא יש לידע שלפני כמאה וחמישים שנה היו בני אדם שרצו להתפרנס ולכן חיברו מעצמם ספרים על שם הראשונים, ומקודם בדקו בכל הפוסקים את מאמרו של אותו ראשון כדי להכניסו בספרו ולהוכיח אח"כ שזהו אמת שהרי מביא מה שהובא בשמו, וסימן לדבר ירושלמי קדשים, ולכן כתב האגרות לערער על הספר שנדפס אצלנו, ויש לברר אם עדיין נשאר הכת"י של ספר ציוני בימינו וכדומה.

ד) המשנה"ל הכיר את האג"מ בין מבחינת התקופה ובין מבחינת הארצות, יותר מאיתנו אנחנו היום, וכנראה שאכן עכ"פ חלקים באג"מ סודרו לא ע"י האג"מ עצמו, ויתכן שהיו גם מאמרים כתובים בהעתקה או במכונת כתיבה שהכת"י שהיה לפני המדפיסים והמסדרים לא מהאג"מ עצמו, ולכן כתב שמאמר זה אינו מן האג"מ.

הירושלמי קדשים וכן הבשמים ראש היו כמעט חד בדרא ברמאותם, ובאופן כללי לרמאי לא חיישי', וכתב ברש"י חולין י' ב' וז"ל, עד אחד נאמן באיסורין - דכל יחיד ויחיד האמינתו תורה וזבחת מבקרך ומצאנך [דברים י"ב] ושחט את בן הבקר (ויקרא א) ואכלי כהנים על ידו ולא הזקיקו להעמיד עדים בדבר ולא הצריכה תורה עדים אלא לעונש ממון או מיתת בית דין ולעריות דגמרינן (גיטין צ') דבר דבר מממון עכ"ל.

כמו"כ התייחסות האג"מ לציוני לא היתה פקפוק בעצם כתה"י, אלא פקפוק במחבר, כמ"ש (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן קיד) על הציטוט הנ"ל של ספר הציוני, וז"ל, אחרי כתבי השיגו הספר ציוני של ר' מנחם ציוני ומצאתי מה שמר פ' אמר לכם שמביא זה בשם הרי"ח, אבל זה אינו מתרץ כלום שודאי הוא כפירה בתורה ומי שיאמר זה הוא כפירה בתורה וגם ענין גדוף על דוד המלך, ולא ידוע לנו בברור מי הוא ר' מנחם ציוני וכנראה שהעתיק מה שנמצא באיזה ספר על שם ריה"ח בלא עיון, ואני הייתי אומר שאסור למכור ולקנות גם ספר ציוני מאחר שנמצא דבר כפירה זו וטוב לכתוב זה לגדולי א"י.

והנני ידידו מוקירו, משה פיינשטיין עכ"ל.

ואמנם הספר הציוני הוא אמיתי ואינו מלפני מאה חמישים שנה אלא נדפס זה יותר מארבע מאות וחמישים שנה - בקרימונה בשנת ש"ך, ויש הרבה מובאות שהובאו רק בספר הציוני כמו מדרשים שאינם בידינו, ראה בספר אוצר מדרשים {ואין בזה מתן גושפנקא למחבר ספר זה ואכמ"ל.

} שלאורך הספר הביא ממנו בכמה וכמה מקומות המובאות והציטוטים.

וכמו"כ בענין ספר ריה"ח עה"ת אחר שהוא מובא ג"כ בבעלי התוס' עה"ת שהוא ספר קדום ומקובל [אמנם יש הרבה מהדורות של קבצי בעלי התוס' עה"ת ויש מהם שאין עליהם ייחוס ברור, ואמנם ישנם כאלו שיש עליהם ייחוס ברור, אבל יש שנתייחסו כבר שנים רבות], ואף הרעיון הנ"ל שדחה האג"מ מובא עיקרו בשם רי"ח בבעלי התוס' הנ"ל.

וכן כתב לי חכ"א שכהיום יודעים בבירור שפי' הריה"ח הוא אמיתי.

מ"מ נכון הדבר שאיננו סומכים על כתבי יד שלא סמכו עליהם חכמים, (ויש טעות נפוצה שאם יודעים השם של מי שחיבר הספר של הכת"י ושם עירו וכ"ש אם יודעים גם שם אביו, כותבים שהחיבור הוא ל"רבינו פלוני בן רבינו פלוני מעיר פלונית", ואין ידוע אם הוא אדם שסמכו עליו חכמי דורו), ואכן תהלה לאל שנמצאו בדורינו הרבה כת"י אמתיים שלא זכו לזה גדולים וטובים מעמנו, אבל יש לדעת ג"כ המשקל לכ"י אחרים, שא"א לסמוך על כת"י שלא סמכו עליו חכמים, ומ"מ יתכן לומר שרוב כתה"י שנתקבלו בבתי המדרשות נכתבו ע"י חכמי תורה.

בכבוד רב

***

תגובה בענין דברי האג"מ שנזכרו בתשובה הקודמת, ודברי בעל המשנה הלכות בזה

מהרב אלישע חן

יש"כ.

לגבי תשובות מרן האגרות משה בדבר ספרי ר"י החסיד והציוני, יש לציין למה שכתב בזה בשו"ת משנה הלכות חלק י"ב סימן רי"ד (ומצו"ב תשובתו, וכלפי מה שכתב האגר"מ שתלמיד טועה כתבן וכו', כתב עליה המשנ"ה דתשובת הגרמ"פ תלמיד טועה כתבו).

בברכת כוח"ט,

***

תשובת בעל משנה הלכות:

הספר הציוני הוא מאחד הקדושים

מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם כו' כג"ת מוה"ר שלום ווייס שליט"א, אבד"ק אוהעל ובעמח"ס הרבה.

אחדשכת"ר בידידות.

על דבר אשר תמה מה שראה בספר אג"מ שכתב שספר הציוני לא ראה מעולם וכיון שהביא מס"ח כת"י פי' זר אשר לכן כתב לאסרו לעיין בכת"י הנ"ל וכיון שגם בספר הציוני הביא דברים זרים מכת"י הנ"ל לכן יש לאסור גם הספר הציוני לעיין בו, וכת"ר תמה עליו היאך יעלה על פי צדיק לאסור ספר הקדוש הציוני שהי קדמון קדוש ה' והאריך בדבר להקשות על דבריו.

ולפענ"ד יפה כיון מעכ"ת וגם אני הקטן תמהתי כשראיתי דבר זה כי ספר הציוני הוא הי' מגדולי המקובלים אשר סמכו עליו הן בהלכה והן בקבלה מגדולי האחרונים ז"ל וגם המגלה עמוקות הביאו ועיין עטרת זקנים א"ח סי' ק"ו על גליון הש"ע שם לענין חוזר ה' אלקיכם אמת, וז"ל אמנם מצאתי הכותב דוד בהר"ר יוסף דימל"ש ז"ל מק"ק קראקא באבודרהם וצרור המור וציוני וספר המוסר ותולעת יעקב וטעמי מצות רקנטי בכולן כתוב ה' אלקיכם אמת וכו' עכ"ל מטה משה כל זה מצאתי דוד הנ"ל, גם המג"א בהל' ציצית הביאו.

ובס' מטה משה (תלמיד הרש"ל) חלק ראשון אות פ"ט בא"ד אך שהמנהג נתפשט ע"פ האחרונים ז"ל והמה האבודרהם והצרור המור פ' תבא והציוני פרשת ואתחנן וכו' עוד שם ס"ק קי"ג (של שו"ת) כ' הציוני פרשת שמות וז"ל יסוד המקובל בניקוד זה שמי לעולם הם הנקודות של שם הגדול ובאות קכ"ה שם והברכה זו וכו' וכתב הציוני בפרשת ויחי בפסוק יהודה אתה יודך אחיך ועיין עוד כמה מקומות עכ"פ הציוני מקדמוני בעלי המקובלים וגדולי הפוסקים גאון וקדוש ה' ואשרי מי שזוכה להבינו ולחקרו וללמדו, וח"ו להוציא לע"ז על קדוש ה'.

אבל האמת כי לא אאמין אשר דברים אלו יצאו מפי הגרמ"פ אלא נלפענ"ד שאיזה תלמיד טועה כתבו והכניסו בין מכתביו לאחר פטירתו וידי זרים שלטו בו ותלה עצמו באילן גדול גם כי לא אאמין שהגרמ"פ לא ראה ספר הציוני אשר מפורסם בעולם וודאי שהגרמ"פ ז"ל ראה את ספר הציוני והמפרשים המביאים דבריו כי דברי הש"ע היו שגורים וסדורים לפניו כשלחן ערוך אלא מי שהוא אחר הכניס בתשו' ושארי ליה מארי להאי אחר.

ובאמת כי לפ"ז גם הכת"י של ר"י החסיד אין לרחקו ולגנזו אלא כמ"ש (שבת י"ג ע"ב) ברם זכור אותו לאיש לטוב וחנניה בן חזקיה שמו שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שהיו דבריו סותרין דברי תורה מה עשה העלו לו ג' מאות גרבי שמן וישב בעלייה ודרשן עיין רש"י והכ"נ יש לישב שבעה נקיים ושלש מאות גרבי שמן ולדרוש דברי רבינו יהודה החסיד ולא לגונזן וב"ה עיינתי בדבריהם וראיתי שיש לפרשם לפי דרכו בקודש ע"פ ההלכה אלא שאין כאן מקומן.

ומחמת שאין הז"ג כעת יותר הנני לקצר בברכה בלב ונפש, מנשה הקטן

***

תגובה שנתקבלה בענין תשובת האג"מ הנ"ל

בס"ד, תשרי ה'תשע"ז.

מה שהעיר הרה"ג רבי דוד אריה שלזינגר שליט"א על הכתוב בשו"ת משנה הלכות חלק י"ב סימן רי"ד שתלמיד טועה כתב בשו"ת אגרות משה לערער על ספר ציוני, דקשה לומר כן על ספר שהתחבר בימינו ואפשר לברר אצל עורך התשובות וכדומה.

הנה במשנה הלכות שם כתב וז"ל, אבל האמת כי לא אאמין אשר דברים אלו יצאו מפי הגרמ"פ, אלא נלפענ"ד שאיזה תלמיד טועה כתבו והכניסו בין מכתביו לאחר פטירתו, וידי זרים שלטו בו ותלה עצמו באילן גדול.

גם כי לא אאמין שהגרמ"פ לא ראה ספר הציוני אשר מפורסם בעולם, וודאי שהגרמ"פ ז"ל ראה את ספר הציוני והמפרשים המביאים דבריו, כי דברי הש"ע היו שגורים וסדורים לפניו כשלחן ערוך, אלא מי שהוא אחר הכניס בתשובה ושארי ליה מארי להאי אחר, עכ"ל.

ברם לא יתכן לומר שתלמיד טועה הכניס את התשובה לאגרות משה אחר פטירת הגרמ"פ, שהרי תשובת הגרמ"פ היא באגרות משה יו"ד חלק ג' סימן קי"ד, וחלק זה הלא נדפס עוד קודם פטירתו, ואם כן כיצד ניתן לומר שהכניס זאת תלמיד קודם הפטירה.

לפיכך נראה שאין כוונתו כפשוטה, שאכן תלמיד טועה כתב זאת, אלא שמחמת כבוד הגרמ"פ זצ"ל תלה התשובה בתלמיד ולא ברב, וכן היתה דרכו של הגרמ"פ גופיה שתלה כמה ענינים בתלמידים ומדפיסים טועים וכדלקמן, וממילא לא נכתבה לשון זו אלא לנהוג בו כבוד.

ועיין באורך בקובץ ישורון י"ג דף תשפ"ח ואילך, על דרכי רבותינו הפוסקים בזה.

ובעיקר הך מילתא, יעוין במשנה למלך פרק א' מהלכות סוטה הלכה ג' דמיניה שמעינן שלעיתים אין כדאי לפרסם טעות משום כבוד אלהים הסתר דבר, והובאו דבריו בספר מקור ברוך לבעל תורה תמימה חלק ג' פרק כ"ז סעיף אות ט"ו, אולם ביאר שבהשגה בדרך כבוד ואחר בקשת המחילה כראוי לית לן בה, ושם אות כ"ו פירש שיחתו שאין לכסות על האמת אשר קודמת למידת הכבוד [עיין לשון מהר"ח מוולאז'ין בשו"ת חוט המשולש סוף סימן י"א, ובשו"ת אז נדברו חלק ד' סימן נ"ה, ואכמ"ל], ויש מקומות בהם יש לומר כבוד מלכים חקור דבר כהמשך לישנא דקרא במשלי כ"ה, ב', ועיין שבת קנ"ג ע"ב ומהרש"א בסוף עירובין.

ופעמים שנהגו חכמי ישראל שלא להזכיר את שמות הספרים כאשר השיגו על דבריהם, מפני הכבוד, וכן נהג הרמב"ן בערערו על פירוש הר"י מיגאש בבבא בתרא י"ח ע"א, כאשר גילה זאת הגאון רבי מתתיהו שטראשון זצ"ל בהגהותיו שם.

ובשו"ת עטרת פז חלק א' כרך ב' סימן י"ד (אות ב' ד"ה ראה) כתב שכן נהג בעל כף החיים, וכפי שצוין מקורו בברית יעקב סימן מ"א הערה ה'.

ונמצא שאף בנדון דידן, לגבי ספר ציוני, נקט במשנה הלכות להשיב על דברי האגרות משה על פי דרכו, ובכך להורות שאין מקום לומר כן.

ועיין עוד מה שהוסיף דברים בזה במשנה הלכות חלק י"ד סימן רע"ז, וחלק ט"ז סימן ק"ב.

ובשו"ת ציץ אליעזר חלק כ' סימן נ"ו הובא מכתב השגה על הגרמ"פ בענין אחר בו נקט כן [והשיג עליו גם במשנה הלכות חלק ט' סימן שכ"ח], ושם נכתב בזה"ל, אני הקטן ולא אני בלבד, יש בידי הוכחות ברורות שדברים אלה אינם דברי הגרמ"פ זצ"ל וכו', יעו"ש, ויש לעיין בכוונתו.

אם כי מצינו שפקפקו בתשובות הגרמ"פ שנדפסו לאחר פטירתו, כגון המתבאר בספר רץ כצבי שבת סימן כ"ה אות ז' בשם אחד מגדולי המשיבים בארצות הברית [ומסגנון מכתבו נראה שאפשר לזהות את שמו, ודו"ק] לענין תשובה שבאגרות משה או"ח חלק ה', שנמסר לו וידוע לו כי הרבה תשובות לא היו לעיני הגרמ"פ זצ"ל וידים זרות שלטו בו וכו', יעוין שם בכל דבריו.

ואמנם ברץ כצבי שם נוסף כי בני משפחת הגרמ"פ מחו על כך ואף שלחו את צילום התשובה מכתב ידו, אך עדין יש מקום למערער לטעון כי לא הסכים הגאון זצ"ל להדפיס זאת להלכה למעשה.

שוב מצאתי בקובץ בית אהרן וישראל קכ"א דף ק"נ שהובאו כמה מקומות שאחז הגרמ"פ בטענת תלמיד טועה והתברר דלא היא, ואמנם לפי האמור נראה דלא היתה כוונתו כפשוטה אלא לנהוג כבוד באלו שהשיג עליהם, וכדרכם של רבותינו הראשונים והאחרונים.

וכבר עמדו בזה בקובץ בית אהרן וישראל קכ"ב דף ק"ע, ובקובץ אור עמרם דף ע"ה, אלא שעל חלק מטענותיהם יש להשיב.

עוד ראוי לציין לגבי עיקר הנדון, בדבר נאמנות ספרי רבי יהודה החסיד וציוני, שבקובץ ישורון כ"א דף תת"פ הערה כ"ח נכתב וז"ל, והודיע לי ידידי הרה"ג ר' אליעזר יהודה בראדט שליט"א, אשר הרה"ג רבי מרדכי שפילמן זצ"ל נתוודע לפני הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, והוכיח מתוך ספרי ח"ן על כנות ונאמנות הספרים הנ"ל, ע"כ.

גם יש להאריך טובא בבירור דעות רבותינו על נאמנות כתבי היד וסמכות החיבורים הנגלים ונדפסים בדורות האחרונים, ובפרט בדעת הגרמ"פ בזה, אלא שאכ"מ.

ביקרא דאורייתא, אלישע חן

***